איך מבדילים בין סינמפיל, אחד שנושם ומבין וחוקר ואוהב קולנוע, לבין צופה מהשורה? מראים להם את סצינת הפתיחה של "השחקן" של רוברט אלטמן או "מגע של רשע" של אורסון וולס. הסינמפיל יישפך מהתלהבות מהשוט הארוך, המורכב והמדהים. הצופה המצוי לא ישים לב אפילו שיש משהו לא שיגרתי בסצינות האלה, והוא יתעקש לשים לב רק לדברים כמו העלילה או הדברים שהשחקנים אומרים. שוטים ארוכים במיוחד, דקות ארוכות שבהן המצלמה נודדת ברחבי עולם הסרט בלי אף קאט, הם כמו סמים לקולנוענים, שמודעים לקושי העצום שבצילום שוטים כאלה וסופרים את השניות מאז הקאט האחרון, בעוד רוב הצופים פשוט לא מבחינים בקיומם. וכל זה מעורר את השאלה, שתיחשב בחוגים מסוימים לחילול קודש מוחלט: כשבמאי בוחר לצלם סצינה בוואן-שוט ארוך להפליא, האם הוא בוחר לעשות כך משום שזו הדרך היעילה ביותר להעביר את התחושות שאותן הוא התכוון לעורר, או כי זה מגניב?
אי אפשר להתעלם מהשאלה הזאת כשמדברים על "בירדמן", סרט שכולו וואן-שוט. זה סרט כמעט בלי קאטים: רובו המכריע של הסרט הזה מצולם כך שייראה כאילו נעשה בשוט אחד, כשהמצלמה לא מפסיקה לעבוד לרגע. הסרט לא באמת צולם כולו בשוט אחד – זה בלתי אפשרי; למעשה מדובר בכמה שוטים ארוכים מאוד שחוברו להם יחדיו באמצעים דיגיטליים כך שייראו כמו אחד השוטים הארוכים בהיסטוריה של הקולנוע. עמנואל לובצקי, אולי גדול צלמי הקולנוע החיים, אחראי לצילום בסרט, וההישג הטכני הוא בלי ספק מדהים. המצלמה עוקבת אחרי גיבורי הסרט בתוך מסדרונות צפופים, החוצה לרחובות וחזרה, עוברת דרך חלונות, עולה לאוויר ויורדת, וזה מהמם – אם אתם במקרה מסוג האנשים שבכלל מודעים לזה. ואם לא – התרגיל כולו יהיה שקוף לחלוטין בעיניכם, ולא תשימו לב שמשהו פה בכלל יוצא דופן.
השאלה היא למה. למה בעצם היה צריך לצלם את הסרט הזה בשוט אחד? מה זה נותן? אחת הסיבות המקובלות לשוטים ארוכים במיוחד היא שהם מכניסים את הקהל לכאן ולעכשיו, מחזקים את התחושה של התרחשות שקורה מולנו בזמן אמיתי ורציף, התחושה שאנחנו "באמת שם". אבל זה לא המצב ב"בירדמן", שלא מתרחש בזמן אמיתי, בהחלט מחולק לסצינות שונות והעלילה קופצת בזמן קדימה מדי פעם. אז מה כן? קשה לי לחשוב על סיבה לצלם את כל הסרט בשוט אחד מלבד העובדה שזה מגניב שיהיה סרט שלם שמצולם בשוט אחד.
הוואן-שוט הוא לא האלמנט היחיד בסרט שניתן לכנות "גימיק". גיבור הסרט הוא שחקן קולנוע שהתפרסם בשנות התשעים בתפקיד גיבור-על בסדרת שוברי הקופות "בירדמן", ועכשיו מנסה לזכות מחדש בתהילה ובהערכת הציבור באמצעות מחזה בברודוויי. מגלם אותו מייקל קיטון, שהוא שחקן קולנוע שהתפרסם בשנות התשעים בתפקיד גיבור-על בסדרת שוברי הקופות "באטמן", ועכשיו מנסה לזכות מחדש בתהילה ובהערכת הציבור באמצעות השתתפות בסרט אמנותי ומתוחכם של אלחנדרו גונזלס אינאריטו. נראה שהגיבור סובל מסוג של פיצול אישיות, לכן אולי זה לא לגמרי מקרי שהשחקן הראשי בהצגה שלו הוא אדוארד נורטון. כותרות הפתיחה הן ציטוט של גודאר. אפילו שם הסרט הוא כזה: שמו המלא הוא בעצם "בירדמן או (היתרון הבלתי צפוי של הבורות)", כולל המיקום התמוה של הסוגריים, ובטח גם זה איזה רפרנס למשהו שאני לא מזהה כי אני לא מספיק משכיל. הסרט הזה הוא כל כולו התחכמות וקריצה, כולו פונה אל הצופה המיודע והיודע שיזהה את האירוניות והרפרנסים והוואן-שוטים. אפשר לקרוא לזה הערה פוסטמודרנית על מהותו של הקולנוע. אפשר גם לקרוא לזה אוסף של גימיקים.
כל זה בעוד הסרט מביע בוז מפורש ובלתי מוסתר לסרטים הפופולריים, ההמוניים והנמוכים, "פורנו להמונים" כהגדרתו. כלומר, אם אתם לא יודעים להעריך את האמצעים הסגנוניים של הסרט, אז מי צריך אתכם בכלל, בורים שכמוכם. בו בזמן, הסרט מביע מידה שווה של בוז גם כלפי המבקרים, בעזרת דמות של מבקרת תיאטרון מרשעת ואיומה. בקיצור, שם הולם יותר לסרט היה יכול להיות "בירדמן או (פלצנותה הצפויה בהחלט של החשיבות העצמית)".
מתחת לכל הטריקים שבהם הוא עטוף, "בירדמן" הוא לא סרט רע, אם כי הוא בעייתי. זה סיפורו של יוצר במשבר, ומייקל קיטון מגלם אותו נהדר; אדוארד נורטון גם הוא משובח, ובסצינות המשותפות שלהם הם חורכים את המסך. אבל אל תוך הסיפור הפשוט הזה נדחק כל רעיון שעבר בראשו של הבמאי: הסרט מלא בדמויות משנה שמקבלות עלילות משנה משלהן, חלקן לא הולכות לשום מקום. לא מספיק שאיש הציפור לשעבר נאבק על הכרה, הוא גם שומע קולות! ויש לו גם כוחות על טבעיים, או שבעצם לא! ויש לו בת בגמילה מסמים! ואישה לשעבר שהוא ניתק איתה את הקשר! ויש מישהי בהריון! ושחקנים קפריזים! אה, ומבקרים הם קקות, צריך להכניס להם! ותיאטרון! ולסביות! והכל בשוט אחד! בלגן. אם מסירים מהסרט את הוירטואוזיות הראוותנית, מגלים סיפור פגום מאוד, שמאוד רוצה שתדברו עליו ותדונו בו ותפתחו עליו תאוריות ופרשנויות. זה בולט במיוחד בסצינת הסיום של הסרט: סוף תמוה שמרוב ניסיון להיות רב משמעי ופתוח לפרשנות, נראה כאילו הוא סותר את עצמו ולא ידע בעצמו מה הוא רוצה לומר.
אני לא יכול להגיד שלא נהניתי מ"בירדמן", כי אני במקרה בנאדם שדווקא מאוד נהנה מתעלולי קרקס קולנועיים מדהימים כמו הוואן-שוט הבלתי אפשרי הזה, וממודעות עצמית, וסצינות משוחקות היטב שלא באמת קשורות לשום דבר, והאופן שבו הסרט מזגזג – בלי אף קאט, כן? – בין המציאות לבין העולם שבתוך הראש של הגיבור. אז כן, הסרט הוא לונה-פארק לאינטלקטואלים. זה בסדר גמור להתפנק לפעמים עם גימיקים מהנים – אבל היה נחמד לעשות את זה בלי הצביעות והזילזול המופגן בקולנוע "נמוך". אני לא רואה איך התרגיל של יצירת השוט הבודד ב"בירדמן" הוא הישג יותר מרשים, חשוב או מעניין מעבודת האפקטים המדהימה ב"כוכב הקופים: השחר", למשל, אבל רק אחד משני הסרטים האלה מקבל ים מועמדויות לאוסקר. אמנות "גבוהה" היא לא האויב של אמנות "נמוכה". "בירדמן" הוא מאוד מרשים, והוא עשה לי חשק לראות שוב את "הנוקמים".
פורסם במקור בוואלה
רד פיש, דיכאת לי את החיים.
בתור אדם שלא מבין כלום בטריקים קולנועיים כאלו ואחרים, ציפיתי לסרט הזה נורא. שמעתי עליו כל כך הרבה מעבר לוואן שוט- הוא מצחיק, הוא עצוב, הוא חכם. ובעמוד ביקורת אחד, דרדרת אותי לתהומות הייאוש.
שאלה לכולם- לאדם שלא מבין כלום בקולנוע, שווה בכלל לראות את הסרט על (מסך גדול)?
מצטער.
(ל"ת)
משהו שקשור לקוראי ביקורות ולגולשים פה בפרט
נתקלתי בהרבה אנשים שמסתמכים על הביקורות כעל מה שקובע- אם מבקר אחד לא אהב את הסרט ולרוב אתם קולעים לטעם שלו, אז כנראה שהסרט לא טוב.
חיכיתם לסרט הרבה זמן? לכו אליו, יש דעות שונות בעולם ומבקרי קולנוע משקפים את דעתם האישית ולא יותר מזה. כמובן שהביקורות נותנות לך כיוון כללי בנוגע לסרט אם יש קונצנזוס אבל סרט כזה, שבביקורות אחדות מקבל את הכבוד כ"יצירת מופת" ובביקורות אחרות נאמרים עליו דברים רעים, צריך לחוות לבד כדי להבין את דעתך עליו.
לדעתי עדיף בכלל לא לקרוא ביקורות עד שאתה רואה את הסרט, אבל קשה לעשות את זה (גם לי).
מאוד מסכים עם "מתופף", וגם:
מבקרי סרטים עשויים לשנות את דעתם, ואז בכלל יצא שפספסת משהו כי שמעת בקול מבקר סרטים. "אימפריית השמש" ו"פנטסיה" הם דוגמאות לסרטים שנחשבים כיום ליצירות מופת, והושמצו קשות כשהוקרנו לראשונה
מעבר לכך, מבקר סרטים ישראלי הוא ישראלי. יש עוד טעמים בעולם, ולא דווקא עם הישראלי צריך להסכים. "אליס" של טים ברטון נחשב בארה"ב לסרט מעולה, וכן כולם יודעים שזהו סרט רע ועיבוד שגוי (רד פיש קלע לדיאגנוזה הכי ממצה אז). מינכן, מסיבות אחרות, נחשב כאן לפארש, בעוד האמריקאים טוענים שזוהי יצירת מופת, "עשו ממנו עניין" באוסקר וגם הגיבו לו בגל סרטי רפרנס. "שיער" נחשב כאן מאז ומעולם ליצירה אדירה, ובארה"ב, לפחות עד לפני כמה שנים, איש לא החזיק ממנו. מילוש פורמן, במאי "שיער", הופתע בעצמו לגלות כמה מוערך כאן סרטו.
בעיקר שווה לנסות.
אפשר להסתדר פה יופי מבלי להבין מחוות ורפרנסים (יאיר רוה פרש בביקורת שלו איך הסרט מתכתב עם סרטים של גודאר ושל אלטמן שלא אני ולא שותפיי לצפייה ראו. כולם נהנו מאוד).
ברור שאף אחד לא יכול להבטיח לך שתאהב את הסרט. מצד שני, גם אם לא תאהב – סיכוי מאוד גבוה שזה יהיה בלי קשר ל"הבנה" שלך בקולנוע. לדעתי זה נטו עניין של טעם אישי.
אני לגמרי הרשתי שחוסר ההבנה שלי
הוא חלק מהסיבות שלא נהניתי. רוב הסרט פשוט עף לי מעל הראש בזמן אני לא מבינה מה אמור לעניין אותי ואיפה הקטע. לא ידעתי לשים לב לשוט האחד, לא ידעתי מי זה מייקל קיטון (טרום זמני), לא ידעתי שהם מציגים מחזה של קארבר שהתמה שלו קשורה לסרט. פשוט ראיתי מחזאי קצת סכיזופרני מתרוצץ בהיסטריה מפה לשם.
יש סרטים שצריך לעשות קצת שיעורי בית לפניהם (לגיטימי בעיניי), רק חבל שלא ידעתי מראש.
טוב, אז ראיתי.
בקצרה: נהנתי מהסרט. סרט טוב, על סף הטוב מאוד.
קצת יותר בפירוט: כל היתרונות של הסרט שצויינו כאן הם אכן מרכזיים בו. היו כמה סצינות בהן נהינתי מאוד מהצילום, למרות שלרוב אורכו של הסרט הוא עבר, יחד עם 99% מהרפרנסים האינטלקטואליים, ישר מתחת לאף שלי. המשחק, לעומת זאת, מצויין. אני לא חושב שיצא לי אי פעם לראות את אדוארד נורטון בסרט בלי שהוא יהפנט אותי לחלוטין, ובירדמן לא היה יוצא דופן מהבחינה הזו.
