קשה לומר שאני מגדיר עצמי כחובב מארוול כבד, ולמרות זאת השתדלתי לראות את הסרטים כולם בקולנוע (וכשהחברים שלי לא מעפנים, אז תמיד בסופ"ש הראשון) – כי כל מי שאינו חלק מהשיח מוצא עצמו מחוץ למסיבה השווה בעיר.
ייתכן שאלה הדחיות המרובות שלו, אולי השחרור המקביל בסטרימינג או פשוט העובדה שהוא מתרחש כדקה אחרי "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" מ-2016 (פרט טריוויה מעניין: הוא יצא לפני חמש שנים!) – אבל שום דבר מתוך "האלמנה השחורה" לא זועק "מסיבה שווה", בטח לא הכי שווה בעיר. אתם יכולים לצפות בו באיחור או כשאתם עומדים על הראש (אם זה הקטע שלכם) או לא לצפות בו בכלל, וכנראה לא תרגישו שפספסתם משהו. "האלמנה השחורה" הוא אנקדוטה שקרתה לדמות אחת בנקודת זמן אחת, וככזה אין בו שום דבר מיוחד, משמעותי או גדול מהחיים. פילר, אם תרצו.
אבל פילר ממש ממש נחמד.
הסרט נפתח כמו מה שנראה כמו הפרק האחרון של "האמריקאים" (אני מניח, לא באמת ראיתי "האמריקאים"): סיפור הכיסוי של מרגלים סובייטים באוהיו של 1995 נחשף; ה"אבא" (דיוויד הארבור, "דברים מוזרים") וה"אימא" (רייצ'ל וייז, "המועדפת") לוקחים את שתי ה"בנות" שלהם ובורחים מהרשויות במסגרת סיקוונס אקשן מוצלח והרסני – ומייד אחריו קרדיטים על רקע קאבר ששוחט את "Smells Like Teen Spirit" של נירוונה (ספציפית, האחד הזה), כי חס וחלילה שמארוול יעשו שני דברים טובים ברצף.
בלי שמציבים בפניהן כל ברירה, שתי הבנות המסכנות לומדות להיות מכונות מלחמה תחת מרותו של ארגון צללים זדוני (איפה כל ארגוני הצללים הנחמדים? למה אף אחד לא נחטף כדי להיות מכונת ליטופי כלבים?). הצעירה, ילנה (פלורנס פיו, "נשים קטנות", "מידסומאר"), עבדה למען אותו ארגון עד בריחתה. לבדה בעולם, מאתרת ילנה את אחותה הגדולה שהדפיסה כרטיס יציאה שנים לפניה ולא חזרה, וטיפחה את עצמה בינתיים בתור חברה מן המניין בצוות "הנוקמים". אומנם אותה אחות מפורסמת עסוקה בבריחה מהרשויות בגלל מה שזה לא היה שקרה ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" (טוני סטארק היה בעד העבדות וקפטן אמריקה היה נגד? אני מצטער, חלפו חמש שנים, אני בקושי זוכר מה אכלתי הבוקר) אבל היי, אם מישהי מסוגלת לשמור על פרופיל נמוך ובמקביל לעזור בהפלתו של ארגון סובייטי זדוני, זו נטשה רומנוף.
אחרי באנטר קצר שמבסס מה הם בדיוק אותם יחסים עם האחות שנטשה לא הזכירה אף פעם, יוצאות השתיים למסע חובק עולם (טוב, בעיקר מזרח אירופה) וארוך (פחות מיום) כדי להשמיד את אלו שמנעו מהן חיים רגילים – וכדי לעשות זאת, הן זקוקות לעזרה מצד המרגלים שגידלו אותן.
שנים ביקשו והתחננו המעריצים לסרט סולו של האלמנה השחורה, ובאיחור ממש לא אופנתי (ויש שיגידו חצוף לאור אירועי "סוף המשחק"), בשעה טובה קיבלנו אחד. פן חיובי באיחור הזה הוא שהצופים בשלב הזה לפחות מכירים את הדמות די טוב, והסרט לא מתעכב על להסביר מי היא ומה ההיסטוריה שלה.
סקרלט ג'והנסון בתפקידהּ האייקוני נהדרת כהרגלה, ומזכירה לא פעם מדוע ניצבת מולנו אחת מכוכבות האקשן הטובות בסביבה. רומנוף גרסת ג'והנסון יודעת להרביץ, לקפוץ, לבעוט ולעשות נחיתת גיבורי-על יותר טוב מכולם. אולם באותה נשימה אני מוכרח למסור לה את התנצלותי הכנה, משום שהכוכבת האמיתית פה היא בכלל ילנה. לא שזה אמור להפתיע, כן? הרי מי מביא את פלורנס פיו לסרט ולא מצפה שהיא תגנוב את אור הזרקורים? ילנה, על אף שיש לה כל זכות להיות כזו, לא הפכה לאדם מריר שמקנא באחות המצליחה שעזבה אותה, אותה אחות שאפילו לא הרימה טלפון או שלחה מסרים מקודדים בטלוויזיה. לא, לא. ילנה היא צעירה נחמדה, פגועה (בצדק) ובעלת חוש הומור סרקסטי, אישיות כובשת וארסנל כמעט לא חוקי של בדיחות על חשבון אחותה, כמו שרק אחות קטנה יודעת לעשות (גם אם אין ביניהן קשר דם).
בתור 98.8% סובייטי (לפי בדיקת DNA שעשיתי פעם), הגחכה לא פרופורציונלית של העם הסובייטי הייתה החשש העיקרי שלי לפני הצפייה בסרט, כי אם יש דבר אחד שהוליווד טובה בו זה לצייר את העם הרוסי כחבורת מטורללים שותי וודקה שאוהבים אלימוֹת ומדברים רק באנגלית עם מבטא כבד – וחבורת מטורללים שותי וודקה שאוהבים אלימות ומדברים בעיקר באנגלית עם מבטא כבד זה מה שקיבלנו; אבל אני סולח, משום שפלורנס פיו וגם ההורים, דיוויד הארבור ורייצ'ל וייז, מזריקים אל הסטריאוטיפים שנכתבו עבורם רגשות שהם לא מפחדים להפגין ולדבר עליהם. טוב, על מי אני עובד – אני סולח כי הם כולם ממש, אבל ממש, מצחיקים.
את המסר אודות מהותהּ של משפחה אמיתית ודאי הרחתם עוד מהטריילרים, ובימים שבהם המושג "משפחה" נשחק בגלל מם מעיק של "מהיר ועצבני", נחמד להיתקל בסרט שלא לוקח את הקונספט ברצינות תהומית. המשפחה-לא-משפחה של רומנוף מורכבת מאנשים שחסרים להם בורג או שניים (ובמקרה של דיוויד הארבור, ארגז כלים), ובכל זאת ניכר שהם אוהבים אחד את השני, והם עושים זאת בלי נאומים חוצבי לב על החשיבות של כל אחד בחיי השני; בכל זאת, הם לא נפגשו מזה שנים רבות. שיתוף הפעולה בין ארבעתם הוא שמרכיב את הכיף הגדול של הסרט, ואם אהבתם את "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" אתם צפויים לאהוב את 20 הדקות האחרונות של "האלמנה השחורה". זו ודאי לא ההשוואה שציפיתם לה אבל אני עומד מאחוריה.
כדי שחלילה לא ישתמע שהסרט מושלם, אזכיר ש"האלמנה השחורה" הוא עדיין סרט של מארוול, וככזה החורים העלילתיים שבו גדולים כמו הבור בסוקוביה. אם קיוויתם לסצנות קרב מפעימות צפויה לכם אכזבה, כי האקשן הוא מארוולי לטוב ולרע (בעיקר לרע), עם יותר מדי קאטים שמפריעים לרצף של קרבות האחד-על-אחד (אבל האפקטים? וואו). מעבר לכך, לא ברור מדוע האורך פה מתעקש לעמוד על 134 דקות בסיפור שמחזיק, בלחץ, שעה וחצי.
למרות זאת "האלמנה השחורה" הוא אחד מסרטי הסולו היותר חביבים שיש למארוול להציע, והוא מוצלח בהרבה מהניסיון הראשון (והמשמים) של מארוול לסרט סולו של גיבורה. הוא כנראה לא ייכנס לפנתיאון של מארוול, אבל הופתעתי לגלות כמה לב יש בתוצר המהונדס הזה שהוא אינו פרויקט החלומות של איש מהמעורבים בו (נו, מלבד סקרלט ג'והנסון). אומנם הסרט נכנס אל חיינו מספר שנים מאוחר מדי (בערך חמש), אבל רגע לפני שמארוול מעלים ארבעה עשר הילוכים עם התכניות המפחידות שלהם למולטיוורס, כנראה שנתגעגע לסרטים קטנים ופילריים (עד כמה ש"קטן" ו"פילרי" יכול לתאר סרט שעלה 200 מיליון דולר) דוגמת "האלמנה השחורה".
ולשאלה הקבועה
יש סצנה אחת בסוף הכתוביות. לא יכול להגיד שהיא מרגשת במיוחד, אבל צופי "הפלקון וחייל החורף" ייהנו יותר.
ההערה על האקשן תמוהה בעיניי
אולי אין כאן סצינות קרב "מפעימות", או משהו שממש ייזכר, אבל הוא אקשן מעולה נקודה. ובכלל, אשמח לשמוע מה "רע" באקשן של מארוול ככלל.
והערה נוספת – כדאי לעניות דעתי לתת (תחת אזהרה כמובן) את הספויילר שאין מי שלא יודע על גורלה של נטשה רומנוף ב'סוף המשחק', כדי לרשום כמה מילים על חוויית צפיה בסרט שאנחנו יודעים את גורלה של הדמות הראשית שלו. ראיתי על זה דיבורים רבים ברשת. השנקל שלי: זה היה… מעניין? תהיתי באמת האם ארגיש לחץ כלפי הנסיבות בעלילה כשאני יודע מה קרה אחר כך, וכשברור שלסיפור הזה אין כרגע השלכות על המשך היקום הקולנועי. אבל ראשית, זה עבד כי היה לי אכפת גם מדמויות המשנה המצויינות ברובן (דייוויד הארבור מלך); ושנית, לא נכון להגיד שאין השלכות – די ברור שפלורנס פיו – המלכה – כאן כדי להישאר. הסצינה שבסוף הקרדיטים מבהירה את זה.
ועוד הערה – כסרט על גיבורת על, הוא הכי פחות מעיק שקיבלנו עד היום. הסיפור הוא על נשים, בלי להסביר לנו כל רגע כמה הגברים רעים וגבריים. הן פשוט הן, דמויות שעוברות חוויות וסכנות, ואכפת לנו מהן, וזה נהדר.
הבעיה היא שהאקשן בשלב הזה נראה אותו דבר מאז 2009
וזה בעידן בו "ג'ון וויק", "הפשיטה" ואחרים העלו את הרף.
כאשר שתי דמויות במארוול נלחמות זו בזו, מדוע זה מוכרח לקרות במיליון קאטים? תנו להרגיש את המכה, תנו שוטים ארוכים יותר משנייה וחצי. זו למשל אחת הסיבות שסצנת המעלית המפורסמת ב"חייל החורף" לא הותירה עלי רושם אלא בעיקר בלגן ויזואלי; סרטי מארוול צריכים לקחת דוגמה מ"דרדוויל" איך עושים את זה נכון.
מעבר לכך, אני לא בטוח אבל נראה לי זו הייתה הבמאית של "קפטן מארוול" שאמרה בריאיון כי היא הביעה חשש לביים סרט אקשן, ומארוול אמרו לה משהו בסגנון של "אל תדאגי, אנחנו נטפל בזה". גם בסרט ההוא, גם בסרט החדש וכמעט בכל סרט אחר של מארוול – מרגישים שזה אותו צוות קבוע של אנשי מקצוע שאחראי על הפעלולים והכוריאוגרפיה שחוזרים על עצמם: מאותו סגנון פארקור דרך גגות הבתים ועד האופן המאוד-ספציפי בו הגיבורים קופצים על הרשע ועושים מעין סיבוב של 180 עם הרגליים כדי להפיל אותו. זה היה מרשים בפעמים הראשונות, זה פחות מרשים אחרי אלף.
תהיתי אם לתת משקל לגורלה של רומנוף, אבל יצירות פיקטיביות הן בעיניי יותר מסך החוויה הראשונית שלי איתן. כפי שאני נהנה למשל גם היום (ב-2021) מ"איירון מן 3", למרות שאני יודע שטוני סטארק מת בסוף המשחק, אין סיבה לדעתי לשפוט את "האלמנה השחורה" על פי משהו שקורה בעתיד של סרט אחר.
ונכון שנזכרו (אחרי הקרדיטים, תודה רבה) לתת לסרט סיבה להתקיים גם במכלול העתידי של מארוול, אבל זה בעיקר מרגיש כמו תירוץ שנתפר בדקה התשעים. אני כן סקרן לדעת באיזו מתכונת זה ימשיך אבל – הסדרה של הוקאיי? הסדרה של הפלישה הסודית? קפטן אמריקה 4? משהו אחר שלא הכריזו עליו? יהיה מעניין, אבל שמח שפלורנס פיו ממשיכה איתנו.
מאד לא מסכים לגבי האקשן
אקשן טוב הוא אקשן ברור, גם אם הוא לא מחדש. קאטים לא בעייתיים בפני עצמם, קאטים בעייתיים אם הם מפריעים להבין מה קורה. הבעתי כאן לא פעם את ההסתייגויות שלי מהאקשן של ג'ון וויק, שהיה סטטי מדי. 'הפשיטה' שילב את זה נכון, אבל הוא אנומליה, ואפילו לא הוליוודית. אני לא כועס על כל סדרת טלויזיה שהיא לא 'שובר שורות'.
ואת הקטע של ההסתובבות ב180 מעלות וכו' – אלו גיבורות (לא גיבורים) שעשו את זה, פעם-פעמיים-שלוש, מי ישמע. מוזרה לי ההדגשה שלך דווקא את זה.
לגבי סך החווייה הראשונית – הערה נכונה. מצד שני, ברור שאצל אנשים רבים צפיה בתוצר של היקום הקולנועי הזה היא בהחלט חוייה ראשונית משמעותית.
ומתי ימשיך קו העלילה מסצינת-אחרי-הקרדיטים – אני די בטוח שבסדרה של הוקאיי, אלא אם כן יש לנו ביסוס לא צפוי לנבל על של שלב 4 כולו.
קצת יותר מפעמיים-שלוש. לאלמנה השחורה לבדה יש מונטאז' כזה של דקה וחצי (וכמעט בטוח שראיתי, לכל הפחות, גם את הפנתר השחור עושה את זה). אבל זו רק דוגמה. כמעט רוב סצנות האקשן בסרטי מארוול נראים העתק-הדבק אחד של השני, בלי מעוף או יצירתיות. זה שהקאטים לא מפריעים זה לא אומר שהם חיוניים, והייתי שמח הרבה יותר לראות קצת רצף באקשן, כמו בסצנת הקזינו של "הפנתר השחור" (לדלג ל-00:52).
אם זה אכן ימשיך בסדרה של הוקאיי, שאפו למארוול שבונים בתוך סרט תשתית למשהו שיקרה בסדרה. נראה כי באמת תהיה אינטגרציה גדולה יותר בין הסדרות לסרטים כמו שהבטיחו.
העתק-הדבק הוא לא 'רע'
אני אוהב פיצה כבר עשרים שנה. אם זה עשוי טוב, זה סבבה. לא מחדש, נכון, אבל לא 'רע'. פשוט לא הוגן להכתיר ככה את האקשן של מארוול כשיש לך מייקל ביי ופיטר ברג בסביבה, וגם את פאטי ג'נקינס אם חושבים על זה.
וקאטים לפעמים כן חיוניים. צילום רציף הוא נחמד, אבל קשה לעשות אותו עם שילוב של הכנסת הצופה לתוך המהלומות. כמעט תמיד בכאלה שוטים אני מעריך יותר את ההישג הטכני. שוט רציף טוב מבחינתי לא חייב בכלל לכלול הרבה אקשן; הוא אפקטיבי יותר אם הוא כולל מירוץ נגד הזמן למשל, כמו בריחה מאיזה מקום (יש שוט כזה ב'אוברלורד'), או ניסיון להגיע בזמן לחללית שממריאה מכוכב מתפוצץ. אבל כערך בפני עצמו? נו.
ב-200 מיליון דולר העתק הדבק זה מאוד רע
זה ללכת למסעדת שף או גורמה חדשה, לשלם 100 שקל על מנה ולקבל דומינוס פיצה שאני מזמין ממנה לפעמים (ועדיין אוהב).
ברור שקאטים חיוניים מאוד. יש סצנות אקשן שאני מאוד אוהב עם כמויות של קאטים (גם כמה מחבריי הטובים ביותר הם קאטים). מארבל בעקביות עושים קאטים שרק הורסים, בשביל דברים כמו לדחוף את הפרצופים של השחקנים שלא יודעים ללכת מכות, לחפות על פעלולנים, זה שהסרט צריך להתאים לילדים וכו'. קשה לי להאמין שהבמאים במארבל באמת רוצים לעשות את האקשן ככה וזה יותר הכרח. לא היינו מתלוננים על קאטים אם זה היה נראה נגיד ככה.
תוסיף לזה את החוסר מקוריות בערך בכל סצנה בסרט – הקרב של שתי האחיות נראה ממש כמו הגרסא לילדים של סצנות מ"בלונדינית אטומית", כולל החבל בסוף, כל החלקים באוויר בסצנת האקשן האחרונה נראים כמו חיקוי ממוחשב של הקפיצה של טום קרוז ב"משימה בלתי אפשרית 6", זה שכל רגע האלמנה מעיפה מישהו עם הרגליים – וזה אקשן ששיעמם אותי לגמרי.
אנלוגיה שגויה, מצטער
כי אין שום קשר לכסף. ברור איפה התקציב: אפקטים, לוקיישנים, ניצבים. ההעתק הדבק הוא ממנה של מאתיים מיליון דולר אחת לחברתה.
כן, זה המהלך המועדף של האלמנה השחורה.
יש לה הרבה יותר כח בפלג הגוף התחתון מאשר בעליון, אז בזה היא משתמשת.
ראית את הסרט?
כי יש הפניה לזה שזה המהלך של האלמנה השחורה
אני חושב שאיח שום דבר רע בלצפות לקצת יותר מבינוניות בקטעי האקשן.
הרי זה פחות או יותר המנה העיקרית שיש לסרטים האלה להציע. זה לא העשייה הקולנועית יוצאת הדופן או העומק המחשבתי ורגשי. ובחיי שאני כבר יותר מצפה לקטעי אקשן בסדרות טלווזייה או בסרטים עם עשירית מהתקציב. ואם בתקציב עסקינן, לסרטי מארוול עומד כל האמצעים שניתן לבקש אז לנצל אותם. עד הדרך להשקיע קצת במראה של הסרטים שלא משנה אם הם מתרחשים בחלל אן ביקום מקביל יש לכולם את אותו מראה שטוח ומשעמם.
מסכים חלקית
עוד לא ראיתי את הסרט שבביקורת, אבל מסכים שרוב האקשן ב-MCU הוא לא מי-יודע-מה. במיוחד לא של האחים רוסו, שאוהבים לעשות הרבה קאטים, מה שמתבטא הכי חזק בסצינת המעלית הנ"ל שכל פעם עושה לי כאב ראש ואני באמת לא מבין למה מתלהבים ממנה כל-כך. ג'וס ווידון, אדם נוראי ככל שיהיה, יצר סצינות אקשן הרבה יותר קוהרנטיות ומהנות מאלו של הרוסו'ס. אני לא חושב שכל סצינה צריכה להיות וואן-שוטים מדהימים כמו ב"דרדוויל" שרם הזכיר, אבל בין זה לבין מיליארד קאטים יש הרבה שטח.
יש גם את אלמנט היצירתיות של האקשן. כל קרב שהוא "גיבור נגד גרסה רעה של עצמו" ישר מתחיל אצלי במינוס, כי למי אכפת? "הנה פנתר עם חליפה צהובה והנה אחד רשע עם חליפה סגולה, יאללה מכות". פיהוק! אחד מקטעי האקשן האהובים עלי הוא ב"איירון מן 3", כשהחליפה של טוני מגיעה אליו בחלקים ובהתחלה הוא צריך להסתדר רק עם יד ורגל רובוטיות. זאת לא איזו הברקה, אבל זה מגניב ויצירתי. בסוף של "ת'ור: העולם האפל" – סרט ה"ת'ור" הטוב ביותר – יש פורטלים בין-מימדיים שהדמויות עוברות דרכם. פורטלים!
אולי "רע" זה קצת חזק מדי בשביל האקשן ב-MCU, אבל רוב הזמן הוא לא מאוד מלהיב. פה ושם יש פרצי יצירתיות שהייתי רוצה לראות יותר מהם. אנחנו גם מדברים על דמויות קומיקס עם כוחות-על (לרובן יש, לפחות), ככה שאפשר לחשוב על לא מעט מצבים יצירתיים ומוזרים לשים אותן בהן. מקווה שפייז 4 יביא עמו אקשן מוצלח.
הבעיה של מארוול ואקשן היא בעיקר
כוריאוגרפיה בינונית ומכות בלי כובד. אי אפשר אפילו להשוות את זה לסרטים כמו ג'ון וויק, מאד מקס, אטומיק בלונד, דדפול ועוד.
אין תחושה של כאב, אין תחושה של stakes.
"הגחכה לא פרופורציונלית של העם הסובייטי הייתה החשש העיקרי שלי לפני הצפייה בסרט, כי אם יש דבר אחד שהוליווד טובה בו זה לצייר את העם הרוסי[…]".
היי, העם הסובייטי והעם הרוסי הם הרי לא אותו דבר.
אם כי שניהם ראויים באותה מידה להגחכה לא פרופורציונלית בכל מקרה. כותב תגובה זו, יש לציין, רוסי בעצמו.
מחילה
אזרוק את הפילמני שלי לפח כעונש.
הפתעה לטובה
הגעתי לסרט עם ציפיות נמוכות במיוחד, בעיקר לאור הדביליות של הפלקון וחייל החורף שחולקו עם האלמנה השחורה את תת הז'אנר. להפתעתי, קיבלתי סרט עם אקשן מצוין, תצוגות משחק מעולות, הומור מוצלח ואפילו אלגוריה לסחר בנשים שעובדת בלי להעיק ולהטיף מדי. לדעתי הסרט לגמרי בטופ 5 של סרטי הסולו המרווליים.
הבעיה העיקרית, לדעתי, באקשן של מארוול – וזה משהו שהפריע לי עוד מאז "הנוקמים" הראשון – זה הצורך הבלתי מוסבר שלהם לעשות זום-אין אל תוך הפריים כשקורה משהו. תשוו שוטים בטריילרים – של הנוקמים, של חייל החורף, של האלמנה השחורה – לאותם שוטים בסרט, ותראו שבסרט התמונה קרובה פי כמה פתאום.
למה? למה לעזאזל שלא תראו את כל השוט כמו שצריך ותתנו לקהל להבין מה לעזאזל קורה?
זה, בשבילי לפחות, מעיק הרבה יותר מכמות הקאטים בסצינה.
כמה התגעגעתי לחוות סרט אקשן נון-סטופ בקולנוע....
סרט מצויין של מארוול שמתמקד ברקע של האלמנה השחורה עם חיבור לסדרות מארוול העכשוויות בדיסני פלוס…
מומלץ לראות ב-IMAX 3D…!
פיהוק מכמה שזה לא מקורי
סצנות אקשן חיוורות ממוחזרות מסרטים אחרים, עלילה צפויה ופאנצ'ים שרואים מקילומטר, אווירה שכולם באו לקחת משכורת ולשכוח שהדבר הזה קרה. אחרי הסרטים שסקרלט ג'והנסון ופלורנס פיו היו מועמדות לאוסקר עליהן ובצדק, המשחק שלהן פה נראה כמו שחקן ספורט שמגיע לעשות make a wish של איזה ילד.
לא אהבתי גם אותו, אבל לפחות נראה שווין דיזל וג'סטין לין באמת רצו, ניסו ונהנו לפוצץ ולהעיף מכוניות ב"מהיר ועצבני 9". פה נראה שהכל קרה "כי צריך לעשות סרט לאלמנה שחורה" ולאף אחד אין כוח.
אז הסרט מתרחש בין הנוקמים 2 ל-3?
הבנתי נכון?
בסוגריים זה כבר ספויילר...
(ל"ת)
סרט טוב מאוד, עם קצת "אבל"ים.
גילוי נאות: זה הסרט הראשון שאני רואה בקולנוע שבעיר מגוריי. חששתי מקהל רעשני ומעצבן, וקיבלתי קהל שקט ומרוכז במסך (וזאת למרות שרובם היו בני תשחורת). נקודה לזכות מארוול, לא כך? היה אפילו אבא מקסים בשורה שלפניי שמחא לעצמו כפיים בעדינות בכל פעם שהתרחש איזה רגע מגניב בסרט. חשבתי שזה ממש חמוד מצידו.
פלורנס פיו נהדרת, ויש לה כמה מהשורות הכי טובות בסרט (ממלמלת "מגעיל" ומתנערת אחרי שהיא מוצאת את עצמה בפוזה של גיבורת על. נקרעתי). ואני שמח שמארוול נתנו במה לשחקנית שהיא אמנם נאה אבל לא נראית כמו אידיאל היופי ההוליוודי.
היו כמה טוויסטים שהפתיעו אותי (החלפת הזהות בין מלינה לנטשה, טריק שכבר ראינו בחייל החורף אבל עדיין הצליח לעשות את העבודה, המיקום של החדר האדום, הזהות של… אה… הנבל הרובוטריק, אני קורא לו. ניחשתי מיהו רק דקה לפני שגילינו אותו – כי הבנתי פתאום שראיתי את השם של אולגה קורילנקו בכתוביות הפתיחה אבל היא נעדרה כבר משני שליש הסרט, אז הגיע זמנה להגיח). הנבל היה לא רע, והסצינה שלו עם נטשה הייתה מלחיצה ומעולה, ובאמת תהיתי איך היא תצא מזה. אז רגע, זה אומר שנטשה הייתה תתרנית מאז ואילך? באסה בשבילה.
(אם כי כשחושבים על זה, ילנה היא זו שמצילה אותה מהאלמנות, והיא זו שהורגת את דרייקוב) הפסקול נפלא וממכר.
נקודות לחובת הסרט: יש כמה רגעים שזועקים "אפקטים בלתי גמורים", בייחוד כשהמטוס של דרייקוב מתפוצץ ונופל מה… מבצר המעופף, נקרא לו. אלכסיי נהדר והוא לגמרי גונב את ההצגה, אין ויכוח, אבל… איזו תועלת הוא הביא בסופו של דבר? נטשה וילנה היו צריכות ממנו את המיקום של החדר האדום, אבל מסתבר שהמידע שלו היה כבר לא רלוונטי, אז הוא הצטרף על תקן אב חורג ושק בדיחות מהלך (באמת, אין תלונות בגזרה הזו), ובקושי יצא לו להילחם עם מישהו. כשחושבים על זה, רוב הסרט מורכב מנשים וגברים רק מנסים לא להפריע (או שהם הנבלים), אבל בניגוד לציפורי הטרף או המלאכיות של צ'רלי זה לא מרגיש כמו אג'נדה שנדחפת לך בגרון.
הסצינה האחרונה הרגישה כמו קשירת קצוות לא באמת נחוצה למלחמת האינסוף, והפאה הבלונדינית הזו והיעדר הגבות גורמות לסקרלט היקרה והיפהפיה להיראות מוזר.
ונראה לי שזו הפעם הראשונה שסצינת אחרי הקרדיטים היא טיזר לסדרה ולא לסרט. אכן ימים חדשים.
וכמות הפעמים שילנה אומרת "שיט" בסרט ממש גבוהה.
באיזו עיר? בגבעתיים הנערים הרסו את הסרט
(ל"ת)
חדרה. ובמרחק הליכה קצרה מהבית שלי, לשמחתי.
(ל"ת)
1995, לא 1985!
שזה כמובן מוזר כי 1991 נפלה ברה"מ…
מה שגורם לי לתהות
יש איזה מאה שנה של קומיקסים ולפי מה שהבנתי רובם לא נכנסו עדיין ליקום הקולנועי, זה נראה כאילו יש להם ים של חומרים לאלפי סרטים, אז למה להם לחזור על אותם סיפורים?
אני בטוח שיש שפע קומיקסים של האלמנה השחורה מהם ניתן היה להוציא סיפור שלא ירגיש כמו העתק-הדבק של סיפור שכבר סופר.
שכחתי לסמן ספויילרים, אבל מצד שני אני תוהה עכשיו אם מה שכתבתי פה נכנס בגדר של ספויילר
בכל מקרה, אם זה נחשב ספיילרים, אז תהפכו את ההודעה להודעה מוסתרת.
ואני אנצל את ההזדמנות כדי להיות קצת נודניק ולהזכיר שוב שצריך להוסיף אופציית עריכה לתגובות, זה ממש נצרך.
בדיוק.
וזה חלק ממה שגרם לי קצת להתעצבן על הסרט.
וואו, הסרט הזה רע.
דיסני-מארוול כנראה ממש שונאים את הנבלים של הקומיקס וחושבים שאף אחד מהם לא עובר מסך ברמה שצריך לשנות אותם לגמרי.
טאסקמאסטר אשכרה מקבל את טיפול המנדרין. למה? אני באמת לא מבין את זה.
לגבי סטריאוטיפים רוסיים – כמה מהם עשויים ממש טוב, ויש גם כמה רעים. אני מניח שהתקדמנו קצת, כי היתה תקופה ששום סטריאוטיפ לא קלע, ועכשיו חלק מהם אשכרה משעשעים ו\או מיושמים בצורה מוצלחת. ועדיין, המבטא הרוסי של פלורנס פיו מזעזע, שזה מבאס כי דווקא כשהיא מדברת ברוסית היא עושה את זה הרבה יותר טוב משאר הקאסט.
העניין הוא שהחצי הראשון של הסרט היה מוצלח. אפילו הופתעתי לטובה כמה שזה עובד, למרות שהוא בעיקר ממחזר דברים שראינו בסרטי בורן או בבונדים של קרייג.
אבל בערך מאמצע הסרט העניינים ממש מתחרבנים והמערכה האחרונה פשוט מטומטמת בכל פרמטר אפשרי. איזה בזבוז של דייוויד הארבור ורייצ'ל ווייז…
ויש כמובן את הבעיה הקונסטרוקטיבית שנוצרת מעצם הפער בין התקופה בה הסרט מתרחש לעובדה שאנחנו יודעים איך זה נגמר, פלוס יותר מדי הישענויות על דברים מהעבר של נטשה שנלקחו מסרט אוריג'ין שמעולם לא קיבלנו.
העניין של המבטא ממש הפריע לי.
לא כי "דמויות רוסיות מדברות אנגלית במבטא רוסי" זאת בעיה, אני מוכן לסספנד את זה. אבל המשפחה של נטשה הייתה תא רדום במשך שלוש שנים באוהיו. זאת אומרת שהם עברו אימונים, לכל הפחות, לדבר אנגלית במבטא אמריקאי. כולם שכחו איך לעשות את זה?
לא רואה את הבעיה
בתחילת הסרט, בתקופה שהם היו בתא הרדום, המבטא אכן הרבה פחות צורם, לעיתים כמעט לא קיים.
לאחר מכן – עברו שנים רבות מאד שהם היו במולדתם. למה שימשיכו לזייף מבטא אמריקאי?
למה זה לזייף?
זה לא מקרה של האוס, שבו יו לאורי שמדבר אנגלית במבטא אנגלי התחיל לדבר במבטא אמריקאי. כאן מדובר על אנשים שלמדו לדבר אנגלית מלכתחילה במבטא אמריקאי, למה שהם יתדרדרו למבטא רוסי?
"יתדרדרו"?
זה פאקינג מבטא האם שלהם. למה שלא יחזרו אליו אם הם שנים ארוכות בין אנשים שמדברים ככה, וכנראה דיברו גם רוסית רוב הזמן?
אני לא ראיתי את הסרט, אז אולי אני לא מבין דברים מסוימים
אבל למיטב זכרוני (ואולי אני שוכח כמה דברים), המבטא שיהיה לך בשפה השנייה שלך לאו דווקא תלוי בשפת האם שלך, אלא בדרך שבה למדת את השפה השנייה. אז אם הם למדו אותה כאמריקאית מושלמת – זה יהיה המבטא שלהם, לא משנה כמה רוסיים הם. יצא לי להיפגש בגרמנים עם מבטא אירי, נניח, כי מי שלימד אותם אנגלית היה אירי בעצמו. ויש גם את המקרה של הילד הדרוזי שהתחיל לדבר אנגלית מושלמת בגלל שהוא למד אותה מ"פפה פיג", לא משנה כמו הוא דרוזי.
זה בדיוק -
אם כולם סביבם דיברו רוסית כל הזמן, אין סיבה שהמבטא באנגלית ישתנה. אם כולם דיברו אנגלית במבטא רוסי גם מחוץ למצלמה זה כבר עניין אחר לגמרי.
