במקור: Big Trouble
במאי: בארי זוננפלד
תסריט: רוברט ראמזי, מתיו
סטון
שחקנים: טים אלן, רנה רוסו,
ג'נין גרופלו, ג'ייסון לי,
סטנלי טוצ'י, טום סייזמור, בן
פוסטר, זואי דשאנל, הבי D,
סופיה ורג'רה, ג'וני נוקסוויל, צפרדע
דייב בארי, ש'צרה גדולה' נעשה על פי ספרו, אוהב לתאר מצבים – לקחת סיטואציה רגילה, כזו שיכולה לקרות גם לי או לך, ולהקצין אותה למוות. ככל שההתרחשות נעשית מטורפת יותר – מה טוב. 'צרה גדולה' לא שונה מהותית מהשטאנץ הזה (למעט, אולי, סעיף אחד) – יש בו כל כך הרבה דמויות "ראשיות", ולכל אחת סיפור משלה, ואיכשהו כל העלילות האלה משתלבות אחת בשניה – ממש כמו במציאות:
אליוט ארנולד (גרוש + ילד) היה עיתונאי שכתב טור בעיתון. לאחר שנעל מחשב לרגלו הוא פוטר, וכיום הוא מעביר את ימיו כפרסומאי מתוסכל.
מאט, בנו, עסוק בשני דברים עיקריים: להוכיח לאבא שהוא לוזר, ולנסות להרוג את בת כיתתו באקדח מים. מין משחק שכזה.
לג'ני (זואי דשאנל מ'כמעט מפורסמים') דווקא לא אכפת שיהרגו אותה באקדח מים, כל עוד אנדרו, החבר של מאט, לא יסתכל לה על התחת (לא. לא קוראים לה דניס ריצ'רדס. מסתבר שזה מין תסביך כללי כזה אצל בחורות).
ארתור, האבא החורג שלה, מועל בכספי החברה בה הוא עובד, ועל כן נשלחים בעקבותיו רוצחים שכירים. נסיון ההתנקשות לא חודר את מעטה האגוצנטריות שלו ועל כן לא מפריע לו במיוחד – כמובן, כל עוד לא פוגעים בטלוויזיה היקרה שבבעלותו (להיקשר למכונית זה כבר כל כך פאסה!). ארתור גם עולה לרגל אל נינה – עוזרת הבית היפהפיה, שמתאהבת בפאגי (ג'ייסון לי, לא תזהו שזה הוא), הומלס מקצועי בעל חיוך מלאכי תמים ויכולת הבנה של ילד בן 6, שהגיע לעיר הגדולה והשתכן על עץ בביתם של מעסיקיה.
פאגי בכלל לא רצה להסתבך בצרות. כשהציעו לו חופן דולרים עבור סחיבת ארגזים בפאב המקומי הוא לא סירב, אבל לו היה יודע שבגלל המזוודה ההיא הוא עתיד לחטוף כל כך הרבה מכות ולבלות חצי לילה בתא המטען של ניידת משטרה – ייתכן שהיה מוותר על המעבר לעיר.
אה, כן. המזוודה: אף אחד לא יודע איך בדיוק היא הגיעה לפאב, או למה. אף אחד לא בטוח מה בדיוק יש בה (אבל זה נראה כמו טוחן-אשפה וזה כבד מאוד). מה שברור – היא מושכת בעקבותיה, כמו החלילן מהמלין בשעתו, פושעים, אנשי חוק מקומיים ולא מקומיים (מה שמוסיף עוד כמה דמויות לקלחת העמוסה ממילא) ובעקיפין גם את אוהדי ה"גייטורס" שהפסידו משחק באותו הערב.
המזוודה המסתורית אמורה לספק לסרט את רגעי המתח שלו, אבל בסרט כזה עמוס, ועוד אחד שמבוסס על ספר של דייב בארי (הספר עמוס ומפורט אף יותר) לא תמצאו מתח. רגעים קומיים, לעומת זאת, יש הרבה: פושעים מטומטמים, כלב סמרטוטי, קרפדה ארסית, עדר עזים – You name it. כולם שם, צוהלים ושמחים.
