מישהו הגדיר פעם כוכב קולנוע בתור "שחקן שמסוגל לכבוש את תשומת הלב שלך גם כשהוא יושב ולא עושה כלום". יש, כמובן, גורמים רבים שמעורבים מעבר לשחקן עצמו. קלינט איסטווד בילה שנים על מסך הטלוויזיה בלי לכבוש את תשומת הלב של אף אחד עד שסרג'יו ליאונה הבין איך צריך לצלם אותו – ואז פתאום הוא יכול היה לרתק אותנו בעיניים מצומצמות. ובכל זאת, הרבה אנשים מצמצו מאז אל המצלמה תוך כדי שהם חובשים כובעי קאובוי… ואף אחד מהם הוא לא קלינט איסטווד. יש איכויות שהן באמת לא ניתנות לשכפול.
"תיק שחור" הוא סרט שבמרכזו שני כוכבי קולנוע, קייט בלאנשט ומייקל פסבנדר. הוא מוגדר כמותחן ריגול אבל אל תחשבו על ג'יימס בונד או ג'ייסון בורן. אפילו "החפרפרת" יכול להיות די פעלתני בהשוואה אליו. רוב הסרט שניהם יושבים, שוכבים, מדברים, הולכים לדוג, מנידים את הראש בהבעת ספק קלה, מרימים גבה כשהם תופסים מישהו בשקר… וזה מרתק יותר מכל אפקט מיוחד או מרדף. זה עוזר שאת הסרט מביים סטיבן סודרברג, אדם שעבד בכל ז'אנר אפשרי בקולנוע ובטלוויזיה. אחת המעלות של סודרברג כבמאי הוא היכולת שלו להבין איזה שחקן מתאים לאיזה תפקיד ולהזכיר לנו למה הם איקונים. מיליון הופעות של טרנס סטאמפ בסרטים בינוניים וגרועים (או אפילו גרועים מאוד), נעלמות בשנייה שהוא מופיע על המסך בפעם הראשונה ב"קשר האנגלי". ברגע שראיתי את פסבנדר ב"תיק שחור", עם המשקפיים המאסיביות שמעניקות לפנים שלו חדות חדשה, הבנתי שאנחנו בדרך לסרט טוב.
מייקל פסבנדר משחק את ג'ורג' וודהאוס, עובד בשירות הביון הבריטי, שמקבל משימה מהבוס שלו – יש חפרפרת בארגון שהבריחה (כנראה) נשק מסוכן מחוץ לסוכנות. המשימה שלו, בין אם הוא בוחר לקבל אותה או לא, היא למצוא את החפרפרת. מה שמסבך את העניינים זה שאחת החשודות היא אשתו קתרין (קייט בלאנשט), מרגלת שיודעת דבר או שניים על סודות. בין בני הזוג, וכמה אנשי מסתורין אחרים (מריסה אבלה בתור מומחית למחשבים עם חיבה לגברים מבוגרים, טום ברק בתור החבר השמוק שלה, נעמי האריס בתור פסיכיאטרית של מרגלים, פירס ברוסנן בתור הבוס העצבני של כולם ואחרים), מתפתח משחק של חתול ועכבר. רק שיש הרבה מהם וכל אחד יכול להיות חתול או עכבר בכל רגע נתון. ולחלק מהעכברים יש אקדח. וחלק מהאקדחים מלאים בכדורי סרק. וחלק לא. יודעים מה – זה בכלל לא כמו חתול ועכבר. זה יותר כמו משחקי ריגול (אבל לא הסרט "משחקי ריגול").
כל זה מתרחש על רקע פוליטיקה עדכנית לגמרי, מסוג הדברים שלא ברור לי אם יזדקנו טוב או שיגרמו לסרט להראות לא רלוונטי חודשיים אחרי שיצא. יש תפקיד די מרכזי לפלישה הרוסית לאוקראינה ברקע של הסרט, ויש בדיחות משעשעות / מזעזעות על איך אפשר היה לפתור את כל המשברים האחרונים בסוריה: הדמויות חלוקות בעיקר בשאלה כמה כטב"מים היה צריך להפיל ועל מי, לא כל כך בשאלה של "אם בכלל צריך?". אל תצפו להרבה אלימות על המסך, מרדפים ואגרופים וחילופי ירי, אבל האלימות תמיד נוכחת בסרט הזה. כל החלטה של הדמויות האלו תוביל למוות ודאי – השאלה היא רק מי וכמה.
