"ביג לבובסקי" הוא מהקלאסיקות: מהסרטים האלה שלא צריכים הצגה, שכולם מכירים לפחות איזה חמישה-שישה ציטוטים מהם גם אם אף פעם לא ראו אותו, ואם לא ראיתם אותו – ראוי לציין את זה כחור בהשכלה שאתם ממש או-טו-טו מסיימים, ממש בסוף השיחה הזאת.
"ביג לבובסקי" הפך ברגע לחביב הקהל, שינה לחלוטין את הקריירה של ג'ף ברידג'ס משחקן דועך לשחקן זוכה אוסקר, הקים דת חדשה והקפיץ למיינסטרים את ה"רוסי הלבן", את "שומר פאקינג שאבעס" וניתן להתווכח שאולי גם את הקריירה של האחים כהן, למרות שכבר אז הם היו צמד קולנוענים זוכי אוסקר, אז זה יהיה ויכוח מאוד מסורבל.
הוא קלאסיקה, אבל בניגוד לקלאסיקות אחרות כמו "הסנדק" או "החברה הטובים" או "האזרח קיין" או "ורטיגו" או "שבעת הסמוראים", הוא הקלאסיקה שלי. בניגוד לסרטים האחרים שהונחתו עליי כקלאסיקות, אני הייתי שם, קצת צעיר מדי, בנקודה הקריטית הזאת של הסרט והשאלה האם דרכו לקאנון או לא, ודחפתי (ביחד עם כולם, כן?) את הסרט מעלה בכל גבעה ובכל דיון. וכן, אולי כל העניין קצת יצא משליטה – אבל פאק איט, הוא באמת כזה טוב.
לאלו שלא מכירים, או מכירים רק דרך ממים, "ביג לבובסקי" הוא מעין פילם נואר בהיפוך. ג'פרי לבובסקי, שמעדיף את הכינוי "The Dude", מוצא את עצמו באמצע פרשייה מסובכת ולא ברורה שמתחילה כשחברה לא נעימים באים ומשתינים לו על השטיח כי חושבים שהוא ג'פרי לבובסקי אחר, מהסוג שחייב להם כסף. מכאן, ג'פרי לבובסקי הופך, בערך, לבלש בעל כורחו, ולא ממש מצליח לפתור את התעלומה כמו שהתעלומה נפתרת בזמן שהוא מתרחש לידה. עוד פרטי עלילה, ברמת חשיבות משתנה: באולינג, עבריין מין שעונה לשם ג'יזס (בקרוב סרט הספין-אוף), מפיקי פורנו, ניהליסטים גרמניים, וייטנאם, חמוסים, "האיגלס", והרבה שקרים ותככים.
אז איך הדבר הסטלני הזה נהפך לקלאסיקה? כמה סיבות:
1. תראו את הקאסט הזה. תראו. את. הקאסט. הזה. ג'ף ברידג'ס, ג'ון גודמן, סטיב בושמי, ג'וליאן מור, ג'ון טורטורו, פיליפ סימור הופמן, סם אליוט, פיטר סטורמר ו… פלי מהרד הוט צ'ילי פפרס, משום מה. כן, היו סרטים עם צוותים מרשימים יותר שהיו פחות טובים, ולכן הנקודה היא לא רק "תסתכלו ותגידו לי איך אפשר לטעות", אלא פשוט תראו אותם. תראו את ההופעות שלהם. כל אחת מההופעות האלה היא לא סתם הופעה של שחקן נפלא (ושל טארה ריד, אני מניח) אלא אחת מחמש ההופעות הכי טובות של אותו שחקן, אם לא ההופעה הטובה ביותר.
ואם זה לא מרשים אתכם, תחשבו על מה שאמרתי ואז תקראו את הרשימה הזאת שוב.