נוח לצחוק על אסופת הדמויות שסובבת לאורך 'צרה גדולה': אנשים קטנים שלא יודעים להתמודד עם מצבים שלא מלמדים בבית הספר – כל אחד מהם רוצה להוכיח את עצמו בפני מישהו אחר, כל אחד מהם אובססיבי לגבי זה, ואיכשהו – זה מתפקשש. מין הומור 'של מי השורה הזו' שכזה. וכל זה עשוי בחן כה רב עד שצחקוקים בלתי רצוניים נפלטים שוב ושוב.
נראה שהבמאי (בארי זוננפלד, שביים את 'משפחת אדאמס' ו'גברים בשחור') קיבץ לסרט את כל הכוכבים-בשקל שהוא מכיר: טים אלן, רנה רוסו, ג'נין גארופולו המצוינת – כולם אמנם שמות מוכרים, אבל לא כאלה שסוחטים ממישהו צרחות הערצה והתעלפויות.
כמעט כולם, אגב, עושים שמות בסרט:
טים אלן, שמגלם את אליוט, הוא… נו, נורא טים אלן: לא משנה איזו דמות הוא יגלם ובאיזה סרט – משהו בו ממשיך לזעוק למרחק "אני טים אלן!"; שני הטינאייג'רים יוצרים תחושה חלולה עם הקול המונוטוני שלהם (מה, אפילו אנשים "מאגניבים" משתמשים באינטונציה לפעמים) וסטנלי טוצ'י (ארתור) היסטרי עד כדי חוסר אכפתיות – של הצופים ושלו.
אבל מה – כמו שבסרט העלילה אינה העיקר, אלא דווקא הסיטואציות המתפתחות מאוסף דמויות שזרקו אותן יחד לאותה הצרה (מנוערות, אבל לא מעורבבות), ככה גם המשחק הוא לא מה שאמור למנוע מכם ללכת לסרט: מקומדיה מטופשת וכיפית אי אפשר לצפות למשחק של ה'רויאל שייקספיר קומפאני'. מה שכן, אפשר בהחלט להתרווח בכסא עם קופסת פופקורן גדולה, להניח את הראש אחורנית ולחוות למשך שעה וחצי את החיים החברתיים המוגזמים-עד-כדי-עיוות של מישהו אחר.
- האתר הרשמי
- אתר ישראלי
- דייב בארי
- הטור של דייב בארי
- הספר – ב'מיתוס'
- הספר – ב'אמאזון'
- רנה רוסו
- טום סייזמור
- ג'נין גרופלו
- ג'ייסון לי
- סופיה ורג'רה
- מיאמי
- מזוודות
- אבטחת נמל תעופה
למרות שזה פחות טוב
מ"תפוס את שורטי" המשובב, "צרה גדולה" הוא סרט קיץ כיפי להפליא.
האם מומלץ לקרוא את הספר לפני כן?
או אולי אשאל את השאלה הפוך – האם הספר שווה יותר מאשר הסרט, ואם כן, האם צפיה בסרט תהרוס לי את הספר?
האם בכלל שווה לקרוא את הספר או שאפשר פשוט לראות את הסרט ולהסתפק בזה?
האם מומלץ לקרוא את הספר לפני כן?
כמו ברוב המקרים, הספר טוב מהסרט.(למרות שההבדל הוא לא גדול)
עדיף לקרוא את הספר קודם, כי אז זה מסקרן איך ייראה הסרט.
לעומת זאת, צפייה בסרט קודם יכולה לקלקל את המתח בספר.
לא קראתי את הספר ראיתי את הסרט
והוא לא מספיק מצחיק, לא מספיק שנון. יש לכאורה תמהיל חביב של דמויות קלילות והתרחשויות משעשעות. לפעמים נפלטים צחקוקים אבל היו רגעים לא מעטים שבהיתי בפופקורן שלי. אין שום דמות שמעוררת בנו איזשהו רגש קלוש של הזדהות, סימפטיה או חיבה, ולא היה אכפת לי שכולם ישרפו, יתפוצצו או יירו (אפילו קצת חיכיתי לזה). נראה לי שיש אופציות יותר טובות לסרט קיץ.
תראי,
זה נכון שבסרט עמוס כזה קשה – שלא לומר בלתי אפשרי – להזדהות עם הדמויות או אפילו לבחור אחת מהן כדי להזדהות איתה. אבל אני לא חיפשתי להזדהות עם אף דמות. הפעם ממש הספיק לי להסתכל כצופה מהצד. אולי זה מה שעשה את ההבדל.
