הדמויות וההופעות שהכי אהבנו בשנת 2023

שבע פעמים כבר נעמה ויהונתן בוחרים את ההופעות שהם הכי אהבו בשנה האחרונה. נזכיר שההופעות הנ"ל הן לא ניסיון לקבוע באופן אובייקטיבי מי היה הכי טוב, אלא מקבץ של הופעות שעשו להם את השנה, עם דגש מסוים (אם כי לא תמיד) להופעות שנוטות להישכח בצד בעונות הסיכומים והפרסים. נצא לדרך.

פעם שלישית פרס: זואי סלנדה בתפקיד גמורה ב"שומרי הגלקסיה: חלק 3"

זה לא שגמורה היה תפקיד כפוי טובה בפעמים הקודמות שזואי סלדנה גילמה אותו, אבל אין ספק שזה היה קצת תפקיד "הבת" לעומת הצוות שלה. היא לא הייתה המנהיגה, או המטורפת, או המצחיקה, או הגרוט – היא הייתה הזאת שצריכה להתגבר על תסביכי האב שלה כדי להציל את הקיום וללמוד מה הוא סודה של אהבה כדי שלגיבור הראשי יהיה למי לעשות עיניים.

שוב, יש תפקידים יותר מעליבים (לגברים ולנשים כאחד) ביקום הקולנוע של מארוול, וגם לפני "שומרי הגלקסיה: חלק 3" גמורה זכתה לפחות לסצנה אחת שתחקק בזכרון אבל למען השם – זאת הסצנה שבה היא מתה.

גאן, במודע או שלא, מציע תיקון מסוים ואפשרות לסלדנה ליהנות מאותו חופש מוסרי לעשות מה שבא לה באופן הכי קשוח שיש כמו ששאר חברי הצוות שלה נהנו ממנו עד כה, והיא עושה את זה נהדר. לא רק שבלי עכבות מוסריות היא הרבה יותר מגניבה, היא גם אחראית לכמה מהשורות הטובות של הסרט השלישי, תוך כדי הבהרת המסר שזה שמישהו מאוהב בך לא אומר שאת חייבת לו משהו.

ובעיקר, נו, ממש כיף איתה. בסרט די רציני על התעללות בחיות, גמורה משמשת הפעם תזכורת לכך שכל העסק הזה של הרפתקאות בחלל ופריצה למקומות וכל העניינים האלה הם די כיפיים. אז לכבוד הפעם השלישית, שבה סוף סוף הרשו לה להתפרע, הנה פרס במיוחד בשבילה. (יהונתן צוריה)

חמוד השנה: מייקל סרה בתפקיד אלן ב"ברבי"

את יציאת "ברבי" לאקרנים הקדימו שלל מהלכים שיווקיים מצליחים. אחד הבולטים שבהם הציף את הפיד בסלפיז על רקע נצנצים צבעוניים וכיתובים כמו "הברבי הזאת היא עובדת סוציאלית" או "הקן הזה אוהב כרוב ניצנים". אבל מה עם מי שלא מוצאים את עצמם באף אחד מהמחנות האלה? לא בהכרח בגלל איזשהו ניתוק מהבינאריות המגדרית, אלא פשוט כי השמות ברבי וקן מתקשרים אצלם למשהו הרבה יותר זוהר ומגניב ממה שהם עצמם מסוגלים להפגין?

כל אלה כנראה שמחו לגלות ש"ברבי" הסרט כלל שתי דמויות שלא עומדות בסטנדרט הכוכבות של הזוג הפלסטיקי האהוב בעולם, ועדיין מתגוררות לצידם בברבילנד. האחת היא הברבי המוזרה של קייט מקינון המדהימה, אבל אנחנו פה לדבר על אלן, שמוצג בתחילה בתור החבר של קן אבל כשהמצב מחמיר עובר לצד של הברביות.

זה מתחיל מכך שמייקל סרה ממש טוב בדברים, בטח דברים כמו לשחק את החננות שאולי לא עומדים בכללים החברתיים, אבל עדיין חיים טוב ומוצאים את מקומם בחברה. כי אלן יש רק אחד, ולא תמיד הוא מרוצה מזה, אבל זה לא מפריע לו להנות ולהתחבר לאנשים סביבו. רבים כנראה ראו בו ייצוג של זהות קווירית מסוג כזה או אחר, אבל הוא לא חייב להיות – הוא הנציג של האאוטסיידרים, לא משנה למי הם נמשכים או מה הזהות המגדרית שלהם. בהשאלה מהשיר האהוב, הוא פשוט אלן, וזה מספיק. (נעמה רק)

זוכי עבר בקטגוריה: זכארי לוי ב"שהאזאם!", ג'ון קרול לינץ' ב"משפט השבעה משיקגו", ג'ון ברנתל ב"משפחה מנצחת", לוק מקפרלן ב"אין גברים כאלה"

ההופעה הקומית של השנה: ג'ניפר לורנס ואנדרו בארת' פלדמן בתפקיד מאדי בארקר ופרסי בקר ב"לא לוקחים קשה"

"לא לוקחים קשה" הוא סרט לא משהו בתוצאה הסופית, מה שמתסכל כי יש בו גרעין של ניצוץ קומי. הגרעין הוא "מישהי מבוגרת נורא רוצה לשכב עם בן נוער שלא מעוניין בה", קונספט שהוא במקביל משהו מעניין שגורם לנו לשאול שאלות לגבי היחס של החברה המודרנית למין ובמקביל מצחיק כי, נו, זה נוגד את הציפיות הבסיסיות שלנו.

הבעיה של הסרט היא שבדרך לשם הוא בוחר בדרך הכי מגושמת להגיע לפוטנציאל הקומי הזה, ועצם ההצלה של הסרט היא שזה לא משנה כי שני השחקנים הראשיים שלו מזכירים שלהצחיק מדי פעם זה לא רק עניין של אלתור, אלא של השקעה. ולורנס ופלדמן משקיעים. הם נמרחים על שמשות של רכבים נוסעים, מוצאים את עצמם בסיטואציות מביכות בעירום ומסתערים על רגעים פשוטים יחסית בחדווה קומית שגורמת לך להבין שלא מעט ממה שחסר בקומדיות של העידן החדש הוא שחקנים שפשוט מוכנים להשקיע את המאמץ הנוסף, ולא רק להגיד שורות מצחיקות. (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: ג'סיקה רות ב"מז"ל טוב 2", קינג שארק ב"יחידת המתאבדים" אוון רייצ'ל ווד ב"מוזר: סיפורו של אל ינקוביק"

אניגמת השנה: ג'וליאן מור בתפקיד גרייסי ב"הצצה ליחסים"

"הצצה ליחסים" הוא סרט של דמויות. כמעט כל הדמויות בסרט הן במידה כזו או אחרת תעלומה שהולכת ומתבהרת, וגרייסי היא התעלומה הכי גדולה. קודם כל ברמה הסנסציה – אם ורעייה שבחרה לפרק משפחה בשביל מערכת יחסים עם נער בחטיבת הביניים, בן גילו של בנה. מה גרם לה לעשות את זה? האם זו תוצאה של איזו טראומת ילדות נוראית? ואולי זו פשוט התאהבות שאיננה מקובלת חברתית אבל הייתה יכולה לקרות לכל אחת? מעל לשכבה הזו נערמת אחת נוספת – איך נראית מערכת היחסים שלה עם בעלה, אותו נער שבו התאהבה אי אז, אחרי שנים יחד? האם יש שם אהבה של ממש, או איזשהי תלות לא בריאה של האחד בשנייה או להפך? ואז עוד שכבה – כמה מהדברים שגרייסי אומרת ועושה הם בכלל האמת? האם אפשר לסמוך עליה? האם היא אישה חסרת ביטחון באופן עמוק או מניפולטרית שיוצרת דינמיקות רעילות במכוון ומנצלת את הסובבים אותה? 

