למה אנשים עדיין נופלים למים בסרטים? מתי בפעם האחרונה התגלגלתם מצחוק למראה רוברט דה נירו, או מישהו, שעומד על שפת הבריכה, או ממש על קצה המזח, או על מקפצה, ופתאום מישהו נופל עליו או שהוא נבהל ו-פלופ! נופל למים? זה באמת הצחיק פעם מישהו מחוץ לאולפן "פספוסים"? אין שום דבר רע בסלפסטיק, זה לפעמים מאוד מצחיק לראות אנשים חוטפים מכות, אבל כדי שזה יהיה אפקטיבי, זה חייב להיות בלתי צפוי – וכשמישהו עומד בקומדיה בדיוק על שפת המים, אין שום דבר צפוי יותר מאשר שהוא ייפול לתוכם. אולי, אם התגובה של הדמויות היתה מדהימה, זה היה יכול להצחיק, אבל כשאנשים נופלים למים לא רואים את הבעת הפנים שלהם, ובדרך כלל אין להם שום דבר חכם יותר להגיד מ"נפלתי למים!". אז למה, תגידו, למה לכל הרוחות הסצינות האלה עדיין מצולמות? ולמה ב"החתונה הגדולה" יש לא אחת, אלא שתיים כאלה?
האזהרה הברורה ביותר לכך ש"החתונה הגדולה" לא הולך להיות בילוי נעים נמצאת על הפוסטר: הסרט הזה מלא בשמות גדולים. ומשום מה, ריכוז גדול מדי של שחקנים ידועים בסרט אחד הוא כמעט תמיד מתכון לאסון. בפרט כשרובם הם כאלה שבשנים האחרונות יצא להם שם של, נאמר, לא בררנים בבחירת התפקידים שלהם. אז כשרוברט דה נירו, דיאן קיטון, סוזן סרנדון, רובין וויליאמס, קתרין היגל, אמנדה סיפריד וטופר גרייס מצטופפים בסרט אחד – צריך להיכנס לכוננות עליונה. ובצדק. גם הפעם התכנסו כל האנשים המכובדים, המכובדים לשעבר והכמעט מכובדים האלה לטובת סרט ש"סיטקום באורך מלא" הוא הגדרה מחמיאה עבורו.
זהו סרט חתונה – זן ספציפי של קומדיה רומנטית שעוסקת בחתונה שנערכת תמיד בבתים מעוררי קנאה של אמריקאים עשירים עד גועל. אל הבית מגיעים ראש המשפחה דה נירו, בת זוגו הנוכחית, אשתו לשעבר שהיא גם חברתה הטובה של בת הזוג הנוכחית, הבן הבתול, הבת הפרודה הטריה, הבן המאומץ שעומד להתחתן עם בח"ל, הוריה הבלתי נסבלים של בח"ל, האמא הביולוגית הקולומביאנית והדתיה של הבן המאומץ, הבת שלה, והכומר. כדי שלא להרגיז את האם הביולוגית, הבן המאומץ מבקש מהבעל והאישה לשעבר להעמיד פנים שהם מעולם לא התגרשו, מה שמעצבן את בת הזוג הנוכחית, בעוד הבת הפרודה מתלוננת על מר גורלה ומקיאה על אבא. בינתיים האחות הביולוגית של הבן המאומץ מתחילה באגרסיביות עם אחיו הבתול. טכנית זה סוג של גילוי עריות, כך שעכשיו חסרים רק כמה ראשים ערופים ודרקונים וזה יכול להיות פרק של "משחקי הכס".
לכנס הרבה שחקנים לסרט אחד זה קל, לפחות אם יש לך כסף. לכתוב הרבה דמויות טובות ומצבים מצחיקים שנראים מציאותיים במידה כלשהי – הרבה יותר קשה. לנסות לכתוב מספר גדול של דמויות, לתת לכל אחת מהן עלילת משנה משלה ולתת לכולן להתפתח ולהיסגר בעלילה שמתרחשת על פני יום וחצי – זה חתיכת אתגר, ולא מפתיע שהסרט לא עומד בו. לא נדרשת מידה גדולה מדי של ריאליסטיות מדמויות בקומדיות רומנטיות, אבל כדי לקדם את העלילות השונות כאן הדמויות נאלצות לסתור את עצמן שוב ושוב ולעשות דברים ששום בן אנוש לא היה עושה. נאמר את זה ככה: אם בעלך בוגד בך, ייתכן שתסלחי לו פעם. אבל אם בעלך בוגד בך על הבוקר, את לא סולחת לו על זה עד הצהרים. פשוט לא.