כרגיל
מזלזלים בשחקנים הטובים באמת. ג'יסון לי עוד מחכה לתפקיד עם יותר מחמש שורות בסרט (מה, אף אחד לא ראה את צ'ייסינג איימי ועכברי קניון?) וג'נין גרופלו עוד מחכה ליותר מהופעות אורח קטנות (מה, אף אחד לא ראה את גברים נשים וחיות אחרות או את לארי סנדרס?).
במודעה בעיתון מופיעים בענק טים "4 מיליון דולר לפרק" אלן ורנה "נשק קטלני" רוסו ושאר השחקנים מופיעים בצד בקטן עם כיתוב שמזכיר את "קטע מהסרטים".
נ.ב
זואי דשאנל זו זאת שהייתה גם באמריקה X, נער המים והקליפ של מובי, או שאני חושב על מישהי אחרת?
תשמע, יש עניין של פרסום
פרצופים מוכרים מוכרים יותר. אז המפרסמים שעשו את הפוסטר הכניסו את הפרצופים המוכרים לסרט. רק בארץ- בפוסטר בחו"ל הם נמצאים באותה שורה כמו כל שאר הקאסט.
אוף, אני רציתי לראות את הסרט ולכתוב ביקורת… נו טוב, אולי אני אלמד שלא להעמיס על עצמי בסמסטר כשסרט של דייב בארי יוצא לאקרנים?
ודר אגב, מי שרוצה את הספר (מומלץ ביותר), במכלול בטכניון הוא בהרבה יותר זול מבמיתוס. אלי ונדבר אם יש מצב.
תשמע, יש עניין של פרסום
העיניין הוא שבגלל צורות כאלה של פרסום ג'נין היא קומיקאית מאוד נחשבת בארה"ב ובארץ היא בקושי מוכרת. למה לא מאפשרים לנו להכיר גם שחקנים שלא הופיעו אצלנו בפריים-טיים (לארי סנדרס כבר מזמן לא בפריים-טיים אצלנו)?
(תגובה זו נכתבה בעת התמוטטות עצבים שנגרמה עקב קריאה אובססיבית של ציטוטים ממועדון קרב ומצ'ייסינג איימי. עמכם הסליחה)
שאר ירקות
1. החשיבה של המפרסמים היא מה שמנציח את היותם של הכוכבים הלא-כל-כך-גדולים לא-כל-כך-גדולים מלכתחילה.
2 שאלה ללונג ג'ון : עד כמה מצליח ההומור הסיטואציוני של דייב בארי באמת להגיע לסרט? ובמלים פשוטות, האם הסרט *מצחיק*?
3. התיאור של הסרט (אירועים מופרכים, המון דמויות, הומור) הזכיר לי את 'משפחת טננבאום', שמאוד נהניתי ממנו. האם יש דמיון או שהבעייה היא במוח המעוות שלי?
4. אני מהסס לשאול את זה, אבל.. שלמקו, למה GRAS?
שאר ירקות
3. דמיון בקווים הכלליים ביותר, בלבד. הומור מסוג שונה לחלוטין, ועלילה "עשירה" בהרבה.
מעניין
כי לי התיאור של הסרט (אירועים מופרכים, המון דמויות, הומור) הזכיר את RAT RACE. יש דמיון או שזה המוח העוד-יותר-מעוות שלי?
מעניין
יש דמיון, אבל RAT RACE הרבה יותר מהנה ומשעשע.
דמיון קלוש.
'ראט רייס' מסתמך ברובו על סגנון הומור שונה לגמרי (פרצופים מעוותים של רואן אטקינסון, הומור "איש החליק על בננה" בהרבה מהמקרים האחרים). יש בו הומור מצבים, אבל לא מורכב כמו ב'צרה גדולה'. כלומר, נכון שב'ראט רייס' יש הרבה דמויות, אבל הן לא מתקשרות אחת עם השניה – לכל זוג דמויות היה את הסיפור הנפרד שלו, וגם אם במהלך הסרט מידי פעם נתקל זוג דמויות אחד באחר – הרי שהסיטואציות לא היו מסובכות אלא בבחינת "אני אפריע לך להגיע ראשון, אתה תפריע לי".
מהבחינה הזו 'צרה גדולה' הרבה יותר מתוחכם (ולכן גם יותר הצחיק אותי): כולם מסובכים עם כולם, כולם נמצאים כל הזמן באינטראקציה עם כולם, והכי חשוב – כולם מושפעים מכולם.
דמיון קלוש.
אני שמחה לשמוע, כי את ראט רייס ממש לא אהבתי (בניגוד לאמבסדור שמשום מה חשב שהוא "מהנה ומשעשע"), כך שיש סיכוי שאת צרה גדולה אני אוהב.
אותי הסרט הצחיק.
אני מעדיפה הומור מצבים על פני הומור גופני (בעוונותי הרבים טרם צפיתי ב'משפחת טננבאום' כך שאיני יכולה להשוות בין השניים. אולי קיפוד יוכל), כך ש'צרה גדולה' דיבר אלי יותר מאשר קומדיות אחרות שראיתי לאחרונה. רד פיש, שצפה איתי בסרט, אמר (כששברתי את הראש מה לעזאזל אפשר להגיד על הסרט הזה) שעודף הדמויות מנע ממנו להצליח להזדהות עם מי מהן ועל כן הפחית את ההנאה שלו מהסרט. לי זה לא קרה (כמו שכתבתי כבר לפו – לא חיפשתי דמויות להזדהות איתן, אלא סתם לכבות את המוח וליהנות), אבל זה שיקול שאתה צריך לקחת בחשבון כשאתה הולך לסרט.
הסבר הGRAS
הכי טוב שימצא כאן:
http://forums.ort.org.il/scripts/showsm.asp?which_forum=190&mess=1419875&paint_str=GRAS
התכוונת טים ''גלקסי קווסט'' אלן,
לא?
כי לפחות בשבילי (ובשביל עוד כמה אנשים באתר הזה) זה מה שהוא.
וזה גם התפקיד היחיד בו הוא הצליח
לברוח – פחות או יותר – מהמראה (והמשחק) הטים-אלני.
אצלי הוא תמיד טים ''טול טיים'' אלן
עלייה לרגל?
נראה לי יותר נכון לרשום שארתור יורד לרגל של העוזרת.
ציפיתי ליותר
דווקא לא קראתי את הספר הזה של דייב בארי, אבל קראתי דברים אחרים שהוא כתב, שהפילו אותי על הרצפה מרוב צחוק.
אבל הסרט לא ממש. שלא תבינו לא נכון, הסרט היה מצחיק מאוד ברובו, ג'נין גראפולו והחבר של איליין מאוד משעשעים בתפקיד השוטרים, ג'וני "חמור גרם" נוקסוויל והשני (טום סייזמור?) מאוד משעשעים בתור זוג הפושעים המפגרים הקלאסי וטים אלן זה טים אלן. אבל הסיפור קצת יותר מדי מופרח, יש בו קצת הרבה יותר מדי דמויות, אבל כל זה עוד נסבל. הבעיה הכי גדולה בסרט זה השליש האחרון שלו, שפשוט היה מעיק ולא מצחיק ברובו. וכמו שיאיר רווה טען ב'העיר', 85 הדקות של הסרט נראו כמו הרבה יותר.
ביקורת מצויינת
שיש לה רק מגרעה אחת: לא אני כתבתי אותה. זאת אומרת, דווקא רציתי, שכן הרצף האחרון של ביקורות שלי (שלא לדבר על הביקורת הבעל"ט ל"אגדות וסיפורים") יוצר רושם שכל מה שאני רואה הם סרטים לא הוליוודיים, סרטי מלחמה ושר-הטבעות.
רק מה? הבנתי מלונג – בטעות – שהיא לא מתכוונת לכתוב, אז התעכבתי קצת. באסה. החיים הם לא קופסת שימורים.
בכל אופן, הביקורת בעצמה נאה מאוד, ויש לי רק להוסיף שבניגוד לרוב הקומדיות האמריקאיות בנות זמננו, בסרט הזה אין הרבה סימני קריאה – לא מספרים בדיוחת עם פאוזה לטובת צחוק, לא מתעללים יותר-מדי בעלובי נפש (כולם, למעשה, אבל הסרט לא מנסה להתנשא עליהם), ואני חולק לגמרי על יאיר רווה בעניין המריחה של הסרט.