את הדמות המרובדת והמיסתורית הזו ג'וליאן מור מגלמת לפעמים כדמות קומית, לפעמים ברצינות מבהילה ולפעמים ברצינות כל כך תהומית שזה כבר שוב מצחיק. השיחה האינטרנטית המעיקה על הקאמפיות / מלודרמה רלוונטית לגמרי להופעה שלה, שהיא בדיוק על הגבול בין השניים. היא מתפרקת ונופלת אבל גם שולטת בסיטואציה, במיוחד בשיחות קשות עם בעלה. היא מדברת כמו ילדה קטנה, אבל הליפסוס שלה מספיק עדין כדי שמדי פעם נשים אליו ומדי פעם לא – ואולי הוא בעצם לא תמיד מודגש באותה המידה? בקיצור, הופעה של מאסטרית אמיתית מלאה בהברקות ורגעים אייקוניים – "אני לא בטוחה שיש לנו מספיק נקניקיות" ממש לא לבד. (נעמה)

זוכי עבר בקטגוריה: סטיבן יואן ב"בערה", לורה דרן ב"סיפור נישואים", אוברי פלאזה ב"דוב שחור", ניקולס קייג' ב"פיג", דריל מקורמק ב"אף פעם לא מאוחר"

שחקנית השנה: מרגרט קוואלי בתפקיד רבקה מרין ב"מפלט"

"מפלט" הוא לא סרט על משחק – הוא סרט על דומינטריקס ולקוח שלה (בגילומו של כריסטופר אבוט) ומערכת היחסים שלהם – אבל במהלך הסרט, הוא מעלה כמה שאלות על טיב משחק, כתיבה ובימוי. בעוד שדמותו של אבוט טוענת שהיא זאת ששולטת בסיטואציה כי היא כתבה אותה, קוואלי מציעה שזה לא מה שכתוב, אלא איך – ואז מצליחה להוכיח את זה.

אבל יותר מהעניין המטא של כל העסק, קוואלי צריכה לשים ולהסיר מספר מסיכות במהלך הסרט: כי ככה נדרש ממנה, כי ככה היא מגנה על עצמה, כי ככה יצא – ובכל אחת ואחת מהמסיכות האלה היא משכנעת לחלוטין, ומותירה אותך (ואת אבוט) בשאלה האם הפעם היא מתכוונת למה שהיא אומרת, או שזה רק עוד משחק. והתשובה, כיאה לשחקנים הכי טובים, היא שזה שניהם. (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: אית'ן הוק, לופיטה ניונגו, אלזיבת מוס, אנדרו גארפילד, אנטוניו בנדרס

מדריכי השנה: בן פלאט ומולי גורדון בתפקיד עמוס קלובוצ'אר ורבקה-דיאן ב"חזרה גנרלית"

רבקה-דיאן ואיימוס הם בהחלט לא מולי גורדון ובן פלאט, יותר כמו גרסאות מוקצנות שלהם ושל החברות ארוכת השנים ביניהם. אז זה אולי לא סרט אוטוביוגרפי, אבל הוא מלא בבדיחות מדויקות וספציפיות, כיאה לאנשים שכותבים על משהו שהם מכירים לעומק. במקרה זה – מחנות קיץ לילדי תיאטרון קרינג'יים שמגלים את המיניות שלהם ומפתחים זהות עצמאית במקביל לתרגילי אילתור מביכים. אבל גם – חברות בין שני סוגים שונים של טיפוסים אמנותיים ושאפתניים. 

"חזרה גנרלית" הוא סרט מאוד מאוד מצחיק והרבה מהבדיחות האלה מבוססות על הדינמיקה של רבקה-דיאן ואיימוס כסוג של מפלצת תיאטרון דו ראשית, אבל הסרט נעשה מרגש באמת כשהוא מתחיל לעסוק בצורך שלהם להתרחק זה מזה, ואז חוץ מצמד קומי, הם מתגלים גם בתור הלב הרגשי של הסיפור. על הדרך בן פלאט גם מספק כאן הופעת החייאה לקריירה, ואין דרך יותר מתאימה לכפר על החטא שהוא "אוון הנסן היקר" מהסרט הזה.(נעמה)

צוות השחקנים של השנה: אסטרואיד סיטי

במובן מסוים, זה כמעט ניצחון טכני. אי אפשר שסרט אחר ינצח בקטגורית צוות השחקנים של השנה פשוט כי כולם נמצאים ב"אסטרואיד סיטי". כשסיכמתי את הופעות השנה, מישהו רשם את מרגו רובי על "אסטרואיד סיטי" והייתי בטוח שזאת טעות או הלצה עד שנזכרתי שלא, זה לחלוטין לחלוטין נכון. 