את התסריט הגרוע אפשר היה אולי להציל, או לפחות לחלץ ממנו את הרגעים המצחיקים, אם היו משלחים בו במאי קומי מקצוען ובעל ניסיון. לרוע המזל, התסריט של ג'סטין זקהאם הופקד בידיו של הבמאי ג'סטין זקהאם – זה בסדר שמעולם לא שמעתם עליו – וכבמאי, מתברר, הוא גרוע עוד יותר. על התסריט אפשר היה לומר שהוא מזכיר סיטקום ממוצע, אבל גם סיטקומים צריך לדעת לעשות. תחת שרביט הבמאי של זקהאם, בדיחות שהיו אולי יכולות לעבוד נהרסות פשוט בגלל העמדת מצלמה או עיתוי לא נכון. עוד אחת מאותן תעלומות הוליוודיות: איך ייתכן שכל כך הרבה שחקנים ידועים התגייסו למען יוצר אלמוני שלא יודע מה הוא עושה.
אבל היי, אנשים נופלים למים. מצחיק, לא?
פורסם במקור בוואלה
שאלה נוספת:
מי לעזאזל חשב שזה הגיוני לשים את הפונט הנוראי הזה בפוסטר לשמות השחקנים והאם הוא כבר מפוטר?
כלומר… זה נראה כאילו ערכו את זה בוורד.
קישור לפוסטר עם הפונט הכי מכוער של השנה האחרונה
נראה שכולם בפוסטר משועשעים מכמה כסף שילמו להם
כדי לשחק בזבלון הזה. וגודל החיוך כנראה פרופורציונלי לגודל הצ'ק. רק את בן ברנס ואמנדה סייפריד קיפחו. אפילו טופר גרייס מצביע עליהם בזלזול ומחייך.
הם מנסים לשכנע אותך (אותנו)
שהסרט מצחיק, ע"י זה שכל השחקנים צוחקים. קצת עלוב.
זה לא פונט נוראי, זה פרנק-ריהל (מתוח במקצת),
ברירת המחדל של הספרות והעיתונות העברית.
המילה "החתונה" נכתבה בפרנק-ריהל
וגם שמות השחקנים, אני חושבת שהכוונה לפונט בו השתמשו לכתיבת המילה "הגדולה", והוא באמת מכוער + עיוותו אותו כדי ליצור את הקשת בלמד.
אולי מכוער,
אבל מאוד מזכיר בסגנונו פונטים שמשתמשים בהם באולמות אירועים, ולכן מתאים לנושא הסרט.
מפוטר?!
אז אולי יש להם תפקיד פנוי…
ולמה זה נראה כאילו דה נירו סובל מעצירות קשה?
(ל"ת)
סתם תובנה: אני כנראה לעולם לא אהיה מעצב גרפי.
שמעתי הרבה פעמים תלונות של חברים/ות שהם מעצבים/ות גרפיים על פונט מכוער כזה או אחר, וכשהסתכלתי במוקד התלונות – לא הבנתי בכלל מה מכוער. בעיניי פונט מכוער הוא פונט לא קריא בעליל או מקושקש ומצועצע יתר על המידה (מה שגם בד"כ עונה על ההגדרה הראשונה). פה אני לא מצליח להבין מה מכוער. הוא לא פונט מקסים במיוחד ונראה מאד סטנדרטי, אבל הוא קריא ו…בסדר. לי קשה להבין מה מכוער בו. שוב, ראה כותרת.
אני נוטה להסכים בקשר לקאסט המרהיב
אני לא מתייחס לקאסט מרשים כאל אזהרה. לא חסרים סרטים עם קאסט שמורכב משחקנים מאוד ידועים שהם לא מחורבנים, וחלקם אפילו טובים.
אותי מה שבאמת מטריד זה השם של רוברט דה-נירו, שנראה שהוא בוחר את התסריטים שלו ככה:
סוכן: "רוברט, הציעו לך פה תפקיד חדש. זה סרט על – "
דה-נירו: "לקחתי!"
טעות בכותרת: צ"ל "איני נוטה להסכים"
(ל"ת)
מעניין שלא יצא לו לשחק בשום סרט עם ניקולס קייג'
למרות שהוא החליף אותו ב-Killing Season המתקרב. קשה לפתח ציפיות מסרט שניקולס קייג' החליט לפרוש ממנו.
לי קשה לפתח ציפיות מניקולס קייג'...
מדיי פעם מבליחה תקווה שיהיו לו בסרט יותר משתי הבעות, אבל הוא דואג דיי מהר להחזיר אותי לקרקע.
Parks & Recreation
הפעם האחרונה שצחקתי ממישהו שנפל למים. אבל אני מוכנה לקבל שצריך משהו ברמה של הסדרה הזו כדי שזה יהיה מצחיק.
וגם: כבר כמה פעמים שמעתי את הפרט המרכזי של תקציר העלילה (על מנת להתחשב ברגשותיה של האם הביולוגית, ההורים המאמצים מסכימים להעמיד פנים שהם עדיין נשואים) וכל פעם הולם בי עד כמה שזה סיפור לא אמין ולא סימפטי. מי מבקש מאנשים – מההורים שלו, לא פחות – לעשות כזה דבר? איזה מין אנשים מסכימים לספר שקר כזה, ועוד למישהי שעומדת להיות חלק מהחיים שלהם? מה, הם ימשיכו עם השקר כשהנכדים יוולדו, או בטקס הסיום שלהם?
כדי לשכנע במהלך כזה, סרט צריך להיות מינימום כלוב הציפורים (וגם שם ההורים נורא נפגעים ממה שמבקשים מהם). איכשהוא לא נראה לי שזה המצב כאן.
איחסה
מסכים
סלפסטיק עדיין יכול להיות מצחיק, צריך רק לדעת איך לעשות אותו. למשל, אם יראו שוט של דמות הולכת ואז שוט של בננה / רולר סקייט / חתיכת סבון על הרצפה, ואז שוב שוט של הדמות הולכת ושוב שוט של הדבר וכו', הצופה פשוט יצפה להחלקה הבלתי-נמנעת. אבל אולי זה יעבוד אם יעשו הפוך על הפוך – למשל שדמות אחרת תחליק על הדבר, או שיסתבר בכלל שהדמות בארה"ב והבננה אי שם בברזיל.
אבל האמת, גם לעשות הפוך על הפוך זה כבר די נפוץ. צריך לעשות הפוך על הפוך על הפוך! זה אפשרי בכלל? אולי, אבל רק אם יושבים וחושבים על התסריט, במקום לראות כמה קומדיות רומנטיות ולהגיד "היי, גם אני יכול לעשות את זה!" (לא שזה רע, במיוחד לתסריטאים מתחילים, אבל שלא יגייסו שמות גדולים כדי לגרום לאנשים לחשוב שזה שווה משהו…)
רואן אטקינסון מדגים
http://www.youtube.com/watch?v=ewi_KNMs2rg
מונטי פייתון בכלל הדגימו את זה יפה
http://www.youtube.com/watch?v=xjWWEaZzhPU
אורי זוהר גם עשה קטע דומה בסרט "חור בלבנה", אבל לא הצלחתי למצוא אותו ביוטיוב.
או נניח
כולל נפילה למים.
קוראים לזה אפקט סרט 43
(ל"ת)
הכינוי היותר נפוץ אאל"ט הוא "סרט אנסמבל"
וזה התחיל הרבה לפני "סרט 43" – "יום האהבה", "New year's eve", "אהבה זה כל הסיפור" וכו'
קח זאת בחזרה!
"אהבה זה כל הסיפור" הוא סרט נהדר, ואחת מהקומדיות הרומנטיות הכי מחממות לב שראיתי. לא רק שאסופת השחקנים שלו מועילה, להזכיר אותו באותה נשימה עם "יום האהבה" ו"סילבסטר בניו יורק" (הראשון, דרך אגב, היה העתקה בוטה מ"אהבה זה כל הסיפור", רק במבטא אמריקאי ועם שינוי בחג) היא בבחינת עלבון לסרט הקסום הזה.
אהבה זה כל הסיפור זה Love, Actually
כי אם כן, זה… לא בדיוק סרט שהייתי קוראת לו טוב.