בנוגע לחסרונות שצויינו כאן. קודם כל, הגישה המתנשאת. לא קראתי את תגובות הספויילרים הרבות, כך שאני מתנצל אם הנושא כבר נחרש, אבל בעיני הסרט בז לא רק ל"אמנות הנמוכה", אלא גם ל"אמנות הגבוהה"- כולל עצמו. יותר מכל, בעיני, הסרט הזה פשוט בז לאנושות, על כל פרטיה, והבמאי לא חונן את עצמו מהבוז הזה. בנוגע לעלילה- לא הפריע לי. בעיני היא הרגישה שלמה, ולא עברו בראשי מחשבות של "רגע, מה קורה עם זה ועם זה?" בעיני כל עלילות המשנה היו פשוט נתחים מחיי האנשים סביב ריגן, ולא היה כל צורך להביא כל דבר שקורה בחייהם לסיום לפני הדדליין של המחזה. עלילות המשנה האלה פשוט נתנו לנו תובנות ונקודת מבט חדשה על דמויות המשנה, והעשירו את הסרט. סצינת הסיום, לעומת זאת, הייתה מיותרת גם בעיני, אבל היא לא הרגישה כמו חלק ממגמה, אלא פשוט כסצינה מוזרה שהייתה בראש של הבמאי, והוא מאוד רצה להכניס. בהחלט לא הצליחה להזיק להתרשמות שלי מהסרט. והערה אחרונה, בנוגע לעומס שרד התלונן עליו- לא הרגשתי בו. הסרט אמנם כלל הרבה, אבל הוא התקדם בקצב איטי שאיפשר להתמודד היטב עם הפרטים המרובים. בקיצור, בעיני לא סרט מבריק, או יצירת אומנות (למרות שייתכן שאינטלקטואלים רציניים יראו בו ככזה) אלט פשוט סרט מוצלח, עם נקודות חזקות וחלשות כמו כל סרט אחר. סליחה על החפירה.
וואו, זאת הייתה שחיטה ממדרגה ראשונה.
(ל"ת)
מסכימה
גם אני הרגשתי שיש משהו מגניב ומעניין בסרט הזה אבל הוא לא באמת טוב, כי הוא לא באמת מצליח לגעת. ואגב, לדעתי הסיבה העיקרית לוואן שוט היא ההקבלה לתיאטרון. בתיאטרון אי אפשר לעשות קאט ואי אפשר לצלם שוב, הצגה היא סוג של ואן שוט אחד ארוך עבור השחקנים והקהל.
כל כך רציתי לאהוב את בירדמן
הטריילר עשה לי חשק עצום להתאהב בו, להיסחף איתו – הקונספט, הליהוק, הצילום, הכל. כל כך רציתי לאהוב את בירדמן, ומכעט – כמעט – הצלחתי: הצילום מדהים. כמה מתצוגות המשחק הטובות ביותר של השנים האחרונות מסתובבות שם. אני מתה על מייקל קיטון, ועל אמה סטון, ועל וואן-שוטים מורכבים ודחוסים. פה ושם יש אחלה דיאלוגים. הקונספט מגניב ולוהק מבריק.
אבל… הוא מתפזר, יומרני באופן כל כך מובהק וגאה-להיות-יומרני שהוא הופך די חסר נשמה, ארוך מדי, מדבר עצמו לדעת, זועק לעורך טוב שיחתוך קצת מהבלגן החוצה וישאיר סרט מהודק וטוב במקום בו יצרו מיש-מש לא טוב מספיק. כל כך, כל כך רציתי לאהוב את בירדמן, ואם הוא רק היה קצת פחות גרוע – גם הייתי מצליחה. בחיי.
סינקדוכה ניו יורק!
זה מה שהסרט הזה הזכיר לי! זה הציק לי יומיים… פוטנציאל לשלמות שאם רק מישהו היה מקצץ קצת בתסריט שלו היה יכול להיות כל כך טוב, שקשה לי לסלוח לו על כמה שהוא לא. ואפילו עם אותן תימות.
כבר זמן רב
מתגבשת בי ההכרה, וביתר שאת בסרטים של 2014, שאם רק מישהו היה מגביל את אורך הצלולויד (הדיגיטלי – אולי זאת חלק מהבעיה) לתשעים עד מאה דקות, רוב רובם של הסרטים היה משתפר פלאים.
אין לי את היכולת הטכנית לבדוק על כמה סרטים – ומהמומלצים יותר – שנסקרו באתר לאחרונה נאמר 'ארוך מדי', אבל נראה שזאת תלונה נפוצה, נפוצה מדי.
מהסרטים שראיתי לאחרונה, היחידי שיצאתי ממנו בהרגשה של 'נגמר בול בזמן' הוא וויפלאש.
!Everybody knows that the bird is the word
יש הרבה סיבות שבגללן אנשים הולכים לראות סרטים בקולנוע, אבל נראה לי ששתיים מהעיקריות שבהן הן בידור ואסקפיזם. מדי פעם לאנשים מתחשק לברוח קצת מהמציאות שלהם, לעשות לה Pause, ולהכנס למשך כשעתיים אל עולם אחר, עולם שמישהו איפה שהוא כתב על דף ואז צוות שלם של אנשים התקבץ כדי להסריט את העולם הזה, ואז הוא נשלח להיות מוקרן בבתי קולנוע ברחבי העולם. כמובן שחיבה – או חוסר חיבה – כלפי כל סרט זה עניין של טעם. לכל אחד שראה לפחות כמה סרטים בקולנוע בחייו כנראה יש איפה שהוא במוח סקאלה שלהם, שנעה בין "חוויה קולנועית מדהימה" ל"באמת שילמו לאנשים ליצור את החרא הזה?!" עם טווח מאוד רחב בין לבין. ולא משנה מה הטעם שלכם בסרטים, נראה לי שעל דבר אחד אפשר להסכים – כשסרט עובד טוב, אבל ממש טוב, ולגמרי מצליח לשאוב אתכם אל תוך העולם שלו, זה סוג של קסם.
לא צריך להיות סטודנט לקולנוע כדי לדעת שהקסם הזה נוצר – בין היתר – בזכות כל מיני חוקים שסרטים צריכים לציית להם. למשל, המשכיות: אם יש סצינה של שיחה בין שני אנשים ויש שוט של איש א' ואז שוט של איש ב' ואז שוב שוט של איש א' אבל במקום הטי-שירט מהשוט הקודם הוא לובש פתאום טוקסידו אדום, אם עד עכשיו הייתם מרוכזים בסרט ובשיחה שלהם כנראה שהדבר הזה יגרום לכם "להתנתק" פתאום מהסרט, ובמקום להיות מרוכזים בו אתם תחשבו משהו כמו "היי, השחקן הזה החליף לבוש בין השוטים". כלומר, אתם לא תהיו בתוך העולם של הסרט, אלא תהיו מודעים לכך שאתם אנשים שצופים בסרט שמוקרן על מסך. וזה לא טוב.
מה שאני רוצה לומר בכל האקספוזיציה הזאת זה הוא ש"בירדמן" – לפחות בפן הטכני – הוא סוג של קסם. ואחד ממש מוצלח. הקוסם במקרה זה הוא הצלם של הסרט, עמנואל לובצקי, שכבר הראה שהוא אמן כשזה מגיע לוואן-שוטים. אחרי שבסרטים ההם הוא יישם את זה במגוון סצינות, הפעם הוא הלך על כל הקופה – באמצעות כמה טריקים של צילום, לובצקי גורם ל"בירדמן" להיראות כמו שוט אחד ממש, ממש ארוך ורציף. פה ושם המצלמה עוצרת לכמה שניות, אבל במהלך כל הסרט היא תמיד בתנועה – יוצאת ונכנסת מבניינים, ממריאה לשמיים ויורדת למרתפים, מראה את השחקנים ולעתים גם משמשת כנקודת המבט שלהם. לעומת הרבה סרטים אחרים שעליהם זה בד"כ נאמר, הסרט הזה מרגיש מילולית כמו רכבת הרים ארוכה במיוחד – ברגע שהוא מתחיל, זו נסיעה אחת ארוכה ומהפנטת עד שמגיעים לסוף המסילה.
לדעתי הוואן שוט הוא יותר מסתם גימיק, הוא חלק אינטגרלי מהסרט: העלילה נפרשת על פני כמה ימים, במהלכם אנו רואים את ההרצות הראשונות של הצגה שמעלה ריגן תומסון (מייקל קיטון) בברודוויי. וכך גם הסרט עצמו מרגיש, כמו הצגה. למרות הצילום הרציף לכאורה, הסרט אינו מתרחש בזמן אמת, ולפעמים אנו רואים את הזמן חולף לנגד עינינו. השחקנים עולים ויורדים מה"במה", ובגלל סגנון הצילום הרציף, הם נדרשים בכל פעם לזכור ולהגיד כמויות מרשימות ביותר של טקסט. ה"תפאורה", או במקרה זה לוקיישנים, אינם רבים אך מתחלפים לא מעט. הסרט הזה הוא לדעתי הדבר הכי קרוב שראיתי להצגת תיאטרון מוסרטת, וזה משהו מרהיב למדי.
חוץ מהקטע של "הצגה" על הצגה, יש עוד רבדים של מודעות עצמית. הבולט בהם הוא כמובן שמייקל קיטון – שזכור בעיקר כמי שגילם את באטמן בסרטים הישנים של הדמות וכעת מנסה לעשות קאמבק קולנועי – מגלם שחקן דועך שזכור בעיקר כמי שגילם גיבור-על בעברו ומנסה לעשות קאמבק בתיאטרון. הסרט גם שולח חצים סאטיריים על התעשייה והחברה המודרנית. חלקם די שטחיים ופחות פוגעים במטרה (שחקנים הם שמוקים יהירים, מבקרים הם דושבאגס עם אג'נדות) וחלקם קצת יותר מעניינים (הרצון הנואש – ולפעמים גם פאתטי – של אנשים להרגיש רלוונטים ואהודים בחברה של היום, מה שנמדד בעיקר דרך הרשתות החברתיות).
קיטון בהחלט נותן פה הופעה מרשימה ביותר, שהופכת לעוד יותר מעניינת כשמחשיבים את עברו האישי. הדמות של אמה סטון היא שולית יחסית, אך את הקטעים שיש לה היא עושה בצורה מעולה, והסצינה בה היא נואמת לקיטון על רלוונטיות ואהדה היא מהטובות בסרט. אבל מי שללא ספק גונב את ההצגה הוא אדוארד נורטון. בהתחלה הדמות שלו נראית כמו סאטירה על שחקני תיאטרון פלצנים, אך ככל שהסרט מתקדם הוא מקבל יותר עומק וכל סצינה איתו היא נהדרת. גם שאר הקאסט עושים עבודה טובה, כולל זאק גליפיאנקיס, שלשם שינוי עושה תפקיד שלא גורם לי לרצות לבעוט בו.
הסרט לא חף מבעיות. לוקח לו קצת זמן להמריא, וכמו "בין כוכבים", הוא רוצה להגיד דברים על הרבה נושאים גדולים – אהבה, פופולריות, קולנוע, תאיטרון, קהל ועוד – ולא תמיד מצליח. הסאטירה על חלק מהנושאים הללו מרגישה קצת מתנשאת לפעמים, במיוחד בקטע בו הסרט אומר לקהל באופן די מילולי "הנה, הכנסנו לכם קצת אקשן כי בטח לא הבנתם את כל הדברים הפילוסופיים והאינטלקטואלים שאמרנו עד עכשיו". הסוף התמוה של הסרט כנראה נראה מאוד מגניב לתסריטאי, אבל לא ממש ברור. אני בטוח שיש כבר כמה מאות ויכוחים עליו באינטרנט.
אבל למרות כל אלה, זה עדיין סרט ממש טוב. הוא לא יצירת המופת שהמבקרים עשו ממנו (זה אירוניה די משעשעת לראות אותו מקבל כל-כך הרבה ביקורות נלהבות מאנשים שהוא מציג באור כה שלילי), אבל בהחלט כדאי לתת לו צ'אנס, לו רק בגלל המשחק הנהדר והקסם הטכני. רק אל תבואו עם ציפיות בשמיים, שלא יתרסקו כמו איקרוס.
טוב, איכשהו יש לי תחושה שכולם הולכים לכתוב פה תגובות קוטלות אז אני אהיה קרן חושך באור.
האם "בירדמן" סרט מפוזר ומבולגן? כן. האם הוא סרט יומרני? כן. האם הוא סרט קשקשני? כן. האם הוא סרט מתנשא? כבר לא, לדעתי. אבל גם שלושת האחרים מספיקים בשביל שהרבה ישנאו אותו, אז למה אני לא שנאתי? כי לעזאזל, כל אלמנט אחר בסרט כ"כ מפצה הזה. בחיי, אם הביקורת הזאת לא עשתה לכם חשק, אני באמת ממליץ לכם שתלכו אליו בכל זאת. אז וואלה, אתם כנראה תחושו בצדק שהסרט הזה מפוזר ויומרני וקשקשני, אבל באמת שעם סוויץ' קטנטן במוח אפשר בקלות לא לשים עליהם זין ולהיסחף בתוך המשחק והצילום והמוזיקה והבימוי והדיאלוגים והדמויות המבריקות והעלילה בסיסית המעולה (וכן מה זה הדיבורים המוזרים האלה שאין לסרט הזה עלילה? מה, יש שם מבנה רגיל של התחלה-אמצע-סוף עם תהליכים עלילתיים נורמטיביים וכל מה שצריך מסיפור רגיל… ובקשר לעלילות המשנה אולי הסיפור עם התינוק והלסביות הן היחידות שלא הולכות לשום מקום). התת-תוכן של הסרט הזה הוא מאוד בעייתי, בעיקר כשבמשך כל הסרט הוא מנסה לפרוץ החוצה, אבל הוא לא עד כדי כך בעייתי כדי לגרוע מהתוכן הבסיסי (הסיפור והדמויות) ומהמסגרת של התוכן (הבימוי והעשייה).
אני דווקא הרגשתי שזה סרט שסינימפילים (אגב, לא אומרים סינפילים?) יבוזו לו
ודווקא חובבי קולנוע מזדמנים יאהבו יותר. בגלל שההרגשה היא שמדובר קצת בבלון נפוח שמנסה להרשים אותך עם המון טריקים ועם עשייה מאוד אובר דה טופ ומתלהבת.
אני בכל זאת מאוד אהבתי, אבל הרגשתי כאילו הסרט מתחנן שאני אחשוב שהוא יצירה גדולה וחשובה וצועק לי באוזן כמה מיוחד וגאוני הוא וזה קצת מעייף ומגלומני (והקטעים שהסרט ניסה להיות סאטירי על טוויטר\פייסבוק\בלוקבאסטרים היו די מביכים).
מה שכן, ההופעה של אדוארד נורטון שווה לבדה את מחיר הכניסה, וגם הצילום המרהיב.