אבל זה לא רק עניין של כמות – ווס אנדרסון נמצא בשלב שבו הוא יודע להפעיל במדויק כל שריר בפנים של כל שחקן אצלו על הקאסט. זה קל כשרובם צריכים להסתובב עם פנים קפואות, אבל זה גם קשה כאשר שחקנים מרמות שונות של הסרט (שכאמור, מכיל מחזה, וסרט על עשיית המחזה, ועוד) צריכים לשחק אחד מול השני במידה שונה או את אותה הדמות אבל באופן שונה – כי הדמות של השחקן היא לא כמו הדמות של הדמות שאותה השחקן מגלם, ומי שנחמד לדמות מסוימת בתוך עולם המחזה אולי די אדיש מחוצה לו. וזאת אבחנה דקה, אך כזאת שאנדרסון וצוות השחקנים שלו שולטים בה באופן מוחלט שמצדיק את התואר צוות השחקנים של השנה. (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: "תברח", "סטאלין מת!", "פרזיטים", "נשים קטנות", "לילה אחד במיאמי", "החליפה"

גיבורת השנה: איב יוסון בתפקיד פלורה ב"פלורה ובנה"

מה קורה כשמכריחים נערה, ולא מהסוג ה"בוגר לגילה", להתבגר ברגע אחד? לפעמים היא מתאפסת ומגלה בעצמה כוחות מפתיעים. לפעמים זה לא ממש קורה. פלורה בת השלושים וקצת מגדלת כמעט לבד את בנה המתבגר ועושה את מה שצריך כדי לשמור עליו חי, בריא ושלם, אבל קצת מסתבכת עם כל מה שמעבר. היא לא בדיוק מחנכת אותו ולא רואה אותו באמת, כך שהקשר ביניהם הוא שגרה מייגעת וסיזיפית. זה לא כיף לאף אחד מהם והם מוצאים את הפורקן שלהם במקומות אחרים – הוא במוזיקה ובפשעים קטנים, היא במסיבות ובסקס מזדמן.

במובן מסוים זה סרט התבגרות של אישה בוגרת, שלכאורה יש לה חיים של אדם מבוגר אבל נתקעה איפשהו בגיל 19-20. ואולי זו לא בדיוק התבגרות אלא ההשלמה עם זה שהיא כבר לא צעירה בת 20 ושזה לא כל כך נורא. פלורה לא מפסיקה להנות מהדברים שהיא אוהבת, היא פשוט מפסיקה להתייחס לתשוקה בתור משהו מבייש שנמלטים אליו בלילה כדי לברוח מהחיים הרגילים. היא גם מגלה על הדרך חוכמה, ביטחון וכישורים שהיא לא ידעה שיש לה בכלל – לא כי מישהו בא וגילה לה את זה, אלא כי מישהו היה שם להקשיב למה שיש לה לומר. (נעמה)

זוכות עבר בקטגוריה: לורה דרן ב"אחרוני הג'דיי", דנאי גורירה ב"הפנתר השחור", שון כבשון ב"שון כבשון: עף על החלל", אלה לוריין ב"שיער רע", מקנה גרייס ב"מכסחי השדים: החיים שאחרי", מישל יאו ב"הכל בכל מקום בבת אחת"

אם השנה: רייצ'ל מקאדאמס בתפקיד ברברה סיימון ב"אלוהים אתה שם? זאת אני, מרגרט"

טכנית טכנית, רייצ'ל מקאדמס פה בגלל סצנה אחת – הסצנה שבה מרגרט שואלת את אמה למה היא לא מדברת עם ההורים שלה. זאת לא סצנה מאוד ארוכה, שמגיעה די משום מקום, לנו ולדמות של מקאדמס, כמו לא מעט רגעים בחיים מול הילדים שלנו שדורשים הסבר עכשיו על משהו שחשבנו שאנחנו יכולים להגיד אחר כך.