לקחת מה?
לא אמרתי כלום על הסרטים, חוץ מזה שהם סרטי אנסמבל. "סרט 43" באמת נוראי ולא הייתי מאחל לארץ'-נמסיס שלי לצפות בו, אבל את האחרים לא ראיתי, אז אני לא יודע מה רמת האיכות שלהם (למרות שלפי מה שזכור לי מהטריילרים כולם נראים כמו אותה שטות צ'יזית).
אפרופו, "איש משפחה" עשו חיקוי משעשע ביותר לטריילרים של סרטים כאלה (בסרטון העליון ללחוץ על close and continue ואז על פליי. הקטע הזה על ההתחלה).
דובר בביקורת
על מצב בו סרטים עם עודף של שחקנים ידועים ואיכותיים משתתפים נוטים להיות גרועים. ב"אהבה זה כל הסיפור" זה לא המצב, בניגוד ל"סילבסטר בניו יורק" או "יום האהבה". הראשון הוא, בעיני (ואני לא לבד במערכה הזו), קומדיה רומנטית מקסימה, בעוד שהשניים האחרים (ואני אומר את זה אחרי שראיתי את שניהם) הם מוצר ציני ומעורר בחילה שלא הושקעה בו ולו טיפת מחשבה מעבר ל"נשים כמה שחקנים יפים שהופיעו בפרנצ'ייזים מצליחים לפני אי אילו שנים ונדביק להם עלילה שנוסתה כבר באלפי סרטים שונים".
רק ש
'אהבה זה כל הסיפור' באמת היה סרט טוב, בניגוד לשאר הרשימה. ואגב, 'משחקים מהלב', 'תמונות קצרות', ו'מגנוליה'.
מלבד קרוז, לא היו כוכבים של ממש במגנוליה.
ג'וליאן מור אולי מדגדגת את ההגדרה. וויליאם מייסי אף פעם לא היה שם באמת מוכר, ופיליפ סימור הופמן וג'ון סי ריילי גם הם לא כוכבים של ממש היום (ועוד היו פחות מכך אז). זה ההבדל בין קאסט נהדר שמורכב מבחירה מושלמת של כל שחקן לתפקיד (אני לא מת על קרוז, אבל הליהוק במקרה הזה היה מושלם) לבין נסיון לדחוף כמה שיותר כוכבים לתוך הפוסטר ולתפור סביבם איזו עלילה. גם ב"תמונות קצרות" יש איזון בין שמות באמת מוכרים (שחלקם כוכבי עבר) לבין שמות יותר חדשים.
על "משחקים מהלב" שמעתי עכשיו בפעם הראשונה (ועל פי בוקס אופיס, למרות אוסף הכוכבים, מדובר כנראה בכישלון מוחלט שנעלם לחלוטין מהתודעה). אהבה זה כל הסיפור היה באמת סרט מוצלח – וכנראה שזה יוצא הדופן האמיתי של סרט שדחס כוכבים לפוסטר בלי הכרה ויצא מזה בשלום. כנראה שהבריטים יודעים מה הם עושים.
קודם כל
אני לא ממש מתרגש מאתרי ביקורות המוניים שמחלקים ציונים ובטח לא מכאלה שמתעסקים בהכנסות של סרט, שהן ממש לא מדד לכמה סרט הוא טוב או לא. מבחינתי הוא סרט נהדר.
לגבי האנסמבליה, הכוונה שלי הייתה לסרט עם הרבה שחקנים והרבה עלילות. כל אלה שציינו לא קשורים במקרה הזה לסרט שעליו מדובר בדף הזה שבו יש רק הרבה שחקנים ועלילה אחת. בקושי.
אבל יש הבדל בין המון-המון-המון שחקנים
להמון-המון-המון כוכבים. אם תשים לב לרשימת השחקנים שמופיעה בביקורת למעלה, מה שמעניין זה שמתוך שבעת השחקנים שמצוינים בה, ארבעה מהם זכו באוסקר (אחד מהם אפילו פעמיים) – ובצדק. ארבעה שחקנים חשובים בסרט נחשבים עד היום לשחקנים מצוינים (רק אחד נחשב לשחקן דגול באמת, אבל וויליאמס, סרנדון וקיטון – כולם זכו לשחק תפקידים נהדרים לאורך השנים), גם אם לא בררניים במיוחד. "מגנוליה" הוא סרט אנסמבל קלאסי, אבל אי אפשר לקרוא לאף אחד מהשחקנים שם "כוכב", גם אם הסרט שופע בשחקנים נפלאים. סרטי אנסמבל הם לא תופעה נדירה והם לעיתים קרובות גם נחשבים לסרטים טובים מאוד, אבל סרטים שבהם יש מספר גבוה מדי של שחקנים מפורסמים שנחשבים לטובים במיוחד לעיתים קרובות יוצאים לא משהו.
