הדמויות וההופעות שהכי אהבנו בשנת 2024

מאת
כותבי עין הדג
– פורסם ב 13 בינואר 2025Posted in: featured, הגיגים
20 ההופעות (ובונוס) שעשו לנו את השנה: מנבל השנה, לאניגמת השנה, לרובוט השנה ועוד.

פעם שמינית קרפצ'יו דגים, או משהו.

למי שזה הפעם הראשונה שלו: ההופעות הנ"ל הן לא ניסיון לקבוע באופן אובייקטיבי מי היה הכי טוב, אלא מקבץ של הופעות שעשו לנעמה וליהונתן את השנה, עם דגש מסוים (אם כי לא תמיד) להופעות שנוטות להישכח בצד בעונות הסיכומים והפרסים. נצא לדרך.

הורה השנה: סאקורה אנדו בתפקיד סאורי ב"תמימות"

סאורי רק מנסה לעשות את הכי טוב שלה בתוך סודות וגינונים חברתיים שמסווים ממנה את האמת. על אף כל הסרט שהיא גורמת, תמיד אפשר להזדהות איתה כי המוטיבציה שלה תמיד ברורה: היא רק רוצה את הטוב ביותר עבור הבן שלה. כלומר, זה מה שהיא אומרת. מה שהיא באמת רוצה זה לדעת שהיא לא דפקה את הבן שלה מעבר לכל תקנה בהחלטה לשלוח אותו לבית הספר, או בגלל אלף ואחד דברים אחרים שהיא עשתה.

כי סאקורה אנדו הצליחה לקלוע בול לפחד הגדול של הורים שהוא "אני מקווה שלא הרסתי את החיים של הילד שלי". כי הורים מתבקשים לקבל החלטות פשוטות כמו "לשלוח את הילד לבית הספר" והם לא יכולים לדעת אי פעם האם זאת תהיה ההחלטה שתהרוס הכל או דווקא תרים אותו ותגרום לו להצליח בכל דבר שיעשה. כאמור, היא רק רוצה את הטוב ביותר עבורו, אבל היא תסתפק בלא להרגיש אשמה על איזה מין סוג הורה היא. ואולי זה אותו דבר. (יהונתן צוריה)

זוכי עבר בקטגוריה: ריי רומנו והולי האנטר ב"חולי אהבה", ג'ון צ'ו ב"חיפוש" + אנה קנדריק ב"בקשה מסתורית" קולין צ'או ב"מותר לאהוב"' מיה רודולף ב"לוקה" ו"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות", נאנא קוני ב"מרסל הקונכייה עם הנעליים", רייצ'ל מקאדאמס ב"אלוהים אתה שם? זאת אני, מרגרט"

גיבור השנה: קוז'י יאקושו בתפקיד היראיאמה ב"ימים מושלמים"

רוב מה שיאקושו עושה בסרט הזה הוא פשוט לעשות דברים. לקום בבוקר. לקרוא ספר. ללכת ברחוב. להתקלח. לנקות שירותים. לנהוג. ״ימים מושלמים״ הוא סרט צנוע במידותיו ובמטרותיו, והוא שואב אותנו לעולם הפנימי של אדם שמדבר מעט ומביע את עצמו דרך פעולות פשוטות ושגרתיות, שלכל אחת מהן הוא מתמסר בכל לבו. הכוח של יאקושו כשחקן זוהר כאן דווקא בגלל שאין לו הרבה רגעים דרמטיים להשוויץ בהם ביכולות שלו. אין מונולוג דרמטי, או סצנת וידוי מרגשת, או עימות – יש רק את חיי היום יום. אפילו כשדמויות אחרות ממש מתעקשות להניע את היראיאמה לפעולה כזו או אחרת הוא נשאר במקום. ועדיין, מהדברים שהוא בוחר לעשות, בין אם זה משחק עם זר מזדמן או החלפת מבטים או שיחה עם האחיינית או הבעת פנים שכמעט בטעות חומקת ממנו – אנחנו לומדים עליו בדיוק כמה שאנחנו צריכים. (נעמה רק)

זוכי וזכוות עבר בקטגוריה: לורה דרן ב"אחרוני הג'דיי", דנאי גורירה ב"הפנתר השחור", שון כבשון ב"שון כבשון: עף על החלל", אלה לוריין ב"שיער רע", מקנה גרייס ב"מכסחי השדים: החיים שאחרי", מישל יאו ב"הכל בכל מקום בבת אחת",  איב יוסון ב"פלורה ובנה"

תלמידת השנה: קרול קיין בתפקיד קרלה קסלר ב"בין בתי הכנסת"

רשימת המורים הקולנועים הזכורים והאהובים ארוכה ומכובדת, אבל משום מה אין ממש מורשת מכובדת שכזו של תלמידים. אולי כי כולנו קצת תלמידים, אולי כי יש משהו פחות כיף בהיסחפות אחרי מי שלומד ולא אחרי מי שכבר יודע, ואולי כי לרוב את הליהוק המשמעותי שומרים למורה ואז כל הפוקוס הולך אליו. אבל בכל זאת גם ללמוד צריך לדעת, וקרול קיין מלמדת אותנו איך ללמוד, בסרט שבו הסקרנות שלה, היושרה שלה, האופטימיות שלה ואהבת האדם והידע שלה מפצים על עולם מסובך, מסורבל ומלא באינטרסים שלא תמיד מתיישרים עם מה שהמורה שלה צריך. כן, חשוב להיות מורה טוב, אבל פחות מדי סרטים מראים לנו איך להיות תלמיד טוב שלומד בענווה אך בדרישה בסיסית לכבוד – ודמותה של קרלה, מראה לנו בדיוק איך. (יהונתן צוריה)

זוכי עבר בקטגוריה: ביני פלדסטיין ב"חורשות את הלילה"

רובוט השנה: דיוויד ג'ונסון בתפקיד אנדי ב"נוסע השמיני: רומולוס"

קשה שלא להשתכנע במלוא הכנות הרגשית של אנדי – טיפוס שגם כשאנחנו לא בטוחים לגמרי בכוונותיו ובאינטרסים שלו, עדיין מראה שלא קל להיות אנדרואיד. כלומר, ״אדם מלאכותי״. ההברקה הגדולה של הדמות היא העובדה שהיא מכילה כמה דמויות בחבילה אחת, ומשתנה בהתאם ליכולות והזיכרונות שמועמסים עליה. ג׳ונסון מבצע את השינויים האלה בצורה מושלמת ומצטיין בתור כל סוג של אנדי שאנחנו פוגשים. הוא יודע להיות פגיע ומפחיד, מרשים ומגניב (עם מבטא בריטי מודגש) או שבור ומלא באגים, לוחם או אח מסור או שניהם. זה לא סרט מדע בדיוני, זה תיק עבודות. (נעמה רק)

זוכי עבר בקטגוריה: קיילב לנדרי ג'ונס ב"פינץ'"

ה"פחות זה יותר" של השנה: ז'ולייט גרפי בתפקיד קלי-אן ב"חדרים אדומים"

מה לעזאזל היא חושבת? למה היא מגיעה כל פעם למשפט הזה? למה היא משחקת פוקר? למה היא מתחברת עם האישה הקריפית הזאת? למה? מה? הסרט תמיד משאיר אותנו מרוחק מדמותה של ז'ולייט גרפי והסרט – וההופעה – רק מרוויחים מזה. מונולוג ארוך שמסביר משהו היה מפספס את המטרה, וסיפור רקע סוחט דמעות היה רק מוריד. גרפי מבינה את הדמות, ויודעת שהדמות הזאת רק רוצה להיעלם ברקע בשביל לעשות את מה שהיא חושבת שנכון לעשות. וככל שהיא עושה פחות בשביל להראות את זה, ככה אנחנו מרותקים יותר. (יהונתן צוריה)

זוכי עבר בקטגוריה: אדם דרייבר ב"פטרסון", דניאל קאלויה ב"אין מצב",  לילי גלדסטון ב"רוצחי פרח הירח"

צוות השחקנים של השנה: נשארים לחג

דעותיי על הסרט כבר נידונו באתר הזה, וכמו כל היבט אחר בו, גם בגזרת המשחק והליהוק אני חושבת שהוא מושלם. נתחיל מדומיניק ססא, תגלית כל כך משמחת שאני כבר מתה לראות בעוד סרטים ותפקידים. הוא כל כך מושלם פה שגם אם זה יהיה הסרט האחרון שלו אי פעם הקריירה שלו עדיין תהיה יותר מרשימה משל כמה שחקנים עובדים בהוליווד. נמשיך לפול ג'יאמטי, שהוא קצת הפוגה קומית והרבה כאב וקרקוע למציאות ששובר את הקלישאה של סרטי כריסמס ונוגע לליבנו (אבל גם מעורר רחמים, לפעמים). וישנה גם דאווין ג'וי רנדולף, הלב, אישה שהיא בו זמנית כובשת, מתוקה, אבודה, מצחיקה וחזקה מאין כמוה. יש עוד דמויות, פחות חשובות אבל לא פחות כיפיות. נציין במיוחד את מייקל פרובוסט בתפקיד שחקן הפוטבול ארוך השיער שלא ברור אם הוא חמוד או סתם דושבג מנומס. (נעמה רק)