ברגע הזה, מקאדמס היא גם האמא שצריכה להסביר לילדה שלה משהו מסובך, אבל היא גם היא עצמה, שלא התאוששה עדיין מפצע פתוח שמדמם בתוכה כל יום. היו השנה הרבה טרגדיות על המסך הקולנועי, ועדיין אין מי שיכולה להביא אותי לסף דמעות מהר יותר מהסצנה הזאת (שעובדת, יש לציין, גם בלי הקשר של שאר הסרט). זה שהיא משקיעה את נשמתה על מנת להיות גם מודל לחיקוי (מה שזה לא אומר) וגם דמות תומכת (מה שזה לא אומר) למרגרט זה בונוס שמוודא שאף הורה השנה לא התקרב להישגים שלה, אבל מדי פעם, כאמור, צריך רק סצנה אחת. (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: ריי רומנו והולי האנטר ב"חולי אהבה", ג'ון צ'ו ב"חיפוש" + אנה קנדריק ב"בקשה מסתורית" קולין צ'או ב"מותר לאהוב"' מיה רודולף ב"לוקה" ו"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות", נאנא קוני ב"מרסל הקונכייה עם הנעליים"

הבת זונה הקשוחה של השנה: לולה קמפבל בתפקיד ג'ורג'י ב"הכול בסדר עם ג'ורג'י"

מזמן לא קיבלנו ילדה קשוחה ומגניבה בסדר הגודל של ג'ורג'י – גם בריטית, גם מגדלת את עצמה מאז המוות של אמא שלה, גם מחרטטת אנשים שהיא ניסתה לגנוב להם את האופניים בלי למצמץ, גם מדבבת אנשים זרים בתחנת הרכבת בשביל הצחוקים. בניכוי העניינים עם הפשע, ג'ורג'י היא מודל לא רע לחיקוי לילדים וגם למבוגרים – היא תמיד חושבת על פתרון יצירתי לכל בעיה, ולמרות שהיא בתכלס מסתדרת גם לבד, היא יודעת להכניס אנשים ללב שלה כשמגיעה ההזדמנות. 

חשוב לומר שלא פשוט לספק הופעה כל כך קולית בגיל 11 או 12, אבל לולה קמפבל עושה את זה במה שנראה כמו חוסר מאמץ מוחלט. היא טבעית לחלוטין בכל סצנה, בין אם זו סצנה קומית או רגע של משבר. ויקיפדיה גילתה לי שבאודישן לתפקיד היא שיחקה סצנה מוכרת מאופרת הסבון הבריטית המיתולוגית "איסט אנדרז" שבה היא מגלמת את שתי הדמויות במקביל, ותכלס לא הייתי מצפה ממנה לשום דבר אחר. (נעמה)

זוכות עבר בקטגוריה: דפני קין ב"לוגאן", סמרה ויבינג ב"מי שעומד מאחורי", בטי גילפין ב"משחקי ציד", קים טא-ריי ב"ויקטורי", קרן מור ב-"חומוס FULL טריילר"

צמד השנה: קולין פארל וברנדן גליסון בתפקיד פודריק סוילאבהאיין וקולם דוהרטי "רוחות אינישרין"