סינפיל או סינמפיל?
הביטוי שאני רגיל אליו הוא סינמפיל. עכשיו, בגיגול, אני מגלה ששתי המילים בהחלט קיימות, אבל באנגלית "סינפיל" נמצאת בשימוש רחב יותר והיא כנראה נכונה יותר (בויקיפדיה קיים הערך Cinephilia), בעוד בעברית, במעט המקומות שמשתמשים בה בכלל, יש יותר שימוש ב"סינמפיל". אני תוהה אם כדאי להחליף את המילה בביקורת ולעבור לשימוש ב"סינפיל".
אם אני לא טועה
הביטוי הוא במקורו צרפתי, וגם שם מקובל cinéphile.
אולי בגלל שבעברית
הכתיב החסר יגרום לזה להישמע כאילו אנחנו דנים באנשים שאוהבים דים-סאם, מנדרינית ולכבוש טיבטים.
אתה ויניב אדלשטיין מסריטה כתבתם את אותה ביקורת-
"הוואן-שוט זה גימיק ותו לא"
"אין פה עומק אמיתי"
ואפילו הסיום זהה-
"בא לי לראות סרט של מארוול אחרי כל הפלצנות הזו שלא ממש התחברתי אליה".
לשניכם אומר כך-
לכו לראות הנוקמים, אנשים סבירים ובינוניים.
אתם לא הבנתם את הסרט כי אתם לא אנשי יצירה.
אתם הקהל. קהל שוחר קולנוע, ידען, בקיא- אך עדיין, לא יוצרים ולא אמנים. סתם עדר.
פיספסת בענק את כל מה שהופך את הסרט הזה לייצוג הכי מדויק ועמוק של נפשו המיוסרת של האומן.
בניגוד אליכם, יאיר רווה ( המבקר אך גם היוצר) הבין את הסרט במדוייק.
רק מי שסבל/הקריב/נכווה ממעשה היצירה יכול להזדהות ולזהות את מה שמייוצג בתסריט הגאוני הזה.
לכו לראות מארוול, ערב רב של גיקים חצופים.
אנחנו האומנים לא באמת צריכים אתכם-
יש לנו כנפיים.
מר ריגן היקר
פה מתנהלים דיונים איכותיים, לדיון ברמת טוקבק אליי להפנות אותך לוואלה, שם תמצא את הקהל שאתה זקוק לו
רגע, אני מבולבל.
בהתחלה הייתי די בטוח שהוא צחק. כשקראתי את התגובה שלך הייתי פחות בטוח, ואז חשבתי "רגע, אולי עמרי לא הבין שהוא צחק." ואז חשבתי "רגע. בעצם, אולי שניהם צחקו."
אז מישהו יכול להסביר לי רגע מה קורה פה?
לא יודע
אני לא ראיתי בתגובה הזאת שום בדיחה, ראיתי בא תגובה ברמה של טוקבקיסטים….
אם מר ריגן התכוון לבדיחה בתגובה שלו אז אני מצר על התקיפה כלפיו
מסכים עם הביקורת, וזה בכל זאת סרט השנה שלי
כן, זה סרט רווי גימיקים, שבסופו של דבר עוסק יותר בעשייה הקולנועית ופחות בתוכן "אמיתי". אבל לפעמים זה כל מה שצריך.
לפני כמה ימים הראיתי לסטודנטים שלי את הטריילר של "מלון גראנד בודפשט". לא ראיתי אותו מאז שהסרט יצא, ובאופן מוזר, תוך כדי שאני צופה בו יחד עם הסטודנטים, חלחלה אליי שוב אותה תחושה מוכרת, שעולה בי נגיד כשאני צופה בסצינת פורנו ממש ממש טובה. מין התרגשות כזו. התפעמות, הנאה, אולי אפילו אושר. הכל חוץ מזקפה. עם כל שוט נוסף, התמוגגתי כמו ילד קטן. וכל זה למה? בגלל כמה קומפוזיציות סימטריות, וואן-ליינרים משעשעים, צבעוניות יוצאת דופן ושימוש מופתי בכלים שיש לקולנוע להציע.
אז תגידו שכל זה די שטחי, אבל מה לעשות, זה עושה לי את זה. האמת, זה עושה לי את זה פי כמה וכמה מצפיה ביצירות של מונה, ואן גוך או פיקאסו. כנראה שזה הופך אותי לסינפיל.
אז כן, גם בירדמן עשה לי את זה, באותו אופן. הוואן שוט האדיר הזה, ותצוגות המשחק המופתיות של כל הקאסט, היו בהחלט מספיקים בכדי לגרום לי להתרגש כמו ילד קטן. אני לא חושב אגב שהוואן שוט נטול הקשר. הוא בהחלט גורם לסרט להרגיש כמו הצגה, הוא גם יוצר תחושה סוריאליסטית שמתאימה מאוד לתמה של הגיבור, והוא גם מאלץ את השחקנים לתת את תצוגות המשחק שלהם ברציפות, בלי קאטים (כמו בתיאטרון), באופן שמוציא מהם הרבה יותר מצילום קולנועי מקוטע וסטנדרטי. אבל אתם יודעים מה, גם אם זה היה סתם גימיק נטול הקשר, זה היה עדיין אפקטיבי. אם להשתמש בדוגמאות של רדפיש, אז כן, זה עבד עליי לא פחות מה-CG הנפלא של כוכב הקופים האחרון או מהאקשן המשובח של האוונג'רז. גם בשני הסרטים האלה העשיה הקולנועית היתה במרכז, באופנים הרבה יותר ברורים, וגם הם בעיניי סרטים מעולים.
ומה שלא פחות חשוב, זה שזה לא רק נורא מגניב ומפעים, אלא גם מאוד מאוד אפקטיבי. הוואן שוט הנהדר הזה, ותצוגות המשחק המושלמות שבתוכו, הכניסו אותי לתוך הסרט ובעיקר לתוך מוחו של הגיבור, וגרמו לי להזדהות איתו ולחוות יחד איתו את ההתרחשויות, וגם את הפראנויות, המאניות והדיפרסיות. עד כדי כך, שבסוף הסרט רציתי בעצמי למות. בחיי. נכנסתי לדיכאון עמוק שליווה אותי לפחות יומיים אחרי הסרט, ואשכרה רציתי למות. כי קולנוע טוב הוא לא סתם גימיק, הוא שפה אמנותית שמסוגלת להשפיע עלינו באין סוף דרכים.
אני לא חושב שבירדמן הוא סרט עמוק במיוחד. את מה שיש לו להגיד על הוליווד, על מעמד הכוכב, על שחקן מול סלב, על תיאטרון ועל ביקורת כבר שמענו. אבל גם "כוכב הקופים: המרד" לא לימד אותי שום דבר חדש על מלחמה שהמצב בעזה לא לימד אותי קודם, וגם "היא" לא לימד אותי שום דבר חדש על אהבה, ובכל זאת שלושתם היו מופתיים. סרטים טובים לא חייבים להציע לכם איזה מוסר השכל מדהים או תובנה גאונית, הם יכולים פשוט להיות קולנוע טוב. ובירדמן הוא קולנוע ממש, אבל ממש ממש טוב.
הרבה מעבר לגימיק..
כן, מבחינה טכנית זה מדהים, כן אני סינופיל מסריח שמתמוגג מ One Shots ארוכים במיוחד ורץ להחליף תחתונים אחרי המוצלחים שבהם ( Children of Men , מישהו? ).
אבל אני חושב שבסרט הזה ספציפית, צורת הצילום הייחודית הזאת יוצרת לחלוטין את התחושה שהקהל צופה
במחזה ברודוואי….על מחזה ברודוואי. וזה נפלא מבחינתי.
החלפת הסטים והתלבושות שמסמנים מעבר של זמן, אבל הכל בעצם קורה בזמן אמת ואין קאטים – כמו בהצגה או מחזה אמיתי, כל זה מחזק את האותנטיות של החוויה ועם זאת גם את הסוריאליזים בכל מה שקשור להזיותיו של קיטון, הסרט מרגיש כמעט כמו להיות בתוך חלום ( או אולי סיוט? ) של בנאדם עקב התנועה הבלתי פוסקת של המצלמה.
כמו כן האוסקר האמיתי על תפקיד משנה מגיע לעיר ניו-יורק בסרט הזה, שמצולמת בצורה יפיפה, האוכלוסיה+האווירה של העיר מועברת בצורה מושלמת בסרט, לטעמי.
Children Of Men הוא בדיוק הדוגמא למקום שבו וואן-שוט הוא יותר מאשר תענוג לסינופילים
כשצפיתי בסרט לא עיכלתי את העובדה שהסצינה הזו מצולמת בוואן-שוט. אבל למרות שמדובר בסצינת אקשן איטית למדי ולא מאוד מרהיבה, הלב שלי דפק יותר מכמעט כל סצינת אקשן אחרת אי פעם – פשוט כיוון שהצילום גרם לי להרגיש שאני יושב בתוך הרכב החבוט ומותקף מכל עבר. כנ"ל לגבי סצינת הפתיחה של "כח משיכה". רק מאוחר יותר ראיתי את ה"מאחורי הקלעים" של הסצינה הזו, והבנתי כמה מסובך היה לעשות אותה.
פאק
פתחתם לי את התיאבון עכשיו לראות שוב את children of men.
מאוד לא נהנינו
גם אנחנו כבר צפינו בסרט נורטון וקיטון שחקנים מעולים כתמיד , אבל פרט לכך אין בסרט כלום בעינינו . סרט מתיימר פשטני להחריד עלילה מקוטעת ומשעממת והכי גרוע שאין שום מסר משמעותי . סתם סרט אמריקאי שמתחזה להיות בעל מסרים אינטלקטואלים. מצטערים שהלכנו כגודל הציפייה כך היה גודל האכזבה.
היצ'קוק לא היה שם קודם?
אני מאלה שלא ישימו לב לכך שהסרט הוא שוט יחיד (ולכן ההתפעמות שלך מסצינת הפתיחה של "כח משיכה" היתה קצת מוזרה בעיני), אבל אאל"ט היצ'קוק כבר ביים סרט שכולו (לכאורה) שוט יחיד — "חבל" (Rope).
נכון.
והוא לא היה היחיד. מאז גם נוצר (לפחות) סרט אחד שהוא *באמת*, ולא בכאילו, שוט רציף אחד – "תיבה רוסית".
ההבדל, מבחינתי, בין השוטים הארוכים של "כח משיכה" לבין "בירדמן"
הוא שב"כח משיכה" השוטים הארוכים עבדו, גם אם לא היית מודע אליהם. בחירה בשוטים ארוכים היא אחד האמצעים שעומדים בפני במאי שמנסה ליצור תחושה כלשהי. במקרה הזה, השוטים הארוכים היו דרך אחת שבה אלפונסו קוארון משתמש בו כדי להכניס את הצופים לתוך החליפה של גיבורת הסרט, ליצור את תחושת הדחיפות וחוסר האונים. אז גם שם כמו כאן, רוב הצופים לא ישימו לב לכך שזה קיים, הם לא מודעים לכך שהשוט הוא ארוך במיוחד, אבל הם מודעים לתחושה שהוא יוצר. לא חסרות תגובות ל"כח משיכה" שמספרות על התגובות הממש פיזיות שהסרט גורם – הוא "מסחרר", "לא מאפשר לנשום". עובדה: זה עובד.
לעומת זאת, מה התפקיד של השוט הארוך במיוחד ב"בירדמן"? למיטב הבנתי – התפקיד שלו הוא להיות שוט ארוך במיוחד.
לא, הוא שם בדיוק מאותה סיבה שהוא בכוח משיכה -
לתת את התחושה שזה הכל בזמן אמת (למרות שבניגוד לכח משיכה, זה לא *באמת* בזמן אמת, וזה מה שהופך את זה למרשים יותר), ליצור המשכיות (כמו בתיאטרון, איפה שאין קאטים ועריכות) ולהביא אותך ל"אותה רמה" עם הדמויות.
אבל, כמו שאמרת, זה לא זמן אמת.
הסרט לא מתרחש בזמן אמת, ולכן לא יוצר את ההרגשה שהוא מתרחש בזמן אמת.
הנקודה הבולטת ביותר היא הלא-קאטים שבהם מעבר הזמן מובלט: המצלמה עולה ומתמקדת בבניין על רקע שמים כחולים; השמים מתחלפים לשחורים והאורות נדלקים; המצלמה יורדת וממשיכה לסצינה הבאה. ברור, וצריך להיות ברור, שמשמעות הרגע הזה היא "מאוחר יותר באותו לילה…", כלומר, באופן מפורש עברנו לסצינה אחרת. אנחנו לא בזמן אמיתי ולא מרגישים כאילו אנחנו בזמן אמיתי. אז מה בעצם היה הטעם לעשות את זה ככה ולא באמצעי המקובל, קאט? שוב, חוץ מ"כי זה מגניב".
הוא מזייף זמן אמת כמו אומן, זה הרעיון.
(ל"ת)
למרות שהבנתי שהסיפור לא באמת מתרחש בזמן אמת,
הוואן שוט נתן לי הרגשה של סיפור חסר זמן, שבו כל המאורעות מתרחשים אחד אחרי השני וזה לא משנה כמה זמן עובר בינהם. כמו השימוש במילה "ואז…" כשאתה מספר סיפור בעל"פ.
יש לטעמי הצדקה מלאה לוואן-שוט: סימולציה של צפייה במחזה. החוויה של צופה בקהל היא רציפה, ולרשות הבמאי עומד ארסנאל של קונבנציות כדי לסמן לו על פערים בין "הזמן על הבמה" לבין הזמן האמיתי, או על חילופי לוקיישנים (למרות שכל הסצינות מוצגות פיזית באותו מקום).
כמובן שזה גם נכון לצופה בסרט שעלילתו עשויה להפרש על פני שנים וגלקסיות, בעוד שהסרט עצמו נמשך כשעתיים ומוקרן כולו על המסך – אבל הקונבנציות התיאטרליות והקונבנציות הקולנועיות הן שונות מאד, בגלל ההבדלים במדיה, ו-(בין השאר) בשל כך חווית הצפייה בסרט שונה מאד מצפייה בהצגה.