זוכי עבר בקטגוריה: "תברח", "סטאלין מת!", "פרזיטים", "נשים קטנות", "לילה אחד במיאמי", "החליפה", "אסטרואיד סיטי"

פריצת השנה: קיילי ספייני על הופעותיה ב"הנוסע השמיני: רומולוס", "פריסילה" ו"הקרב על אמריקה" 

טכנית, ראיתי את קיילי ספייני עוד ב-2018 ב"זמנים קשוחים באל רויאל", עובדה שאני מציין רק כדי להעלות את הסרט המוצלח הזה מהאוב שבו הוא נשכח. אבל ב-2024 (הישראלית), ספייני הציגה שלושה נימוקים משכנעים למה כדאי לשים לב אליה: בדרמה הרגישה שבה היא הפליאה לגלם את פרסיליה פרסלי הכלואה בכלוב זהב, במותחן האקשן המחוספס שבו נאלצה להתחנך מהר על כמה העולם לא הוגן, ובסרט האקשן-אימה שבו נאלצה ללעוס מסטיק ולבעוט בישבנים של חייזרים (וממש נגמר לה המסטיק). ותראו מה זה, היא הראתה שהיא יכולה לעשות את כולם. אז כן, גם פאוול וסוויני כבודם במקומם מונח – ושניהם כמעט הופיעו ברשימה הזאת (סוויני על "ריאליטי", פאוול על "היט מן") אבל צריך לדבר על ספייני, ואני מקווה שהשנים הקרובות יתנו לנו עוד הרבה הזדמנויות לעשות כך. (יהונתן צוריה)

צמד השנה: פדרו פסקל ולופיטה ניונגו בתפקיד פינק ורוז ב"רוז הרובוטית"

רוז, שהיא בעצם רובוט מדגם ROZZUM, היא דמות שמעלה שאלות קיומיות עמוקות למדי גם בנוגע ליצורים ביולוגיים לגמרי. כמה מהרצונות ומהאופי שלנו מגיע מה"תיכנות" שלנו? עד כמה אנחנו יכולים לסמוך על הרגשות שלנו? איך אנחנו מבטאים אהבה, והאם הנמען שלה מבין שזה מה שזה? כל אלה משיבים במהרה על השאלה עד כמה אפשר להזדהות עם דמות שכל הזמן מזכירה לנו עד כמה היא מבוססת אלגוריתם – ולו רק בזכות הסצנה שמתמקדת כולה בזה שאף הורה לא לגמרי מרגיש שהוא מתוכנת כראוי לגדל ילד. 

השועל, בינתיים, הוא מי שאמור לאזן את החייזריות של רוז וללמד אותה להיות יותר מותאמת לחברת החיות, אבל בתכלס רק לומד ממנה בעצמו איך לאהוב, לדאוג לאחרים ובעיקר להרגיש את הרגשות שלו, אפילו שחיה לחיה זאב (או שועל?).

שני אלה הם בהחלט לא הפעם הראשונה שסרט ילדים הציג זוג שכלל דמות אחת מאוד לחוצה אבל גם כנה רגשית ואחת שהיא ציניקנית וקשוחה כדי להסתיר עד כמה היא בעצם רגישה בעצמה, אבל השנה (לכל הפחות) אף אחד לא עשה את זה טוב יותר. (נעמה רק)

זוכי עבר בקטגוריה: אן האתאווי וג'ייוסון סודייקיס ב"קולוסאל", קיאנו ריבס ווינונה ריידר ב"היעד… חתונה", קייס נאשף ויניב ביטון ב"תל אביב על האש", וינס ווהן וקתריון ניוטון ב"פריקי", אביגיל הררי ורן דנקר ב"אחד בלב", ניקולס קייג' ופדרו פסקל' ב"משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק", קולין פארל וברנדן גליסון ב"רוחות אינישרין"

סוכן השנה: ג'ון אורטיז בתפקיד ארתור ב"מעשייה אמריקאית" 

אני ונעמה כבר החלטנו ששוב נפנק את ג'פרי רייט בכבוד המגיע לו (אחרי שעשינו את זה לפני שלוש שנים עם "הכרוניקה הצרפתית") אלא שאז נזכרתי במונולוג קצר שארתור, הסוכן של מונק, מספר לו בניסיון לשכנע אותו למכור את הספר, והבנתי משהו לגבי ג'ון אורטיז: הוא אחד השחקנים הכי טובים בתפקיד המסובך של "חבר-מנטור", שבמקרה הזה הוא בכלל סוכן. 

ארתור הוא סוג ספציפי של חבר. יש אנשים אחרים בסרט שמנסים לעודד את מונק לשפר את עצמו, לקבל אהבה ולטפל בעצמו אבל ארתור פשוט רוצה שמונק יעשה את ההחלטות החכמות ביותר שהוא יכול, בלי לשפוט אותו יותר מדי ובלי לנסות לתקן אותו. כאמור, סוכן – התפקיד שלו הוא לא לתקן את הלקוח שלו, אלא לייצג אותו באופן הטוב ביותר. ואורטיז שופע מהקסם הלא שיפוטי הזה (שאפשר לראות גם בתפקיד האחר המוצלח שלו השנה בטלוויזיה, רו ב"קוף רע". לא אשקר שזה פקטור מסוים לבחירה בו).

בתקופה שיפוטית וכאוטית שכולם מנסים להגיד לך כמה אתה לא בסדר, ושבעיקר אתה אומר לעצמך כמה אתה לא בסדר יש משהו מנחם במי שתמיד בצד שלך, אפילו כשאתה מחליט לקרוא לספר שלך "פאק". לכל אחד, בסופו של דבר, מגיע אורטיז שכזה. (יהונתן צוריה)

שחקנית השנה: אמה סטון בתפקיד בלה בקסטר ב"מסכנים שכאלה"

בהתחשב בזה שאמה סטון מובילה את סקר הופעות השנה באתר הזה ממש, האם אתם באמת צריכים שאני אסביר למה ועד כמה ההופעה הזאת מדהימה? ובכל זאת, לא נתעצל ונציין כמה דברים לזכותה: זאת הופעה שהיא לא רק מיוחדת, מצחיקה וממגנטת, אלא גם חכמה. שפת הגוף והמחוות שסטון בוחרת משתנות כל הזמן בהתאם לגיל המנטלי של דמותה, כשלכל דבר ״מוזר״ שהיא עושה יש הצדקה. היא לא מפחדת להתחרפן ולהתלכלך, אבל היא גם מעניקה לבלה מהזוהר והקסם שלה, כך שאנחנו לגמרי מבינים למה כולם מתאהבים בה.

אפשר לציין על הדרך גם את שלוש ההופעות השונות והכיפיות של סטון ב"סוג של חסד", שיתוף פעולה נוסף עם הבמאי יורגוס לנתימוס, וגם שם היא נהדרת ומרגשת לרגעים. ועדיין, הדובדבן היה ונשאר בלה בקסטר – לא פחות מהופעה של פעם בחיים. (נעמה רק)

זוכי עבר בקטגוריה: אית'ן הוק, לופיטה ניונגו, אלזיבת מוס, אנדרו גארפילד, אנטוניו בנדרס, מרגרט קוואלי

דפוק השנה: קרלו אקווינו בתפקיד אריק ב"The Missing"

הכל בסדר עם אריק, חוץ מהקטע הזה שאין לו פה. ושאף אחד לא שם לב לזה. וזה היה יכול להיות ממש בסדר אבל עוד איברים מתחילים להיעלם לו, ואולי כדאי שאריק יטפל בחייזר הזה שבא לחטוף לו איברים ולמען השם – משהו לא בסדר עובר על אריק, הא? 

"הנעדר" הוא לא רק סרט מומלץ ונהדר בגלל האופן שבו הוא משתמש באנימציה כביטוי נפשי (אבל הוא גם) אלא גם בגלל הכתיבה והמשחק המדויקים של הדמויות שבו, ובראשן אריק. שמדבר כמו דמות שחקן במשחק מחשב אבל נוגע ללב ומצליח להעביר את הצופים במסע המטלטל שלו למצוא חזרה משהו מהנפש שלו. כי היו השנה הרבה אנשים דפוקים, במובן שמשהו אצלם דפוק ושובר והם רק צריכים שמישהו אולי יצליח לרפא אותם – אבל אף אחד לא היה דפוק באופן שובה לב כמו אריק. (יהונתן צוריה)

זוכי עבר בקטגוריה: כריסטופר אבוט ב"בשלוש"

אניגמת השנה: סנדרה הולר בתפקיד סנדרה ב"אנטומיה של נפילה"

מעריצי הסרט (ואני ביניהם) מסתובבים בעולם כבר חודשים ומדקלמים רפליקות נבחרות מהסצנה הכי דרמטית שלה, וברור למה – היא איקונית בצורה בלתי רגילה והיא הרבה. אם קוז׳י יאקושו אומר הרבה במעט, סנדרה הולר נותנת המון כדי להגיד מעט. היא מסעירה, היא נוגעת ללב ומרגשת, היא חשודה, היא מפחידה, היא נוראית וקרה, היא אוהבת ומקסימה והיא דברים שונים בעיניים של אנשים שונים. כל ההופעות בסרט הזה אדירות (עובדה, הוא הצליח להכניס כלב למקום 17 ברשימת ההופעות באתר), אבל הולר מתעלה על כולם בגלל הדואליות המטורפת שהיא מציגה כאן. גם אחרי יותר משעתיים איתה, אנחנו עדיין לא בטוחים לגמרי מי היא, וזו בדיוק הנקודה. (נעמה רק)

זוכי עבר בקטגוריה: סטיבן יואן ב"בערה", לורה דרן ב"סיפור נישואים", אוברי פלאזה ב"דוב שחור", ניקולס קייג' ב"פיג", דריל מקורמק ב"אף פעם לא מאוחר", ג'וליאן מור ב"הצצה ליחסים"

נבל השנה: ג'סי פלמונס ב"קרב על אמריקה"

אתה יודע ששחקן הוא זיקית כאשר אתה יכול בתפקיד אחד לרצות להיות החבר הכי טוב שלו ובאחד הבא לבקש ממנו צו הרחקה. פלמונס מתהדר בדיוק במראה מתעתע שכזה, שלרוב הוא מנצל לתפקידים קריפיים או נבזיים אבל גם יצא לו לשחק דמויות חמודות ותו לא. אבל מה שהופך את התפקיד שלו ב"קרב על אמריקה" לכזה מוצלח זאת העובדה שהוא מתהלך בדיוק על הקו המתעתע. כן, ברור מהרגע הראשון שהוא לא בעד הגיבורים – אבל כמה באמת נוראי הוא? האם הוא רק רוצה לבסס דומיננטיות? להבין מה מקור הטעות? או שמא, כפי שמתברר, הוא רוצה להבין "איזה סוג של אמריקאים" הגיבורים שלנו. ובמשפט מצמרר אחד, פלמונס קולע לכל החרדה שבבסיס הסרט, ולכל החרדה של אומה שלמה שתרמה להיווצרות של סרט שכזה. (יהונתן צוריה)

זוכי עבר בקטגוריה: מייקל קיטון ב"ספיידרמן: השיבה הביתה", סוהייל נאייאר, מנוג' מהרא, אמנדיפ סינג, דינש קומאר, אמריטפל סינג, קאפיל קומאר נטרה ב"מלון מומבאי", טוני לונג ב"שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות", ג'ק בלאק ב"האחים סופר מריו: הסרט"

 האיום המשולש של השנה: זואי סלדנה בתפקיד ריטה מורו קסטרו ב"אמיליה פרז"

סליחה שאני שואלת, אבל ידענו שזואי סלדנה יודעת לעשות את כל הדברים האלה? כלומר, ידעתי שהיא שחקנית מעולה, אבל לא ידעתי שהיא גם שרה? טוב?? ורוקדת??? גם טוב???? 

וברצינות רגע, "אמיליה פרז" הוא סרט די מפלג שגם מעריציו כנראה יודו שהתסריט הוא לא החלק הכי חזק שלו, ובפרט ריטה היא דמות לא לגמרי פתורה שהסרט קצת זונח באיזשהו שלב לטובת המלודרמה של אמיליה, ג׳סי וכן הלאה. ועדיין, בביצועה המיומן של סלדנה הדמות הזו מצליחה לכבוש את הצופים ולהשאיר את הזרקור עליה לכל אורך הדרך (ואגב זה, מועמדויות לשחקנית משנה?! נו באמת). היא מציגה פה שילוב מופרך אבל מדויק בין ריאליזם ופנטזיה, מחזמר גדול מהחיים ושקיות מתחת לעיניים. והיא באמת מצוינת בכל האספקט המוזיקלי – כל השחיקה והתסכול שהיא מסתירה בשאר הזמן מתפוצצים על המסך כשהיא מתחילה לשיר, לרקוד על שולחנות או לשחק בתוספות השיער של אישה רנדומלית במסיבה. (נעמה רק) 

הדמות הכי כיפית בסרט מבאס: צחי הלוי בתפקיד המפקח שריקי ב"מזל חתולה"

"מזל חתולה", "אחד משני הסרטים הישראלים הכי מצליחים השנה" בשבילכם, הוא סרט עם טון חמקמק שמכשיל את עצמו. סביון ועמיר רוצים לעשות משהו פארודי ופרוע, אבל הלב הרחב שלהם מחזיר אותם כל הזמן למחוזות ה"מכתוב" שדורש שניקח את הסיפור ברצינות. הצמד מנסים את ידם במשהו משוחרר יותר ולרוב לא מצליחים, לצערנו, ולכן תודה לאל על צחי הלוי, שמעשן שמונה סיגריות וזורק עשרים מהן על הקיר, שאין גרם של רצינות בכל הגוף שלו והתפקיד שלו היה יכול ללכת, כמו שהוא, ולהרגיש בנוח ב"מוסד". חבל שכל האחרים לא ברמה שלו. (יהונתן צוריה)

זוכי עבר בקטגוריה: פטרישה קלארקסון ב"המסיבה"

הבת זונה הקשוחה השנה: ג'ון סקוויב בתפקיד תלמה פוסט ב"תלמה"

יכול להיות שיש מתמודדות (ומתמודדים) קשוחים יותר לתואר הזה השנה, וברשימה הזו בפרט. ועדיין, בחרנו להעניק את התואר לאחת הדמויות עם המפרקים הכי עדינים והברכיים הכי דפוקות של 2024, כי לפעמים להיות קשוחה ומאיימת זה לא שאלה של יכולת פיזית אלא של גישה. קחו את תלמה, למשל – סבתא שלא תיתן לאף אחד לפגוע בה בלי לשלם. למעשה, הלקח שהיא צריכה ללמוד בסרט הוא במידה רבה שמותר גם להיות פגיעה ולקבל עזרה, בלי לוותר על הזכויות והכוחות שלה, כמובן. אה, ואם אפשר להיזהר יותר עם נשק חם, כדאי. (נעמה רק)

זוכות עבר בקטגוריה: דפני קין ב"לוגאן", סמרה ויבינג ב"מי שעומד מאחורי", בטי גילפין ב"משחקי ציד", קים טא-ריי ב"ויקטורי", קרן מור ב-"חומוס FULL טריילר", לולה קמפבל ב"הכול בסדר עם ג'ורג'י"

אסטרטג השנה: ארון פייר בתפקיד טרי ריצ'מונד ב"רבל רידג'"

טרי ריצ'מונד לא אידיוט. סרטי פעולה רבים נעים סביב הנקודה שהגיבורים שלהם כן קצת אידיוטים. שהם לא יודעים לדבר, לא יודעים לסמוך על אנשים, לא יודעים לפנות לרשויות – אבל טרי ריצ'מונד לא אף אחד מהדברים האלה. הוא מודע לחסרונות שלו ולכן הוא עושה תוכנית גיבוי, ואז מגבה אותה, ואז שם בכיס תוכנית לשעת חירום. ואז, רק אז, אם הכל יתפקשש – אז הוא מוכן לשקול לעשות מה שגיבורי אקשן עושים. 

"רבל רידג'" מותח את הנשמה לצופים שמצפים לאקשן הזה, ומותח את העצבים לטרי, שרואה איך עוד קלף ועוד קלף מתבזבזים, ואיך מה שהיה יכול להסתיים בשלווה הופך לחתיכת קוץ בתחת להרבה אנשים. אבל טרי ריצ'מונד לא אידיוט, והוא לא רצה שום דבר חוץ מלחלץ את בן הדוד שלו מהכלא, ויש לו תוכנית. והרבה יותר מהיכולת שלו לפרק אותך במכות, התוכנית הזאת שלו זה מה שצריך להדאיג אותך. וארון פייר, לאורך כל הסרט, מצליח לקלוע בול לדמות המאיימת בלי לאיים הזאת. מפה והלאה הוא כנראה יקבל תפקידים קצת יותר טיפשים שקצת יותר מאלצים אותו יותר לרוץ לשדה קרב, אבל מלהקים חכמים יותר לא ישימו אותו כרמבו, אלא כסמיילי. כי טרי ריצ'מונד, למקרה וזה לא היה ברור, הוא לא אידיוט. והעובדה שאפשר להאמין שיש מישהו כל כך לא אידיוט, היא כולה בזכות פייר. (יהונתן צוריה)

זוכי עבר בקטגוריה: אנדרה הולנד ב"ציפור בשחקים"

ההופעה המשותפת של השנה: ז'יל ללוש, אדוארד בר, ג'ונתן כהן, פיו מרמיי, דידייה פלמאנד בתפקיד סאלבדור דאלי ב"דאאאאאאלי!"

"דאאאאאאלי!", או לא משנה כמה א' אמור להיות בשם הזה, הוא סרט שנהנה מאוד מדמותו של האמן המוקצן שהוא גם אופניים וגם דגים וגם בן אדם אבל בעיקר בוגוניות. זה כמו בחלום ההוא, נו. החלום ההוא על הסרטים הרבים שניסו לפצח את הדמות, אבל מה ש"דאאאאאאלי!" עושה הכי טוב זה (בוגוניות? לא, לא בוגוניות) שהוא כמעט מוותר מראש: אין דאלי אחד, יש דימוי שלו, ולא, מילולית אין דאלי אחד. יש דגים. דגי דאלי. לא, זה לא נכון, זה עדיין חלק מהחלום. 

צופה פחות חד עלול אף לא לשים לב עד הכתוביות שבמהלך הסרט החלפנו כמה וכמה דאלים. זה לא ההתחכמות של "אני לא שם" של "צדדים שונים" בבוב דילן, אלא פשוט דמות אחת שמוצגת על ידי שלל שחקנים (וכלבים? לא. אבל אולי בוגוניות) ואף אחד לא אמור באמת לשים לב להבדלים כי מי זה בכלל דאלי? ולמה זה משנה? ומה זה שושנת יריחו? 

הדבר החשוב היחיד זה שדאלי הוא דאלי, אפילו אם דאלי הוא איזה חמישה דאלים שונים. ואם זה לא הגיוני בעיניכם, אז דאלי. (יהונתן צוריה)

הופעה המשנה של השנה: דריה רוזן בתפקיד מאיה ב"קרוב אליי"

מאיה היא תפקיד קצת כפוי טובה. היא העוגן, המשקל שמאזן את הטירוף של הדמות הראשית נטולת העכבות; "הבחורה הרגילה" שנדלקת על הבחור הצבעוני שתמיד מושך את העיניים של כולם, ואחר כך צריכה להוכיח שהיא יותר מהחברה של הבחור המת או של אחותו המוגזמת עוד יותר; מתבגרת שעוד מנסה לפצח את הזהות של עצמה, ובמקביל להגן על אותה זהות לא מפוצחת מכל מי שרוצים ממנה לשחק תפקיד בפנטזיה הפרטית שלהם. היא כל כך רוצה להיות ״נצנץ״ כמו הטיפוסים שמרתקים ומושכים אותה, אבל יודעת שהכוח שלה כנראה נמצא במקומות אחרים, לא בתפקיד מסמר המסיבה. 

חלק מהצופים והצופות יחשבו שהיא הדמות שמצילה את הסרט, השאר יגידו ההפך ויטענו שהדמות הראשית עדן, על כל מגרעותיה, היא-היא הסיבה לצפות. מבחינתי, מאיה היא הדמות שמביאה את הלב ואת הרגש הכנה והטהור בתוך כל ההפוך-על-הפוך, התסביכים והתכסיסים. העוצמה שלה מגיעה דווקא מהתום שלה – תום שהוא לא נאיביות אלא בחירה מודעת לחיות חיים כנים ופתוחים, של אמונה בטוב וביופי שיש בעולם ובאנשים שהיא פוגשת. (נעמה רק)

זוכי עבר בקטגוריה: דונאל גליסון ב"תוצרת אמריקה", אן האתאווי ב"אושן 8" + יואב לוי ב"בלתי רשמיים", ג'ו פשי ב"האירי" ג'ינה רודריגז ב"קג'יליונר", אליאנה תדהר ב"תמונת הנצחון", בריאן טיירי הנרי ב"רכבת הקליע", יו גרנט ב"מבצע פורצ'ן: תרגיל מלחמה", "וונקה" ו-"מבוכים ודרקונים: כבוד בין גנבים" 

מונולוגיסט השנה: דב פאטל בתפקיד טימבר וודס ב"סיפור המופלא של הנרי שוגר ושלושה נוספים"

קשה להגיד שהפרויקט של ווס אנדרסון "נפל בין הכיסאות" כשהוא הביא ליוצר את האוסקר הראשון בחייו, ובכל זאת יש תחושה שהסרט לא ממש יזכה במקום של כבוד שמגיע לו בגוף היצירה שלו. וחבל, כי מדובר ביצירה מעניינת שבה אנדרסון שוב משתעשע עם המלאכותיות של הקולנוע, כשהוא לא משתמש רק בקריינות אלא בקריינים שמסתכלים ישר למצלמה עם תפאורה שמדי פעם כמעט נבנית לנגד עינינו. כל צוות השחקנים טוב, אבל דב פאטל זורח במיוחד בעודו מנסה להתמודד עם המצב המשונה שבו חברו חושב שיש נחש שזוחל על גופו. הוא מדבר ללא הרף ומנסה לעזור תוך כדי שהוא מבין רק בתת מודע שלו כמה כל העסק שקורה כאן מבעבע את הדברים הדפוקים הכלליים שלא מדברים עליהם בשהות הקולוניאליסטית של בריטניה בהודו. האם זה משהו בקול? בכנות? בדחיפות? אני לא יודע. אבל למשך כמה דקות דב פאטל סיפר סיפור, והדבר היחיד שאני יודע בוודאות זה שכשהוא סיים, רציתי להקשיב עוד. (יהונתן צוריה)

זוכי עבר בקטגוריה: טום וייטס ב"הבלדה על באסטר סקראגס", ווינסטון דיוק ב"תשעה ימים"

בוני השנה: ברנדן סטיר, ג'ון טרויי, ג'יי בראון, ג'ייסון הורצ'נר, מקס היי, אריק ווסט, דניאל לונג, טיילר ווקר, ג'סיקה קנאפ, לואיס אר. שולץ, טוביאס כריסטיאן וונג, ג'יימס סטופל, כריס הולטר, ג'ון הורן, מוריס גרוס, ג'רי קורק, מייק ווסלווסקי, ריאן פוקס, מייק צ'סליק, טיירי פופ השלישי ומאט האפוט בתפקיד בונים ב"מאות בונים"

הבונים הכי טובים שהיו השנה, מצטערים הבונה ההוא מ"רוז הרובוטית". אתה אמנם מאט בארי, אבל יש רק אחד ממך.

זוכי עבר בקטגוריה: תנין ב"תיקון", סונה מונקטה ב"סוזומה"

כמעט נכנסו: סינתיה אריבו ואריאנה גרנדה הרימו את "מרשעת", ואניה בוקשטיין ודאנה איבגי השלימו אחת את השנייה ב"פילגש", אמי הבייבי קאיג'ו מ"אולטרמן: התעלות" הייתה הדבר הכי חמוד השנה בקולנוע, אליזבת אולסן מוכיחה שהיא חייבת לחזור לקולנוע עצמאי ב"שלוש בנותיו", אימרי ביטון הצליח להיות מצמרר כגיבור הכי נבל שרק אפשר ב"בית ברחוב פין", רפאל קוונרד היה מושלם כיאניק ב"יאניק" (Yannick) – האיש שרק רצה ערב מוצלח בתיאטרון והרצון שלו שולח את כל המקום לסחרור, זאר איברהמי מצליחה לעבור קשת שלמה של רגשות ומחשבות כמאמנת ב"טאטאמי", ג'ייסון סטייתהאם היה אחד מגיבורי הפעולה הכי אדיבים שאפשר ב"כוורן", ואם יש סיבה ש"דדפול & וולברין" כמעט עובד – זה יו ג'קמן, ותכלס היו עוד איזה תריסר הופעות אבל בוא נעצור פה.

תגיות: