ביקורת: מכונת הכסף

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 2 במרץ 2016Posted in: ביקורות
הסרט שיסביר לכם את משבר האשראי כל כך טוב שכמעט תבינו
שם רשמי
מכונת הכסף
שם לועזי
The Big Short
בימוי
אדם מקיי
תסריט
אדם מקיי
מייקל לואיס
צ'רלס רנדולף
שחקנים
בראד פיט
כריסטיאן בייל
סטיב קארל
קארן גילן
ריאן גוסלינג
לדף הסרט

ב-2008 הכלכלה של העולם הלכה לעזאזל. בנקים ענקיים קרסו והתמוטטו בזה אחר זה, ומיליוני ‏אנשים איבדו עבודה, בתים, רכוש ועתיד. המצב היה חרא. את זה כולם הבינו. מה שהרבה פחות ‏אנשים הבינו זה למה לעזאזל זה קרה. רגע אחד הכל היה נפלא, היה שגשוג, הכל פרח וכל ‏הנבואות דיברו על עתיד טוב יותר, ורגע אחר כך הבורסה נפלה, אנשים קופצים מהגג. שום ‏אסטרואיד לא פגע בכדור הארץ באמצע, שום מטוס עם טרוריסטים לא התרסק על וול סטריט. ‏מספר שטרות הכסף בעולם לא השתנה. אז איך זה שטריליוני דולרים שהיו בבנקים פתאום לא היו ‏שם יותר? איפה הכסף? מה לעזאזל קרה פה?‏

הבעיה היא שכלכלה היא עסק מורכב, וזאת דרך מנומסת לומר שזה עסק פסיכי לחלוטין. הימים ‏שבהם היית מוכר עז תמורת מטבע זהב ולהיפך, והערך של מטבעות ושל עיזים היה ברור, עברו ‏מזמן. היום כל סקירה של הנוף הכלכלי העולמי כוללת הרבה מגדלים תלויים באוויר הפוך על גבי ‏חוטים דמיוניים בין ערמות של כסף שאינן באמת קיימות אבל נניח לצורך העניין שהן קיימות. ומה ‏שבאמת מוזר הוא שככה העולם מתפקד. הכלכלה העולמית, כלומר כל מה שקורה בכל מקום, ‏והעובדה שיש (או אין) לכם מה לאכול ומה ללבוש, נשענת על הדברים הלא ברורים האלה. ‏איכשהו זה עובד, עד שזה מפסיק לעבוד. ב-2008 זה הפסיק לעבוד לכמה רגעים. אבל להסביר ‏למה זה קרה – זה מסובך.‏

‏"מכונת הכסף" מנסה להסביר, ועושה עבודה לא רעה: ההסבר שלו מבדר מאוד. האם הוא הסבר ‏מוצלח, זאת שאלה אחרת. יותר משהסרט הזה נראה כמו סרט, הוא נראה כמו אחד הסרטונים ‏האלה באינטרנט שמסבירים בתוך כמה דקות על גלי כבידה, זכויות יוצרים או ההיסטוריה של יפן, ‏ועושים את זה כמה שיותר מהר, עם כמה שיותר הסחות דעת: ציטוטים, בדיחות, שבירת קירות, ‏ואם אפשר אז גם שיחזור של מלחמת העצמאות האמריקאית המבוצע על ידי כלבלבים.‏

יש עלילה לסרט – או, ליתר דיוק, עלילות, כי הוא מספר כמה סיפורים נפרדים על כמה אנשים, ‏שחלקם לא פגשו זה את זה מעולם. המשותף לכולם הוא שאלה האנשים שחזו מראש את המשבר ‏שכל הזמן סיפרו לנו שאף אחד לא חזה אותו מראש, ותכננו את העניינים כך שירוויחו ממנו. כל גיבורי הסרט הם אנשים שעוסקים בפיננסים, ובכל זאת הם אנשים שונים מאוד זה מזה: ‏כריסטיאן בייל הוא מנהל קרן גידור שמתנהל כאדם שעל גבול האוטיזם, ומבין מספרים הרבה ‏יותר טוב מכפי שהוא מבין בני אדם או איך להתנהג בחברתם; ריאן גוסלינג הוא בנקאי-כוכב, קול ‏ומגניב וריאן-גוסלינגי, מהסוג שהיה מסתדר היטב עם לאונרדו דיקפריו מ"הזאב מוול סטריט". סטיב קארל הוא מנהל קרן בעל מצפון, שהידע על האסון הקרב נופל עליו ‏בטעות, והוא מסרב להאמין ומתעקש לחקור את העניין, כי לא יכול להיות שכל כך הרבה אנשים ‏התנהגו בכזה עיוורון. רק שזה כן יכול להיות.‏

רוב הסיפורים הם סתם כאלה על אנשים שלא הצליחו ואז הצליחו, או להיפך; השחקנים הנחמדים והקצב ‏עוזרים לעבור אותם בקלות (גם בראד פיט שם, מתחבא מאחורי זקן), אבל כנושא לסרט הם לא מצטיינים. יוצא הדופן הוא סטיב קארל. ‏הוא, בקלות, השחקן הטוב ביותר בסרט, והעובדה שכריסטיאן בייל קיבל במקומו את המועמדות ‏לאוסקר מעידה על טעם משונה מאוד של האקדמיה. קארל, בכח בנית הדמות שלו, הופך את ‏ערמות המספרים האלה לעניין אישי ורגשי. בתחילת הסרט הוא נראה כמו פוץ עצבני, אבל בהמשך ‏מתברר שהוא עצבני עם סיבות טובות – הוא עצבני כי באמת אכפת לו. ‏

המשותף לכל האנשים האלה הוא שבזמן שכולם מסביב הבטיחו שהכל בסדר ושוק הדיור רק יילך ‏ויעלה וכולם יחיו באושר ועושר, הם העזו להיות פסימיים, ולהמר על כך ששום דבר לא יהיה ‏בסדר. הסוף ידוע: אתם יודעים שהם, בסופו של דבר, צדקו, ושהניצחון שלהם היה ההפסד של ‏מיליוני אנשים אחרים. התפקיד הזה בעלילה היה הופך אותם בדרך כלל לאנשים הרעים בסיפור, ‏אבל הם לא. הם רק האנשים החכמים יותר. מה שקורה הוא שלאורך הדרך, ‏האנשים האלה מגלים בהדרגה עד כמה דפוקה המערכת, ותוך כדי כך מסבירים את זה גם לנו. ‏וזה לא פשוט, כי הסיפור כולל מושגים כלכליים מהסוג שתמיד היה לכם חשד קל שאף אחד לא ‏באמת מבין, ואנשים פשוט מפריחים אותם לאוויר בתקווה שזה יישמע כאילו יש לזה משמעות. ‏

אז הם מסבירים. לפעמים הם מסתכלים למצלמה ופשוט אומרים מה קורה, או מעירים על רמת ‏הנאמנות לאירוע ההיסטורי של הסצינה שבה הם משתתפים כרגע (אפילו דדפול לא עשה את זה). ‏ולפעמים, כשההסבר של המונח הכלכלי הבא משעמם מדי וקיימת סכנה מוחשית שנשלוף ‏לרגע את הטלפון כדי לבדוק בפייסבוק אם יש חתולים מעניינים, הם יתנו לסלב תורן ‏בהופעת אורח להסביר. אפשר לומר שזה לא סרט שנותן הרבה קרדיט ליכולת הריכוז של הצופה ‏הממוצע. מצד שני, זה סרט שלא מתבייש לדבר על אג"חים ו-‏CDO‏-ים ומינוף, ולא כרעש רקע אלא ‏כעלילה הראשית – לכן הוא למעשה מתייחס לצופה הממוצע כאל אינטליגנטי הרבה יותר מרוב ‏הסרטים.‏

ייתכן שהסרט נותן לצופה יותר מדי קרדיט, וכפי שהוא מסביר היטב, לתת יותר מדי קרדיט זו בעיה. למרות כל ההסברים, לפעמים לא ברור על מה כולם מדברים. הסרט מתיימר להסביר את המושגים שלו גם לאדם הפשוט, וההסברים שלו אולי משעשעים, ‏אבל לא תמיד טובים. להציג הסבר של מושג כלכלי מפי שחקנית יפהפיה באמבטית קצף היא דרך ‏טובה לשמור על תשומת הלב של ‏הקהל, אבל לא דרך טובה לגרום לו להבין טוב יותר על מה ‏ההיא שבאמבטיה מדברת. אני לא כלכלן, אבל אני שומע כמה פודקאסטים על כלכלה, ואני מכיר, ‏ברמה מאוד שטחית, את המושגים שעליהם הסרט מדבר – ונדמה לי שזאת הסיבה היחידה לכך ‏שהבנתי על מה לעזאזל האנשים האלה מדברים בחלק מהסצינות. לדוגמה, השם המקורי של הסרט הוא ‏"‏The Big Short‏", והוא עוסק ‏באנשים שעשו שורטים לכלכלה ‏האמריקאית, אבל אם אני לא טועה, ‏בשום נקודה הוא לא באמת ‏מסביר מה זה בעצם "שורט" ואיך הוא ‏עובד.‏ ‏

אבל גם אם אתם לא באמת יוצאים מהסרט עם הבנה עמוקה של המערכת הבנקאית (ואתם לא), ‏סביר שתצאו לפחות עם מושג כללי, והרגשה כללית. והרגש שהסרט מעורר הוא כעס. הוא מבהיר ‏שהמשבר הכלכלי, שהשפיע על מיליוני אנשים, לא היה אסון טבע, אלא משהו שאנשים עשו, ואנשים ‏היו יכולים למנוע. זה סרט שעוסק במספרים, והוא מעורר הרבה יותר זעם ‏ורצון להרביץ למישהו, או לפחות לצאת לרחובות עם איזה שלט, מ"ספוטלייט" – וזה היה סרט ‏שעסק באונס ילדים. הבעיה העיקרית של "מכונת הכסף" היא שהוא חכם מדי – וזה "פשע" כל כך ‏נדיר שאני באמת לא יכול לכעוס על סרט בגללו.‏

תגיות: