-
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים
בית לחם
Bethlehem
מערכת יחסים בין רכז נפת בית לחם בשב"כ, למשתף הפעולה שלו, אחיו של מפקד גדודי חללי אלאקצא בעיר.
תאריך הפצה בישראל: 26/09/2013
"השתולים", הגירסה הישראלית-פלסטינית, המרתקת, הריאליסטית והסוחפת. כל הכבוד.
האם יש לזה קשר לספר "בן החמאס"?
(ל"ת)
אני חושב שלא.
כלומר, סביר להניח שיוצרי הסרט שאבו השראה מהספר, אבל אני חושב שהם היו מציינים את זה בטריילר ("מבוסס על סיפור אמיתי!").
טריילר אדיר!
סוף סוף סיפור מעניין בהקשר של הסכסוך.
אני ממש אשמח לראות את הסרט.
הולי פאק!
אני עדיין צריך לנסח את דעתי, אבל בואו רק נגיד ששנה שכוללת גם את "הזאב הרע" וגם את הסרט הזה היא שנה אדירה לקולנוע הישראלי.
רגע, רגע
אז לדעתך דווקא כן מגיע לו לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר על פני "הזאב הרע"? והאם נראה לך שיש לו סיכוי באוסקר בשפה זרה?
הוא לא יזכה בפרס על פני
כי "הזאב הרע" לא מועמד. בנוגע לזה שהגיעה ל"זאב" מועמדות, אני לא חושב שיש ספק.
אילו שניהם היו מועמדים – ואילו הייתי חבר אקדמיה – הייתי באמת מתלבט.
האם יש סיכוי באוסקר: לא. אבל מה זה משנה? אוסקר זה לא הכל בחיים.
אוסקר זה כלום כעיקרון
אבל האמת היא שככל שהקטגוריה היא שולית אוסקר זה עדיין אוסקר וזכייה בו היתה מפתחת את התעשייה פה אפילו יותר, לפחות זה מה שאומרים. אם אני לא טועה אמרו שזה עזר לפתח את תעשיות הקולנוע של ארצות אחרות.
ברור שהייתי שמח לאוסקר.
העניין הוא שהאופן שבו הדברים עובדים כרגע, שסרטים יוצאים לקראת האופיר והאופיר נתפס כהכנה לאוסקר, השאלה הראשונה שנשאלת על סרט – הרבה לפני שהוא יצא לאקרנים אפילו – היא "האם יש לו סיכוי באוסקר". ואני חושב שזה מצב קצת עקום. זה סרט, לא סוס מירוץ.
כן, כבר אמרתי
כמה זה נראה לי עצוב ופתטי שהפכו את מה שאמור להיות אירוע השיא לתעשיית הקולנוע המקומית נהפך ללא יותר מתחרות ל"מי יזכה לייצג אותנו בקטגוריה שולית שלאף אחד לא אכפת ממנה באוסקר!", זה די מגמד את הטקס והחשיבות שלו. אבל מה לעשות שככה זה ובינתיים כל עוד זה ככה וכל עוד הם ממשיכים להתייחס אליו ככזה אין מה לעשות חוץ מלהגיב בהתאם, בגלל זה אני שואל אם יש לו סיכוי באוסקר. כשנגיע לזמן בו לטקס הזה תהיה חשיבות וסרטים שיתחרו בו יצאו לקולנועים לפני הטקס אני כבר אתחיל לשאול "אם יש לסרט הזה סיכוי באופיר" במקום באוסקר.
תגידו, למה כולם אומרים שלאף אחד לא אכפת מהקטגוריה הזאת?
האם העובדה שזאת קטגוריה ממש זניחה היא הסיבה שבדרך כלל הסרט הזר היא אחת מ-10 הקטגוריות שמכריזים על המועמדים בהן באירוע המיוחד שחודש לפני האוסקר (בעוד שעל קטגוריות אחרות כמו צילום, עריכה פסקול וכו' לא מכריזים באירוע הזה)?
בעיני היא לא שולית
וזכיה בה מבטיחה לסרט הכנסות די נאות בארה"ב ובעולם. אבל בכל מקרה, הבחירה באופיר לא צריכה להתחשב בזה – היא פשוט צריכה לבחור את הסרט הטוב ביותר של אותה שנה. וגם הרעיון של לבחור בנפרד את הסרט הזוכה באופיר ואת המועמד לאוסקר היא מוזרה. זה כמו להגיד "זה בעינינו הסרט הכי טוב של השנה, אבל אתם שטחיים מדי כדי להבין את זה, אז בחרנו סרט אחר שיתחנף לטעם שלכם". מלבד זאת, אף אחד לא חשב שעג'אמי או בופור יכנסו לרשימה הסופית לאוסקר – ועובדה שהוא הגיע לשם – אז אולי גם לבית לחם יש סיכוי…
אז הוא לא משעמם כמו התקציר שלו?
(ל"ת)
אני יודע שהיה ברור שהשאלה הזאת תגיע,
אבל עד כמה יש בסרט מסר פוליטי, לא משנה מאיזה צד? אחרי ביקורת כזאת אוהדת אני בהחלט מתכנן לראות את הסרט, אבל פוליטיקה היא משהו שתמיד מפריע לי בסרטים, במיוחד ישראלים.
"בית לחם" הוא מסוג הסרטים
שהקלישאה אומרת עליהם שהם מביאים את המציאות כמו שהיא. קשה להגיד שהוא לוקח צד או מכיל מסר פוליטי באופן מובהק וההחלטה הזאת פועלת לטובתו ולטובת הצופים, לדעתי.
ולכן
אנשים הולכים להתעצבן על הסרט הזה כי הוא שמאלני מדי, ואחרים הולכים להתעצבן עליו כי הוא ימני מדי.
למרבה האבסורד
אבל לפי תקדים "באשיר" אני מניח שזה יגיע רק בגל השני. בגל הראשון אנשים בעיקר יתפעלו.
בהחלט וואוו
מסוג הסרטים ששווה לספוג למענם רצף מביך של "סרטי בצלם" בשביל לקבל סרט כזה פעם בכמה שנים.
לא הכל מושלם – החלק של מיכל שטמבלר בסרט טיפה מעצבן בהתחשב בזה שהיא הפנים היחידות שאינן חדשות ובהתחשב בזה שהיא דמות נשית, הסיפור הישראלי נופל ברמתו מהסיפור הפלסטיני כשברגעים החלשים (והמעטים) שלו הוא מזכיר קולנוע פוליטי מהאייטיז (אני ממש מקווה שחלוקת התפקידים לא הייתה כך שהבמאי-תסריטאי מתרכז בסיפור הישראלי והתסריטאי השותף אחראי בעיקר על הסיפור השני כששניהם אחראים על הקטעים המחברים בין שני הסיפורים, כי זה ממש יקשה עלי להגיד שאני מחכה בקוצר רוח לפרויקט הבא של אדלר) – אבל התוצאה הכללית בהחלט מאוד מרשימה. שיא רודף שיא. אנשי "הזאב הרע" יכולים לקחת מהסיקוונס האחרון של הסרט שיעור או שניים באיך לעשות מתח בצורה אפקטיבית בלי מוסיקה טרחנית, פומפוזית, "גדולה מהחיים", בומבסטית ומלאה בחשיבות עצמית שמעפילה (ומאפילה) על הסרט ופוגמת בתוצר הסופי.
אתה מודע לכך שאפשר להחמיא לסרט אחד בלי לרדת על סרט אחר,
כן?
חוץ מזה שלא הייתה פה ירידה לצורך ירידה? כן
(ל"ת)
לפני שניסחתי זאת בכתב, חשבתי להגיד שאם הפפושלסים היו עושים שימוש מינימליסטי במוסיקה כמו ב"בית לחם" זה היה עושה את "מממ"ה" הרבה הרבה יותר טוב. יכול להיות שהניסוח הסופי נשמע טיפה בוטה מהכוונה המקורית.
לא מסכים
מוזיקה מינימליסטית מתאימה לסרטים מינימליסטיים, ומממ"ה הוא הכל חוץ מזה. זה סרט שעושה שימוש גדול מהחיים בכל אמצעי קולנועי שעומד לרשותו, וזה כולל את הפסקול. אני מוריד את הכובע בפני קשלס ופפושדו על השימוש הבלתי מתנצל שלהם במוזיקה. זה מאוד נדיר בנוף הקולנועי הישראלי, שבו המוזיקה מקבלת יחס שולי ומתפקדת בעיקר כרחש רקע אטמוספרי. מוזיקה היא אמצעי דרמטי לכל דבר, ומממ"ה הוא הסרט הישראלי היחיד למעט "הערת שוליים" שלא מפחד להפגין את זה.