והדבר המדהים הוא שחלקם עושים את כל המאמצים האלה בתפקידי משנה זוטרים. ג'ון טורטורו היה אמור להיות בדיחה חסרת עומק, אבל הוא מתנפל על התפקיד בצורה כל כך מרשימה שהוא הופך מבדיחה מצחיקה למשהו אבסורדי, מטורף וקורע מצחוק. זה לא אומר שהשחקנים משחקים פה ב-150% – להיפך. סטיב בושמי, למשל, מפגין שליטה יוצאת דופן עבור השחקן שרק לפני רגע לא סתם את הפה ב"פארגו". אבל כולם נכנסים לדמויות שלהם ומוציאים מהן משהו בלתי נשכח.
2. "ביג לבובסקי" היה בשורה לא קטנה עבור סטלנים. הרי עד אז, סרטי סטלנים היו מעין קומדיות בהן מריחואנה הייתה מניע עיקרי ביח"צ ובסרט, והתוצאה הייתה לרוב לא משהו, או לכל הפחות – לא קלאסיקה קולנועית. אני מניח שלפחות חלק מהבוז הראשוני שרכשו לסרט היה המחשבה ש"הנה עוד סרט סטלנים דפוק".
אבל "לבובסקי" הוא הכל חוץ מ"סתם עוד סרט סטלנים". הוא סרט הסטלנים האולטמטיבי – כזה שאפשר לאהוב אפילו אם לא עישנתם ג'וינט אחד בחיים שלכם. האווירה הסטלנית שלו היא לא פאנץ' בדרך אל המאנץ', אלא דרך חיים רגועה ובטוחה בעצמה שאין פלא שכל כך הרבה אנשים התחילו לדבר עליה במובנים של דת ולהוציא ספרי פילוסופיה בהשראתה. יש משהו מהפנט ברוגע יוצא הדופן של לבובסקי (אפילו כשהוא כועס ולא רגוע בכלל) ובשלווה הפנימית שלו. הסרט הזה מושלם לסטלנים בדיוק כי הדיון במריחואנה לא מוזכר בו והוא לא נקודת עלילה משמעותית. הוא פשוט העשן שברקע שמתווה את רוח הסרט ואת האווירה שלו – רגועה ו,נו, סטלנית.
3. הוא מצחיק. זה לא עניין של מה בכך, כי הבעיה הגדולה של רוב הקלאסיקות היא לגרום לאנשים לשבת ולצפות בהן. כן, יודעים שהוא אמור להיות סרט "טוב", אבל האם הוא גם יהיה כיפי? וביג לבובסקי הוא כיף. אם אתם בגיל הנכון, אפשר לצפות בו הרבה לפני שבכלל יודעים שהוא קלאסיקה ורק יודעים שהוא הסרט שכולם רואים כי זה ממש כיף לראות אותו, ועזבו אתכם קאנונים ודירוגים והשפעות וניתוחים.
4. או שכאילו, אל תעזבו אתכם מזה – כי הסרט הזה גם חכם. הדרך הכי קלה לגרום לאנשים לשבת ולנתח את הסרט שלכם היא לתת להם עם מה לעבוד, ו"לבובסקי" מספק את זה בשפע: מהתקופה שבה הסרט מתרחש וההקבלות שלה לסיפור, לרמזים קטנים ומטרימים, לרמזים גסים ופסיכולוגיים בחלומות של לבובסקי, לאווירה המעורפלת באופן כללי, ועד למה שהוא ככל הנראה סאטירה, אפילו אם לא ישירה או בוטה. וכך נוצרים להם עשרות מאמרים, סרטוני "15 דברים שלא ידעת על", "המשמעות האמיתית של הסיום של ביג לבובסקי" ועוד ועוד ועוד. הוא מהסרטים האלה שמגלים יותר ויותר בכל צפייה כי יש פשוט כל כך הרבה בסרט הזה. ויודעים מה? מגיע לו. האחים כהן כתבו תסריט שהוא גם חכם וגם מצחיק וגם כיף, אז שאנשים ישבו עם עצמם וינתחו אותו למוות.
5. וכמובן, הדוּד בכבודו ובעצמו. כבר הקדשתי לא מעט מילים לקאסט ולג'ף ברידג'ס, אבל עדיין לא דיברתי על הדברים הלא ברורים מאליהם בדמות הזאת – למשל, התלבושת. ברידג'ס מגלם סטלן בצורה די מושלמת, אבל מרי זופרס היא זאת שהפכה את הדמות ממושלמת לאייקונית. עם חלוק אחד, זקן ארוך, ומשקפי שמש הוא לא סתם בטלן, הוא הבטלן. וכשרוג'ר דיקנס מצלם אותו, העולם סביבו נראה בדיוק באותו מוּד של סהרוריות-איטיות-חמימות-רוגע, ושאר העולם מלא הכאוס נמצא ממש מעבר לפינה. הרבה מילים נזרקות על הכוכבים הראשיים שלו הסרט, אבל האנשים מאחורי הקלעים עשו עבודה מרשימה לא פחות.
אז אם עדיין לא ראיתם את "ביג לבובסקי", אני לא יודע מה להגיד לכם. מה עוד ישכנע אתכם? תעודת הצטיינות בסוף הצפייה? 1+1 במחסני שטיחים? גם אם לא תאהבו אותו, או לא תבינו אותו (שום דבר שצפייה שנייה לא יכולה לפתור, לרוב) – תבלו שעתיים בחברתם של כמה מדמויות הקולנוע הטובות ביותר שהיו מאז ומעולם. ואם זה לא עובד עבורכם, אז לא יודע, לכו לבאולינג או משהו.
מטא
לי היה רגע מטא עם הסרט הזה, וזה אפילו לא קרה לי תוך כדי צפיה. אני שנים הנחתי שג'ון גודמן יהודי משום מה (בלי קשר לביג לבובסקי) ואז יום אחד למדתי שהוא לא. ואז אמרתי לעצמי "איזה קטע עם הביג לבובסקי". אני תוהה אם זה היה מכוון מצד האחים כהן.
יש עוד כמה דברים טכניים בסרט שהופכים אותו למושלם עבורי
יש את הדרך שבה הדמות של הדוד פאסיבית לחלוטין כל הסרט, המעשה האקטיבי היחיד שהוא עושה מסתיים במשחק באולינג (סצינת ההלוויה)
יש את השוט המושלם של הסרט שבו כל דמות מאופיינת בשתי שניות מול המלמה ללא מילים הסצינה הזו
ועוד כמה דברים מדהימים שהסרט עושה
שווה לראות את הניתוח דיאלוגים של האחים כהן כאן
יכול להסביר מה גאוני בסצינה?
(ל"ת)
סרט מושלם
ביקורת טובה שעדיין כמובן לא נוגעת בקצה הקרחון של הגדולה של הסרט הזה.
זה סרט מצחיק בטירוף, אבל הוא עושה את זה כמעט בלי "פאנצ'ים" – אני חושב שיש רק פאנץ' אחד בסרט כולו, והוא בכלל רפרנס להיצ'קוק (המחברת של ג'קי טריהורן). אין רגע שמישהו מחליק על בננה וכולם נקרעים מצחוק. אם תצפה בו ביחד עם אנשים אחרים, או תצפה בו בעצמך כמה פעמים, תגלה שכל פעם תצחק בחלקים אחרים לגמרי, ממשפטים אחרים לגמרי. כי מה שמצחיק זה לא הפאנץ', אלא אוסף הדמויות ההזויות שמאכלסות את העולם של הסרט, והסרט משכיל לשים אותם במצבם אפילו יותר הזויים ויוצר סיטואציות בלתי נשכחות. והטקסטים מדויקים בצורה מדהימה וכל אחד מהשחקנים עושה עבודה מושלמת, והכל כל כך מגוחך ואבסורדי ואדיר שפשוט כל רגע בסרט הזה הוא, באיזשהי צורה, מצחיק.
מצד שני, היופי השני בסרט הזה הוא שהוא לא קומדיה "זולה" שמוכרת את הדמויות וההיגיון בשביל צחוקים. זה סרט שעובד גם בתור דרמה, ולאחר התעמקויות אני חושב שהוא גם סרט מרגש. הדמויות בו עמוקות ומערכת היחסים ביניהם עובדת נפלא.
הדוגמה הטובה ביותר לכך היא מעט ספויילרית לכן לא אפרט יותר מדי, אבל אספר את סיפורו של סטיב בושמי. כשבושמי קרא את התסריט לראשונה, הוא לא אהב את הדמות כל כך. הוא לא הבין למה מבקשים משחקן ברמה שלו לשחק דמות שהמאפיין העיקרי שלה הוא שמשתיקים אותה כל פעם שהיא מנסה לדבר. הוא לא הבין למה דוני בכלל חבר שלהם אם הם מתנהגים אליו ככה. הוא חשב שזאת בדיחה מפגרת והתכוון לסרב לתפקיד.
עד שהגיע לסצינה מסויימת בסוף (במגרש החניה), שבה יש סיטואציה מסוכנת ודוני פונה לוולטר. עכשיו, 99% מהתסריטאים הקומיים בעולם – אני משוכנע בכך – היו ממשיכים פה את הrunning gag של כל הסרט, וגורמים לוולטר לענות "shut the fuck up, donny". כי מה, זה הגאג של הסרט. אבל לא האחים כהן. דווקא בסצינה הזאת, וולטר לא משתיק את דוני, אלא מגונן עליו, מרגיע אותו ומתנהג אליו קצת כמו אח גדול. ופה בושמי הבין, שיש בין הדמויות מערכת יחסים עמוקה יותר, שיש סיבה שהם חברים ויש הרבה יותר שקורה מאחורי הקלעים. בזכות הסצינה הזאת, הוא הסכים לקחת את התפקיד בסרט.
וזה מסכם בקטנה את כל הגדולה של הסרט. האחים כהן ויתרו פה על פאנץ' קל (וכנראה מצחיק יותר) כי הם ידעו שזה לא נכון ולא מתאים לדמויות. והעומק הזה, העולם התת קרקעי הכל כך מוזר אבל כל כך הגיוני של הסרט – זה מה שהופך אותו לסרט שאפשר לצפות בו שוב ושוב, גם כשאתה כבר יודע את כל הפאנצ'ים בעל פה, ובאמת להזדהות ולאהוב את הדמויות שבו. לא רק בתור קריקטורות או דמויות מצחיקות, אלא כמו שאתה אוהב דמויות בסרטי דרמה.
פילם נואר וסטלה
זה המקום לומר שלא מעט, שלא לומר רוב הפילם נוארים המודרניים הם סרטי סטלה. למשל Salton Sea, למשל under the silver lake ובמידה מסוימת גם בריק. יש מצב שזה הסרט שהתחיל את הטרנד המאד משובח הזה
ראוי לציין בהקשר הזה ש"לבובסקי" הוא לא ממש ממש הראשון
"שלום לנצח" של אלטמן גם בו יש מן הסטלנות, למרות שהיא יותר לכיוון הסהרורי מאשר המריחואנה-י.
מאוד אוהב כשאתם כותבים ביקורות לסרטים ישנים. המשיכו בבקשה
(ל"ת)
כמו שכתוב בפיסקה הפותחת
ביג לבובסקי תמיד היה חור בהשכלה שלי, ומה אתם יודעים, בזכות הביקורת הזאת אכן השלמתי אותו. היום.
וזה אכן סרט נפלא עם שחקנים נפלאים, מצחיק נורא וכיפי בטירוף. ביקורת מדוייקת. מקווה להרחיב יותר בתגובה נפרדת על מה שאהבתי בסרט. עד אז, תודה על התזכורת שגרמה לי סוף סוף לסגור את החור.
ביקורת נהדרת, רק תיקון שמות קטן
ייתכן ששמו הפרטי של טוטורו הוא אכן ג'ון, אך לא נראה לי שאי פעם נגלה.
השחקן הוא ג'ון טורטורו.
כמו כן פיטר סטורמר ולא סטרומר.
חולה על הסרט הזה. ולמדתי דברים חדשים מהתגובות פה והביקורת האירה לי דברים ששכחתי או לא חשבתי לפניה בכלל.
כיף גדול לקרוא.
ועוד תיקון
רמזים מטרימים (מהמילה טרם)
חוץ מזה – אחלה ביקורת ואחלה סרט. אחד האהובים עלי
כתבה נהדרת
תענוג לקרוא
סרט קונצנזוס
אבל לא מספיק בקונצנזוס בשביל שכל מיני פלצנים ירימו תראש ויסבירו באריכות למה הוא אוברייטד
לא באריכות אמנם
https://www.fisheye.co.il/movies/big_lebowski/
ואללה
תכלס זה אשמתי שניסיתי להוציא אמירה מוחלטת על האינטרנט.
הוא קונצנזוס כי הוא עשוי מעולה וממש מצחיק
והוא אוברייטד כי יש מי שלא מניחים לו לרגע. הוא לא באמת משנה חיים, אין בו איזו אמירה פילוסופית גדולה שמפילה אנשים מהרגליים, הוא פשוט עשוי ממש טוב וממש מצחיק. אז סבבה, אמרנו, המלצנו, וואלה אפילו נאמר בלב שלם שעוד לא קרה שהיתה הזדמנות לצפות בו ולא צפיתי, וכל פעם שצפיתי גם צחקתי מכל הלב. עדיין, קומדיה טובה מאוד.
לגבי עניין הפילוסופיה
אני חושב שהוא מאוד מעניין כמעין מבוא לאיזה סוג של בודהיזם מערבי, בצורה המוזרה הזאת של לא מעט גיבורי תרבות "איטיים" אחרים (פו הדב נניח). זה לא פורץ דרך בתוך זרם הפילוסופיה, אבל למי שנמצא מחוץ לדיונים שכאלה ביום יום זה דווקא נראה לי מגניב.
לגבי האנשים שלקחו את "לבובסקי" חזק מדי – לחלוטין, אבל אני מרגיש שהם מספיק מיעוט כך שזה לא יציק לי. לא באמת נתקלתי באיזה "דודיסט" במציאות או באינטרנט.
אני חושב שזה גם עניין של גיל
זה סרט שנראה שמושך מאוד צעירים/סטודנטים. אני חושב שאני עדיין מאוד אוהב אותו אבל אני לא פאנאט כלפיו כמו שהייתי כשהייתי צעיר יותר
הביקורת עשתה לי חשק רב לסגור את החור בהשכלה
ומה אומר? כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. באמת שלא הבנתי מה מדהים כל כך במשחק של הדמויות, בסיפור או אפילו בדיאלוגים.
באמת שניסיתי להתחבר לסרט ולא הצלחתי.
וואו כמה שאני מסכים איתך
אולי אם הוא היה קצר יותר בחצי שעה הייתי יוצא בהרגשה אחרת אבל האמת שהוא די שיעמם אותי, כן הדמויות נחמדות ולראות מערכון שלהם או אפילו פרק בסיטקום יכל להיות מצחיק לאללה. אבל אחרי ארבעים דקות כבר מיציתי את כל מה שהיה להן להציע, העלילה לא עניינה אותי (וגם לא כל כך הייתה קיימת למען האמת) ולאורך כל הסרט פשוט ישבתי בתחושה של "אוקיי בטח עכשיו יגיע החלק הטוב שבגללו כולם כל כך עפים עליו" עד שהגיעו כתוביות הסיום וזה לא קרה.
עכשיו אני ממש לא חושב שהטעם שלי הוא ה"צודק" לכאורה וברור לי שהרבה אנשים נהנו מהסרט מאוד ומצאו בו הרבה יותר משאני מצאתי, מה שממש מעניין אותי זה מה, מה הדבר שכנראה פספסתי ותפס את כולם?
רגע, יש סרט המשך?
מאיפה זה הגיע?
https://www.youtube.com/watch?v=L4DgvzeM9qE
כלומר... זה גם צוין בביקורת.
זה לא ממש המשך, יותר ספין אוף וזה הגיע כי ג'ון טוטורו צריך לעשות דברים בחיים שלו.