רוב הסרט הוא, כאמור, הזוג הנשוי הזה וכל האנשים במסלול שלהם, מנסים דרכים שונות להגיע לאמת. בתחילה נראה שהסרט ילך בדרך הצפויה והמשעממת של שיחה ארוכה שבמהלכה נחשף הכל. ברבע השעה הראשונה נראה שסודרברג לוחץ על הגז ולא הייתי ממש בטוח אילו אמיתות לגבי הדמויות עוד יישאר לו לחשוף עד סוף הסרט, אבל אחרי שעוברים את המערכה הראשונה הזו מקבלים משהו הרבה יותר מעניין. מעבר לתעלומה עצמה מתפתחות שאלות נוספות בנוגע לחיים האישיים של האנשים האלו: כשהעבודה שלך היא לשקר למחייה, לשחק ולהתל באחרים, כשנאמר לך מראש שהתפקיד שלך מצדיק כל הקרבה (כולל של מוסר אישי), איך אתה יכול לנהל חיים מחוץ לעבודה הזו? איך אפשר בכלל לשמור על חיי זוגיות כשסודות הם חלק מרכזי בקיום שלך?
אני לא בטוח שלסודרברג, ולכותב דיוויד קופ, יש תשובה לשאלה הזו. הם נהנים לשחק עם השאלה כמו שהדמויות שלהם נהנות לשחק אחת עם השנייה. התשובה, אם קיימת אחת כזו, כנראה תיקח את הסרט רחוק ממחוזות ז'אנר הריגול, עם המוסכמות הספציפיות שלו לגבי מוסר אפור. קופ, בשלב הזה תסריטאי ותיק של עשרות סרטים (כולל "משימה בלתי אפשרית" הראשון, כשהסדרה עוד העמידה פנים שיש לה קשר עם ריגול אמיתי ולא עם אימפריית הפעלולים של טום קרוז), מתברר כשותף די מושלם לסודרברג. השניים עבדו ביחד גם על "נוכחות" (שלא ראיתי) ו"קימי" (שראיתי, חביב מאוד, למרות הפגמים), וקופ מבין איך להגדיר את הדמויות שלו בזריזות: אם ראיתם את "קימי" אתם זוכרים כמה מהר הסרט מצליח להסביר לנו את הדמות שלה בלי להגיד מילה. "תיק שחור" אמנם טורח יותר להסביר את הדמויות שלו באמצעות דיאלוגים, אבל זה לא באמת נחוץ. עד שאומרים לנו שג'ורג' וודהאוס הוא כמו כלב בולדוג, כזה שלא מרפה כשהוא נושך, כבר הבנו את זה מזמן: אנחנו רואים את שגרת היום שלו וכל דבר שהוא עושה, בין אם זה לדוג דגים או להכין ארוחת ערב, טעון בחדות. זה איש שלא עושה שום תנועה מיותרת.
אבל כמובן, ועם כל הכבוד לכל השחקנים האחרים המצטיינים בסרט הזה, אין דמות שמתחרה בקייט בלאנשט. אישה עם פנים כה מרתקים שהם כמעט אפקט מיוחד בפני עצמם. היא הכי קרובה להשוואה הנכונה לחתול משאר הדמויות, יש בה משהו שתמיד מרגיש כאילו הוא הולך לטרוף את מי שמולה ומן אצילות טבעית שמזכירה (בלי להגיד) שהיא יודעת שהיא יותר טובה ממך. ואולי ההשוואה הנכונה בסרט הזה הוא לנחש, האופן שבו היא זזה מהפנט, וגם כשברור שזה לא יסתיים בטוב, אי אפשר להפסיק להסתכל.
"תיק שחור" נמשך תשעים דקות וכמו הרבה סרטים אחרים מהז'אנר הזה, ככל שהסוף מתקרב החשיפות של האמת ואז האמת שמאחורי האמת והבוגד והבוגד בבוגד ואלו שניהלו את הבוגד שבגד בבוגד שבגדו בו בעצמם… אני מודה שקצת הלכתי לאיבוד בזמן אמת. כמו סצנת הפתיחה גם הסיום של הסרט לוחץ על הגז טיפה יותר מדי. אבל זה לא באמת משנה. הפתרון של התעלומה הוא משני לשעה וחצי שבילינו עם הדמויות האלו, ועם השחקנים שמגלמים אותן. "תיק שחור" הוא דוגמה לסרט שהכל בו עובד כמו שצריך, ואם הוא לא מחדש הרבה – זה כי לפעמים לא צריך.