אחת המגרעות הלא מאוד משמעותיות של "מממ"ה"
היא שהסרט לא ממש מותח. "לא מאוד משמעותיות" כי למרות שבתור מותחן קומי הוא לא ממש מותח, הוא עדיין עובד. הוא מצחיק, הוא זורם, הוא מרתק ומאוד מעניין מה יקרה הלאה. אבל כשהפפושלסים ו/או אילפמן מקצינים ממש עם המוסיקה בכל פעם שצריך לחפות על האין-מתח הם למעשה מנציחים את הפער בין הציפיות לאין שאחרי, ואחרי הפעם השלישית שהם צעקו "זאב זאב" ולא קרה כלום הם בעצם הרגו את המוסיקה בסרט מבחינתי כי בשלב הזה המוסיקה הפכה באופן אוטומטי לזמזום מונוטוני וטורדני. אני מניח שיש כאלה שזה עבד עליהם, הרי זאת הייתה המטרה של היוצרים, לי זה די הוריד.
לטעמי גם "הערת שוליים" חטא בזה, אם כי שם זה היה הרבה-הרבה-הרבה פחות משמעותי והרבה פחות מטריד. בין אלו שזועקים את המוסיקה למוות ("מממ"ה", "הערת שוליים") ובין אלו עם הקטע המונוטוני שחוזר על עצמו שוב ושוב בכל פעם שצריך משהו ברקע (כמעט כל סרט מקומי מאז…), "בית לחם" מציג אלטרנטיבה שפויה.
אני לא בטוח למה הכוונה
ב"בכל פעם שצריך לחפות על האין-מתח הם למעשה מנציחים את הפער בין הציפיות לאין שאחרי", אבל אם אתה מדבר על הקטעים שבהם המוזיקה מתעצמת לקראת קליימקס פוטנציאלי ואז בבת אחת נקטעת – אז "האשם" בכך הוא המבנה של הסרט. המוזיקה בסה"כ מנסה להדביק את האירועים שעל המסך, ואני מניח שתחושת ה"זאב זאב" שאתה מתאר היתה נשארת גם בלעדיה. בכל מקרה, מבחינתי הכוח העיקרי של המוזיקה הוא לאו דווקא בקטעי המתח, אלא באווירה הכללית שהיא מייצרת. המוזיקה נוכחת רוב הזמן ברקע, משרה טון מבשר רע ומעוררת אי-נוחות, אך דואגת תמיד להזכיר לנו שמדובר בפנטזיה קולנועית.
אגב, אני הצעתי בזמנו את
ממז"ר. נראה לי יותר קליל ובעל טוויסט מ-מממ"ה![!:)!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_happy.gif" alt="" width="" height="" />)
מוזיקה זה לא הכל
חשוב לציין שבבניית המתח הדבר החשוב ביותר, בעיני לפחות, הוא הקשר שלך אל הדמויות ועצם העובדה שיהיה איכפת לך מה יקרה להן- או מה הן בכלל- ובזה זאב רע נכשל לחלוטין, וזאת מעבר לעובדה שמדובר לדעתי באוברייטד הגדול ביותר מאז פארגו.
איפה מוקרן הסרט הנ"ל?
לא ראיתי לא ביס פלאנט ולא בגלובוס מקס
הוא לא
הוא יופץ החל מה-26 בספטמבר.
ולפני כן
לפי האתר של לב, במקביל להקרנה בפסטיבל חיפה הוא עולה בסוף השבוע הקרוב להקרנות טרום בכורה במספר בתי קולנוע של לב.
חזרתי מבית לחם
סרט ישראלי כמעט תמיד יעשה לי כואב. זאת האמת. או כאב על הזמן המבוזבז, בתוספת עצבים על היומרנות/ החשיבות העצמית/ בזבוז כספי הציבור. או כאב לב של קנאה.
כמובן שאני תמיד מעדיף את השני, כי לפחות מתלווה לו ההנאה מחוויית הצפייה.
יכולתי לסכם ולומר, שהסרט הזה טוב בהרבה מהיצע השוק המקומי. אבל מכיוון שלצערי, זאת לא מחמאה גדולה, אני אשקיע עוד קצת.
מצאתי את עצמי מהרהר תוך כדי הסרט, האם יכול וכל אכזבותיי מסרטים ישראלים קשור אך ורק לתרבות המשחק בישראל. בכלל, בזמן האחרון הגעתי למסקנה שמשחק בקולנוע זה כמו משחק בשוק ההון. המוטיבציה לשחק בשוק ההון, היא הרצון להרוויח כסף, אך הפרדוקס הוא שהיכולת לשרוד בשוק הזה ולהצליח מחייבת אותך לא להיות יותר מידי גרידי. ועל אותו משקל, הדבר שהכי מפריע לשחקני קולנוע בארץ, הוא הרצון להיות כוכב. השוק המקומי עמוס בשחקנים, צעירים כוותיקים, שהחשיבות העצמית שלהם, לא מאפשרת להם להיכנס לדמות. אין להם את הענווה הכה דרושה בשביל לשים רגע בצד את האישיות הכובשת שלהם, בעיני עצמם על כל פנים, ולהיכנס תחת העול והעור של הדמות אותה הם אמורים ללבוש.
זאת לא פעם ראשונה, ששחקנים לא מקצועיים גורמים לסרט ישראלי להתעלות כמה וכמה דרגות מעל סרטים מקבילים המלוהקים על ידי כוכבים. לו הייתי שחקן, הייתי מודאג מאד מהמצב הזה. או למצער, הייתי נרשם במהירות לסדנה למודעות עצמית.
אז עם המשחק סיימנו. הלאה: דיאלוגים.
ב'מי מפחד מהזאב הרע' סבלתי. זאת האמת. אני מבין שאני מהבודדים שכך, ואני מכבד את החולקים עלי. אך אני מקווה שגם חובבי הז'אנר, יסכימו איתי שהדיאלוגים בסרט הזה נלקחו היישר מהדראפט הראשון. בבית לחם הדיאלוגים מושקעים, מהודקים, ואני מוכן להתערב שהכותבים המצוינים דקלמו אותם שוב ושוב מול מראה, שוב ושוב מחקו וכתבו עד שקבלנו את התוצאה המצוינת. ללא מעט תסריטאים ישראלים הייתי ממליץ בחום לראות את הסרט הזה שוב ושוב. מי יודע, אולי יצא מזה משהו.
ובאופן כללי:
אני מודד סרט בצורה מאד פשוטה. יש לי פרמטר אחד ויחיד. נהניתי או לא. אני מוכן לאתגרים, אך עדיין דורש באופן חד משמעי את מלוא ההנאה מהסרט. שתיקות ארוכות, תובנות עמומות, ונרטיב מינימלסטי לא עושים לי את זה. באתי לשמוע ולראות סיפור, ואני רוצה לדעת טוב מאד מי נגד מי, מי רוצה מה, מה המוטיבציה של הדמויות ומה קרה בסוף. כשאני לא מקבל את זה לא נעים להיות לידי. בלא מעט סרטים ישראלים אין את זה. וכמו בציור פוסט מודרני סומכים על הצופה שלא ירצה לצאת טמבל.
בבית לחם, קיבלתי מלוא חופניים עלילה, מניעים (כמעט) תמיד ברורים היטב, ואחת לכמה סצנות פעימות לב מוגברות. יוצרים חכמים ולא מתחכמים, שמחויבים לקהל שלהם, ולא מתנשאים מעליו. וכמו שפתחתי סרט יותר טוב בהרבה מההיצע המקומי. בוודאי הטוב ביותר בשנה החולפת, ואולי אף מחליף בראש הרשימה את הישראלי הטוב בכל הזמנים. (חגיגה בסנוקר כמובן)
סרט חובה
אני מניחה ש"מדהים" היא מילה חיובית מדי לתיאור הסרט "בית לחם". אמנם הסרט היה באמת אחד מהטובים ביותר שצפיתי בהם השנה, אבל הנושא שלו כל כך כאוב שאבחר להשתמש במילה "מרשים", שאינה כל כך בוטה בחיוביותה. בכמה מילים, הסרט מדבר על רזי, בכיר בשב"כ אשר יוצר קשר עם סנפור, אחיו של מחבל פלסטינאי בכיר. מעבר לסכסוך הישראלי-פלסטינאי, שהוא עיקרו של הסרט, אחד המוטיבים היפים ביותר של הסרט הוא הבילבול של נער בן 17 שנקלע למצבים כל כך מסובכים ולא מזוהים ע"י אנשי העולם המערבי והנאור.
לאחר שיירה מעיקה של סרטים שמאלניים בוטים, סוף סוף הגיע סרט אמיתי, בועט וקשה שמציב לנו מראה מול הפנים. בלי לנקוט בעמדה פוליטית, הסרט פשוט מוכיח באמצעות ההשתקפות העגומה שהוא מציג שאין לנו פרטנרים לשלום…
בנימה אופטימית זו אני ממליצה לכל בעלי הלב (החזק והחלש גם יחד) לצפות בסרט אמין, מותח להפליא, עשוי היטב ומשוחק בצורה נפלאה (אני מופתעת מהמשחק הנפלא של צחי הלוי, שסיים מקום רביעי בthe voice. לא רק לשיר הוא יודע)
אם הסרט לא נוקט עמדה פוליטית,
איך מבינים ממנו שאין פרטנר לשלום?
זו לא שאלה קנטרנית, אני באמת רוצה לדעת.
כי זו תמונה מפוכחת ולא קשורה לעמדה פוליטית
לא צריך להיות ימני קיצוני בשביל להבין שאין עם מי לדבר בצד השני.
בוא נדבר על זה!
אז ככה: דעתי השנויה במחלוקת על המצב הבטחוני-פוליטי בארץ ומה שצריך לעשות בקשר אליו הוא ש-אה, רד פיש? זה אתה? אני קצת מופתע לראות אותך ככה. בחדר שלי. עם סכין. אפשר אול…
.
.
.
*רעש סטטי*
זו עמדה פוליטית
מפוכחת או לא זו שאלה (פוליטית).
אני חושב שנוטים לבלבל בין "נוקט עמדה פוליטית" לבין "מטיפני". סרט יכול להיות פוליטי לגמרי ועדיין לא להציג את המציאות בצורה פשטנית. למען הסר ספק – אני חושב שהעמדה "אין עם מי לדבר" היא עמדה פשטנית למדי (כמו גם ססמאות כמו "ציונות היא גזענות"), אבל בהתחשב בביקורת שהסרט מקבל משני הצדדים של הקשת הפוליטית, אני לא בטוח שזה באמת המסר שהוא מנסה להעביר.
שפן הלוח
אל תשכח שיש גם הבדל בין סרט פוליטי לסרט שנוקט בעמדה פוליטית. סרט פוליטי פשוט מתאר מצב פוליטי קיים, ואילו סרט שנוקט בעמדה פוליטית מכוון אותך מלכתחילה להיות לא אובייקטיבי. באשר ל"אין עם מי לדבר" – זו כבר הפרשנות האישית שלי..
אה, זה פשוט
אני לא חושב שיש כזה דבר "אובייקטיבי". ואפילו אם היה – בטח שסרטים עלילתיים מעצם טבעם אינם כאלה (ולא צריכים להיות). מה שכן, זה לא סותר את היותם כוח חזק בעיצוב התפיסה שלנו של המציאות ולא מסיר מהם את האחריות לחתור לאיזו אמת ולתאר את חווית המציאות (גם אם היא פוליטית) על כל אכזריותה ומורכבותה.
הנקודה שלי בכל הדיבורים האלה
היא שסוף סוף יש סרט אמין, שאינו מושחת בידי מפיקים שמאלניים שהופכים את כל המציאות: משמיטים פרטים, מגזימים בתיאורים מסויימים ומדגישים את מה שנראה להם לנכון, בהתאם לרוח ההומאניטרית יפת הנפש שלהם
אולי אין סרט אובייקטיבי ב100%, אבל הסרט המדובר חושף את שני צדי המטבע, וזה מה שמקסים בו בעיני
מאושרת שסרט מציאותי זכה בפרסים סוף כל סוף
אם אין שני אנשים שמסוגלים להסכים ביניהם על מה היא המציאות בארץ,
[חוץ מ, כנראה, את ויובל אדלר], איך סרט כלשהו יכול להיות מציאותי?
כלומר, ההגדרה שלך לסרט מציאותי הוא סרט ימני.
מה לעשות, העמדה שאומרת ש"אין פרטנר" היא עמדה ימנית. יכול להיות שלהשקפתך זה גם נכון, זכותך, ובמקרה הזה ההשקפה של הסרט, לדעתך, צודקת. זה לא הופך אותו ללא-פוליטי, זה הופך אותו לתומך בצד הפוליטי שלך. המפה הפוליטית לא מתחלקת לנכון ולשמאל (או לנכון ולימין).