אני מניח
שאפשר להמשיך לדון בשאלה האם אכפת לי אם שחקן נחשב ל"כוכב" (לא) או אם אכפת לי אם שחקן הוא מפורסם (לא) ובאיזה חוגים (כי נניח, לא חסרים מקומות שבהם ויליאם ה. מייסי מאכיל את דה נירו אבק הן איכותית והן הכרתית, גם בתקופה הטובה של דה נירו), אבל זה באמת חורג מגבולות הדיון הנוכחי או העניין הציבורי וגם נגמר לי האוויר.
לך אולי לא משנה אם שחקן הוא כוכב או לא
אבל למפיקי הסרט בהחלט אכפת. ונראה שבסרט הזה (בניגוד לבמגנוליה) ניסו לדחוף את כל השמות הגדולים שיכלו למצוא, ולא אופתע אם גם עיקמו את התסריט כדי שיתאים ליכולת המשחק/הגודל של השחקן שמחזיק בו.
ואני מסכים לגבי דה נירו – לחלוטין אוברייטד, בעיקר אם משווים אותו לשחקנים גדולים אחרים בדורו (פאצ'ינו, ובוודאי הופמן).
היי היי היי,
עצם זה שהם מתפתים לשחק בסרטים גרועים עם תלוש שכר מצוין לא אומר שום דבר על יכולת המשחק של דיאן קיטון, רובין וויליאמס, רוברט דה נירו (באמת קצת אוברייטד, במיוחד כשהזכרת אותו לצד הופמן הדגול) או סוזן סרנדון (ובמידה פחותה בהרבה, גם קתרין הייגל או אמנסה סייפריד. הראשונה שיחקה במספר נמוך להחריד של סרטים מוצלחים, למרות שהיא שחקנית מצוינת, והשנייה עדיין קצת ירוקה). כולם שחקנים מצוינים שלא צריכים שתסריטאי להשכיר כלשהו יעקם את התסריט שלו בשביל יכולת המשחק שלהם.
אהה, ההתייחסות לכישלון הקופתי לא הייתה כדי
לרמוז על איכותו, אלא רק להסביר מדוע לא שמעתי עליו מעולם…
אבל זה בדיוק העניין
לא היית מעדיף להתבסס על דרך אחרת להכרת סרטים שאינה מבוססת מדד קופתי?
דווקא למדדי מבקרים אני די מאמין
כלומר יש סרטים שאהבתי שישבו באזור ה-60 ב-Rotten tomatoes, אבל נראה לי שעוד לא פגשתי סרט טוב שיושב באזור ה-30 אחוז ומטה. מצד שני, גם ביקורות אינדיבידואליות של מבקרים/חברים הם טובות. הבעיה היא שסרטים שהם כישלון כלכלי מוחלט הרבה פעמים בכלל לא מגיעים לתודעה.
ודוגמה מהשנה - "ענן אטלס" השנוי במחלוקת
(ל"ת)
אם כבר נופלים למים, לפחות לעשות זאת בסיגנון!
http://www.youtube.com/watch?v=gZujYUcY5xc
טעית בוידאו,
התכוונת לזה.
http://www.youtube.com/watch?v=i9SSOWORzw4
אני יכול לראות את זה בלופים ולצחוק בכל פעם מחדש.
אכן סרטים מיותרים
"זן ספציפי של קומדיה רומנטית שעוסקת בחתונה שנערכת תמיד בבתים מעוררי קנאה של אמריקאים עשירים עד גועל"
כבר מהעידן של אבי הכלה הז'אנר הזה מאוס…
חייבים לאהוב את הביקורות הרעות של דורון
(ל"ת)
תגיד את זה לקוראי וואלה
(ל"ת)