אהבתי את "צרה גדולה", שנאתי את "אגדות וסיפורים". יש בטח כמה בני אדם שהגילוי הזה מחסל להם כל שריד של אמון בטעם הקולנועי שלי.
(פתילים בנושא – כשהסרט הנ"ל יבוקר כאן. תודה).
אוה, אבל באמת לא רציתי לכתוב
על הסרט הזה. צפיתי בו כבר לפני עידן ועידנים ומאז לא הצלחתי למצוא מה להגיד עליו. זה רק שאתמול הגיעו מים עד נפש (כלומר, לא היה לי כוח לעבור בפעם המי-יודע-כמה על 'אגדות וסיפורים', והיינו צריכים לפרסם משהו).
בכל מקרה, תודה .
אוווף.
זה אומר שנצטרך לחכות עוד יומיים-שלושה-שבוע עד הביקורת של 'סטוריטלינג'? תאמינו לי, שווה לכם להעלות אותה ולו רק כדי לראות אותי ואת טווידלדי נאבקים האבקות בוץ על הסרט הזה….
לא רק אתה. גם דן ברזל
יאבק קשה (וכבר עכשיו הוא התחיל).
לונג, עוד פעם ספויילר?
אבל אם כבר קילקלו את ההפתעה, זה נותן לי ולנונין זמן לאחד כוחות ולתאם עמדות כנגד הפוחז טווידלדי (שאגב, הופיע בחלומי הלילה. דיי מוזר בהתחשב בכך שלא נפגשנו מעולם מחוץ לאקווריום).
אני חושב שהצלחתי
לשים את האצבע על מה שהפריע לי בסרט. לא היה בו שום דבר חדש. הוא היה יותר מדי נוסחתי – את כל הדמויות כבר ראינו בכל המצבים בסרטים אחרים. יכול להיות שזה בהפוך על הפוך – כלומר זאת פארודיה על קומדיות הזבל למניהן, אבל (אני לא בטוח שאצליח להסביר) אם כן, זה יותר מדי דומה למקור מכדי לצחוק עליו. אוף! ידעתי שלא אצליח להסביר.
אבל הכי חשוב,
איך ג'ייסון לי? אני מקווה שהוא דווקא משחק טוב, כי הוא אחד השחקנים האהובים עליי.
ג'ייסון לי הוא שחקן מעולה
חבל רק שחוץ מקווין סמית אף אחד לא נותן לו תפקיד רציני. ב"כמעט מפורסמים" הוא בקושי מדבר, ל"נשיקה בין חברים" יכלו לקחת כל אחד וב"ונילה סקיי" נתנו לו את הדמות הכי מיותרת.
(אבל יכול להיות יותר גרוע. האף שלו יכל לדמם)
רק רציתי להגיד
שהטריילר של הסרט נראה קצת טיפשי אבל זה אחד מהספרים הכי אהובים עלי ואחד מהיחידים שבאמת גרם לי לצחוק. וזה לא קורה הרבה…
אני ממש מקווה שהסרט יעמוד ברמה…
מי זו בתמונה שבעמוד הראשי
של האתר, אלאניס מוריסט בתוספת זקנקן?
ג'ייסון לי.
היום קראתי שוב את הספר
ועלה בדעתי רעיון – אל תפסלו אותו על הסף, תחשבו קצת קודם.
"Big Trouble", גירסת 24.
תחשבו על זה. הסיפור הזה יהיה מושלם להציג אותו בעשרים וארבעה פרקים של כביכול-זמן-אמת, ויש לזה בערך את אותה רמת מורכבות של "24".
ומי יודע, זה אולי אפילו יהיה מצחיק…
"אני אליוט ארנולד. ברגע זה, מאיימים טרוריסטים לא יוצלחים לפוצץ פצצה גרעינית שהם אפילו לא יודעים מה היא. בתה של האישה שנדלקתי עליה נחטפה. אני לא יכול לסמוך על הבן שלי, כי הוא מתבגר פסיכי. שפיותי בסכנה. זה הוא היום הארוך בחיי."
כן. אני בהחלט יכולה לראות את זה קורה.
מה את אומרת את זה כאן?
תנצלי את כישורי התרגום שלך (ז"א, ההיכרות עם אינגה מיכאלי) ותשלחי לדייב בארי את הרעיון!