(אגב, אני בכלל לא מסכים שזה מה שהסרט הזה אומר. אני חושב שכמעט כל אחד יוכל לראות בו אישוש או התנגדות לכל השקפה פוליטית על פי נוחותו).
הבהרה
כולם פה מבלבלים מעט. ההשקפה שלי, שהתבטאה בתגובה הראשונה שלי, היא פוליטית לכל דבר-"אין פרטנר" היא אמירה פוליטית בצורה שלא משתמעת לשתי פנים. לעומת זאת, הסרט עצמו לא מחנך לחשיבה הזאת, הוא פשוט מציג מצב מסויים שלפי הפרשנות הפרטית שלי מתפרש בתור "אין פרטנר". הפרשנות שלי עדיין לא אומרת שהסרט נוקט בעמדה פוליטית, או תומך בעמדתי בדרך כלשהיא, שכן הפרשנות עברה בגלגלי המוח שלי, לא של אף אחד אחר. אני בטוחה ששמאלניים יתמללו את הסרט ל"איך היהודים מעמידים את הפלסטינאים האומללים במצב נורא שכזה. חייבים, מצד העם היהודי, לעשות מאמצים רבים יותר להשגת שלום כדי לא להגיע למצבים נוראים כאלה". ואת זה אני אומרת בשיא הרצינות, לא בלעג אם חלילה זה מה שמשתמע..
עוד דוגמא הממחישה את דבריי היא הדרך בה אמא שלי, שצפתה בסרט גם היא, פירשה אותו. העמדות הפוליטיות שלנו די דומות, אבל במוח שלה הסיסמא "אין פרטנר", בכלל לא הבזיקה…
מעניין. לזה קוראים 'נרטיב'..
אין כזה דבר אמנות ימנית
מצחיק לחתום את זה ככה. אבל זה פשוט זרם לא נאור. כל מורה ומרצה שהכרתי אי פעם טען את זה. זה לא מסר חיובי ואופטימי וגם לא כל כך חכם או חדיש
זה לא מצחיק. זה מתנשא באופן מחריד.
(ל"ת)
(וגם לא נכון, אלא אם אתה מגדיר כל "אמנות ימנית" כ"לא אמנות", ואז בהכרח זה יהיה נכון)
(ל"ת)
וזה דורש לפסול זרמים שלמים
כמו פוטוריזם.
מזל שהתמזל מזלנו
ופגשנו מישהו נאור כמוך שיסביר לנו מה הדעות הנכונות ומה לא.
נכון וגם
הימין בארץ הולך ונהפך להיות פאשיסטי (בנט, רגב וליברמן יובילו אותנו לתהומות בעתיד), השמאל נאיבי ולא ריאלי והפלסטינים מתקשים להחליט בבירור מה הם רוצים.
לכן, המציאות היא כה מורכבת וקשה לפיענוח ואדלר עסק בפלח אחד של המציאות, בלי לסטות או לנקוט עמדה (אפשר לבקר אותו על כך, לדעתי האישית אין צורך) וכל הכבוד לו שהלך עם אמת קולנועית לכל דבר.
הוא פשוט מציג תמונת מצב קיימת, שמציגה את
הרגשות והתפישה של שני הצדדים. הוא מכיל עובדות, בלי עירוב של מסרים סמויים לכאן או לכאן. מה שהשתקף מכך (בעיני לפחות), זה שאין פרטנר לשלום, לפי ההתנהלות השטנית של הקיצון הדתי, שידוע כי מנהל את הרשות אפילו אם העם עצמו לא מסכים איתו והיה רוצה פשוט לחיות..
כי הוא עוסק בפלגים הקיצוניים
והם, כידוע, מתנערים מהמילה "שלום" ובהכרה כזו או אחרת בזכותינו להתקיים.
מדויק וקולע,סרט חובה
(ל"ת)
בשום אופן אל תקראו את הביקורת של שי שגב ב'מגפון' אם לא ראיתם את הסרט.
הוא מספיילר אותו בסנל"ל אדיר בלי שום אזהרה.
הסרט הזה צריך להיות מוצג בבתי ספר
(תיכוניים, כן?)
בשום סרט אחר לא ראיתי אבחנה כל כך חדה של המצב והאזור שאנחנו נמצאים בו, מי האנשים שנגדנו וגם מי האנשים שאנחנו. בתוך כל זה, הסרט גם מצליח למתוח אותך ולקשור אותך לדמויות, עד שבלי קשר לאיזה צד אתה נמצא, אתה כמעט מצליח להבין מה עובר על רזי וסנפור.
אחרי שהסרט נגמר בשוט הסיום המדהים שלו, כל הקהל ואני בתוכו פשוט נשארנו עוד איזה שלוש דקות בשקט מול המסך, בהלם ממה שראינו. בהחלט סרט איכותי שראוי לפרסים ולמחמאות שקיבל ועוד יקבל.
נדיר שיוצא בארץ סרט ישראלי
שכולם אוהבים. אני שומע מחמאות על הסרט הזה מכל מקום, כולל כאלה מאוד לא צפויים.
אז הנה -
לא עפתי. בכלל לא. כמה רגעים יפים של משחק, בימוי וכתיבה (הייתאם עומרי בתפקיד בדאווי הוא התגלית הגדולה של הסרט, בעיני. דמות מצוינת שכתובה היטב ומשוחקת מעולה), אבל בסך הכול לא מחדש הרבה. לא מותח, לא מרתק, ולקראת הסוף (המגניב דווקא, משהו בין "כלבי אשמורת" לאחים כהן) כבר התחלתי לנקר לגמרי. בינוני מאוד. השוואה בינו לבין "הזאב הרע" שוות ערך להשוואה בין תפוזים למטבוחה, אבל במקרה הזה – כן, אין ספק ש"בית לחם" הוא לא הסרט הישראלי הכי טוב שראיתי השנה (או השני הכי טוב, כשנזכרים ב"בננות" המקסים).
מסכים
וגם, בסשן שאלות ותשובות עם הבמאי, הוא ציין שהסרט עבר כבר את ה-150,000 צופים ושזה הפתיע גם אותו.
!Fascist
.System of government, characterised by extreme dictatorship," Seven across"
שיט - ספויילר מעלי. שכחתי לסמן!
(ל"ת)
בבקשה לסמן ספוילר
(ל"ת)
ביקורת על הסרט בית לחם
בסרטו החדש והמצוין 'בית לחם' בוחר הבמאי יובל אדלר להתבונן בסכסוך דרך משקפיים חדשים ולהעביר את הסיפור מן התחום הגיאופוליטי לזה האנושי-פסיכולוגי, לעסוק באדם במקום באדמה, ועל ידי כך לטעון כי הנרטיב של כל צד הוא משמעותי וזקוק להקשבה, גם אם לא להסכמה. הרשימה החדשה בבלוג, עוסקת בסרט ובדילמות המוצגות בו בראי מאבקם של יעקב ועשו בפרשות השבוע שיבואו. מוזמנים לקרוא
ביקורת על הסרט באתר
אני מניח שכבר מאוחר מדי להניח שתתפרסם אחת כזו, נכון?
חבל, כי מכל הסרטים הישראלים שיצאו השנה (שעליהם כן התפרסמה ביקורת) הסרט הזה לדעתי היה טוב בכמה וכמה רמות מעל. בלי קשר לעניינים כמו המשמעות העמוקה המסרים וכו' – מבחינה קולנועית נטו, זה היה סרט שפשוט הרגיש מהוקצע ונכון (דברים שלא הרגשתי ב'לצוד פילים' ו'פלאות').
סרט טוב למדי
יובל אדלר נובר במציאות נסיבתית ומחלץ ממנה פריטים ופרטים, כמו ארכיאולוג, בהם הוא משקיע מרצו וטורח להרכיב בעזרתם מודל אמין, מקצועי ומהפכני של קטסטרופה, האמת האנושית וקלקלתה. התסריט מיטיב לשמור על אש קטנה כשצריך ויחד עם זאת הוא גם דוחס את הדמויות למאבקים פנימיים וחיצוניים רבי עניין ומתח. המצלמה מספרת סיפור מנקודת מבט פלסטינית, בעוד השב"כ הוא סוג של עלילת רקע עם מטרה לפתוח צוהר לעולם בו שולטות נקודות קיצון מרוחות באידיאל מלוכלך. הסרט, אם כך, עושה עבודה טובה מאוד. אין בו תשוקה להאשים ולגעור באי אלו מהצדדים, רק מגע אותנטי חזק מהרגיל. לא תמיד קיים בו איזון ברור אבל זה בהחלט סרט ישראלי בולט בנוכחותו.