וגם מה שיהונתן אמר.
גם אותי זה הטריד קצת בזמן הצפייה, אבל כשחשבתי על זה
אם זה לא המבטא הטבעי בשפה וצריך לעבוד עליו, כשאין סיבה לעשות זאת, למה לטרוח? זה כמו אין-ספור שחקנים בריטים שמשחקים במבטא אמריקני משכנע (יש לא מעט כאלה במארוול, למעשה גם בסרט הזה) אבל כשהם לא בתפקיד הם מדברים אנגלית מהבית, כלומר במבטא הטבעי שלהם.
לדבר במבטא שלא בא לך טבעי מצריך "משאבי מעבד". יו לורי סיפר שבימים שהוא מצלם "האוס" הוא מדבר במבטא אמריקני כל היום, כדי לא לצאת מריכוז. אגב "האמריקנים", השחקן הראשי בריטי, והוא סיפר שהמבטא האמריקני בא על חשבון יכולת המשחק שלו, והוא משחק טוב יותר במבטא הטבעי שלו.
לכאורה לילדים זה לא אמור לקרות, אבל זה קורה. מכירה ילדים שגדלו בישראל ועברו לארה"ב כשהיו בני 6 ו-9, ואף שהמשיכו לדבר איתם עברית בבית, אחרי כמה שנים נהיה להם מבטא אמריקני כשהם דיברו עברית. להפתעתי ראיתי את זה קורה אפילו אצל מבוגרים, למשל עדן הראל חזרה לישראל (משנים של הגשה ב-MTV) עם מבטא אנגלוסקסי קל (ובקושי הייתה לה אנגלית כשהיא התחילה שם) ואני שומעת מבטא קל גם בעברית של הבלשן המוכשר גיא דויטשר, שעבר לאנגלייה כשהיה אדם בוגר…
אם כבר מתבקש לשאול במצב כזה למה מלכתחילה לדבר ביניהם אנגלית במבטא רוסי במקום לדבר רוסית וחסל (מבחינת העלילה, לא נוחות ההפקה והשיווק). אז בסדר, ברור למה אנגלית; אבל נראה לי שכפי שסקרלט ג'והנסן לא טורחת לזייף מבטא רוסי באנגלית, יכלו לפטור מהעול גם את פלורנס פיו.
זה די נכון, אבל גם לא כל כך?
כי בסופו של דבר, בסצינות המשפחתיות, הם פשוט היו מדברים ברוסית אם הם עזבו את ארה"ב וכבר לא סוכנים.
זה מה שכתבתי...
(ל"ת)
יא! איזה דז'ה וו יש לי!
היה דיון דומה מאוד בדף של הטריילר לאותו הסרט ממש :)
אעשה רפרנס נטול בושה להודעה שלי משם, עם הסבר למה שימוש במבטאים, במקום בשפת המקור, הוא שימוש לגיטימי לגמרי.
נאה דרשת. אם כבר כדאי שנתחיל את התלונה מחוצנים
כי אם אנחנו מתייחסים בשלווה לחייזרים דוברי אנגלית (למה שבאסגרד ידברו אנגלית?) משפחה שאשכרה יודעת אנגלית היטב זה ממש בקטנה. חשבתי על זה אתמול (בהקשר לסצינה מ"מלחמת האינסוף") וקלטתי שכמו רוב הסרטים ההוליוודים, כל היום הקולנועי של מארוול דובר אנגלית רהוטה ולא זכור לי שסיפרו לנו על דג בבל או סיפקו איזשהו הסבר מניח את הדעת…
נכון לגמרי!
אם זיכרוני אינו מטעה, אפילו לא חשבו על שימוש במבטא של שפה נורדית כלשהי עבור האסגרדים. עוד הוסיפו על כך בסרט הראשון של תור והדגישו מבטא בריטי במשלב שייקספירי שכזה.
זאת באמת שפה נורדית
נורבגית ליתר דיוק
ספויילר ללוקי
המנדרין נבל שטחי סטראוטיפי נדוש עם מאפיינים גזעניים
תמיד מפתיע אותי לראות איך כל כך הרבה אנשים שמעולם לא שמעו על המנדרין לפני איירון מן 3 ולא קראו קומיקסים של איירון מן או צפו בסדרה המצוירת המזעזעת שלו, ממשיכים לטעון כמה הוא "נהרס" באיירון מן 3.
איירון מן 3, לטעמי, אחד מהסרטים הבודדים של מארבל שמתעלה על הסוגה ובאמת מהווה סרט קומיקס טוב, וחלק מזה זה בדיוק המנדרין ומה שעשו איתו. (חלק אחר זה שזה סרט שהכי הרבה עסק בטוני סטארק בדיוק כמו שספיידמן 2 הכי עסק בפיטר פארקר וסופרמן 2 הכי עסק בקלארק קנט).
הטענה שאנשים שכועסים על השינויים שנעשו, ולמעשה הם לא באמת קוראים קומיקס (או קוראים חדשים שאין להם זכות להתלונן על חוסר נאמנות) די מטופשת ולא ברור למי היא מופנת.
אני קורא קומיקס עוד לפני שה-MCU היה בתכנון. אני לא יכול להיות סנגור של אחרים, רק להשמיע את הדיעה האישית שלי.
וכן, ברור שהמנדרין של אז לא עובר מסך וצריך לשנות אותו, אבל מכאן ועד לעשות ממנו את מה שעשו באיירון מן 3 יש הבדל עצום. ושוב, אם זה היה מקרה חד פעמי של החרבת נבל אז ניחא. אצל דיסני זה כבר סדרתי.
מה שעשו ממנו באיירון מן 3 היה מוצלח
תמטית זה עבד מעולה בסרט.
לגבי החרבות נבלים סדרתית, נו נכון. בראשם תאנוס. אבל אף אחד לא מתלונן על "סוף המשחק". רק על "איירון מן 3" שאשכרה שיפר נבל בניגוד למרבית הסרטים שפוגעים בהם.
אני גם חושב שת'אנוס היה לא משהו.
אתה מתעקש לנהל את הדיון עם קבוצה אמורפית כלשהי, אבל שוב – אני יכול להעיד רק על עצמי.
אני מנהלת אותו פה
כי ציינת שהמנדרין נהרס ואני הוכחתי מעל לכל ספק שהוא שופר.
ואז התחלת להתבכיין (טריק מספר 1 של מגיבי עין הדג) על זה שבכלל התכוונת לזה שכל הנבלים נהרסים.
ואז הסכמתי עם זה אבל דייקתי ואמרתי שאף פעם, גם לא בתגובתך המקורית פה, לא מתלוננים על נבלים שבאמת נהרסים כמו תאנוס. ובאמת לא ציינת את תאנוס עד שהזכרתי אותו. כן ציינת דוגמה לא טובה כמו המנדרין ששופר.
ואז עברת לתקוף בטענה שאני דנה על משהו שלא קשור אליך (ובאמת אין קשר אליך, רק להודעה הלא נכונה שרשמת והגבת אליה). אבל התקיפה הבריונית שלך, הרי היא מאפיין קבוע של מגיבים פה (טריק מספר 2). גם שלך.
לפי הטריקים אותם את מציינת
את משתייכת בגאווה לקהילת מגיבי עין הדג עליה את כל כך אוהבת לדבר.
אפשר לשמוע על עוד טריקים? גם אני הייתי רוצה להצטרף לקהילה האקסקלוסיבית שלכן.
בוא נתחיל מזה שבכל מה שקשור לאמנות אף פעם אי אפשר להוכיח "מעל לכל ספק", ונמשיך בזה שלא כל מי שלא מסכים איתך מתבכיין.
אחר כך אולי יהיה לנו דיון. אבל אחרי התגובה הזאת אני לא אופטימי.
וכמובן - "בואי נתחיל" ולא בוא נתחיל.
(ל"ת)
רק רציתי להגיד
ח"ח על הכותרת החדשה באתר (המתחלפה לשבוע זה).
הערה מסקרנת בדיעבד בלי הקשר...
זוכרת מה היא הייתה?
אני בקושי זוכרת מה אכלתי היום לארוחת בוקר.
אבל פעם הבאה שאני ארצה לציין דבר כזה בתגובות אני אדאג לכתוב את הכותרת שתשמר לדורות!
איזה ביקורות מהללות הסרט היה מקבל אם רק היה למארוול אומץ להוציא אותו ישר אחרי Endgame
לא הייתה להם שום סיבה לפחד.
הסרט הוא סרט מארוול טיפוסי במובן הטוב של המילה: דמויות עגולות, תסריט לא מטומטם, חיבור לשאר היקום, רגש כשצריך וכיף קולנועי בשאר הזמן.
הפחד להיות הראשונים שיוציאו סרט עם עם דמות ראשית נשית גרם ל DC(!) להשיג אותם עם Wonder Woman שהיה 2/3 טוב ו- 1/3 עלוב.
במקום להוציא את הסרט הזה, מארוול הלכו עם קפטן מארוול, בקלות אחד מהגרועים שיצאו תחת היקום הקולנועי הזה.
קפטן מארוול יצא לפני סוף המשחק
כך שגם אם היו מוציאים אותו ישר אחרי הנוקמים סוף המשחק, הוא עדיין היה סרט הסולו הנשי השני ביקום של מארוול.
לא ראיתי את הסרט, אבל מכל מה שאני קורה פה אני מבין שכנראה שהסרט היה צריך לצאת בין קפטן אמריקה מלחמת האזרחים לנוקמים מלחמת האינסוף. וכך זה גם היה יוצא לפני קפטן מארוול והופך לסרט הסולו הנשי הראשון במארוול.
ואגב, אני לחלוטין חולק על ההגדרה של קפטן מארוול כ״בקלות אחד מהגרועים שיצאו תחת היקום הקולנועי הזה״, קפטן מארוול הוא סרט מאוד מהנה ונחמד. הוא לא מושלם ויש לו גם חסרונות, כמו לכל סרט מארוול אחר, אבל הוא עדיין חוויתי ומהנה יותר מסרטים אחרים שמשום מה זוכים לפופולריות גדולה יותר (אני מסתכל עליך, תור ראגנרוק. ואני גם פוזל אליך, הנוקמים, יש לך מזל שיש לך את הקרב הנחמד על ניו יורק, אחרת הייתי ממש מסתכל עליך ועל התסריט המטומטם להפליא שלך). אה, וגם יש בו את גוס, נתון שכבר מעלה את הסרט כמה רמות וגורם לי להצטער שלא נתנו לו קצת יותר זמן מסך להשתמש ביכולותיו הפלרקניים.
סרט ריגול טיפשי
בתחילת הסרט יש קטע של נטשה צופה ב"מונרייקר". מעבר להומאז' שהסרט הזה עושה לסרט של בונד במערכה האחרונה שלו, יכול להיות שהיא צופה בו בקטע מודע לעצמו, כי בסופו של דבר שניהם סרטי ריגול טיפשיים למדי. אני לא מתכוון ל"טיפשי" כעלבון, אלא ככך ששניהם לא לוקחים את עצמם מאוד ברצינות. טוב, אולי לפעמים זה כן עלבון, אתם לא יכולים להגיד לי שזה סרט "מקורקע" כשיש בו שטות כמו "את לא יכולה לפגוע בי כל עוד את מריחה אותי". מי שמסוגל לקחת את זה ברצינות, באמת שאני מצדיע לו. התסריט הוא לא מהאספקטים החזקים של הסרט.
אם אנחנו כבר בהשוואה לבונד, אומרים על הסרטים ההם שהם טובים כמו הנבלים שלהם, והנבלים פה…לא טובים. שניהם חד-מימדיים, לא מפותחים ולא מעניינים. למה טאסקמאסטר צופה ומחקה נוקמים אחרים? לא עדיף לו ללמוד את הטכניקות של מי שהוא נלחם איתו? נראה שסתם שמו כאן את הדמות בשביל משחק של "נחש את הנוקם שאני מחקה" למרות שיש בזה אפס היגיון. ההשוואה שלו בפיץ' מיטנג לדדפול מ"וולברין: המקור" מוצדקת ביותר.
באופן כללי, שום אספקט פה לא בולט במיוחד לטובה או לרעה, כולם נעים באיזור ה"בסדר". האפקטים בסדר (חוץ מכמה מביכים למדי במערכה האחרונה), האקשן בסדר (חוץ מכאשר הוא ערוך מדי, כפי שרם כתב. אין פה משהו מלהיב במיוחד), תצוגות המשחק בסדר (פלורנס פיו משאירה לכולם אבק). סרט בסדר, נו. לא סבלתי אבל כנראה שגם לא אזכור אותו עוד שבוע. אני גם דירגתי אותו מעל "קפטן מארוול", אבל שניהם נראים לי זניחים באותה מידה, הוא באמת לא כזה מוצלח יותר.
ולבסוף, אני מצטער, אבל שום סצינה עם "Smells Like Teen Spirit" ברקע לא תתעלה על הקטע המדהים הזה מ"פן".
וואו, באמת קטע נהדר
הלינק ל"פן", לא הכרתי קודם.
לא מדהים, אבל גם ממש לא נורא
אני נוטה להסכים עם הקונצנזוס שבעוד שהסרט הזה קצת "מעט מדי מאוחר מדי" עבור האלמנה השחורה, הוא עושה הרבה בהצגת דמותה של ילנה.
הנבלים פה באמת עשויים רע למדי (לא יודע לגבי טיפול מנדירין, לי יותר מכל טאסקמאסטר [שאין לי מושג איך הוא בקומיקס] הזכיר את טיפול ביין ב"באטמן ורובין"), ואז מה שנשאר הוא בעיקר הדינמיקה המשפחתית שמודעת לכך שהיא אולי לא בדיוק דינמיקה משפחתית אבל היא עדיין נורא רוצה להיות דינמיקה משפחתית. זה עובד בגלל הרבור ופיו (והרבה פחות בגלל וייץ – האם בכל פעם שהיא בסרט קומיקס היא השחקנית הכי פחות מרשימה? כי הפער בין דברים שהיא עושה בסרטים כמו "הלובסטר" ו"המועדפת" וכאן ו"קונסטנטין" הוא עצום).
בסך הכל, לא משמעותי בשום צורה, אבל מרענן, איכשהו, אחרי שנתיים ללא סרטים ואחרי חצי שנה של סדרות.
ביין! זה מה שלא ידעתי שחיפשתי!
(ל"ת)
רחל וייץ דוקא היתה אחלה בקונסטנטין,
לא זכור לי שהשחקנים סביבה היו יותר טובים ממנה.
חוץ מהשחקנית הנוספת, אבל זאת לא חוכמה –
כי טילדה סווינטון.
קישטה!
הסדרה זה אינו מדיום אשר התפתח באופן טבעי מהצרכים או הצורות של התודעה האנושית. אתם לא תמצאו את הצורה של הסדרה בשום מקום ובשום שלב בהיסטוריה האנושית. התנ"ך זו לא סדרה; זו אנתולוגיה. זה אוסף של סיפורים או אוסף של סרטים. הייתי מגדיר את הצורה של הסדרה ככזה שבו מצבם הספיציפי של הדמויות הפועלות בו משתנה באופן תדיר, בעוד שהמצב המהותי שלהם נשאר כשהוא. איזה מגוחכת היא כל סדרה וסדרה! איך השכל מעכל את הדבר הזה בתור איזושהו מסגרת הגיונית אשר עובדת? איזה מסתורין מרתק!
הסיבה העיקרית שהמדיום הסדרתיסטי כל כך מוצלח בקרב המעמד הבורגני היא המסגרת הזהותית שהוא מאפשר למאמיניה. הבורגני המערבי, חדל מדת, בוש בלאומיות, משועמם מגלגלי תחרויות קבוצות הספורט, רוצה לחזור אל התבנית הנעלה ביותר של המציאות: הנראטיב המלאכותי המתבסס על דמויות של אנשים הפועלות על פי הרגש. לא רק שהוא רוצה את הדבר הזה, הוא רוצה להרגיש חלק מזה. הוא רוצה שזה יהיה חלק מהזהות ומהאישיות שלו. הליברל ההומוני רוצה לנכס לעצמו את הרפתקואותיהן המסוכנות של דמויות אלימות. המדיום הסרטי לא מאפשר זאת. מכיוון שהיחסים המיידים שלך איתו נגמרים רגע לאחר שצפית בו, שזה לרוב לא יותר משעתיים. אתה יכול לראות את זה כמה פעמים שתרצה, ואכן סרטים הופכים לקאלט ויוצרים עדת מאמינים הדומה לזאת של הסדרה, אך הדת של הקאלט הסרטי תמיד נשארת טהורה מכיוון שהעקרונות שלה מעולם לא משתנים. שלא כמו בסדרה.
היחס של המאמינים לסדרה הוא מיידי ומתמשך לאורך שנים רבות; זהו מקור ההצלחה העיקרי שלה. אם אתה אוהב 'אבודים', אז אתה חלק ממשהו גדול יותר ממך. אתה מדבר על 'אבודים' עם אנשים אחרים. אתה והאנשים האחרים הללו הופכים להמון. המון בעל מאפיינים ואישיות משלו. לא רק הציפייה האישית שלך לפרק הבא היא שנותנת לך לחייך משמעות, אלא הציפייה שלך לביסוס הדעה המובחנת וה"ייחודית" שלך, אותה תרוץ במהירות לשתף עם חבריך. אני יכול להגיד בביטחון שאילו הייתם לוקחים את המעריץ הגדול ביותר של מארוול ותוקעים אותו על אי בודד עם המארז החדיש ביותר של מוצריה, הוא היה יכול ליהנות מכמה סרטים בודדים, אך הוא מעולם לא היה מתעניין בעולם הרחב שהסדרה מתיימרת להציג. והרי, זה בדיוק העולם הרחב הזה שהפך את הסדרה הזאת ללהיט שהיא. תפרקו את הסדרה לאלמנטיה הבודדים. תנו שם אחר וחליפה בצבע אחר לכל סרט וסרט, תציגם באופן נפרד; אח! חשבו עכשיו, האם איזשהו אולפן הפקה היה רואה את הצורך להוציא יותר מ-2 סרטים כושלים כאלה..?
כל הזמן הזה ישבתי בשקט ונתנתי למחולת הקרקס לצעוד מתחת לחלון ביתי, אך לא עוד! מאסתי בדפורמציות תרבויות וניוונים אסתטיים. אילו היו לי שני משאלות, הייתי רוצה לראות את אולפני מארוול עולים באש. אילו הייתה לי רק משאלה אחת, הייתי מבקש למחות את כל הסדרות מעל פני האדמה, ולהחזיר את מלאכת הנראטיב המלאכותי למצבה הטבעי.
יום שישי היום, יום קצר, יש בישולים, אתה יכול לתמצת?
(ל"ת)
סדרה זה רע
(ל"ת)
Citation needed, מה שנקרא
נשמע לי מופרך קצת להגיד שאי אפשר למצוא סדרה "בשום מקום ובשום שלב בהיסטוריה האנושית".
אני לא איזה היסטוריון גדול, אבל האילידאה והאודיסאה, לדוגמא, נראות לי מתאימות להגדרה.
חוץ מזה שגם בתנ"ך יש מספיק סיפורים מתמשכים שאפשר להגדיר כסדרה, ומקסימום לעשות חלוקה לעונות עבור חלקים לא קשורים (תחשוב פארגו).
גם הנקודה של "סדרות נועדו לבורגנים אתאיסטים א-לאומניים"
מרגיש לי כמו משהו שדרוש חיזוק משמעותי, אלא אם אנחנו משתמשים ב"בורגנות" באופן רחב מאוד מאוד וכנ"ל ההגדרות האחרות.
תעלה בדמיונך את חבר הפאן-בייס המארוולי הממוצע. אתה באמת רוצה להגיד לי שהוא ככל הנראה יהיה לאומן, דתי, וקונסרבטיבי? האם הקיצון המוחלט של כל הדברים הללו הוא לא זה שיעמוד שם?
טוב, אלה שלושה זהויות שונות
לאומן – השאלה היא כמובן "עד כמה". האם אני חושב שהקהל של מארוול הם לאומנים נלהבים מחול דגלים באיזה מדינה שלא תהיה? לא. אבל אני גם לא חושב שהם במיוחד אנטי-לאומנים. הם נראים לי כמו פטריוטים ממוצעים שכאלה – חובבי המדינה שלהם, חוגגי יום עצמאות (במידה ויש), וכו' וכו'.
דתי – אולי זה ההימצאות התכופה שלי בקבוצות גיקדוסים, אבל כן, מודה שנראה לי סביר מאוד שהוא יהיה דתי במידה כלשהי.
שמרן – כן, חד משמעית. כלומר, אני חושב שגם יש הרבה "ליברלים", אבל הקהל של מארוול הרי נאבק בין שתי הקצוות ואולי בימינו כבר באמת העיפו את רוב השמרנים למיניהם, אבל כל התלונות על כל מהלך של מארוול כ"פוליטקלי קורקט" מראה שיש להם קהל רחב גדול אצל השמרנים.
בסופו של דבר, הסדרות של מארוול כל כך נוטות להיות לא מזיקות בשום צורה (באופן מכוון, כדי לא לעצבן אף אחד בשום שלב) שאני ממש לא חושב שצריך להיות שמרן או ליברל או דתי או חילוני או כל דבר והיפוכו כדי לאהוב את זה כי הוא ממש "לכולם".
אבל אולי מארוול זה לא דוגמא טובה.
מכיוון שאין לנו יכולת לבצע איזשהו סקר-קהל מספיק מקיף
אפשר לומר שאם זו אכן באמת דעתך, אין לנו באמת סיבה להמשיך ולהכות בפינג-פונג של הנחות והשערות. באשר אליי, לי אין ספק שחובב המארוול הממוצע הוא BLM קיצוני, שונא דת, שונא לאומיות, תומך להט"ב ופמיניסט.
בישראל זה פחות בולט, כמובן, שכן האתוס הציוני הוא מספיק אינטיסיבי כדי להצדיק את קיומו גם עבור הליברל. אבל בעולם המערבי, אי שם?
אני אדם די שמרן
אוהב דת(לא דתי)
יותר ימני . בטח מרוב אנשי האתר ואנשי הוליווד
ואני לא חושב שמארוול זה ל״שמאלנים״ , אני די חושב שהקטע שלהם זה נירטלי כמה שיותר.
גם במלחמת האזרחים הם לקחו את שני המנהיגים לריב על מה היא פטריוטיות אמרקאית.
ברור לי שמי שיותר ימני ממני יראה במארוול משהו שמאלני .
אבל אני גם מאמין שמי שיותר שמאלני מהאדם הממוצע יראה את מארוול כימנית, אני חושב שזה הקטע של מרכז
תגיד, איך נראה תומך BLM לא קיצוני?
הוא חושב שחיי שחורים חשובים אבל רק החל מגיל מסויים? או מרמת הכנסה מסויימת?
ובכלל, בשביל לחשוב שהמעריצים של סרטים שבאופן קבוע שוברים קופות (3 מהם הם בין עשרת הסרטים המכניסים ביותר בכל הזמנים) שייכים כולם (או אפילו רובם) לחיתוך המאוד מצומצם שהצגת כאן, צריך נתק מסויים מהמציאות.
ומה שיפה בטענה שטענתי פה, הוא שאני לא צריך להוכיח אותה או אפילו להגן עליה. זו דעתי, אין לי ספק שאני צודק, ולכן אין טעם להמשיך ולהכות בפינג-פונג של הנחות והשערות.
ואו איזה מצחיק אתה
אחד יכול לתמוך ב-BLM בלב ולשבת מול מהדורת החדשות בבית, אחד אינטיניסיבי יותר יכול לצאת להפגנות ולבזוז חנויות בגדים.
מההתחלה הבהרתי שאני מדבר על הפאן-בייס. לא על המשפחות שהחלו לצאת בהמוניהם בעקבות האינטינסיביות והעוצמה של הפאן-בייס המקורי שהתפתח ככל שהסרטים תפסו יותר ויותר אופי של סדרה.
אני מניח שאתה לא מאמין שגיק המארוול הכבד שגר במרתף משתתף בביזת חנויות בגדים בלילות
אז לפי ההגדרה שלך זה תומך BLM מתון.
אני מתנצל, זה לא היה במקום.
אתה העלית אי אילו טענות שנמצאות כולן, להבנתי, איפושהו על הספקטרום בין שגוי למגוחך למופרך.
הנטייה שלי כשאני קורא טקסט כזה היא להגיב לו בלגלוג, כי הרבה פעמים אני לא חושב שיש שפה משותפת או פוטנציאל לשנות את נקודת המבט של אדם שמתנסח כך.
עם זאת, התגובה שלי לא היתה הוגנת כלפיך, ולא זה הכיוון אליו הייתי רוצה שדיונים ב"עין הדג" יילכו.
כל זה לא משנה את העובדה שאני חושב שאתה טועה בכל נקודה שהעלית כאן. קארל סייגן אמר פעם ש"טענות יוצאות-דופן דורשות ראיות יוצאות-דופן", ובעוד שהטענות שטענת פה הם בהחלט יוצאות-דופן, התימוכין שהבאת הם או לא קיימים או, אפעס, חלשים למדי.
אילו היית נותן לי את התקציב ואת הזמן
הייתי יושב על מאמר או על ספר, אשר בהם אוכל לנסח את דעותיי בצורה המעמיקה והמנומקת ביותר. כאשר אתה יוצא כנגד תופעה תרבותית מוחלטת, כמובן, אי אפשר לצפות לא ללייקים ולא לתומכים קטנים, לכל היותר לתגובות שוות ברצינותן.
אני מאמין שהתימוכין הטוב ביותר של דעה היא תחושה פנימית. אילו האדם היה פועל על פי העובדות, הוא לא היה מתרחק מעבר אל סף המערה.
אם האדם לא היה מתרחק מעבר לסף המערה
הוא היה מת ברעב ובצמא מאוד מהר, ואלו עובדות.
אני רוצה רק לחלק בין שני גורמים בהודעה שלך
לצאת נגד תופעה מוחלטת זה אמיץ (ואכן לרוב לא מזכה בלייקים) אבל נראה לי שרוב התגובות כאן זה לא ההחלטה לצאת נגד התופעה אלא הגיבוי הלכאורה עובדתי שהעמדת בניסוחים שלך והתייחסו אליו כאן.
אם אתה רוצה לדבר על העוול שהוא סדרות, ולמה צריך למחוק כל סיפור שלא מסתיים בצפייה אחת ממושכת (האם מיני סדרות הן בצד הטוב? הלא טוב? מה לגבי סרטי המשך? וכו') זה דבר אחד, שאני לא בטוח איך אפשר להתחיל לדבר אליו משני צידי המתרס אבל בכל מקרה זה דבר אחד.
לעומת זאת, עד כה הדיון נסוב סביב עובדות מאוד נחרצות שזרקת לאוויר ושלכאורה מגבות את הטענה שלך (והן לא, כמובן – יכול להיות שכולן לא נכונות *ועדיין* יש בעיה גדולה עם סדרות בכלל ועם מארוול בפרט).
מה שאני רוצה לומר זה שכדאי להבדיל – אתה יכול לעמוד איתן בדעתך שסדרות זה מוקצה ולא לגבות זאת אף פעם ואני לא יודע אם ייצא מזה דיון מעניין, אבל יאללה, למה לא. אבל אם אתה אומר (ואתה לא – אתה אומר שהתימוכין הכי טוב הוא תחושה פנימית) "להלן עובדות שתומכות בטענה שלי", אז אנשים יתחילו לפרק אותן. אפשר לדבר על שניהם, כמובן – אבל רק שים לב שעד כה לא דיברנו על הטענה המהותית, אלא רק על העובדות שניסית לבסס אותן איתה.
אני מביע דעה בנושא מאוד ספציפי שכנראה ומעולם אף חוקר תרבות או איש פילוסופיה לא הביע ואם כן לא ראה צורך להעלות זאת על דף על מנת שאוכל לשאוב ממנו השראה. כעת אני עומד לבדי, חושב לבדי, ומחזיק בהשקפה שעולמה ריק ודומם. בהתחשב בכל הדברים הללו אני חושב שתוכנן של הטענות שלי, בהתאם לזמן ולאנרגיה שהרשתי לעצמי על מנת להביע אותן, הוא מבוסס ומעורר עניין כשלעצמו.
אתם רוצים הוכחות; עצרו, שכן ברור שמהרגע שקראתם את הפוסט שלי לא עצרתם ולנסות ולחשוב אפילו לרגע אולי אם אני צודק. האינסטינקט הראשוני שלכם היה להוקיע אותי כדמגוג צומי זול, וזה מובן. אך אני מיליאתי את תפקידי, כעת עליכם, אם אתם אכן חושבים חופשיים, לנסות, ולו לרגע אחד, לראות את העולם דרך העיניים שלי.
עצור את סוסיך, בבקשה
אנחנו לא "רוצים" הוכחות. אפשר בהחלט לדבר על הנושא שהעלית (האם סדרות היא צורת סיפור סיפורים נחותה) בלי הוכחות בכלל. אבל אתה התחלת עם להביא אותן, אז אנחנו מפרקים אותן. אין מה לעשות, עדיין הדרך הכי נגישה להתחיל להתמודד עם טענות היא לבדוק את ההוכחות שמקיפות איתן.
עכשיו, מששנינו מסכימים שהוכחות אין כאן, אפשר לדבר לגופו של עניין והוא הרעה החולה (או שלא) שהיא סדרות בכלל ומארוול בפרט*. או במילים פשוטות: נראה לי שעם קצת פחות יומרות, יכול לצאת כאן דיון יותר מעניין.
* – ספציפית מארוול דווקא יש לא מעט שותפים לדעה שלך, כולל כותבים כאן באתר.
הרי שזה מתחבר לטענה שלי באופן מדויק
שכן אני אומר שהחולי במארוול הוא אינו לאו דווקא התוכן הספיצפי של סרטיו, אלא הצורה שהיא תפסה; זאת של סדרת סרטים שהיא קודם כל סדרה במהותה ורק לאחר מכן סרטים.
אבל למה שנעשה את זה?
איזו מוטיבציה יש לנו?
תראה, זה מאוד קל לזרוק טענות לא פופולריות ולא מבוססות. הנה כמה:
– האינטרנט הוא פיקציה, וכל התוכן שאתם צורכים למעשה נוצר בזמן אמת ע"י המחשב שלכם.
– אני חושב שמטוסים היו עובדים הרבה יותר טוב אם הם היו טסים הפוך.
– רשיונות נהיגה הם דרכה של המדינה למנוע זכויות מהאנשים הכי ראויים להן. אין לי ספק שאלמלא רשיונות הנהיגה לא היו תאונות דרכים.
– כל חובשי הכיפה עושים זאת במרמה. הם בעצם כולם אתאיסטים גמורים, אבל לא מגלים את זה לאף אחד מחשש שינודו מהקהילה.
ועכשיו שקראת את מה שכתבתי פה, טענות שאין לי מושג אם נטענו אי-פעם ע"י אדם כלשהו, האם זה גרם לך לעצור לרגע ולהטיל ספק בתפישת העולם שלך? האם הן עוררו איזשהו עניין אצלך לנסות, ולו לרגע אחד, לראות את העולם דרך העיניים שלי?
באמת הדרדנו לרמה הזאת? לכשל הלוגי הספיצפי הזה?
"אבל אתה יכול לטעון כל דבר"…
ובכן, כמובן. ההבדל הוא שהטענות הללו שהעלית הם תוצאה של תרגיל רטורי מכוון, ולא של הסקה אותנטית הנובעת מרגש פנימי.
אתה יכול לומר, bUT WHat iF IT indeED wAS? ובכן, לא נוכל לדעת, כי זה לא.
אני מתקשה להבחין בהבדל.
טענה לא מבוססת נותרת טענה לא מבוססת, בין אם היא תרגיל רטורי ובין אם היא מבוססת על רגש.
שלומי, אתה חי בעולם בו לטענה "זה מה שאני מרגיש, ולכן זה נכון"
יש משקל כלשהו.
אני, ואני מאמין שרוב מגיבי "עין הדג", חיים בעולם אחר, בו הטענה הזו נטולת ערך לחלוטין. בלי להוסיף תמיכה רצינית לטענות שלך, אין סיבה להשקיע בהן זמן. העובדה שאתה ממש חושב שהן נכונות היא חסרת משמעות, כי כמו שאתה ממש חושב שהן נכונות, אני ממש חושב שהן לא.
מאתיים השנה האחרונות לימדו אותנו מעבר לכל צל של ספק שתחושה פנימית היא תימוכין מאוד גרוע לדיעה, וללא ראיות מוצקות חיצוניות, התחושה הפנימית של בני-אדם לרוב מוליכה אותם לכיוונים שגויים.
מעולם לא אמרתי שאני לא אסתפק בעניין הפשוט של להביע את דעתי.
תחושה פנימית יכולה להוביל לשטות הגדולה מכולם, כמו שגם היא יכולה להוביל לגאונות המבריקה מכולן. איני טוען לרשת אף אחד מן הצדדים הללו.
אגב, שלומי, רק כדי להעמיק את הידע שלי,
תוכל בבקשה להפנות אותי למקום שמפרט על הכשל הלוגי בו נפלתי בתגובה שלי?
והרי הנתונים האמיתיים:
19% מצופי מארוול מגדירים את עצמם ליברלים
17% מתונים
15% שמרנים
https://imgur.com/a/qJgLAbg
http://www.bethanylacina.com/docs/Lacina_MCU_draftJuly2020.pdf
המסקנה: ל49% מהאמריקאים אין דעה פוליטית, מארוול מכוונת למרכז-שמאל
בקטע מעניין, מנכ"ל מארוול הוא מהתורמים הגדולים לטראמפ, אבל פייגי נחשב ליברלי.
מן הסתם ליוצרים והכותבים של מארוול, בהיותם עירוניים לפלפים וטרנדיים יש נטייה פרוגרסיבית, מצד שני למארוול יש שיקולים עסקיים שמכתיבים כיוון אחר, ואני מאמין שחלק מהיוצרים שמרנים.
גיבורי על זה ז'אנר שנמצא במתח בין שמרנות לפרוגרסיביות.
הרעיון של גברים ונשים יפים עשירים ומוצלחים בחליפות שמרביצים לבעיות ופותרים אותן עבור המון הממוצעים הוא די שמרני בואכה ימי ביניימי.
גיבורים עממיים שנלחמים ברעים בקטע מטופש היו תמיד, למשל רומנסות ובלדות אבירים.
דון קישוט קרא כל כך הרבה מהן עד שהתפלפ.
לא שאני לא מסכים איתך
אבל ממתי סקרים מראים את האמת?
אמנם אני מסכים שכנראה פה זה נכון.
אבל להביא סקר ולהגיד ״הנה אלו נתוני אמת״. הגזמה
ולא זה לא בקטע של סקרים =שקרים.
אלה זה שסקרים הם בזמן נתון נכונים . סקרים נכונים לפי תקופה, לפי מי ששואל, לפי ״אני מתבייש להגיד שאני מצביע ביבי/טראמפ״ ועוד ועוד.
אז שוב אני מסכים שמארוול מכוונים למרכז , אבל סקר זה לא הוכחה מספקת לכך
זו בטוח הוכחה טובה יותר מהסברה המחופפת של שלומי
(ל"ת)
אני מסכים שזו הוכחה טובה יותר
שלומי גם אם צודק וגם אם לא . לא הביא הוכחות אלא העלה דעה . שאפשר להסכים איתה ואפשר שלא.
אבל שים לב שחנמל אמר – הנה נתוני אמת. ולא אלו לא נתוני אמת. זה מה שאמרתי , לא באתי להגיד מה יותר טוב מה פחות
סליחה?
איך זה הגיוני של-50 אחוז אין נטייה פוליטית, כאשר רק לאחרונה המדינה עברה את אחת ממערכות הבחירות היותר אינטנסיביות וחשובות שלה, ובה 66 אחוז מבעלי זכות ההצבעה לקחו חלק? האם חצי מהם שמו דף לבן?
האם אתה ברצינות רוצה להאמין, ש-50 אחוז מהאנשים שהלכו לראות את שובר הקופות הגדול בהיסטוריה אין דעה פוליטית?
אני חושב שהפכת את הנתונים, אבל אין לי זמן להתעמק
ממה שאני רואה זה לא "49% ללא דעה פוליטית" אלא "19% מליברלים הם צופי מארוול, 17% מהמתונים, ו-15% מהשמרנים" – כלומר האחוזים האחרים הם "80% מהליברלים לא צופים אדוקים (או מה שזה לא יהיה שהסף בשאלון. כאמור, לא ביררתי עד הסוף) של מארוול", לא 49% ללא שיוך פוליטי.
נשמע יותר הגיוני
בגדול זה עדיין מרכז עם נטייה מתונה שמאלה,
אני לא רואה סיבה לפקפק בסקר הזה, להיפך אם הרפובליקנים אכן ביישנים בסקרים(ועוד סקרים מסחריים חסרי חשיבות) זה אומר שהם צופים במארוול אפילו יותר מהשאר.
הנתונים גם מראים די במפורש שרוב צופי מארוול הם אוכלוסיות לא לבנות.
מאחר שהקישור לסקר לא עובד,
אני מניח תיאורטית שהוא נעשה בצפון אמריקה.
כשמדובר על סרטים שחלקם עשו שני מיליארד דולר בעולם, ברור שצפון אמריקה היא רק חלק מהצופים.
קרוב לודאי שהנטיות הפוליטיות של עשרות מיליוני הסינים שראו את מארוול שונות מאד ממה שמוצג כאן.
הטענה ששובר קופות מונומנטלי פונה לנישה של דעות היא חלשה מאד מלכתחילה, ודורשת נתונים חזקים מאד, כמו שאמרו כאן.
צריך להעיף את האימגור משם
http://www.bethanylacina.com/docs/Lacina_MCU_draftJuly2020.pdf
אם זה היה נכון
רוב-רובם של גיבורי מארוול לא היו גברים לבנים סטרייטים, מן הסתם.
למה
כי על מנת להיחשב כליברל עליך לתת את אותו מכסה של דמויות לכל הגזעים, אף על פי שהתרבות אשר מבשלת ואוכלת את היצירה עדיין מכילה כ-75 אחוז רוב של גזע מסוים אחד?
מארוול מצליחה מאוד בכל העולם
בסין למשל. לא ברור לי מאיפה שלפת את ה-75 אחוז "גזע מסוים".
אבל היא תוצר של התרבות המערבית. האנשים מאחורי הדמויות והסיפורים הם או לבנים או יהודים אשכנזים (בעיקר יהודים אשכנזים). האנשים אשר השכילו להפוך את חוברות הקומיקס לסרטים הם לבנים או יהודים אשכנזים. האנשים שהניעו זאת הם לבנים או יהודים אשכנזים. והקהל, לא משנה כמה יצליח בהודו, סין, המזרח התיכון או אפריקה, הוא עדיין ברובו האדם הלבן. ועם זאת, היהודי, היוצר עצמו של הסיפורים הללו, מעולם לא התלונן שאין גיבור על מרכזי בעל סממנים יהודיים, שהם לא עוסקים בתמות יהודיים או בהיסטוריה יהודית. למה? כי היהודי יודע שהוא פועל בתחומי הציוויליזציה של האדם הלבן, והוא מכבד זאת ולא מתבכיין.
יש נטייה כזאת לעולם לנכס את הוליווד כאיזושהו כלי אוניברסלי. למה? מי החליט? האדם הערבי רוצה לראות גיבור על ערבי בתחפושת של ערבי? שייעשה הוא סרט על גיבור על ערבי. מי עוצר אותו?
*אני לא אשכנזי
טוב...
אפילו לא אכנס לקביעה הנחרצת (והשגויה) שאין גיבור על מרכזי בעל סממנים יהודיים, או לקביעה הנחרצת (והשגויה) שלא-לבנים לא לוקחים חלק בהפקת הסרטים.
מה שכן אגיד זה שאם היית במקומו של קווין פייגי היית מפסיד למארוול את מיליארדי הדולרים שהרוויחו מהפנתר השחור, קפטן מארוול והאלמנה השחורה, לדוגמה.
ברגע שאדם אומר
"אני בטוח לגמרי שאם נסתכל לכיוון X נמצא בו זמנית 7 תכונות" זה מעורר חשד. בטוח יש חובבי מארוול תומכי BLM. בטוח יש כאלה שלא. בטוח יש כאלה שדתיים, יש כאלה שלא, אבל גם בין הלא דתיים, אחוז אלה ששונאים דת אקטיבית הוא די נמוך. הם יכולים להיות בעד לאומיות או נגד, בהרבה מדינות שונות.
חוץ מזה, אתה מציג את כל הדברים האלה כחלק מדבר אחד, ובנימה שהיא בעליל שלילית. אבל אפילו אם לא היה משנה שהיא שלילית. אפילו אם למשל, הייתי מסכים איתך שלשנוא דת ולשנוא לאומיות זה רע. עדיין הייתי לא מסכים שכל מי ששונא דת ולאומיות הוא פמיניסט (וזה רע). אני (למשל, לצורך הדוגמא*) דתי ולאומי, אבל פמניסט, ולא רואה פה שום סתירה.
לכן לצאת בטענות כאלה זה תמיד לא מאוד ולידי מבחינה לוגית, אפילו אם המסקנה אמתית.
אפשר היה להצביע על מישהו ספציפי במארוול ולהגיד "הנה, יש פה ביקורת ובוז כלפי דת! זה רע!". אבל להגיד "אני בטוח שמעריץ ממוצע של מארוול שייך ל5 קבוצות האלה, כולל שנאת דת" (ועוד להדגיש BLM קיצוני) זה לא מאוד סביר.
וזה עוד יותר לא סביר בתוספת לטענה הכללית שסדרות זה משהו גם חדש וגם מלאכותי.
ואני בטוח שיש הרבה אנשים שלא אוהבים את מארוול, או אוהבים סרטים בודדים אבל לא אוהבים את הסדרה, ושיסכימו שהסדרה "אוברייטד", ושבעולם אוהבים אותה רק כי היא סדרה.
אבל ברגע ש "יש דבר שאני לא אוהב" הופך ל"הדבר שאני לא אוהב הוא נוראי, ייחודי לגמרי בנוראיות שלו, ובטוח נובע בצורה ישירה מדברים אחרים שאני לא אוהב"…זאת פחות או יותר תאוריית קונספירציה, והגיוני שאנשים לא יסכימו איתה.
להגיד "אתם אפילו לא עצרתם לחשוב שאתם יכולים יכולים לטעות!" זאת טענה סך הכול נכונה שגם אני משתמש בה…אבל לא כשהיא באה אחרי הצהרה שהיא לגמרי לא הגיונית.
זאת הצהרה לא הגיונית! ברור שאף אחד לא יחשוב עליה ברצינות!
ולכל זאת נוסף פאתוס מטורף, וטענות בסגנון "אני האיש הראשון שחשב על האפשרות הזאת", "אני לבדי נלחם נגד תופעה תרבותית מוחלטת" (זאת תופעה תרבותית, אבל היא לא מוחלטת), ומשפטים בסגנון "אדם לא צריך לפעול לפי עובדות".
כשהטענות הן כאלו, לא משנה איזו דעה אתה מנסה להוכיח. הטענות האלה שגויות ועצם העובדה שאתה משתמש בהן מראה שאתה (במקרה הטוב) לא מבין איך דיונים הגיוניים עובדים, או (במקרה הרע) פשוט דמוגוג.
אני תמיד משקיע מאמץ אקטיבי בלראות את העולם דרך העיניים של אנשים שאני מדבר איתם, והדבר שאני רואה דרך העיניים שלך בהתבסס על ההודעות שלך (אולי הם הייתי מכיר אותך יותר טוב הדעה הייתה שונה, כמובן) זה חוסר מוחלט ב coherence (לא מצליח למצוא מילה בעברית שמעבירה את הרעיון מספיק טוב).
* במציאות הדעות הפוליטית שלי נעות בהיבטים שונים בין צנטריזם, לקיצוניות בכיוון שונה מרוב הצדדים בדיון.
תן לי סיפור אחד בתנ"ך שבו הדמויות עוברות מצבים ספיצפיים באופן תדיר אך המצב המהותי נשאר זהה. אברהם מחזיק את הסכין מעל בנו; אך המצב הרגשי שלו והמסגרת התמטית של הסיפור משתנה יחד עם המצב. הוא הולך לסדום ועמורה, אך גם המצב הכללי שלו ושל משפחתו משתנה. גם באודסיאה הקצב והיחס דומה.
אם תדביק את אותה הנוסחא על סופרנוס, או אוז (סדרות שמאוד אהבתי בילדותי, טרם החל לנקר בי תחושה מעצבנת, מתחת לפני השטח, שרק לאחר שנים הצלחתי להקיא כהבנה מבוססת) אתה תגלה אי-סדירות מבהילה. טוביאס נאנס על ידי ורנון. טוביאס עצוב. טוביאס הולך לפסיכולוגית של הכלא. טוביאס מנסה למצוא פתרון. טוביאס פוגש גבר גברי יותר שאולי יעזור לו. היחסים ביניהם מתחממים. אבל הגבר הזה גם מתקרב בסתר לורנון. עשרות מצבים שונים ומשונים, בעוד שהמצב המהותי של העלילה נשאר זהה. העובדה שהשכל מצליח לסבול את זה, רק מדגימה את עוצמתו של הצורך של המשועמם המערבי לריגוש וזהות.
הסדרה היא תוצר של התפתחות טכנולוגית ייחודית, ולא של איזה צינור מחודש של התודעה.
בוא ננסח זאת כך: אילו מעולם לא הייתה מתפתחת הטלוויזיה, והיינו נשארים עם הקולנוע, כנראה שלא היינו נתקלים בתופעה של הסדרה. האם אתה מדמיין את עצמך שבוע אחר שבוע, או אפילו חודש אחר חודש, שאנשים היו נוהרים לתוך הקניון וצופים ב-50 דק' מלאות בפילטרים ומונטאז'ים עם שירי רוק פופולאריים ברקע? איזה מגוחך! מעניין לשים לב שרק עשורים לאחר שחר הטלוויזיה, התברג באופן טבעי כמה מהעקרונות הפחות משמעותיים של המדיום, לתוך המסך הגדול.
אתה מתעלם במודע מכך שהיו סרטי קולנוע שזה בדיוק היה הקטע שלהם?
כי במידה ולא, יש לי דף ויקיפדיה להכיר לך
אני מתחיל לחבב את הפתיל הזה יותר ויותר. קהלת FTW!
(ל"ת)
אפשר לקרוא לתופעה חברתית רק כאשר היא פופולארית
גם רצועות קומיקס היו מפורסמות בעיתון משבוע לשבוע. אך עלינו לזכור שבמהותן, שהקהל גם של הסיריאלס האילמים וגם רצועות הקומיקס, היה כמעט עבור ילדים וגם אם מבוגרים אהבו זאת, שכן זה תמיד נשא אופי ילדותי. ולא את האופי שהתקבע לסדרות הטלוויזיה, שאיתו אני מתמודד כאן. אינני יצאתי כנגד סיטקומים ולא כנגד תכניות מערכונים. לא כנגד אופרות סבון או תכניות דוקו פשע-אמיתי. הערתך נכונה; הייתי צריך להיות מדויק יותר.
הקליף-האנגר הוא בהחלט אלמנט קביל על הדעת כאשר מדובר בנושא קליל וילדותי. הנוסחא שהעלתי מקודם, בהחלט יכולה להתמודד עם משואם של הז'נארים הללו. אך מעולם לא אקבל זאת כאשר מדובר בצורות הפשע, האקשן, או המתח!
ומעל הכל, הדרמה כמובן
(ל"ת)
טוב, כאן נמתחת השאלה מה זה "קליל וילדותי"
כי יש לא מעט ספרים שפורסמו בחלקים (האם צ'ארלס דיקנס הוא "קליל וילדותי"? אני לא טוען חד משמעית שלא, פשוט שמיקומו שם אולי יגרום לחילוקי דעות מסוימים), ולא מעט מהסרטים הסדרתיים לא היו מכוונים לילדים כמו "הערפדים" (סרט מתח, בניגוד למה שקיוות, שהשפיע על רבים, טובים ואהובים מבמאי הקולנוע).
אפשר להסכים שהרבה מאוד מהיצירות הללו מכוונות לכל הפחות גם לקהל יותר ילדותי, אבל זה נכון, ובכן, לרוב הקולנוע באשר הוא (גם עוד לפני מארוול וסרטי ההמשך).
"שהקהל גם של הסיריאלס האילמים וגם רצועות הקומיקס, היה כמעט עבור ילדים וגם אם מבוגרים אהבו זאת, שכן זה תמיד נשא אופי ילדותי."
אני בהחלט רוצה לראות מראה מקום לטיעון הזה. בתור מישהו שהמחקר האקדמי הנוכחי שלו כולל את ההיסטוריה המוקדמת של מדיום הקומיקס אני יכול לציין שרצועות הקומיקס *לא* התחילו בתור בידור לילדים ושהמקור שלהם בדפי העיתון סימן אותם כחומר קריאה כללי (לאדי קמפבל יש ספר לא רע שכולל חומר על המעבר מאיורי מערכת וקריקטורות לרצועות קומיקס, אפשר למצוא דברים דומים גם בביוגרפיה של מייקל טירסן על ג'ורג' הרימן) ולא לילדים. הרעיון של הקומיקס כמדיום לילדים (באמריקה, ביפן וברוב אירופה המצב שונה מאוד) מגיע בכלל מאמצע המאה העשרים.
וכמובן שההיסטוריה של בידור סדרתי הקומיקס מגיעה ל dime novels של סוף המאה ה – 19 שמצידם הושפעו מה – penny dreadfuls. ההצלחה של אלו, מצידה, נבעה לא דווקא מצד בורגנות אלא מעליית יכולות הקריאה בקרב המעמדות הנמוכים.
וואלה, אף פעם לא חשבתי על ספר שופטים כסדרה.
כנראה בגלל זה אני אוהב אותו.
וסדרת הבת "שמשון נגד הפלישתים"? קלאסיקה!
בעצם הוא אנתולוגיה
אם חושבים על זה.
תראה, אתה טוען שהבחנת באיזה התפתחות משמעותית בדמות של אברהם אחרי עקידת יצחק. אין לי מושג על מה אתה מדבר, אז אני לא הולך להתווכח. מה שכן, אם אתה רוצה לספק איזה מובאה בנושא, אשמח לקרוא על העניין.
גם את הסופרנוס ואת אוז אני לא מכיר במיוחד, אז אדבר על מה שאני כן. "המפקדת" שעלתה בכאן לא מזמן עונה בדיוק על הדרישות שלך. הייתה לה גם ביקורת מתגלגלת באתר, ואתה יכול למצוא שם דיונים על מצבן הנפשי של הדמויות ועל השינויים בו ממש ברמת הפרק. אני חושב שגם אם לא ראית את הסדרה, הדיונים הללו מספיקים כדי לראות שהטענה שלך שנויה במחלוקת, לכל הפחות.
אולי שווה להזכיר שעוד במאה ה-19
כבר נודעה ברבים הסדרה "עלילות שרלוק הולמס" (אז לא קראו לה כך) שסיפוריה פורסמו במשך שנים ארוכות ומשכו מיליוני מעריצים.
מאחר ואז לא היו קיימים לא הקולנוע ולא הטלויזיה, הטיעון שהם המציאו את הפורמט לא מאד משכנע.
איך ידעתי שאתחרט מתישהו על שלמדתי קרוא וכתוב
(ל"ת)
רגע לפני שבת, בקשה:
הביטול הכללי של שלומי לסוגה שלמה של מדיה הוא מעצבן, וכן הנסיון לקבוע משהו מכליל על קהל מעריצים גדול (ואם אני מבין נכון, גם משהו מכליל ושלילי – אבל זה לא נאמר במפורש עדיין, לכל הפחות) אבל אשמח מאוד עם הביטול החוזר יהיה בדמות טיעונים ופחות בדמות עלבונות ושמות של קבוצות תיוג מפייסבוק.
בשלב הזה, נראה לי שאפשר להסכים ששלומי, גם אם רחוק בדעותיו בקונצנזוס של האתר, לא בא פה רק לעצבן וללכת ואפשר לכבד אותו בדיון שיענה על הטענות שלו בצורה מנומקת.
זאת לא חובה, כי אני מבין גם את הדחף פשוט לצעוק לו בחזרה, כמאמרו, "קישטה!", אבל הייתי שמח לראות את המגיבים כאן מצליחים לעשות טוב יותר מזה ולגלות שכשאכנס במוצ"ש-תשעה-באב שהדיון הצליח להתפתח למקום מעניין ולא ל-"לא, אתה!" למיניהם.
כל הכבוד קרקר הלוואי כולם פה היו כמוך
אתה ההוכחה שהאתר הוא לא ״דעה אחת ומי שלא מסכים שיעוף״ עדיין
על דברים מעצבנים אפשר לענות
אבל לא יודע כמה רציני יכול הדיון להיות אחרי "הייתי רוצה לראות את אולפני מארוול עולים באש. אילו הייתה לי רק משאלה אחת, הייתי מבקש למחות את כל הסדרות מעל פני האדמה".
אבל בסדר, אכבד.
אפשר להתעלם
(ל"ת)
אז למה לא עשית את זה עם התגובה שלי?
(ל"ת)
כי אני לא תוקף אותך ולא חושב שאתה מעצבן
ואם אתה רוצה אענה לך בפירוט- אם אתה רוצה לנסות לענות לדברי שלומי(לדוגמא) בצורה מכבדת אז אני חושב שכמובן כדאי
אם אתה רוצה לתקוף אותו לדעתי זה לא בסדר ועדיף במקום לתקוף להתעלם ממנו, לדעתי.
גם אני עניתי לשלומי אבל אמרתי שאני לא מסכים איתך שהם שמאלנים רדיקלים אלא אנשי מרכז. אם הוא יתחיל להתשגע ולדבר לא יפה אלי או בכלל לאנשים אני אישית לא אגיב לו יותר .
אם אני אראה שהדיון הגיע למיצוי של חזרתיות על אותו דבר , גם אפסיק להגיב ואגיד שזה בסדר שאנחנו לא מסכימים אבל אין טעם להמשיך פה לדעתי.
אתה יכול להגיב לו איך שתרצה כמובן, בהתאם לחוקי האתר (שנראה לי שאתה חלק מהמנהלים שלו(?)), זו זכותך המלאה, אני מציע את דעתי בלבד
כאמור, הדעה שלי היא שהדיון הוא DOA כבר מהתגובה של שלומי
לכן הרשיתי לעצמי (באחת הפעמים הנדירות במקרים שלי) להגיב מה שהגבתי במקום להתעלם, כי אנחנו בני אדם, ולא סתם אלא בני אדם באינטרנט, ולהתעלם מדברים מעצבנים זה לא פשוט. אבל יונתן ביקש (ממקום נכון) לכבד, אז אני מכבד את הבקשה; אין צורך להכביר מעבר לזה על האופן בו יש לנהל דיונים. בכ"א הכל טוב P=
אוקי רק רציתי להבהיר שאני לא באתי בהתקפה עליך
במשפט ״אפשר להתעלם ״ אתה שאלת ״איך אפשר לענות במקום״ ואני מבין אותך .
שלומי לפחות לפי מה שנראה לא בא ממקום טוב, וזה אכן מפתע לתקוף אותו.
אני רק נתתי אפשרות שלדעתי טובה יותר וגם בריאה יותר .
אגב אני מסכים איתך שזה ממש לא פשוט להתעלם. אבל שתדע שעשיתי זאת מלא פעמיים אפילו כאן(שאם תסתכל למעלה אני לא בעל הדעה של רוב אנשי האתר בדברים פוליטיים, נניח על הדיון של לוקה היה לי הרבה מה להגיד אבל העדפתי להתעלם ולא לפתוח בריבון או להיכנס לעצבים לא חושב שזה היה נותן לי משהו מעבר לעצבים).
בקיצור ולסיכום, אני ממש לא באתי ברע
סירייסלי קרקר?! עכשו אתה נוטל ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס? אם בפרובוקציות חסרות הגיון, מכלילות, מלאות בהצהרות חסרות שחר ובניתוחים פסיכולוגים בשני זוזין חשקה נפשך, כל מה שהיית צריך זה לבקש
חבל
יכל להיות כאן דיון מעניין על מה הקהל אוהב או שונא ב-MCU, וגדעת אותו באיבו.
אני רק רוצה לומר שאני מסכים עם דבריך בגדול
אבל המסר המרכזי הוא : "קישטה" ולא הבנתי למה. מה רע בהתפתחות אמנותית טבעית? דפורמציה? זה נשמע כמו השיח של אנשים לגבי כתיבת ספרי המשך לפני אלפי שנים או שירת חול/טבע או מוסיקה שאינה כנסייתית. זמנים משתנים, אנשים משתנים, מדיומים משתנים.
אז יש מסגרת שנועדה למעמד כלשהו ליצור הזדהות.זה נכון. חשבת פעם על כל האפשרויות הטמונות בכך? מערכת היחסים של צופה עם סדרת טלויזיה היא מערכת היחסים האמנותית הארוכה ביותר בחייו. יש אנשים שצופים באופרות סבון 40 שנה. מערכת היחסים עם זמר כלשהו, למשל, שמוציא אלבום חדש כל 3 שנים היא מערכת יחסים עם האמן – ולא עם האמנות. האמנות משתנה/מתחלפת/משתדרגת ולו רק במעט.
אבל סדרת טלויזיה היא היא האמנות. כשאתה מדבר על "מצב מהותי", על מה אתה מדבר, שאין שינוי לדמויות?
זה הרי לא נכון. הדוגמה הכי יפה שאני יכול לחשוב עליה זה שבאחת העונות של סאות'פארק הילדים פתאום עלו מכיתה ג' לכיתה ד'. בעולם של הסדרה זה שינוי עצום.
בקיצור: אמנות לא נולדה בריק ולא פועלת בריק. ואם החלל הוא מילוי התרבות המערבית הליברלית בתכנים אמנותיים שיש להם גם משמעות טיפולית/זהותית – מה רע?
אתחרט כי אין לי מוכנות לדון, גם אם לא סביר שאדרש.
משתמע מדבריו שהרע הוא אכן אותו חלל בתרבות המערבית הליברלית, וכל ניסיון למלא אותו בתכנים אמנותיים בעלי משמעות טיפולית או זהותית מתכחש לכך שהחלל הוא מאפיין יסודי של הניוון הליברלי אל מול האמת העמוקה הטבועה בדתיות ולאומיות. ובכלל, תרבות חילונית היא תחליף מעוות לשייכות האמיתית הנלווית לדת וללאום.
הקישטה בהתאם, ואני משער שתקבל קישטה משלך אם תעיר על הדרך שלאומיות כרעיון לא בדיוק קיימת משחר ההיסטוריה (שייכות לקהילה קטנה אינה אותו הדבר כלל וכלל, יעידו פרויקטי הלאומיות והאלימות שנלוותה להם בכל מדינה ומדינה) או שדתות זה סבבה והכל אבל גם הן לא בדיוק נוטות להישאר סטטיות, גם אלו החגות סביב עירו של שלם. נוח לשכוח שהבניות חברתיות מרכיבות לא מעט מהמציאות שלנו כשעסוקים בלזעוק על ניוונים אסתטיים הטבועים בהבניות החברתיות הנוכחיות.
לא שאין טעם מסוים במה שהוא רשם, אבל ההכלה הכוללנית והמוחלטת ללא סימוכין באשר הם פוטרת אותי מלהתייחס במדויק או לעמוד על הדקויות של היכן הוא בכל-זאת טועה. לא נראה שדעה חלופית תעניין אותו בכל-מקרה.
נ.ב.
כך או כך, ה-MCU הוא בהחלט די פיכסה, וקצת מאוד נמאס לי מיקומים קולנועיים בכללי.
אני תופס את הלאומיות והדת כצורות נעלות יותר של ביטוי אנושי
מכיוון שהן מלבישות על האדם באופן ישיר את המטאפורות הארכיטיפיות הנובעות באופן טבעי מהנטיות האלמנטריות של האורגניזם. הפשיזם לוקח את הנוסחא הנצחית של אריסטו; רק הקונפליקט נותן לדימויים משמעות, ומלביש אותה על החיים האמיתיים. כל סיפור הוא פשיסטי, מכיוון שכל סיפור חותר להתנגשות האינטינסיבית ביותר שבין האלמנטים שלו. בעוד שהליברליזם חותר לדבר ההפוך, ההתפרקות והריחוק הגדול ביותר ככל שניתן בין האינדיווידואלים האחרים והנחיצות שלהם אחד לשני. לכן בחברות ליברליות הסיפורים הם פשיסטים מכולם – הנואר הנורדי למשל, הוא תופעה ידועה למדי. בעוד שבחברות פשיסטיות הטלנובלה והקומדיה חוגגות – העולם הערבי והדרום אמריקאי. ככל שהאדם מבטא את הצד האפל שלו בצורה ישירה, כך הוא זקוק לה בצורה עקיפה, ולהיפך. אנשים לפעמים מתפלאים מכך שהיטלר רצה להיות אמן. הרי, שהנאציזם הוא בהכרח תולדה של חשיבה סימבולית מאומצת ביותר; המאבק המוחלט של הגזעים השונים לשליטה, דומיננטיות ועוצמה. אני בטוח שבאיזשהו מקום במוחו היטלר ידע שהוא מוביל עולם למלחמה אחר שטויות ופנטזיה, אבל זה לא עניין אותו. שכן זו הייתה גרסא מרתקת בהרבה של המציאות מהגרסא שאנו מצויים בה; המאבק של היחיד לקיום כלכלי והעמדת צאצאים הנכונים לקיים עצמם כלכלית, בין לבין חופשה במקום שמשי. למלחמת העולם השנייה יש יותר קשר לשר הטבעות מאשר למלחמת העולם הראשונה, או לכל מלחמה אחרת לצורך העניין.
באתם בהמוניכם והפצצתם אותי במידע ובטענות ראויות, ברכותיי. זו הפעם הראשונה שהעזתי לשתף את הנקודת המבט הספיצפית הזאת עם קהילה לא פראיירית. עליי לשבת עם עצמי ולסדר את החורים ואת הפערים המדויקים. בין כה וכה אני חוזר על עצמי ואומר, שמעל לכל ספק, אני עדיין בטוח שבגרעין הבסיסי ביותר של הטענה שלי, מצויה אמת בלתי-מתכחשת, אמת חותכת וקורעת, והיא שהסדרה הטלווזיונית (בהתאם וכנגד תופעות אחרות בהיסטוריה הקרובה או הרחוקה, אשר דומות לה מעט ואף הרבה בכל מיני עקרונותיה) היא ביטוי ייחודי ונחות של הנראטיב המלאכותי. שכן, בהתאם בניגוד לתופעות מתקרבות בעבר הרחוק או הקרוב, היא מהווה צורה אינטינסיבית ובולטת ביותר של מדיום אשר סופג את עוצמתו יותר עקב חסכים מנטאליים-חברתיים מאשר מאנרגיה אותנטית של רגש ואינליקטואליה.
זה באמת מדהים. באמת מדהים, שככל שהטכנולוגיה שלנו נעה הלאה אל עבר בינה מלאכותית, כך, בין אם על ידי צינורות פנימיים וטבעיים של האורגניזם, ובין/ו על ידי דהירות מכוונות ומודעות לעצמן של כוחות כלכליים אדירים; אנו מכינים את עצמנו, ומניעים את עצמו הלאה גם מבחינה מנטאלית, אל עבר התצורה הסופית של האידיאל הרובוטי. זה באמת מדהים. ואיני כעת יודע את המילים, ולא את המסקנות הנדרשות, מן מצב כזה של עניינים.
מעולם לא ציפיתי שתעשו דבר חוץ מלגחך עליי. ובכן, גיכחו בתחילה גם על הדברים הנכונים מכולם. אתם תאמרו: גיכחו גם על הדברים המגוכחים מכולם. ובכן, גם הדברים הנכונים מכולם לבסוף התבררו כמגוכחים. אתם תאמרו: האינסטינקט שלך יכול להידבק לכל דבר, ולכן הוא שום דבר. ובכן, אני יכול לומר הוא שאף על פי שאני מתבטא בתשוקה מוחלטת ומילים מכריעות, אני לחלוטין מעוניין בדעותיכם המלאות וככל שמתנגדות הן כך טובות הן.
כל מה שאני יכול לומר הוא שאני סומך על האינסטינקט הזה, לפחות בנקודה הספיצפית הזאת, באופן האגרסיבי והחתרני ביותר. ואם לא אסחוף אחריי אנשים אחרים תחת ההבנה, הנובעת מחוש אסתטי אמיתי ויראת כבוד לאלוהים הנשגב של עולם הדמיון, לפחות אדע שכל עוד אמשיך להאמין בעצמי, כל עוד אמשיך להאמין בדרך האישית מאוד שבה אני רואה את העולם: תוכלו לחשב את עצמי כאויבה הנצחי והנבלי של סדרת הטלוויזיה, בכל צורותיה הארורות!
כמה שטויות כביכול-אקדמאיות וגודוויניזם מיותר בתגובה אחת טום יורק שישמור
בקצרה: כל יצירות המופת הגדולות של הספרות התפרסמו במקור במבנה המקובל של סדרות היום, כלומר שכל פרק הופיע כל שבוע בביטאון ספרותי מסוים כמו בטלוויזיה הקלאסית או שכל הפרקים יצאו בבת אחת כספר אחד כמו בנטפליקס. עוד יותר בקצרה: אתה מחרטט.
ההגדרה שלו לסדרה יותר ספציפית מזה
היא אומרת – סדרה היא יצירה אומנותית שמורכבת מאוסף תתי יצירות שעוסקים באותן דמויות, אבל שמצב הדמויות לא משתנה באופן ניכר בין תתי היצירות האלו. רומנים, גם כאלו שמתפרסמים בחלקים, לא ממש עונים להגדרה הזו כי העלילה שם נעה באופן ישר בדרך כלל, ויש שינוי בעולם. אפשר להגיד שבסדרה, אתה יכול לצרוך כל אחת מתתי היצירות האלו בכל סדר שהוא וזה יהיה סבבה – מה שלא לגמרי נכון לסדרות מודרניות שיש בהן קשת עלילתית, אבל נכון לרוב הסדרות עד שנות התשעים.
הדוגמא המוקדמת ביותר שאני יכול לחשוב עליה לסדרות בהגדרה הזו היא שרלוק הולמס, שעוסקת באותן שתי דמויות עושות בדיוק אותן דברים אבל אין בהכרח קשר בין שני הספרים. גם ג'יבס וווסטר למשל, שאפילו יותר מזכירה סדרה מודרנית כי היא עוסקת במערכת היחסים בין הדמויות למרות שאין שינוי של ממש בעולמן בין הספרים. אבל גם הדוגמאות האלו הן מהמאה העשרים, ואני לא ממש מכיר דברים יותר ישנים מזה. אולי קומדיה דל ארטה נחשב גם? אלו לא באמת אותן דמויות בין ההצגות השונות אז נראה לי שלא.
כל זה לא אומר ששאר הדברים בפוסט שלו לא טפשיים, אבל דווקא זו נקודה מעניינת שלא חשבתי עליה עד עכשיו
כמה פאתוס אחי
זה מגיע עם חליפת-על וכינוי קליט?
אתה אומר דברי חכמה מהנים (כמו למשל שהתוצר האומנותי עומד בניגוד לתרבות, וזו אכן תופעה מעניינת).
אבל כל הדיבורים על האינסטינקט הפלאי רק מחלישים אותך. אם אתה בטוח במשהו – אתה לא צריך להצהיר שוב ושוב "המתנגדים אלי – מחזקים אותי".
יש צעד אחר שעליך לעשות: אם אתה בטוח במשהו – תנסה לגבות אותו בנתונים. הרי גם כל הגאונים המבריקים שהזכרת שראו משהו לפני כולם והיו בטוחים בו בשעה שכולם לעגו להם – עמלו כדי להוציא אותו לאור ולהוכיח אותו בשטח.
אתם מבקשים "הוכחות". אבל זה אתר של ביקורות סרטים. אם אחד מעולם לא ביקש "הוכחה" לדעה של סרט, מדוע שיבקש כזה על דעה של סדרות באופן כללי? ואם אחד ביקש נימוק לדעה על סרט, הרי שנימוקים סיפקתי ועבורכם המשיך לספק.
ועם זאת, אקח מזמני היקר ואנסה לנסח מאמר עקרונות שיהיה כמה שיותר אובייקטיבי. זה יגזול ממני זמן אשר אני מעדיף לנצל בכתיבת התסריט שלי, או בקריאה של ספרים גזעניים מרתקים ומגוכחים מהמאה ה-19, אבל אלו לא מחכים לי, ועם זאת אתם כן. יש לי רק בקשה אחת ממכם, זו החובה של כל אחד שהשתתף בדיון, בין אם בתגובה ישירה או התערבות עקיפה, לענות לי גם כאן!
ראשית עליי להודות שצפיתי בחיי המון סדרות, ואהבתי רבות מהן. אילו אדם ממוצע במקום העבודה שבו אני עובד היה שואל אותי מה הסדרות האהובות עליי, לא הייתי טורח להסביר לו את נקודת המבט המורכבת והרדיקלית שלקחתי על עצמי. הייתי פשוט אומר: אוז, הסמויה, סיינפלד, אבודים. אני זוכר את עצמי צופה בסדרות הללו, כנער מבוגר, זו הייתה תחושה נפלאה וכמעט אמיתית. אך בפנים הייתי מרגיש, אני לעולם לא הייתי סולח לחשדות שבתוך תוכי!
כמו בכל המחשבות שלי, כמו בכל הניסוחים שלי; אקח גישה של ניתוח חופשי, אשר לא נובעת מפרטים מייפכים או היסטוריות ארוכות, אלא רשמים אותנטיים של רגש והבחנה חתרנית. כבר יצאתם נגד זה מספיק, אולי בצדק. הרגשה פנימית היא מעולם לא תירוץ לטענה כללית. אך היא גם, בתוך זאת, התמריץ היחידי שלה. בבקשה, מספיק עם ההיתקעות על הפרדוקס המגוחך! אנסה, בכל כוחי, להדביק את הרגשות לתוך טענות כלליות אשר ניתן להגיב ולהתנגד אליהם באופן המוחץ ביותר. הרי האדם מבקש הוכחות מאחרים רק כאשר הוא כבר מסוקרן מהכיוון של המחשבות של עצמו. אילו הנקודות שלי היו שטויות ברמה של התרגילים הרטוריים של הדמוגגים, הייתם נשארים דוממים! עלינו לזכור שמעולם לא נוכל לקבוע מסגרת מתוחמת שבה נוכל להצביע ולהגיד: פה זה סדרה, שם זה לא. באותו היגיון שמעולם לא נוכל לקבוע מתי חבורה של גרגירי חול הופכת לערימה, ומתי היא מפסיקה והופכת ללא-ערימה. שאלה של הגדרות, כמו גם של פרטים היסטוריים היא כאן חסרת משמעות; שכן המילים עצמם הן המצאה אנושית וכך גם כל ההגדרות. הדבר היחידי שמסוגל להוביל את החוש האסתטי שלנו הוא אל הבנה כללית הוא הניתוח הפסיכולוגי האישי המנסה לתמצת את עצמו כמסקנות האוניברסליות ביותר.
ראשית: העתיד.
אנסה להשוות את הפרקטיקה של צופה הסדרה לזה של מתפלל הדת, ואציב כנגד זאת את החוויה של חובב הסרט. בכך שאראה לכם איך השניים הקודמים דומים, ואז אתאר כי המאוחר שונה, אוכיח כמה הסדרה היא הרבה יותר פונקציה חברתית-היסטורית, ופחות בהרבה תוצר אומנתי הנובע באופן טבעי מהצרכים הרגשיים של האדם.
הסדרה סופגת את העוצמה שלה מן הפתאוס של העתיד. מן הציפייה אל הפרק הבא ובמיוחד, מן העונה הבאה. דת מעולם לא הייתה יכולה להתחבר ללא אמונה בעתיד מסוים בתוך תוכה של ההוויה שלה. כל מאמין של כל דת מצפה לשליח הבא, למלחמה הבאה, או לאסון הבא. ללא ציפייה לעתיד אין דת, וגם לא לאום. חובב סרט מעולם לא מצפה לעתיד. אין עתיד לסרט. הסרט הוא מה שהוא. זאת הסיבה שכשאנשים מסיימים סדרה שהם מאוד התחברו אליה, לעיתים קרובות נפער בהם חור של ריקנות. הסדרה מילאה חלל מסוים בתוך הנפש שלהם, מאשר שהסדרה הגשימה עקרונות חותכים של חוש אסתטי ישיר. חובב של סרט מעולם לא ירגיש דבר כזה. להיפך, היציאה מעולם הקולנוע, לאחר שראית סרט טוב, הוא כזה של התעלות. לא של ריקנות. שימו לב. זו נקודה מכריעה ואני מבקש שתחשבו עליה היטב. מדוע חובבי סדרות מרגישים ריקנות לאחר שסיומוה, אך לא חובבי הסרטים? מכיוון שמה שעניין את חובב הסדרה הוא התחושה של העתיד שהיא נתנה לו, בעוד שחובב הסרט תמיד מתקיים בהווה. בהווה אין אלמנט של זהות, רק של חוויה. הזהות תמיד מצריכה עתיד. אילו היו מספרים לכם בהפתעה, במה שחשבתם כאמצע העונה של העונה האמצעית, שזה למעשה הפרק האחרון של העונה הסופית, הלב שלכם היה נופל כמו מטאור לתחתונים. זה היה נוגד כל היגיון בריא לא רק בגלל שזה הפתיע אותכם מבחינה מיידית, אלא מכיוון שזה היה נכנס תחת הציפיות שלכם ממה שאתה רוצים מסדרה. עליכם להיכנס לתוך עצמכם, האם הציפיות שלכם, הצרכים שלכם, הרצונות שלכם מהצפייה בסדרה שונות בתכלית מזאת של הצפייה בסרט, והאם הפער הזה הוא לא תוצאה של פונקציה חברתית מתרחבת, ובהתאם לכך חוש אסתטי מצטמצם?
איני אומר שאיני יכול ליהנות מפרקים של סדרה. איני אומר שאיני יכול ליהנות מפרקים רבים של סדרות. אני אומר שאיני יכול יותר להאמין בקונספט של הסדרה!
שנית: הפילטר.
גם סרטים מחזיקים בפילטר. אך סדרות באופן הכרחי מגבילות ומרחיבות עצמן אל תוקף מסוים של אורך קבוע מראש, אשר לרוב מוחלט הרבה לפני שהכותבים עצמם ישבו לכתוב את הדפים. אתם יודעים זאת. אנשים יודעי דבר שכמוכתם יודעים שתמיד מספר הפרקים של הסדרה נקבע לפני התמלול הסופי ואף הראשוני של סיפורה. אין סרט או סיפור-סרט בהיסטוריה של כל העולם שהקצב והמגדר שלו נקבע לפני התוכן המוצק. אף תסריטאי-סרט לא ישב וקבע: היצירה הזאת תימשך כ-120 דקות, ורק אז ישב לכתוב את ההתרחשויות והדיאלוגים. ועם זאת, פרקים של סדרות מתוקצבות בדקות מדויקות! בסרט, קטעים רבים יכולים להיחתך, אך התוכן היה שם קודם, והתוכן קבע את הצורה, גם אם חלק ממנה נקטע. אין סדרה טלוויזיונית אחת, למעט אולי בעונתה הראשונית (והרי נדירות הסדרות הפופולאריות שנעצרו בעונה הראשונה), שאורכה נקבע לאחר השקלול של תוכנה הסופי.
שלישית, ולדעתי האספקט המעניין ביותר: שטיפת המוח.
הסדרה שוטפת את הצופה. שטיפת מוח היא באופן הכרחי פעולה סדרתית. שטיפת מוח היא לא אפשרית באבחה מיידית ויחידה, אלא רק כאשר השטוף נחשף לצורה של השטיפה באופן רציף, סדרתי, וחוזר על עצמו. התוכן של השטיפה הוא פחות משמעותי מהצורה שלה. אילו היו שמים מולכם מילה אחת, גם היא הבנאלית מכולם, לכל דקה למשך שארית חייכם, הייתם מוצאים עצמכם נשטפים על ידה. המילה הייתה הופכת לכל חייכם. הייתם הופכים למילה הזאת. עם זאת, אילו היו מכים אותכם באימג' הספקטולרי והחד ביותר, אלוהים בצורתו הנשגבת והמוחלטת, פעם אחת, ברגע אחד; הייתם שוכחים זאת לאחר לילה-החלומות הבא. גוסטב לה-בון, הפסיכולוג שהכי השפיע על היטלר, אמר בספרו: "העניין המהותי ביותר של השפעה הוא חזרה." בנושא הספציפי שלנו איני מתכוון לתוכן השטיפה. האינטרס הפוליטי או החברתי אינו ממלא כאן שום פונקציה. אלא הצורה של האלמנט המכה בך שוב פעם ושוב פעם, באותה נקודה שאתה כבר מצפה עליה, שהשכל כבר מחכה לה. איני יודע איך להדגיש זאת יותר מכפי שניסיתי, ועם זאת אני מרגיש שעליי להדגיש זאת שוב. זו הצורה של הסדרה ששוטפת לך את המוח, לא התוכן שלה. הסרט המשכנע מכולם יהיה חיובי ומשוחרר יותר מהסדרה החלשה והרפוסה ביותר מכולן; מכיוון שהסרט הוא מיידי ואף על פי שהוא נמשך בזמן השכל תופס אותו כחוויה מיידית ללא עבר וללא עתיד. בכך שהסדרה שוטפת לך את המוח בצורתה, היא מפעילה עליך כוח שהוא מעבר לחושים האסתטיים-רגשיים שלך. אינך יכול להתמודד עם זה. אתה נכנע לה בכוח מועט בהרבה מכוח הדרוש לסרט או סרט-סיפור, אף על פי שזה יהיה טהור וחותך יותר מן הסדרה האומללה. אתה מתמכר לצורה של הסדרה, לתנועת הפרקים, לזרימת העונות; יותר מאשר אתה נהנה מהאנרגיה של ההתרחשויות, או מהנחיצות של הדמויות.
אלו הן רק חלק מהמחשבות שלי, וכתבתי אותן כאן מולכם באופן מיידי. לא ניסחתי ואף על פי שאולי היו גרגירי מחשבה מאלו אשר הסתובבו במחשבתי לאורך שנים, גם לא העלתי אותם אל דעתי באופן מודע. אני מודה לכם על ההזדמנות; אין עת טובה יותר לניסוח מאשר ההתנגדות. אינכם יכולים שלא להודות שאין בהם שמץ של עניין או סקרנות. זה היופי של המחשבה, זה היופי של האינסטינקט. אני יודע שאילו נתתם לי את הזמן הייתי יכול לעלות גם מאה שכאלה. הם כלליים ונכונים מספיק על מנת לברוח מעמק "התחושה הפנימית" שכה תיעבתם בי.
אני מקווה, שתוכלו להודות, גם אם לא בצורה פומבית על ידי פרסונה אלמונית, אז בפני עצמכם: שאף על פי שגישתי רדיקלית ומזעזעת, איפושהו, בפנים, יש אמת בטענה הגרעינית שלי, שהיא, שהסדרה הטלוויזיונית היא הרבה יותר תוצר של דפורמציה חברתית-פוליטית מאשר כחוש אסתטי-רגשי אמיתי, כמו הצורה של; הסרט , האידאלי, המוחלט, המיידי, והאלוהי.
קודם כל, אף אחד פה לא חייב לך כלום, ובטח שלא תגובה. אין כאן חוזה של יחסי מעסיק-מועסק או משהו כזה.
דבר שני, אם אתה רוצה שיקחו אותך פה קצת יותר ברצינות, כדאי שתצמצם את כמות הגודווין בהודעותיך לאפס, כי זה פשוט מטריף את הדעת וסתם מיותר.
דבר שלישי, אולי כדאי שתעבור לספרות המאה ה-20 שהיא קצת יותר רלוונטית לחיים שלנו היום כרגע בזמן הזה, ובמיוחד המודרניזם (כולל הפוסט שאני לא לגמרי מבין, אבל בסדר, דונלד בארתלמי אחלה) וההיפרריאליזם (גם אם דאגלס קופלנד ומעריצותיו קצת עולים על העצבים גם). כמובן שספרות היא ספרות היא ספרות וגם מהריאליזם של המאה ה-19 יש הרבה מה ללמוד (ובמיוחד ממאדאם בובארי), ובכל זאת.
דבר און-טופיק: אתה מזכיר פה את סיינפלד כאחת הסדרות האהובות עליך. אני לא יודע אם צפית בכולה אבל אם כן תוכל בוודאי לזהות שהיא מרגישה כמו סרט אחד ארוך. הדמויות בה מאזכרות כל הזמן את מה שקרה להן בפרקים הקודמים, יש קשתות עלילה שמתפרסות על פני עונות שלמות (הרביעית והשביעית) וכן לאורך הסדרה כולה, עד לכדי מצב שבו השיחה הראשונה בסדרה זהה כמעט לחלוטין לשיחה האחרונה בה. כך גם בתרגיע ובחברים ובסדרות ווידוניסטיות וכן בסדרות אחרות שמביך פה אותי ואחרים לדבר עליהן ולהודות שאני צופה בהן ומשליך מהן על החיים הפרטיים שלי ועל האהבות והקראשים שלי; כלומר אם אני מנסה לסכם את הטענה שלך מעבר לברברת הפסיכוטית, הפסאודואקדמאית והמרוחה בניימדרופינג ששפכת פה, אתה בעצם טוען שסרט מותיר חוויה שלמה בעוד שסדרה לא, אך זוהי רק תחושה פנימית וסובייקטיבית שלך ולא משנה כמה פעמים תפיל פה את שמם של אפלטון או של היטלר. אנשים רבים יוצאים מחוויה שלמה של סדרה שצפו בכולה בתחושות של התעלות, זיכוך וקתרזיס בדיוק כפי שהיו יוצאים מקריאה של ספר טוב, צפייה בסרט או במחזה או ביקור במוזיאון, ועוד לא התחלתי לדבר כאן בכלל על מדיה משולבת כמו מחזה המתפרסם כספר או וידאו ארט המוצג במוזיאון; הווה אומר, זה לא תלוי בפורמאט של התרבות שאתה צורך, זה תלוי בסוף של היצירה. גם הרבה סרטים עם סוף פתוח ו/או מעורפל יעוררו בכך, בכולנו, תחושות של חוסר שלמות וציפיה לסגירת מעגל (מי? מי אמר לחיות בתמונות ולא קיבל?) עוד טענה שלך משווה בין הציפיה לפרק הבא של סדרה לבין הציפיה של אדם דתי לגמול בעולם הבא (אם הבנתי נכון), כלומר הטענה שלך היא שפורמט הסדרה מבוסס על הציפיה לעתיד לבוא ולא על הכאן ועכשיו, אלא שזה בדיוק ההיפך. כל צורת אמנות קיימת תמיד בכאן ועכשיו, וסדרות אינן שונות מהן. דור המילניום המאוס במיוחד רק מחפש איפה להזדהות עם כל יצירה תרבותית שהוא צורך ומה היא אומרת לו על החיים שלו-עצמו והקונטקסט ההיסטורי בכלל לא מעניין אותו (לרוב, בהכללה גסה). יתרה מזאת, הקולנוע היום ובמיוחד זיכיונות גיבורי העל למיניהם מבוססים בדיוק על מה שציינת, על הציפיה לעתיד ולא על תחושת שלמות וסגירות בסוף הסרט, שלא לדבר על כל המהירים והעצבניים למיניהם. אז לא, זה לא ככה. אני לא אדם דתי (אבל כן מאמין באלוהים ובניסים באיזושהי צורה) אבל אני נוטה לחשוב שגם דתיים וגם חילונים, יהודים כנוצרים כדרוזים, חווים גם סדרות וגם סרטים גם בכאן ועכשיו וגם בציפיה לעתיד לבוא (ובסרטי מתח, פעולה ואימה הדבר נכון במיוחד.)
דבר אחרון. הייתי ממליץ לך מאוד לקרוא את דיוני סינפיל הראשונים בעין הדג מתחילת 2013 וכן את התגובות להם. כרגע, זה הכיוון שאתה פוסע בו. (והמבין יבין.)
רק רוצה לציין בנוגע לאורך
שזה ממש לא איך שסדרות מושקעות עובדות היום – מספר הפרקים וגם אורך כל פרק הוא דבר שנקבע לעיתים קרובות בשלבים מאוד מאוחרים. כשלא מעט סדרות זוכות לפרקים באורכים משתנים שבין (למשל) שלושת-רבע שעה לשעה ורבע, ולעיתים סדרות משודרות בעונות באורכים לא סטנדרטיים של 9 פרקים למשל. לכן אין שום סטנדרט לאורך של עונה של סדרה (שהיא היחידה התסריטאית הבודדת, כיוון שכל העונה נכתבת כיחידה אחת).
זה נכון אבל חדש יחסית
עד לא מזמן, וגם היום – היתה סטנדרטיזציה מסויימת של אורך סדרות. 20-24 פרקים (תלוי בחוזה הספציפי), 21 דקות לפרק קצר, 42 דקות לפרק ארוך (גם הזמנים הללו השתנו קצת לאורך השנים) ועכשיו צריך לעשות התאמות לפי ההגדרות הללו, וזה אכן השפיע על איכויות של סדרות.
אני לא מסכימה עם ההנחה שכל ההשפעה היא בהכרח לרעה, אני חובשת שלפעמים יש בה מן היתרונות, אבל סדרות הסטרימינג החדשות הן גרגר בהיסטוריה של הסדרות, וזה ממש לא רוב הסדרות, אני אפילו לא בטוחה שזה רוב הסדרות כיום
ורק כדי לדייק
20-24 פרקים לעונה מלאה.
10-13 פרקים לעונה קצרה.
זה קשור לזמן ההפקה הנדרש לפרק ולפיכך כמות הפרקים שניתן להפיק בשנה.
"אין סרט או סיפור-סרט בהיסטוריה של כל העולם שהקצב והמגדר שלו נקבע לפני התוכן המוצק. אף תסריטאי-סרט לא ישב וקבע: היצירה הזאת תימשך כ-120 דקות, ורק אז ישב לכתוב את ההתרחשויות והדיאלוגים."
זה בברור לא נכון. פעם נוספת אתה מתעלם בכוונה מ – movie serials שהיו צורת בידור בידור נפוצה בחצי הראשון של המאה העשרים (ואם בתחילת הדיון אפשר היה להגיד שלא ידעת הרי שעכשיו, אחרי שכבר אוזכרו ע"י מגיבים אחרים, מדובר בהתעלמות לשמה).
וגם אם מתעלמים מהם (ואין שום סיבה) המחשבה כאילו הכתיבה לקולנוע חופשיה מכל מגבלה שהיא היא נאיבית במקרה הטוב או חסרת כל ביסוס במקרה הרע. אתה יכול לדמיין לעצמך אולפן בהוליווד שמפיק היום סרט לקולנוע שאורכו עשרים דקות? התשובה היא לא. ובאותה מידה גם לא יצא סרט שאורכו 12 שעות*. מגבלות של זמן בהחלט קיימות והתסריטאי הקולנועי לא רשאי לעשות כל מה שעולה לא בראש (זאת אומרת – הוא ראשי, אבל הוא לא יקבל את הסרט הזה).
* אלא אם יחלקו אותם לסדרה, אבל אז כל הטיעון שלך מתבטל
כשאדם מביעה דעה סובייקטיבית (למשל "גלידה זה טעים")
אף אחד לא מבקש ממנו הוכחה (למרות שאולי אנשים ממש נטפלים ואובססיביים לדיוק (כמוני) יגידו "זה לא יכול להיות נכון או לא נכון שגלידה זה טעים, אבל זה נכון שאתה אוהב גלידה, זאת באמת עובדה").
כשאדם מביעה דעה שמוצגת כעובדה ("כולם חייבים לאהוב גלידה") אנשים מבקשים הוכחות ונימוקים (למרות ש, מבחינת עקרון יום(Hume), הדבר הזה לא יכול להיות עובדה ואין דרך להוכיח אותו בכלל, מקסימום "כולם חייבים לאהוב גלידה לפי מידה מוסרית כלשהי שכולנו כבר מסכימים עליה, אם יש כזאת").
כשאדם מביעה דעה מאוד קיצונית ומאוד שונה מהדעה של כל שאר האנשים בדיון, שמוצגת כעובדה, שאר האנשים בדיון מבקשים הרבה מאוד הוכחות ונימוקים, כי "טענות אקסטרהאורדינריות דורשות הוכחות אסקטרהאורדינריות" (ציטוט של תום שפירא שהוא בעצמו ציטוט, אם רוצים לשמור על דיוק והגינות מדעית מקסימלית).
במקרה שלנו הדעה היא "אני אוהב את הסרט הזה" (בניסוח מושלם "הסרט הזה טוב מבחינתי"), דעה שמוצגת כעובדה היא "הסרט הזה רע אובייקטיבית", ודעה קיצונית שמוצגת כדעה היא "מאות סרטים אהובים מאוד בעולם הם רעים אובייקטיבית וזה נובע מתופעה תרבותית עצומה, ערעור אובייקטיבי במוסר רוב האנשים בעולם, שכמעט אף אחד חוץ ממני לא שם לב אליו".
נתתי פישלייק כי אני מאוד מסכים, למרות שאאל"ט ייחסת לתום את הציטוט שאני ציטטתי
(ואפילו נתתי קרדיט במעמד הציטוט)
אני התייחסתי לציטוט הזה
https://www.fisheye.co.il/citizen_kane_not_number_one//#target-comment-509785 שבו תום שפירא מצטט את קארל סייגן.
חיפוש עם control F של המילה "אקסטרהאורדינריות" לא מעלה שום תוצאה אחרת. אני מצטער אם יש משהו שאני מפספס שגורם לפעולות שלי להיות לא מנומסות, אבל אני לא מצליח למצוא משהו כזה.
אוקיי, טעיתי
חשבתי שדיברת על השיחה הישנה, ולא שמתי לב שגם בשיחה פה הציטוט הוזכר.
אם הייתי שם לב הייתי כמובן אומר "כמו שעידן דקל כבר אמר לפני בדיון".
שבוע אני מתאפקת ולא מנצחת את ממ"א
רואה את ההודעות מצטברות ולא נכנסת כי אני יודעת שאני הולכת לצפות בסרט בשבת, ואני לא רוצה להחשף לספויילרים – וזה מה שפספסתי? זה???
אחלה סרט אגב, סרט מארוול ממוצע לחלוטין, מהסוג שהתגעגעתי אליו.
חייב להגיד שאולי נהניתי יותר מהת'רד שהלך פה מאשר הסרט
…ודווקא די נהניתי מהסרט.
עכשיו אחרי שראיתי אותו, לא לגמרי ברורה לי חוסר האהדה שאני רואה באינטרנט. כלומר, אני לגמרי מבין את הסיבות הספויילריות לעניין (ובתור אחד שלא נמנה על מעריציו של טאסקמאסטר למשל, לא אלה הבעיות שלי), אבל מעבר להן אני מרגיש שזה סרט מארוול די ממוצע שטוב במה שהוא עושה ומקצועי בביצוע שלו, גם אם זה אומר שהוא יוצא קצת דומה מדי לסרטים קודמים שהסטודיו עשה.
בתור צופה ש'התבגר' עם סרטי מארוול בעשור האחרון, האלמנה השחורה עבורי היא דמות שנמצאת ביקום הזה יחסית מראשיתו והיוותה חוליה חשובה במשפחת האוונג'רס, גם אם מארוול עצמם לא הדגישו את זה מספיק. הסרט הזה הוא הניצחון הקטן של המעריצים הנחושים, וגם סנד אוף מצוין לדמות שממש נהניתי לראות על המסך בכל פעם שהיא הופיעה וקיוויתי לקבל הרפתקה גדולה ממנה. בהחלט היה מרגיש פספוס אם סרט כזה לא היה קורה בכלל, אז עדיף עכשיו מאשר אף פעם (ברצינות, למה לעזאזל זה לא יצא אחרי סיביל וור? איך ד"ר סטריינג' הצליח להיכנס בסלוט הזה?!).
מצד שני, כמו כל מוצר 'אוריג'ין' במהותו שמארוול מוציאים, התסריט לא אפוי לחלוטין ויש לא מעט בחירות תמוהות. אני מסכים עם הכותבים מעליי על הקאטים המוגזמים באקשן בחלק מהסצנות, בעוד שחלק מהן דווקא הרגשתי שנעשו בצורה מקצועית ומהנה; וגם בנושא ההומור היו לי סייגים לגבי בדיחות מסוימות, אבל אחרות עבדו ודווקא הרגשתי יותר קונסיסטנטיות לעומת סרטים אחרים בסגנון (בעיקר בזכות פלורנס פיו ודיוויד הארבור שעשו את המיטב עם התסריט שהם קיבלו).
אפשר גם להרחיב על סטריאוטיפיים רוסיים, זהויות מאכזבות, שימוש בקלישאות ושאר ירקות – אבל אני לא יכול להגיד שלא ציפיתי לראות את כל אלה, והמינון היה סביר. הטענות לגיטימיות לחלוטין, אבל לא התעכבתי על הדברים האלה יותר מדי במהלך הצפייה ואני לא חושב שהם פוגעים בחוויה בצורה מהותית, בטח לא בהשוואה לסרטי מארוול אחרים (הסרט הזה מתעלה בקלות על "הענק הירוק", למשל, אז אני רוצה להפסיק לשמוע שזה עכשיו 'סרט האוריג'ין הגרוע ביותר של מארוול', תודה.)
לדעתי הערכים של נטשה תמיד היו ברורים והיוו את הבסיס לפיתוח הדמות המתמשך שלה, והם משמעותיים מאוד במהלך הסרט. אפשר להגיד שהוא מנסה לייצג את ליבת הדמות בצורה הכי חיובית ומפוארת שהוא יכול, ועושה את זה עם התמה המשפחתית בדרך מעט יותר מקורית מסרטים אחרים שעושים שימוש במונח הזה. הרעיון עצמו של 'משפחה מתפרקת שלומדת להכיל אחד את השני' אכן שחוק, אבל זריקות ההומור וההופעות הנהדרות עוזרות למכור את הדינאמיקה, וגם המרכז הרגשי בדמות מערכת היחסים בין נטשה לילנה עובדת נהדר לטעמי. מה גם שבולט בסרט עד כמה סצנות הדיאלוגים המשפחתיות הן החזקות ביותר, וחבל לי שלא קיבלנו עוד מהן.
הסוף אמנם קצת מוציא את העוקץ כשעניין המשפחה מתרחב מעט, אבל לא ברמה שהורסת לי את הסרט – כמו שגם ידיעת הגורל של הדמות הראשית לא מפריעה לי יותר מדי.
בסופו של דבר, נהניתי מהסרט גם על חסרונותיו, ואני מרגיש שסוף סוף נעשה צדק לנטשה אחרי כל השנים האלה. הנקודה הטובה ביותר בו היא הדרך שבה הוא מדגיש את התכונות הטובות של נטשה ואת הסיבות שבכלל אהבנו את הדמות מלכתחילה. אני ממש לא חושב שזה סרט שנעשה רק כדי למכור את התכנים הבאים של מארוול (גם אם זו בהחלט הזדמנות טובה לרמוז לבאות), אלא יותר רואה אותו כאפשרות לסיים עם הדמות בדרך הולמת שנדחתה יותר מדי זמן.
וגם אם הסרט לא יהיה טוב בדיעבד כמו שהיה בקולנוע, אני יכול להגיד בביטחון שאת פלורנס פיו אף פעם לא יימאס לי לראות.
בהתחשב בכל מה שמצפה לנו הלאה, אני מבין את מי שירגיש שזה סרט סטנדרטי מדי. אבל, כמו שרם אמר, אולי עוד נתגעגע ל'סיכונים הקטנים' האלה. אין ספק שהפרויקטים הבאים של מארוול אפילו יותר מסקרנים!
אוקיי, זה מעניין:
סקרלט ג'והנסון תובעת את דיסני על כך שהוציאו את הסרט גם בדיסני פלוס ולא רק בקולנוע, כי זה פגע בהכנסות שלה שהיו תלויות ברווחים מקופות הקולנוע.
מעניין לאן זה יילך הלאה, כי גם בוורנר, כמו שאנחנו יודעים, היו רבים שלא היו מרוצים מההחלטה להוציא את כל הסרטים השנה ישר לHBO-MAX.
סרט טוב
לא חובב מארוול מושבע לא ראיתי כל הסרטים אבל וואלה סרט טוב. לא מדהים אבל נחמד כיפי ואכן ארוך מידי .
שני דברים על הביקורת- כן לא צריך לראות אותו ישר שהוא יוצא שימו לב מתי ראיתי אותו והשקט סיבבו מדהים(קורונה ? לא חושב שרק זו הסיבה).
לא- האחות של האלמנה לא משחקת יותר טוב מסקרלט זו דעתי, תאמת שהיא דמות די בלתי נסבלת מבחינתי , לא יודע למה לרוב אני לא כזה ״אוי איזה דמות מעצבנת ״ אבל לא יודע לא קנתה אותי
סרט נחמד
לא רע אבל גם לא מרהיב או מלהיב. ציפיתי למשהו קצת יותר מארוולי, שיהיה מחובר יותר ל-MCU, משהו מגניב עם הופעות אורח… אבל זה לא ספיידרמן, זה סרט הרבה יותר צנוע. רק ארוך מדי. שמחה שצפיתי, לא נראה לי שתהיה צפייה שנייה. אני לא שותפה לדעה שהוא מתעלה על "קפטן מארוול", בעיניי הוא היה אחלה סרט, וכמובן מחובר יותר לעלילה הראשית של הסרטים.
מעניין לראות שממשיכים ללהק לדמויות רוסיות שחקנים שלא מגיעים ממזרח אירופה (ולספק פרנסה לשחקנים בריטים). אוור אנדרסן נראית ממש כמו מילה גובוביץ', בעיקר עם השיער הצבוע. הייתי בטוחה שעוד רגע היא תשלוף איזה מולטיפאס. לעומת זאת היא לא כ"כ דומה לסקרלט ג'והנסן, אז רק לקראת סוף האפילוג קלטתי שהיא אמורה להיות נטשה בילדותה…
טוב, יצאתי טחינה
מתברר שאוור אנדרסן היא בתה הבכורה של מילה גובוביץ'… התפוח לא נפל רחוק מהעץ.