אני חושב שסגנון הצילום\עריכה בבירדמן ניסה (והצליח!) להפוך את הצפייה בסרט לחוויה תיאטרלית, והעדר הקאטים משרת פחות-או-יותר את כל התימות המרכזיות בתסריט (במיוחד הפערים – אם ישנם – בין הקולנוע לתיאטרון, אבל גם ריאליזם וסוריאליזם, הדיסוננס בין שאיפתה של האמנות לאמת וכנות לבין היותה מבוססת על זיוף וחיקוי, וכו' וכו').
לגבי הסרט באופן כללי – אני נוטה לסלוד מיצירות ארס-פואטיות. מעצבן אותי שאמנים בוחרים לדבר על אמנות במקום על נושאים מהותיים, וזה נוטה לעורר בי בעיקר בוז על הבחירה הקלה וצרות האופקים. אבל בירדמן הצליח לפרוץ את ההתנגדות הטבעית שלי, בין השאר כי הוא נתן לי להאמין שהוא מסכים איתי בנקודה הזו, ושהוא בעצם לא כ"כ צר-אופקים. אבל בעיקר כי הוא פשוט סרט מעולה ונהיתי ממנו מאד.
לפחות מבחינתי, הוואן שוט לא הוסיף לסרט רק פן של מגניבות.
העובדה שהסרט מצולם לכאורה בוואן שוט נתנה לו אווירה מאוד יחודית שמאפיינת את הסרט. לא רק העובדה שמדובר בוואן שוט, גם העובדה שהמצלמה כמעט אף פעם לא הייתה סטטית, היא תמיד הסתובבה סביב השחקנים וביניהם. גם לצופה שלא היה מבחין שמדובר בשוט רציף אחד (לכאורה) הצילום בוואן שוט התזזיתי הזה נותן לסרט אווירה מאוד מסוימת שאי היה אפשר להשיג באמצעי אחר.
חוץ מזה, אחרי שסיימתי לראות את הסרט והתחלתי ללכת, הרגשתי כאילו הוואן שוט של הסרט ממשיך וכאילו אני ממשיך לראות את הסרט ולא יוצא ממנו. אחת מהתחושות האהובות עלי כשאני רואה סרט טוב היא להמשיך להרגיש אותו מסביבי כשהוא מסתיים, והעובדה שהסרט צולם בוואן שוט לפחות עבורי עזרה לו להמשיך ללוות אותי אחר כך ולהשאיר אותי מחובר לחוויה שלו. גם אם יש מקרים בהם המחסור בקאט נראה מאולץ, בשביל תחושת ההמשכיות הזאת היה טעם לעשות את זה.
השמיים המתחלפים
הם אחת מההברקות היפות בסרט הזה, פשוט כי השוט הזה חוזר על עצמו בדיוק בסוף כל מערכה של הסרט. הטריק הזה מעביר במדויק את התחושה של מסך יורד ועולה בתיאטרון.
למה בלתי אפשרי? תיבה רוסית צולם בשוט אחד.
(ל"ת)
אבל "תיבה רוסית" לא היה הסרט הזה.
את הסרט הזה – אי אפשר לצלם בשוט אחד.
אם הכוונה היא ליידע אותי על כך שניתן להפעיל מצלמה במשך שעה וחצי רצופות – אז כן, ידעתי.
אחלה, מהניסוח זה לא ברור
(ל"ת)
שני הסנט שלי
בתור אחד ממעריצי הסרט, קשה לי עם הביקורת הקרירה הזו, וברור שלזעוק "למה?!? למה??! למה?!?" לא יעזור, ובכל זאת שתי הערות:
1. מכל הטענות שעולות שוב ושוב נגד הסרט, אני מודה שאני בעיקר לא מבין את טענת ה"גימיק" על הלונג טייק. כשמישהו מקבל החלטה אסתטית כה מהותית לסרט, זה מן הסתם חורג מאיזשהו רצון להרשים ולהיות וירטואוז (למרות שברור שהאלמנט השוויצרי שם). זה נכון לכל הסרטים הגדולים עם לונג טייק: מגע של רשע רצה למתוח את המתח עד לפיצוץ הפצצה, השחקן ביקש לעשות פרודיה על סרטים עם לונג טייק. אבל לעניינינו: בירדמן. שני הסברים אפשריים ללונג טייק:
א) זה סרט שנע על קו התפר בין תיאטרון לקולנוע, ועל כן וואן שוט רציף הוא הכלי האידאלי ליצור את המתח המובנה הזה בין הצגה לסרט: בהצגה אין קאטים, והכל נעשה ב"לונג טייק" אחד, במה שאמור להיות זמן רציף ריאליסטי אבל למעשה הוא מופע סוריאליסטי (בוקר הופך ללילה על ידי עמעום פנס וכו). בסרט זה מועבר באופן מושלם. מנגד, "לונג טייק" הוא גם אמצעי קולנועי מושלם. ונותן ליצירה את העומק והדינמיות שאין בתיאטרון.
ב) הלונג טייק הוא אמצעי אידאלי להפוך את התיאטרון ל"מחילות מוחו" של קיטון. כמו המסדרונות ב"ברטון פינק", הוא שלל הלוקיישנים בסרטיו של טרי גיליאם. השיטוט האינסופי במסדרונות המעופשים הופכים לרקע אידאלי לאיבוד שפיותו של קיטון
2. קשה לי עם התחושה שהביקורת הזו נכתבה, כמו כמה ביקורות שליליות אחרות שקראתי לאחרונה על הסרט, מתוך עלבון עמוק של חובבי סרטי קומיקס (הוא שונא את מארוול, אנחנו נשנא אותו בחזרה, למה מי הוא בכלל). אבל אני חושב שלחשוב שהסרט "מתנשא" על סרטי קומיקס זו אי הבנה של מה שהוא מנסה להגיד והתמקדות בתפל.
ברור שסרטי הקומיקס, בדיוק כמו הצגת התיאטרון, הם רק פריזמה שדרכם ריגן מנסה להגדיר מיהו ומה ערכו בחברה. כמו שאמה סטון אומרת במונולוג המבריק שלה, הוא לא עושה את זה מתוך אהבת תיאטרון או את ריימונד קארבר, אלא רק מאהבת עצמו. אלה גם הרשות שמניעים אותו בהתייחסות לסרטי הקומיקס: לרגעים הם משמשים כלי להעריץ את עצמו – הרי הם הדבר שהפך אותו לבירדמן, לחצי אל, למושא של הערצה בכל העולם, ולרגעים הם גורמים לו לבוז לעצמו – הוא הפך לחלק מה"תרבות הנמוכה" ואינו ראוי להיות מוערך במקום חצי אליטיסטי כמו ניו יורק. אגב, אותו דבר נכון לגבי המבקרת: יותר משהיא מהווה סוג של תיאור ריאליסטי על מהו המבקר, היא יותר שיקוף של רגשות הבוז של ריגן כלפי עצמו.
* סרט דגול
** תגובה זו נכתבה על ידי סינפיל, לא סינמפיל
תגובה מעולה, שמצייגת את הסרט נאמנה
הביקורת של רד פיש עושה עוול לסרט מצוין לטעמי, והייתי מוסיף שמקורה, אולי, גם בעלבונם של מבקרים, שהסרט מטיח בהם עלבונות פעם אחד פעם.
"שני הסנט" נגע בצורה מעוררת התפעלות בדברים שעושים את הסרט לצפיית חובה בשנת 2015, הקשיבו לו ולא לדג הפעם.
איזו תגובה יומרנית
אז מה, כל פעם שאתה לא מסכים עם ביקורת באתר צריך לחפש מניעים נסתרים למה הביקורת לא הוגנת?
אני מסכימה עם הביקורת של רד פיש במאה אחוז ואני לא מבקרת סרטים, לא אוהבת קומיקס ולא סינפילית.
באמת צריך לעשות מתישהו סקר על צלמי הקולנוע הכי טובים
עמנואל לובצקי, רוג'ר דיקנס וג'נוסז קמינסקי הם האהובים עליי.
Dick Poop אוכל את שלושתם בלי מלח.
(ל"ת)
אני מניח שיש פה איזושהי בדיחה אבל לא מצאתי על זה כלום בגוגל
מוכן להסביר?
Je Suis Dick Poop.
זה היה די ויראלי בשבועיים האחרונים, לא ברור לי איך הצלחת לפספס.
https://www.youtube.com/watch?v=HyL9TeIsGsI
באמת לא מצאת על זה כלום בגוגל?
הגוגל שלך מקולקל.
האינטרנט שלי התחרפן
אני גם לא רואה את התמונות אווטארים שלכם, תהיתי אם זה רק אצלי או גם אצל עוד אנשים.
אולי הוא חזר בתשובה והפך לאינטרנט רימון ברמת הגנה פלוס פלוס?
(ל"ת)
האריס סאווידס ודריוס קונג׳י!!
(ל"ת)
נדמה לי שאת "ג'נוסז" (קמינסקי) קוראים יאנוש.
(ל"ת)
זה נכון
אבל כמו סקורסזי, עשיתי את הטעות הזו פעם אחת ומאז קשה לי לתקן את עצמי.
יצירת מופת
במהלך כתיבת הביקורת על "בירדמן" חשבתי: "פאק, לעולם לא אצליח להכניס את כל מה שהסרט הזה גורם לי לחשוב (בלשון הווה, כי אני עדיין חושב) עליו לביקורת קצרה ועניינית". אני שמח חלקית, להגיד שצדקתי. לא הצלחתי להכניס את כל מה מחשבותיי ולא יצאה לי ביקורת קצרה. אם היא עניינית או לא, תחליטו אתם:
מה ההבדל הכי מהותי בין יצירה מצוינת ליצירה גרועה? הצורה בו אנו תופשים אותן.
למה הכוונה? כשאנו רואים סרט, קוראים ספר, מאזינים לשיר או אפילו סתם גולשים באתר אינטרנט כלשהו: כל אחד מאיתנו ישים לב, כנראה, לפרטים אחרים, שיהפכו עבורו את התוכן אותו הוא צורך לאיכותי יותר או פחות. כך, באמצעות צורת הסתכלות מסוימת, אותה פיתחנו לאורך השנים – אם זה על-ידי חינוך מבית, אופי, נסיבות חיינו ואי אילו גורמים אחרים – אנו מחליטים עד כמה נהנינו מחוויה כזאת או אחרת. במובן זה, "בירדמן או (היתרון הבלתי צפוי של הבורות)", בשמו המלא והמוזר, הוא יצירה אפילו יותר ממצוינת.
מה הופך אותו לכזה? הו, קודם כל, הצורה בה אני מסתכל עליו. הדעה שלי. אם כן, לפני שבוחנים את האלמנטים הקולנועיים שהופכים אותו, בעיני, ליצירה איכותית שכזו – צריך לזכור, שזוהי דעה של אדם אחד, שגר בבית אחד, בעיר אחת, במדינה אחת, בעולם אחד, שנמצא ביקום אינסופי. לכן, כוחה מוגבל והיא כמובן לא חד-משמעית. כי, בעולם בו חיים מעל ל-7 מיליארד בני-אדם, בעלי אינסוף דעות שונות, שום דבר הוא לא חד-משמעי. וכאן המקום לבדיחה שהייתה עובדת לפני כמה עשרות שונים: רק המוות. וגם זה לא בטוח. תשאלו את ריגן תומסון.
ריגן תומסון (מייקל קיטון) הוא כוכב עבר, שגילם לפני 20 שנה את "באטמן", סליחה, את "בירדמן" – גיבור-על שסרטיו היו להצלחה מסחררת. לאחר שלושה סרטים, הוא החליט לפרוש מגילום דמות גיבור העל, כי רצה לעסוק באמנות קצת יותר רצינית ולהביא לבמה את כשרון המשחק שלו, לא רק בדמות של גיבור-על. אלא מה, לרוע מזלו, הבחור די נעלם ב-20 השנים שחלפו מאז "באטמן", סליחה "בירדמן" ועד לעלייתו של האביר ה… (אוקיי הבדיחה הזו גמרה את הסוס) ועד לעלייתו של המחזה החדש שלו, המבוסס על הסיפור הקצר "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה", אותו כתב ריימונד קארבר. באמצעות המחזה החדש, מקווה תומסון לפרוץ מחדש לאור הזרקורים, אך הפעם לזכות בתהילה לה הוא ראוי, כשחקן רציני וארטיסטי – סטייל דניאל דיי-לואיס – ולא כשחקן דמיקולו של סרטים סוג ב', סטייל "בירדמן".
זו בעצם אחת מנקודות הפתיחה של "בירדמן": המאבק בין הרצון להיות נערץ ואהוד לבין הרצון להיות מוערך על ההישגים שנדמים לנו בליבנו, כראויים יותר. אם מעריצים אותי, אפילו אוהבים, אך אני לא אוהב ומעריך את עצמי, מה שווה כל ההערצה הזו בעצם? כלום. אדם צריך קודם כל להעריך את עצמו, כדי שיוכל לקבל וליהנות מהערכתם של אחרים. העבר של תומסון רודף אותו לכל אורך הסרט וגם כשנדמה ברגעים אחדים, שהוא מצליח להתנתק ממנו, הציפור הכבדה בעלת שריון הנוצות, אותה גילם בעבר – מזכירה לו, כמו קול שני, שהיא תמיד שם.
ולא רק היא שם, הסרט מתהדר בדמויות משנה מגוונות ומרתקות. הראשונה בהן, היא מייק שיינר, בגילומו היוצא מן הכלל של אדוארד נורטון. סוג של סטראוטיפ של שחקן תיאטרון, שמצליח לבטא רגשות אמיתיים רק על הבמה. מחוצה לה, בחיי היום-יום שלו הוא מתקשה בכך. נוספת, היא אמה סטון המצוינת, בתפקיד בתו המתוסבכת של השחקן המתקמבק, שהיא גם העוזרת האישית שלו. כל הופעות המשחק, גם הקטנות ביותר, מבוצעות בצורה נפלאה ואמינה במיוחד. הדיאלוגים נראים ונשמעים אותנטיים ולעיתים, ממש ניתן לשכוח שמדובר ביצירה קולנועית אותה רואים על מסך, בתוך אולם. הסרט עד כדי-כך שואב פנימה.
יתכן וזה קורה, בין השאר, הודות לבימוי המיוחד מאוד שלו. רק עליו מגיעים ליצירה הזו שבחים רבים. הסרט נראה כאילו צולם כולו בשוט אחד ארוך. למטיבי לכת, כמו "החבל" של היצ'קוק או השוט הארוך בסופו של "הילדים של מחר" של אלפונסו קוארון, רק לאורך סרט שלם. מבחינה טכנית – מדובר במלאכת מחשבת של ממש. עבודה קשה, שדורשת הקפדה על כל פרט ופרט בסט, מהעמדת ראשוני הניצבים עד לתזמון מדויק של כניסות ויציאות של השחקנים הראשיים. העובדה שכל הסרט צולם בפחות מחודש – מדהימה. אלחנדרו גונזלס איניאריטו – הבמאי המקסיקני בעל-החזון שאמון על סרטי דרמה עשירים ולפעמים דחוסים, במידע, בהם: "בבל" ו-"21 גרם" – בחר לצלם את כל הסרט בצורה כזו מסיבה ברורה: ליצור ולהעניק ליצירתו תחושה רציפה ואמיתית ככל הניתן. חיינו, אם נסתכל עליהם לרגע כצופים מהצד או כסרט, הם שוט אחד ארוך, שסופו אינו ידוע לנו. אנחנו דמויות בהצגת חיינו או כפי שאמר שייקספיר: "כל העולם במה, וכל אנשיו ונשותיו שחקנים הם". צורת הצילום הייחודיות מכניסה אותנו ללב ליבן של ההתרחשויות.
כפי שכבר בטח הבנתם, "בירדמן" הוא סרט על החיים. נורא כללי להציג זאת כך, נכון, אבל זו האמת. זה סרט שמנסה להגיד כל-כך הרבה וגם מצליח. הוא מבקר את העולם שאפשר לו להתקיים, מבקר את סרטי גיבורי-על והסרטים ההוליוודים, חסרי המסרים והפואנטה (לטענתו) ורודה בשחקנים שמתחילים בקטן, צומחים קצת וישר הולכים לגלם את "איירון-מן". הוא נגד חדשנות וטכנולוגיה והוא אפילו נוזף במבקרי-תרבות. אך מצד שני, הוא גם מראה כמה שכל אלו חשובים וחיוניים. בדרכו המיוחדת – ולצערי, איני יכול להרחיב כי אז אחשוף פרטי עלילה – הסרט מראה שבהישגים הנפלאים ביותר, ניתן לזכות רק באמצעות ההבנה שהעולם החדש, הטכנולוגי והמהיר בו אנו חיים הוא טוב, אך גם באותה מידה גם העולם הישן והצנוע, שהסתפק בקצת פחות. נסה לקבל ולהכיל את העבר ואת ההווה גם יחד, שלב ביניהם ותגיע לגדולות.
אם יש מסר אחד חזק ועיקרי, אותו גונזלס איניאריטו ניסה להעביר לנו באמצעות היצירה רבת הרבדים הזאת, הוא מסר קטן ופשוט מכל: תהיה אתה. לא משנה מה יגידו, לא משנה מה יאמרו. תעשה את מה שאתה אוהב ומאמין בו. מהנקודה הזאת הסרט נוסק ופורש כנפיים כמו גיבור-על של שנות השמונים המאוחרות. הוא מתעופף ומשקיף על העולם בו הלך קצת לאיבוד. עולם שקצת שכח אותו. הסרט הזה בסופו של דבר מסתכל לצופה שלו בעיניים, והפעם הצופה הוא אני. הוא מסתכל ואומר: זה בסדר גמור שבין סרטי השנה שלך ל-2014 נמצאים "בירדמן" ו"שומרי הגלקסיה" גם יחד. זה בסדר גמור.
אגב רדפיש, אני רוצה להדגיש נקודה שהתייחסת אליה בביקורת שלך וגם אני ציינתי: הסרט לא אומר "בוז" נחרץ לכל הסרטים ההוליוודים או אלו הגדושים באפקטים. נאמר עליהם כי הם "פורנו להמונים", נכון, אבל זה לא משקף את דעת הבמאי עליהם. זה חלק מהסיפור, חלק מהרעיון. חלק ההדגשה שיש הבדל בין התפישה שלנו לגבי סרטים איכותיים או פלצניים בעיניים מסוימות לבין סרטי אקשן ובלוקבסטרים. בשלב מסוים הסרט מדגיש ששניהם לא יכולים להתקיים האחד מבלי השני ושהבנה שיש מקום לשניהם, היא הגישה האולטימטיבית.
זה היה כל כך כיף!!!!!
אני הרבה פעמים מזדהה עם ביקורות ב"עין הדג", ומאוד מאוד שמח שהפעם זה לא המקרה.
הסרט ריתק אותי לכל אורכו, והצליח לזעזע, להצחיק, למתוח ולשמור אותי איתו מבלי שהעין תפזול לשעון ו/או שהראש יזלוג למחשבות רנדומליות.
מבלי להיכנס לספוילרים, אני חושב שהסצנה בה קיטון נאלץ להקיף את אולם התיאטרון בנסיבות חריגות, או הסצנה בה הסרט מראה *ויזואלית* מה הבעיה שלו עם סרטי גיבורי-על, או כל סצנה שבה אדוארד נורטון מופיע בערך – פשוט טומנות בחובן רגעים קולנועיים גדולים. לא מובן מאליו שסרט כל כך עצוב מצליח להיות גם כל כך סוחף ומהנה.
היה מאוד משעשע לראות איך כמה פעמים במהלך המערכה האחרונה מתתי מפחד שהסרט לוקח כיוון של יצירות אחרות שראינו בשנים האחרונות ("וויפלאש"! לא, רגע, "ברבור שחור"! לא, רגע, "הקאמבק" עם ליסה קודרו!) ואז מסתיים בדרכו הייחודית, העקשנית, המתחכמת, החידתית, המעצבנת – והחיננית להפליא.
אגב, אני חושב שהחלוקה הגורפת של סינפילים שיעופו על הסרט והדיוטות שיסבלו קצת מופרזת.
בתור חולה קולנוע, שלא מבין דבר בכל הקשור לברגמן-גודאר-פליני-ושות' ודווקא מאוד אוהב סרטים של מארוול (כל עוד רמת הנוכחות של תור בהם שואפת למינימום) נהניתי מהסרט לחלוטין.
איזה סצינה מסבירה ויזואלית מה הבעיה בסרטי גיבורי על?
!Song Bird
(ל"ת)
אני תוהה מה התפלגות העמדות בקרב אנשים שמזדהים עם ביקורת מהסוג הזה על סופרמן, בנוגע לפעילות צה"ל בצוק איתן למשל (רק אזכיר, בלי להחשד בבוגדנות רדיקלית אני מקווה, שגם פלסטינאים הם בני אדם). זה יכול להיות בסיס ליופי של מחקר.
זו באמת אנלוגיה מעניינת,
אבל במקרה הזה הנמשל המתאים יותר יהיה סיטואציה בה חיסולו של מחבל תפגע באוכלוסייה בה הוא עצמו מתכנן לפגוע ישירות.
נראה לי שבמידה שאתה מוצא פערים משמעותיים, יהיה מועיל יותר לניסוי ההיפותטי שלנו לשנות את המשל ולא לחדד את הנמשל: נאמר לצייר תרחיש שהארכי-נבל מנסה להשמיד את לונדון, וסופרמן זורע הרס בפאריז תוך כדי המאבק אותו.
עדיין לא משול-פריז היא גם עיר של האויבים של זוד (בני האדם) ולכן היא שקולה ללונדון.
משל מדוייק יותר יהיה שסופרמן צריך לבחור בין להלחם בכוכב הבית של זוד (נגיד והיה לו) תוך כדי סיכון והרג לא מכוון של אזרחים "זודיים" רבים, לבין לתת לזוד לרצוח אזרחים של כדה"א.
בוא נדבר ביזנס
איך אתם הבנתם את הסצנה האחרונה של הסרט ? מאז שצפיתי בסרט, שברתי את הראש מה ניסו להגיד כאן. יותר מדי מוזרויות בפחות מדי זמן.
כתבת מקסים
יום יבוא ואצליח להסביר את ההרגשה המיוחדת הזו בלב, כשאני קורא מילים שנכתבות באהבה רבה לסרט אותו חווה הדעה אהב מאוד וגם אני. הצלחת לתאר בצורה נפלאה, הרבה מהרגשות אותן חוויתי גם אני במהלך הצפייה.
המשפט הזה מטיב לתאר זאת: "כן, זה אחד הסרטים האלה. אחד הסרטים האלה שבשבילם אתה מבסוט שאתה אוהב קולנוע ומבין את כוחו."
המון תודה.
תודה יאיר על תגובה נפלאה באמת סרט נהדר
ממש בא לי לצעוק ידעתי תודה לך
מהפנט
השותפה שלי לצפיה הגיעה בלי לדעת שום דבר על הסרט, חוץ מזה שהיא שמעה שהוא קיבל כמה ביקורות טובות. כשיצאנו מהאולם בסוף, הדבר הראשון שהיא אמרה זה "שמת לב שכל הסרט מצולם בשוט אחד?".
אז בהחלט שמים לב לזה, ואפילו שני לא-סינ(מ)פילים שכמותנו. מבחינתי זה הפך את הסרט להזיה אחת ארוכה באורך של… אין לי מושג, אפילו לא שמתי לב שהזמן עבר, וזה הצליח להמחיש בצורה נפלאה את ההרגשה של ריגן תומפסון שחייו עוברים בהזיה שמקריין של אדם בתחפושת ציפור. תוסיפו לזה את הפסקול המעולה – מי חשב שאפשר לשרוד סרט שברובו יש רק תיפוף? אבל כאן זה עובד.
בטח יש מלא סאבטקסט ורבדים נסתרים שעברו לי מעל הראש, שלא לדבר על הסיום הפתוח, אבל לא אכפת לי. זה סרט מרתק סתם ככה, ברובד הבסיסי שלו.
בסקר הסרטים המצופים של 2015 בירדמן קיבל את הקול שלי ועכשיו אני יכול להגיד שהציפיה הייתה מוצדקת. אחד הסרטים המעולים שראיתי לאחרונה.
ממש טוב
לא אכנס למי מה ומו ופילוסופיות, אבל היה מאוד מצחיק, מעורר עניין ובעיקר מיוחד. מהפנט שכזה. הסצנה של האקשן הייתה מדהימה.
הקריטריון העיקרי שלי בצפיה בסרט הוא -
האם נהניתי ממנו. והו, כמה שנהניתי בסרט הזה. כמו שאמרו מעלי הוא נותן תחושה של הצגה טובה יותר מאשר סרט, והאמת היא שאני בקושי הולך לתאטרון ולא ממש אוהב הצגות. אבל הסרט הזה פשוט קנה אותי. האם כולם יאהבו אותו? לא, סרט כזה לא קיים. אבל אני אוהב מקוריות והסרט הזה פשוט לא נראה כמו שום סרט אחר כמעט, וכל הבלגן העצום שמתרחש בו וחוסר ההצמדות למוסכמות – עשו לי את זה. ובעיקר – ההומור. יש בו הרבה הומור ומודעות עצמית. כל הדמויות עוסקות במשחק, אבל גם מדברות כמו דמויות במחזה, עם כל מיני קלישאות רגש, וזה מאוד דרמטי, אבל כאן ושם פתאום יש אנשים שאומרים משהו מאוד לא "הצגתי" (בעיקר בסצינות הרחוב בניו יורק) שפתאום מחזיר את הדמויות לקרקע המציאות.
פס הקול תרם מבחינתי לתחושה הבוהמית הניו יורקית – הוא מזכיר מועדוני ג'ז אפלוליים ואת שנות השישים. אחד המבחנים הקשים של יצירה היא, אם במסגרת היצירה, היא תגרום לי לאהוב משהו שמחוץ לה אני לא אוהב. ואני לא אוהב ג'ז, אבל כמו פס הקול של, נאמר, קאובוי ביבופ, שגם היה מורכב בעיקר מסגנונות שאני לרוב לא מחבב, הוא כל כך התאים לסרט שאני לא יכול שלא לאהוב אותו.
סובל מתסמונת "הסרט האמריקאי האופנתי"
רעיון מגניב – צ'ק!
שחקן בקמבק בתפקיד שמרמז על הרפרטואר בעבר שלו – צ'ק!
שימוש בטכניקה קולנועית באופן שילהיב את הקהל המבין – צ'ק!
שעה ראשונה נהדרת – צ'ק!
שעה שניה נמרחת עם כמות מרובה של נקודות בהם הסרט יכל להגמר – צ'ק! צ'ק! צ'ק!
לול על שתי השורות האחרונות :). כל כך נכון.
כמה מילים על הסרט
אין ספק שהדבר הראשון שהרגשתי ביציאה מבירדמן היה עומס. עומס חזותי, עומס רעיוני. אבל בניגוד לביקורת הנ"ל, אני לא ראיתי בוואן שוט ובשלל הסתירות הפנימיות של הסרט חסרונות או גימיקים.
הסרט דורש ממני עוד צפייה או שתיים (או שלוש) עד שאוכל לעכל אותו לחלוטין ולכתוב עליו כמו שצריך, אבל בגדול – הוא הדהים אותי לחלוטין. הוא היה מאוד מרשים טכנית כמובן, אבל גם כ"סתם" סרט הוא עבד עליי. הוא היה מצחיק, קצבי, הדמויות היו מעולות, וכך גם המשחק, הסיפור והכתיבה.
אני מצטרף לכל אלו שהזכירו שביקורת שלילית לא צריכה למנוע מאנשים לראות סרט. אחד הדברים שאני הכי נהנה מהם בביקורות באתר הוא התחושה שהן מייצגות נאמנה את הסרט. קרה לא מעט שהלכתי לצפות בסרטים בעקבות ביקורות שליליות שהופיעו פה באתר, פשוט כי הבנתי שהסרט הזה לא היה לטעמו של דורון (או של גולשים אחרים), אבל הוא עדיין נשמע לי מאוד לטעמי, ולפעמים גם צדקתי. אבל מה – הפעם אני מרגיש שהסרט כן פוספס קצת בביקורת. כמו שכתבתי קודם אני אזדקק לעוד כמה צפיות כדי למצוא את הניסוח הנכון לחלק מהטענות שנמצאות לי בראש, אבל יש דבר אחד שכן חשוב לי לכתוב, וזה כבר יהיה בהודעה הבאה שתיועד לאלו שצפו בסרט.
אבל הצד של "היוצר" יוצא פה דפוק לא פחות
ריגן לא באמת מעוניין ליצור. הוא רק מעוניין להשאיר איזה לגאסי אחריו. הוא רוצה שיזכרו אותו ושיעריכו אותו. הוא מונע אך ורק מאגו, והשאיפות שלו מתוארות שוב ושוב בתור משהו שנע מחרדת נטישה לשיגעון גדלות. אפילו הפתק שהוא קיבל מקארוור, שגרם לו לכאורה ללכת לכיוון של משחק, הוא אך ורק ליטוף לאגו, ולא שום דבר מעבר לזה. אין בריגן שום רצון לומר משהו אמיתי או חשוב, רק לחזור להיות אהוב ונערץ. הוא בוגד בתפקידו כיוצר לא פחות משהמבקרת בוגדת בתפקידה כמבקרת.
למעשה, כל הדמויות בסרט די דפוקות. מאדוארד נורטון (שחי רק על הבמה) ועד אמה סטון, כולם דפוקים חסרי תקנה. אז דווקא למבקרת נתפסתם?
זה לא ממש משנה שהאמירה הזו מוצדקת מבחינת הדמות/העלילה
התחושה שיצאתי איתה אחרי הסצינה הזאת היא "באמת? זהו?", והעובדה שהוא השאיר את זה ללא שינוי בסוף אולי מנעה מהסרט להיות סרט קלישאתי של דיסני, אבל השאירה אותי עם תחושה של פספוס. כאילו, אוקיי, זה סרט שמנסה להיות מאוד מתוחכם, אבל בנושא הזה נשאר עם גישה של ילד בן 5. מאכזב.
מניסיוני, זאת סצינה ריאליסטית למדי.
כלומר, לא ריאליסטית ממש, ברור שזאת סאטירה ושזה מוקצן, אבל אלה הם בדיוק הטיפוסים שתמיד פוגשים בכל מסיבת עיתונאים.
במילים אחרות, מדובר בגרסה הנשית של שניצר
שאשכרה הכריז שאין מבחינתו דבר כזה סרט זומבים טוב, ושהקולנוע המעניין היחיד בימינו בא מטורקיה.
רד, אם זה נשמע רגע כאילו אני אומר את זה באגרסיביות או זלזול, אז אני ממש לא,
ובכל מקרה: יכול להיות שהסיבה שאתה די התעצבנת על דמות המבקרת בעוד שאחרים לא ממש מבינים למה, זה בגלל ש… נו, אתה בעצמך מבקר? אז אתה חש פה פגיעה כמעט אישית?
מי התעצבן?
הדיון התחיל מאור (זה עם התוכי) שכתב:
"בכמה ביקורות בארץ נתפסו מאוד לדמות מבקרת התיאטרון המרושעת (פה באתר דווקא פחות, אבל היא עדיין נוכחת)".
בביקורת שלי הזכרתי שהיא קיימת, ופחות או יותר זהו. מכיוון ששאלו, ציינתי שהדמות הזאת היא של מבקרת לא מקצועית וגרועה; האמת שלא ברור לי למה, אבל כמה אנשים נזעקו להגן עליה. מבחינתי זה ויכוח עובדתי על מהותה של הדמות. היא לא מעצבנת אותי.
לכו לראות. רוצו. כי:
שנים לא התרגשתי ככה בקולנוע.
שנים לא התלהבתי ככה כשיצאתי מסרט.
נכון, זה לונה פארק טכני ואסתטי.
אבל זה לא סתם שואו אוף: יש אמירה.
יש רגש, לטעמי. הרבה.
והמון הומור.
זה סרט מתחכם, אבל מותר לו.
למה? כי הוא כל כך חכם.
פעם ראשונה שאני לחלוטין לא מסכים עם רד
כלומר לא באמת. אני לא אוהב סרטי אימה, וgore. אבל במקרים האלה אני יודע שהטעם שלי ושל רד לא מסונכרנים.
קודם כל אני לא סינפיל. אבל עלי השוטים הארוכים עבדו. לי הם העבירו תחושה של "אחדות המקום והזמן" בעלילה. הם העבירו לי בצורה ברורה את הנקודה שהמציאות של בירדמן היא לא בדיוק המציאות שלנו, ואין לו הפרדה ברורה בראש בין עצמו, לכוכב שהוא גילם פעם, לדמות הסופר גיבור.
לעיתים נדירות אני יוצא מסרט ומרגיש שעברתי דרך מכונת כביסה וייבוש של רגשות (במובן הטוב של המלה, לא במובן של מסחטת רגשות מניפולטיבית).
הדבר היחיד שהייתי מוריד מהסרט זה ההופעה של אמה סטון. כמה שאני אוהב אותה, וכמה שההופעה שלה בסרט היתה מוצלחת היא בפירוש היתה עלילת משנה שלא ממש התחברה לשאר הסרט.
ולגבי המבקרת, ברור שזו קלישאה, וברור לי שיש פה ירידה על הקלישאה. ולעצם הענין הרי כולנו מכירים מבקרים כאלה. והיה לי ברור שזה לא התקפה כנגד מקצוע המבקר אלא כנגד מבקרים מסויימים שהם כפי שרד ציין פשוט לא מקצועיים, אפילו אם יש להם ידע ודיפלומות, והם כותבים בעתון נחשב.
סרט נפלא
קודם כל מבחינה טכנית הוא מדהים. הוואן שוט נעשה בצורה פשוט מופתית, והבימוי הוא בין הטובים של השנה.
אבל אי אפשר להתעלם מהשחצנות של הסרט. הסרט יורד על כל כך הרבה נושאים ומן הסתם מצפה להיות מעליהם.
ומה שמפליא אותי שאלה נושאים באומנות דבר שגורם לסרט להיראות כאילו הוא יצרית אומנות מופתית בכוח.
אי אפשר להתעלם מכל הדברים שהסרט בז להם. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהוא מהנה בטירוף ואך מצוין.
יש אנשים שמבקרים סרטים ויש סרטים שמבקרים אנשים. אבל סרטים שמבקרים סרטים הם לדעתי כבר יותר מדי שחצנים.מה לעשות שבירדמן מהנה בטירוף. אבל הפרדוקסליות של הסרט משגעת אותי.
למרות המערכה האחרונה המטופשת למדי התסריט היה טוב אפילו טוב מאוד. הרבה יותר טוב מהתסריטים שנחשבו "עאלק נחשבו" לתסריטים הטובים של השנה. בינם התסריט הזוועתי של בויהוד. יש מלא אבל מלא עלילות משנה דבר שאני לא אוהב אבל במקרה הזה אהבתי.
עוד דבר שבחרתי להתייחס אליו זה המשחק. הוא מצוין בעיקר מצד אדוארד נורטון.
אני דווקא הבנתי למה לעשות את הסרט כוואן-שוט
לי היה ברור מאוד למה נועד הוואן שוט. הסרט מדבר על תאטרון. בתאטרון, קודם כל, אין קאטים.
הפואנטה היא לדעתי דווקא זו, מחווה או הטיית כובע לתיאטרון. כי אין בו קאטים, וזה מדגים ומראה את החוסר בעריכה שיש בתאטרון.
אבל חוסר העריכה מתייחסת כאן גם לעוד פאן בתאטרון-מאחורי הקלעים. הכל מהיר, המון התרחשויות בין כל השחקנים וכולן בעצם התרחשות אחת גדולה. "אין זמן" לעקוב עכשיו אחרי דיאלוג בקאטים מחוכמים, כי צריך מהר להגיד כמה משפטים וללכת להתלבש לסצנה הבאה! התאטרון הוא בעצם מפעל, ואיזה דרך טובה יותר יש להראות את כל המפעל אם לא פשוט לשים מצלמה על הפס הנע וכך לראות את כולו?
מדובר על שחקן שעזב את הקולנוע ועכשיו הוא במקום זה בתאטרון-לכן זה סרט קולנוע, אבל בלי העריכה המעצבנת הזו שיש לקולנוע. רק הצגה, אבל כסרט בעצם.
כן, אני מסכים שהבת המסוממת והאישה בהריון היו קצת יותר מדי, אבל בכל זאת- מדובר על המעבר והמאבק בין חיי הזוהר המוקצנים והביזאריים של הוליווד, לחיים ה"אמיתיים" של הבמה. ולכן לדעתי מקצינים את הדברים האלה.
אני כן מסכים שהוא מתנשא קצת על בלוקבאסטרים, ודמות מבקרת התאטרון ממש מיותרת-אבל כל השאר לא נכון לדעתי.
לאחר אכזבות רבות..
אין ספק שעולם הקולנוע עבר תקופה די קשה. ברדמן, לפי דעתי הוא הסרט ששבר את "שבע השנים הרעות"
של הקולנוע. טוב, אז אולי אני לא כלול במזהי הוואן שוטס למיניהם, אבל שמתי לב לדבר הכי חשוב לדעתי בקולנוע טוב, ההנאה וההתרגשות העצומים שחוויתי במהלך הצפייה. כל ה"גימיקים" שאליהם התייחסת בביקורת, היו לטעמי ההפך הגמור ממיותרים. המוזיקה, הצילום, המשחק הנהדר של נורטון, קיטון, סטון וכל שאר הקאסט, וההומור לאורך כל הסרט תרמו ליצירת האווירה הסוריאלסטית והכל כך כיפית הזאת. הדמות הראשית עברה תהליך אמיתי ונוגע, ותרחישי העלילה, ביחד עם שאר ה"גימיקים המיותרים", גרמו לי להזדהות אמיתית איתה. לגבי שחצנות ויומרנות? אני לא בטוח בזה בכלל. אולי היוצר באמת מרגיש את הדברים באלה כלפי הוליווד, אבל הוא גם צוחק על עצמו באישהו אופן בהקבלה שהוא יוצר בינו לבין הדמות הראשית שלו. ובכלל, מה רע בקצת שחצנות?
אני לא יודע איך אתה מרגיש בנוגע לטרנטינו, אבל הוא מאוד מזכיר אותו בשימוש בכל האמצעים המרהיבים שבשניהם, עושים את העבודה. למעשה הרגשתי שהסרט הזה הוא מין גרסה בודרת יותר של טרנטינו.
מי יתן וירבו סרטים כאלו.
ביקורת מדוייקת ביותר אבל מה שלא כתבת...
זה שיש בו הרבה מאוד הומור טוב ובאמת מצחיק לשם שינוי. בזכות זה וגם בזכות החמישית של צ'ייקובסקי מאוד נהניתי מהסרט
לא סרט מושלם, כן שווה צפייה.
הצילום מעולה אבל יותר חשוב נותן לכם לראות בכמה שניות איך היה נראה סרט סופרהיורז כשהוא מצולם גדול הצלמים כיום, עמנואל לובצקי. אני בספק אם הוא יקח על עצמו לצלם את איירון מן הבא אז יכול להיות שזו הזדמנות נדירה.גם הוואן שוט הכאילו מתמשך (לא שמים לב לאותן נקודות עריכה) מעולה. מה שקצת פחות דיברו עליו זה מה ששומעים, לא מה שרואים. אין פסקול בסרט חוץ מתיפוף מונוטוני (שגם מתכתב עם הסרט בעוד דרכים). איכשהו זה הכניס לי את המקצב המלחמה גם שעה אחרי הסרט כשהלכתי הבייתה. אז כן, מבחינת הצילום, המשחק, והפסקול – בהחלט חוויה.
התסריט, קווי העלילה? אממ.. בסדר. לא משהו שלא ראינו בעבר. הרבה מהתפניות צפויות מראש, חלקן נראו בהרבה סרטים אחרים. הדיאלוגים נעו ברמה של "לא רע" ל"מה זה הצ'יק פליק הזה?". הסיפור המרכזי לדעתי הוא לא של בירדמן, האיש והדמות, אלא עוסק בההצגה שהוא מנסה להוביל שאמורה להפוך אותו מבירדמן לבמאי ויוצר "מוערך" בעיני המבקרים, התרבות וכל מי שחושב שקומיקון הורס צעד אחרי צעד את כל מה שטוב בהוליווד.
הדמון של קיטון מנסה לעבד את הספר "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" של ריימונד קארבר לברוודווי. קראתי את הספר בשנה שעברה (בלי קשר לסרט) ומדובר בסיפור קצר משובח בסגנון "9 סיפורים" של ג'יי די סלינג'ר (ולמי שאוהב את ז'אנר הסיפור הקצר אני מציע לו לקנות את כל הספר) אבל לא יצירת אומנות שעושים ממנו בסרט לדעתי. אבל הסיפור מהווה מגפין טוב כי הוא נותן הזדמנות לראות את נורטון וקיטון משחקים שחקנים שמשחקים בהצגה.
יש הרבה פעמים בסרטים שדמויות בסרט שאומרות להיות אנשים רגילים צריכים "לעבוד" על בני זוג (נניח מביימים להם מסיבת הפתעה) ולפעמים הדמויות נכנסות לתפקיד כל כך טוב שזה מעצבן אותי. לעזאזל. אתה לא שחקן! אתה אמור להיות סוכן ביטוח רגיל. אתה לא אמור לדעת לעבוד על אישתך כל כך טוב! רוב "האנשים" מגמגמים או משחקים בצורה מוגזמת כשהם נדרשים לכך.
פה קיטון ונורטון משחקים בצורה מושלמת, כי הם משחקים שחקנים, ופה דווקא מאוד אהבתי את זה שהגבול בין המשחק לדמויות שלהם מטשטש. וגם אמה סטון, שבדרך כלל אני לא ממעריצה, מפגין אחלה משחק.
ויש כמובן את ההתייחסות לסרטי הסופרהירוז. ל"בירדמן" יש כותרת של סרט סופרהירוז, ופוסטר כזה. וגם ליהוק כזה. לעזאזל, אבא שלי חשב שזה סרט בסגנון איירון מן רק על סמך זה. אבל בעצם ה"בירדמן" מקבל פה יחס של מקדולנדס. זה הג'אנק שכולם אוהבים לצרוך אבל תכלס אין לו שום ערך מוסף. סתם מוצר נוצץ וריק שמוכר. לא כמו קארבר. אני חייב להודות שלמרות היומרה, קצת הזדהיתי עם המסר הזה. כבר שנים שאני נמנע מללכת לסרטי סופרהירוז. אני מרגיש תחושת שובע מכל הנבירה הסופית אחרי כל מה שסטן לי קשקש בשירותים ושכח את זה כבר כמה שנים שם ואולי עכשיו אפשר לקחת את זה וללהק את החתיך התורן ולעשות מזה כסף. ועדיין, באחת הסצינות בהם הסרט עובר לאותו סגנון "בירדמן" קצת הרגשתי טוב. הייתי צריך את זה אחרי כל הפטפטת האינסופית. במובן הזה הסרט קצת דומה ל"אדפטשיין" שלוקח סיפור על פרחים אבל מכניס פה את האקשן שהוא לועג לו כל הסרט כי הוא מבין לבסוף שיש בו גם משמעות.
אני לא חושב שזה סרט מושלם. הדיאלוגים לא משהו, יש לו סוף מתסכל וכן… הוא נמרח ובאמת שיכלו לקצץ. אבל עדיין אני ממליץ ללכת אליו. הוא מחדש, מרענן ויחודי. לא רק בגלל הוואן שוט, אלא בגלל שבניגוד ל1001 סרטי הסופירהירוז סטייל בירדמן מ"בירדמן"- אין הרבה סרטים כאלה היום.
כותרות הפתיחה הן לא ציטוט של גודאר, אלא של ריימונד קרבר
והן גם חרוטות על הקבר שלו.
כן, אבל העיצוב שלהן הוא הומאז' לסרט של גודאר.
(ל"ת)
הנה עוד כמה גימיקים, לשיטתו של רד פיש
http://vimeo.com/94684923
אז בשלוש וחצי שעות של שינדלר יש שוט או שניים של יותר מדקה.
אף אחד לא אמר שכל טייק ארוך זה גימיק, זו טכניקה לגיטימית שאנשים מסוימים לא מסכימים עם הצורך לבנות סביבה סרט שלם. ולא שאני חושב שבירדמן זה גימיק, אבל בחיאתק. אתה יודע למה הוא התכוון.
ואת זה אני חושב שכבר ראית: http://youtu.be/8q4X2vDRfRk
שם מוסבר שכששפילברג עושה oner המטרה הוא לרוב לחבר כמה שוטים קצרים יחדיו כדי להדגיש את הזרימה הטבעית, ע"י הרכבה מחודשת של הפריים תוך כדי הטייק. לא להסתובב סביב הדמות הראשית עם סטדיקאם במשך שעתיים.
וואו, כל כך לא הבנת את שיטתי.
(ל"ת)
ועדיין זה היה יכול להיות תרחיש די הגיוני. ומשעשע למדי
(ל"ת)
תעיר אותי כשזה יקרה
(ל"ת)
במילים אחרות
כמה שהעלילה יותר מטופשת ולא סבירה – לא הבנתם כלום, זה בעצם גאוני.
ממש לא אמרתי דבר כזה
(ל"ת)
אפשרות אחרת
אולי לא הכל ראש אבל הכל פשוט לא הגיוני ודבילי. מה שמחדד שהסרט מבוסס על בורות. ועל היתרון הבלתי צפוי שלה. לא צריך לחפש הסבר ונימוקים לכל דבר, פשוט לקבל בנחת, בצחוק. אז אולי יאהבו אותך. ואגב, זאת בערך אחת הסיבות שאני ככ אוהב יותר את עין הדג מאתרי קולנוע אחרים.
במילים אחרות
יש אנשים שמאוד אהבו את הסרט ובעיניהם הכל בו גאוני ויש אנשים שלא אהבו ומבחינתם הרבה דברים טיפשיים ולא סבירים. וזה בסדר גמור. בקלות אפשר לנתח את הסרט בלא מעט דרכים-שהכל קשקוש ולא סביר היא אחת מהן. אבל כמו שכבר טענו בזמנו כאן באתר על ענן אטלס שהסרט גורם להתנשאות, לא צריך להתנשא גם מהצד השני.
מצחיק שבדיוק בביקורת אחרת מתנהל דיון
על הופעות אורח מפתיעות של ג'וני דפ. זה היה יכול להיות אם כל ההופעות-אורח-מפתיעות-של-ג'וני-דפ.
בירד-בויז
ג'ימי פאלון ומייקל קיטון מקריאים סצינות שילדים כתבו רק על סמך השם "בירדמן". וזה נפלא.
שעמום פלצני ויומרני או "אני רוצה את השעתיים שלי בחזרה" (בנזוגי)
חברה (שצפתה בטריילר) אמרה שהיא רוצה לצפות בסרט; אני רציתי לצפות בו כי אני מנסה לצפות בסרטי אוסקר לקראת הטקס מחר, ולא היה לי מושג על מה ולמה הסרט, רק שהוא עם מייקל קיטון. בנזוגי זרם. לפיכך התכנסנו שלושתנו הערב לצפייה משותפת.
לא ידענו באיזו סוגה מדובר, מי משתתף ומה הולך להיות; הרצנו דאחקות האם "בירדמן" הוא כמו "ספיידרמן" או "באטמן" רק גרסת הציפור… ומתברר שבעצם כן. בירדמן הוא הכי קרוב לבאטמן שאפשר להגיע בלי להשתמש במותג של אחרים, ואני מניחה שיש כאן גם קריצה לכך קיטון היה באטמן לפני 25 שנה. אפילו המסכה שלו באטמנית למדי, והקול שלו צרוד ונמוך כמו של כריסטיאן בייל.
הסרט התחיל עם הפסקול של "ויפלאש" (שבדיוק סיימנו לראות לפניו…) בסולו תופים מייגע שהתעקש לחזור שוב ושוב בהמשך, והמשיך עם אדוארד נורטון שהיה גם ב"מלון גרנד בודפסט" (שבדיוק סיימנו לראות אתמול…). הוא הזכיר לי יותר מכל את All that jazz של בוב פוסי, רק פחות (הרבה הרבה פחות) מוצלח (טוב, אין שירים וריקודים). חיכינו שיקרה משהו, חיכינו שהאקספוזיציה תתפתח, אבל במקום זה קיבלנו דרמה על הרבה אנשים שרוטים (טוב, שחקנים) ולא אחת מעניינת. ואמה סטון, בד"כ ממתק לעין, נראתה נורא בבלונד המרושל הזה (טוב, היא אחרי גמילה). באמצע הסרט נשברנו וכמעט עצרנו… לקראת הסוף החברה כבר ארזה את עצמה וחשבה לוותר, אבל היה נראה כאילו סוף סוף קורה מה שאמור לקרות… נגיד.
קשה היה לא לשים לב לתנועות המצלמה, למעשה קיטרנו עליה רוב הסרט כי היא ממש עצבנה והעיקה. לא הבנתי שזה אמור להיות "שוט אחד", ובכלל לא ברור לי איך סרט שלא מתרחש בזמן אמת אמור להיות שוט אחד, בפרט כשהוא מזגזג בין סצינות שונות ומנותקות לחלוטין ובהפרש של זמנים. זה לא היה תרגיל קולנועי בצילום, זה היה תרגיל באורך רוח, או כמה אפשר למתוח את העצבים של הצופים לפני שהם יישברו ויגידו "מה זה החארטה הזה?!".
אני מבינה שהסרט מועמד לאוסקר רק כי הוליווד אוהבת "לאונן" על עצמה, כי אני באמת לא מוצאת שום סיבה אחרת.
הוא הרבה דברים כי הוא "שחקן טוטאלי" כלומר שרוט עם אגו בשמים
הנקודה שלי לא לדון אם זו הייתה גחמה או לא, אלא רק להבהיר שנקודות רבות בסרט היו צפויות למדיי בעיניי. אני מודה שהסרט הזה לא גרם לי שום עניין לנסות לנתח אותו או לדוש במניעי הדמויות בו; כבר בזבזתי עליו שעתיים מחיי, זה די והותר.
תודה לך
צפיתי בסרט היום.
היטבת לתאר את מה שאני הרגשתי, תורה רבה לך!
הפער הבלתי נסבל בין המשאלה להיות אדם מיוחד ויוצא דופן לבין המציאות
הסרט מציג וממחיש בצורה יפהפייה את הפער הבלתי נסבל בין המשאלה להיות אדם מיוחד, משמעותי, יוצא דופן, לבין המציאות, שתמיד יש בה משהו מאכזב, לא נוצץ, לא מספיק ולא מספק, והיא תמיד הרבה פחות מרהיבה מהמקסימום הנשאף; היא אפורה וצפויה ומלאת פשרות, לעומת הרצון להמריא אל על ולהיות אדם יוצא דופן.
את הרצון להיות יוצא דופן חווה הגיבור באופן הכי מילולי ומוחשי: הוא מאמין שהוא יכול להיות בעל כוח על-טבעי. החלום האנושי להמריא אל על מתורגם ל"איש ציפור", וכך, כל מה שנשאר זה להפגיש את האידיאל הפנטסטי הזה עם המציאות.
בחדר שלו, הדמיון והמציאות מתקיימים זה עם זה, בערבוביה שאפילו בעליה אינו מצליח להשתלט עליה. בין ארבע הקירות של חדרו, הוא חווה את העצמי האידיאלי שלו (מושג מבית המדרש של רוג'רס) כאילו הוא ממומש או יכול להיות ממומש בקלי קלות, אם רק לא היה מעכב את האפשרות הזאת. העצמי האידיאלי שלו מוצא קול ומימוש פיזי ומתנצח עם העצמי הריאלי (המתקיים במציאות) השתקן והסובל, ומאיץ בו להעז ולהיות מיוחד ויוצא דופן.
נראה כי כולם סביבו מצליחים איכשהו לרמות את עצמם ולהסתפק במה שיש ורק הוא ממשיך לכאוב את הפער בין היש לבין הרצוי. הסבל אינו מוקל גם כשההצלחה מאירה לו פנים. יש לו דמויות ללמוד מהן אודות אמת ונשגבות, מציאות ומכאוביה. אולם, רוב הזמן נראה כי המציאות הכניעה את העצמי האידיאלי המיוחד, וזה רועם בקולו, מתוסכל ומתמרד. מנגד, העצמי הריאלי מחפש לעצמו ישועה בעודו מובס, כנוע, נאבק בענייני דיומא כמו תשלומים וחובות, בת נגמלת מסמים, אהובה בהריון. אמנם מדי פעם הוא רוקע ברגליו ומנסה להתרומם לחלום הישן, אבל, כאמור, המציאות היא בינונית, אפרורית, נידונה לביקורת, מתחשבת בקהל, והיא רחוקה מאד מהדמות הנשגבה של הדמיון. וכך, גם העצמי הריאלי וגם העצמי האידיאלי סובלים יחדיו. מי ינצח? זאת השאלה.
ללכת בדרך בה כולם הולכים, משמעותו לוותר ולהיכנע; לוותר על החלומות ולהיכנע למה שאפשרי לך. זה מחיר כבד. מאידך, להמשיך לשאוף גבוה ומעלה לא מבטיח אלא חוסר שביעות רצון תמידית מכל דבר, מכל הישג, וגם כאן ממתין אך גיהינום נפשי. וכך, הגיבור מסתכסך עם עצמו. הוא כועס על העצמי האידיאלי שדוחק בו לממש את עצמו "עד הסוף", ומונע ממנו אפשרות ליהנות מכל דבר שהוא. והוא כועס על עצמו, על ההתפשרויות הרבות, השקרים הקטנים, הויתורים לעצמו, הכישלונות שיצר לעצמו (בנישואין, עם בתו, בעבודתו).
הסרט מבטא לא רק את המחשבות והתסכול האנושי של הגיבור או של הבמאי המהולל איניאריטו, אלא של כל אדם שאי פעם חלם להיות מישהו או משהו, בהוליווד או בתל אביב או בירוחם. במקומות רבים צחקתי, אף שזאת לא בדיוק קומדיה. צחקתי, אולי, כי זיהיתי את עצמי, פה ושם, מטופלים יקרים שעבדתי איתם, חברים, וכל מיני אנשים טובים עם אינטגריטי והתלבטויות אנושיות.
סופו של מעשה: בתו מבינה כי הוא בחר לממש את חלומו.
תודה לך (כי לפעמים פישלייק פשוט לא מספיק)
(ל"ת)
אחת הביקורות הגרועות שקראתי
שמי יוני ואני מאוד אוהב את עין הדג. אתמול צפיתי בבירדמן והיום נכנסתי לכאן כי ציפיתי לביקורת עם דיון משמעותי על הסרט. מאוד התכאכזבתי למצוא ביקורת קצרה ושטחית שעושה עוול לסרט מרתק ומיוחד. ברצוני לפנות למבקר ולהתייחס לכל הנקודות שמעלה הביקורת.
1. "השאלה היא למה. למה בעצם היה צריך לצלם את הסרט הזה בשוט אחד? מה זה נותן?״
לא ברור לי איפה הביקורת פה. אם היית כותב שהוואן שוט מעיק על הצופה – דיינו. אבל אתה בעצם מניח שהוואן שוט צריך להצדיק את עצמו כדי להתקיים, בניגוד לטכניקה אחרת. זה כמו שאני אצפה בסרט ואשאל ״מדוע יש בו קאטים? מה זה נותן?״. אתה מניח הנחה מוקדמת שטכניקות מסוימות מצדיקות את עצמן ואילו אחרות צריכות הצדקה חיצונית. אין בזה שום הגיון. אם יש לך ביקורת אמיתית על הצילום והעריכה של הסרט – תן לנו לשמוע אותה. אבל להניח שוואן שוט הוא גימיק עד שתוכח חפותו זה לא רציני. אתה בעצמך משתמש במילים "זה מהמם". איזו הצדקה נוספת צריך? הסרט, לעניות דעתי, מצולם בצורה מרהיבה. היעדר הקאטים לא מפריע להנות מהצילום המדהים, להיפך. אחרים כבר נגעו פה בתחושה שמייצר הוואן שוט ולכן לא אחזור על דבריהם.
2. אלמנט ה"מטא" של הסרט (גיבור שמשחק את סיפור חייו) הוא גימיק.
שוב, לא ברור לי איפה הביקורת פה. היית יכול לציין את האלמנט הזה בלי להתייחס אליו כגימיק. אני לא רואה איך זה מפריע לסרט. האם שחקן מגה-מצליח כמו בראד פיט או יו ג'קמן היה מתאים פה יותר מקיטון? אני לא חושב. מבחינתי, הקשר ההדוק בין עלילת הסרט לחייו של קיטון דווקא חיבר אותי יותר, לא פחות.
3. כותרות הפתיחה של הסרט הן ציטוט של גודאר וגם שם הסרט הוא מתחכם.
באמת? למי אכפת מכותרות הפתיחה? למי אכפת מה כתוב בסוגריים בשם של הסרט? אני לא זוכר שאי פעם ראיתי סרט בחיי ששפטתי אותו באיזושהי צורה לפי השם או כותרות הפתיחה. אני מבין שיש פה יומרנות מסוימות שאולי Rubs you the wrong way אבל אתה צריך להראות איך היומרנות הזאת מכניסה מקלות בגלגלים של הסרט אם ברצונך לבקר אותה. כותרות פתיחה מעולם לא עשו או הרסו סרט. אין לזה מקום בביקורת.
4. "הסרט מביע בוז מפורש ובלתי מוסתר לסרטים הפופולריים".
יש לי שתי בעיות כאן. הבעיה הראשונה היא שהסרט לא באמת מביע בוז מפורש לסרטים פופולריים. איפה אפשר לראות את זה? בדמותה של המבקרת, לדוגמה. היא ללא ספק הדמות השלילית ביותר בסרט (לפחות עד סיומו) והיא הדמות שמחזיקה בעמדה הנ"ל בצורה המובהקת ביותר. ברגע שהאנטגוניסט בסרט מניח עמדה מסוימת, איך אפשר לטעון שהסרט עצמו מניח את אותה עמדה? העובדה שדמויות מסוימות ביצירה מניחות עמדה מסוימת אין בה כדי ללמד על עמדת היצירה. צריך לנתח את הדמויות כדי לבצע את הקפיצה הזאת ובמקרה של היצירה הנ"ל, הדמויות שמחזיקות בדעה הזאת בצורה המובהקת ביותר הן דמות המבקרת ודמותו של אדוראד נורטון – שתי דמויות בעייתיות שהן לא בדיוק ייצוג מרשים של Credibility. רחוק מכך.
הבעיה השניה שלי היא שגם אם הסרט היה מביע את הבוז הנ"ל (והוא לא), אז מה? הרבה סרטים וספרים מביעים עמדה מוסרית או שיפוטית שאני לא מזדהה איתה ועדיין התאהבתי בהם. האם אני צריך להיות נוצרי כדי להנות מהחטא ועונשו, ספר שסופו עוסק במובהק בגאולה נוצרית? לא. אין שום קשר. מותר ליצירה להניח עמדה שהיא לא העמדה שלך. היצירה נשפטת על הדרך שבה העמדה מוצגת בעזרת האמצעים האמנותיים של המדיום.
5. "הסרט מלא בדמויות משנה שמקבלות עלילות משנה משלהן, חלקן לא הולכות לשום מקום."
ביקורת לגיטימית. לכל סרט יש פגמים, אני לא אנסה להפריך מה שנכון. אני חושב שההשפעה של הנושא הנ"ל על ההנאה מהסרט היא שולית.
6. "אם מסירים מהסרט את הוירטואוזיות הראוותנית, מגלים סיפור פגום מאוד."
לחלוטין לא מסכים עם הטענה על הסיפור הפגום, אבל זאת אולי הטענה המהותית העניינית היחידה שעלתה עד כה בביקורת והיא מופיעה בפסקה הלפני אחרונה. כמה חבל שדווקא טענה זאת מקבלת שורה אחת ושום נימוק. אחרי חמש וחצי פסקאות על כך שהוואן שוט זה גימיק ושהסרט מניח עמדה שיפוטית (לא באמת) שמעצבנת אותך, הטענה המהותית ביותר כלפי הסרט מקבלת שורה אחת ואפס נימוקים. איפה הפגמים? מה בדיוק הפריע לך? למה דווקא פה אתה חוסך?
אני לא מנסה לשנות את דעתך ולשכנע אותך שהסרט הוא מעולה. זה כבר אבוד. אתה לא אוהב את הסרט וזאת זכותך. אבל אם אתה כנה עם עצמך, אני מניח שתקרא מחדש את הביקורת שכתבת לאור הנקודות שהעליתי ותבדוק עם עצמך האם כך צריכה להיראות ביקורת באתר הקולנוע הטוב ביותר בישראל.
תודה,
יוני
ממש לא מסכימה איתך
(אני מדחיקה כאן את הקטע של "זכותו של המבקר לדעתו", למרות שמעולם לא הבנתי את הקטע של ביקורת על ביקורת – זה פשוט ויכוח שלא נצא ממנו. אני כן מתייחסת לטענות ספציפיות שהעלית לטובת הסרט שאני לא מסכימה איתן)
1. אבל הוואן שוט כן מפריע לחוויות הצפייה. הוא מפריע כי (כמו שציינו לפני) הרבה פעמים המצלמה עסוק בלהתסכל על משהו מסויים (נניח מישהו מדבר), ולא מאפשרת לנו לראות את התגובה של האנשים סביבו. הוא מפריע כי הרבה פעמים המצלמה זזה במקומות שהייתי מעדיפה לראות תמונה יציבה. אני לא נהנית לראות סרטים שהמצלמה מתנדנדת ימינה ושמאלה. זה עושה לי בחילה. זו הסיבה העיקרית שהיה לי קשה להנות בכוח משיכה – ולפחות בכוח משיכה היתה לזה סיבה סופר מוצדקת.
פה ממש לא היתה לזה סיבה סופר מוצדקת. מבחינתי? לא היתה לזה סיבה בכלל.
2+3. כי גימיק אחד זה סבבה, גימיק שני זה כבר מתחיל להיות מוגזם, וגימיק על גימיק על גימיק זה כבר באמת תחושה שנעה בין "הם ממש מנסים יותר מדי" לסתם התנשאות.בסופו של דבר היתה תחושה של סרט שממש ממש מנסה להיות מתחכם ואומנותי. – ואולי זה גם סוג של מטא כי זה כמו הגיבור שמנסה להיות ממש מתחכן ואומנותי בבמה אבל באיזשהו שלב המטא יוצאת מכל החורים.
6. אי אפשר להסביר את הטענה הזו בלי להכנס לספויילרים מהותיים (בטח לא בביקורת שנועדה גם לאנשים שלא ראו את הסרט). אני רק אגיד ש(זהירות סנלל)בעאלק התאבדות השלישית כבר ממש רציתי שהוא ימות. כל ההתקדמות העלילתית היתה חסרת פואנטה מצד אחד, וניסתה כל כך להיות לא צפויה שהיא הפכה להיות צפויה מצד שני.
התחושה שלך מהסרט היא לגיטימית לחלוטין, ואפשר לדון על נושאים עקרוניים כאלה ואחרים מפה ועד להודעה חדשה (מבחינתי זה חלק מהכיף של הסרט…) אבל זה שיש לך דעה מסויימת לא אומר שכולם חייבים להסכים איתה.
לא טענתי שכולם צריכים להסכים איתי
גם ביקורת שלילית יש דרך לעשות בצורה עניינית שמסבירה מה לא עובד בסרט. יש מידה מתבקשת של כבוד לקוראים שמצריכה להתייחס בצורה רצינית למרכיבים של הסרט ולעסוק בדברים המהותיים ולא בשטויות. זאת הסיבה שכתבתי את הפוסט.
אני מאמין לך שסבלת מהוואן שוט ולא נהנית מהעלילה. אני לא פאנבוי של הסרט הזה. גם לרגע לא טענתי שהביקורת היא גרועה כי היא קוטלת את הסרט, ממש לא. אני טענתי שהביקורת היא גרועה בגלל שהיא כתובה בצורה לא רצינית.
לא הייתה לו שום נימה של "אני צודק וכולכם טועים" בתגובה. אפילו לא קצת.
(ל"ת)
אם טעיתי אז אני מתנצלת, אבל זו היתה התחושה שלי מהתגובה.
(ל"ת)
אהבתי מאד מאד
לא מבין גדול בקולנוע אבל זו יצירת מופת, המשחק, והצילום וחוסר הנוחות שנוצרת כשדברים לא מסתדרים לגמרי (כי הדמות הראשית קצת פסיכית). מאסטרפיס
דבר אחד שלדעתי היה מעיף את הסרט הזה לעוד מזלג במדריך משלן (כמו חילבה בדוכן פלאפאל) זה מבט אחד, קצר, שהשחקן הראשי נותן ישר לתוך המצלמה, בסרט שכל-כך מודע לעצמו, ולקולנוע וליצירה ולהתחבטות.
וואן שוט מדהים לא ב"תיבה רוסית"
אגב שימוש מטורף בוואן שוט –
הסרט הגרמני ויקטוריה כולל (לטענתם) וואן שוט של שעתיים ורבע, שזה כל הסרט. סרט מסוגת דרמת אקשן, כן? הוא סיפק לי את החוויה מטלטלת החושים ביותר שהייתה לי בקולנוע, הרבה הרבה יותר מכח משיכה.
כולי תקווה שהוא יוצג בישראל – הוא היה בברלינלה ויהיה בטורונטו, אז אולי יגיע לסינמטקים, אבל למי שמתעניין בגבולות העשייה הקולנועית כדאי לנסות לצפות בו. והוא גם סרט טוב, בעיניי, לא רק גימיק. רובו דובר אנגלית…
מעניין לחזור לסרט אחרי שנתיים אבל...
דווקא היום יצא לי לראות אותו ומיד אחר כך החלטתי שאני אקרא את הביקורת של רד פיש, שאני מאוד מעריך אחר כך הסתכלתי מעט על התגובות ועל שלל הדעות שעלו (רובם עוד לפני טקס האוסקר) הועלו פה כמה דעות מאוד מעניינות ובעיקר נהנתי לראות את הביקורת על המבקר שהיא בעיני דברים מרשים מאוד כשלעצמו ומאוד חיובי באתר. אני חושב שרד פיש כחובב קולנוע מושבע ומבין גדול, מבקר לא פעם ולא פעמים בצורה יחסית שלילית סרטים מעולים, טובים או בינוניים שמגיע להם קצת פרגון. כמו הרבה מבקרים רציניים מה שהמבקר מנסה להעביר הוא טיפה יותר מורכב ופחות מובן מבינתו הרגילה של צופה הקלאסי ולכן הפעם אני מעט מאוכזב לקרוא את הביקורת של רד פיש (כממובן שזכותו לכתוב כל דבר ואני אשמח מאוד לקרוא את הביקורת) כי הדבר היפה בביקורת שלו הוא ההסתקלות מנוקדת המבט של הצופה היותר ממוצע ולא של מבקר קולנוע בעיתון רציני ומהודר, ולכן אני מאמין שכאשר מבקרים סרט ברמה כל כך גבוהה בצורה שלילית, כן זה סרט ברמה גבוהה לא משנה מה תגידו שזכה לבאזר קולנועי אדיר וכמובן ב4 פרסי אוסקר, צריך להזכיר לא פעם ולא פעמים את שלל הדברים המרשימים והנפלאים שיש בסרט הזה וזה לא קשור לגימיקים או לא זאת צורת הסתכלות וזה היופי ביכולת לקרוא ביקורת על ביקורת. אז נכון שזהו סרט ישן. אבל כמובן שגם אם רד פיש נתן לו ביקורות שלילית זה לא חייב להוריד מערכו כי אכן לכל אדם יש טעם שונה וזאת אני חושב על כל הסרטים שאתם חושביםפ לראות ולא בטוחים יש סרטים גרועים, אבלך זה למשל לא אחד מהם. רד פיש נוהג לבקר פעמים רבות בצורה שלילת ואני ממליץ לראות גם את התגובות על הביקורת כדי לצפות בדיונים מרתקים או סתם לראות דעה אחרת. מצטער על התזמון הנורא בתגובה אולי בכל זאת מישהו יתייחס. שבוע טוב
אחלה וואן שוט והכול. אבל הלונג טייק של המסעדה בחבר'ה הטובים לוקח את כל הוואן שוטים שיש
(ל"ת)
הוא חביב למדי
נסה את שוט הפתיחה של כוח משיכה או את השוט המהמם הזה מעולם המחר.
(מסתבר שזה מופיע כאן איפשהו במאה ומשהו תגובות שיש כאן אבל שיהיה)
לא ראיתי הילדים של מחר, אני יודע פשע קולנועי אני מייד על זה
וכן יש משהו עם מה שאתה אומר על כוח משיכה. אני פשוט ממש אוהב את החבר'ה הטובים חחחחח
*עולם המחר
וזהו לא פשע קולנועי (יחסית לילדים של מחר)