זה לא היה יכול להיות צמד אחר. שתי הופעות שמשלימות אחת את השנייה באופן מושלם של חברים שאחד מפסיק להיות חבר של האחר והשני רק רוצה לדעת למה. אפילו אם האוסקרים התעלמו מהסרט והעדיפו את הפירוטכניקה של ברנדן פרייז'ר וחליפת השומן שלו ואת הקאמבק הכובש של קי הוי קוואן, צמד ההופעות הראשיות של גליסון ופארל היו צריכות לזכות באוסקר, אבל זה בסדר גמור שהן לא, כי הן פשוט תמיד יהיו שם – להצחיק, להרתיע, לרגש, ולגרום לנו להרהר בהן. (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: אן האתאווי וג'ייוסון סודייקיס ב"קולוסאל", קיאנו ריבס ווינונה ריידר ב"היעד… חתונה", קייס נאשף ויניב ביטון ב"תל אביב על האש", וינס ווהן וקתריון ניוטון ב"פריקי", אביגיל הררי ורן דנקר ב"אחד בלב", פדרו פסקל וניקולס קייג' בתפקיד חאבי גוטיירז וניקולס קייג', "משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק"

יזם השנה: טארון אגרטון בתפקיד האנק רוג'רס ב"טטריס"

2023 הייתה שנה פורה מאוד בתת הז'אנר הסופר-ספציפי של סרטי "הסיפור מאחורי המותג". גם אם חלק מהסרטים האלה היו לא רעים, הסיבה לכך לא בהכרח הייתה הדמויות שבמרכזם. "טטריס" הוא כנראה הטוב שבהם, וגם האחד שהציג את הדמות הראשית הכי מעניינת ומהנה לצפייה. 

האנק רוג'רס מתחיל את הסרט כאיש עסקים עם שאיפות גדולות אבל הישגים בינוניים ומטה, אבל אנחנו תופסים אותו ברגע של היפר-פיקסציה ואפילו אובססיה. מפגש אחד עם משחק הטטריס מספיק לו כדי לעשות הכל כולל הכל כדי לקשור את גורלו בזה של המשחק, גם מתוך הבנת הפוטנציאל הכלכלי שלו וגם כי הוא פשוט חושב שמדובר במשחק פאקינג מדהים. מה שקורה משם והלאה הוא איפשהו בין קומדיית אבסורד לסרט מתח פרנואידי של ימי המלחמה הקרה, ולמרבה המזל אף אחד ב"טטריס" לא מנסה לספר את הסיפור המוזר הזה ביותר מדי רצינות. זה סיפור מופרך ולרגעים בלתי סביר, וכולם יודעים את זה. 

גם טארון אגרטון הוא אחד מהכולם האלה, ואיזה כיף שהוא לא מנסה להפוך את האנק רוג'רס לגיבור אמריקאי צ'יזי שיעשה הכל למען ההגינות והדמוקרטיה המערבית ובלה בלה. רוג'רס של אגרטון הוא טיפוס שמאוד רוצה להצליח ויותר מזה מאוד מפחד להיכשל, ושאנשים אחרים יבינו שהוא כישלון. הוא חכם, אבל יותר מזה הוא נחוש וחרוץ, ולפעמים זה יותר חשוב משכל. ומתחת לכל זה, הוא גם חמוד, טוב לב ומלא אהבה לאחרים. ואת כל זה אגרטון מצליח להציג לנו בהופעה קומית שבמבט ראשון נראית כמעט קריקטורית. איזה כיף. (נעמה)

נבל השנה: ג'ק בלאק בתפקיד באווזר ב"האחים סופר מריו: הסרט"

אם "האחים סופר מריו" עובד, ואיזה מיליארד דולר רומזים שיש בו בכל זאת משהו שעובד – זה בגלל באוזר. לא שכריס פראט כמריו היה כזה נוראי, אבל הלב של הסרט הוא מסעו של באוזר לכבוש את ליבה של בחירת ליבו, והדרך הלא שגרתית לשם.

ג'ק בלאק כבר דיבב כמה וכמה סרטים במהלך הקריירה שלו, אבל באוזר הוא שילוב נהדר של כל היתרונות של בלאק – המאניה, המוזיקליות, הרגש העדין מתחת לקול הרם. תוסיפו לזה את האנימטורים שמצליחים לשלב בין עיצוב הדמות המוכר של באוזר והקול של בלאק, ויוצא בקלות הנבל הטוב של השנה. נבל שמצד אחד הוא מאיים נורא כי הוא לא יעצור בשום שלב בדרך להשיג את המטרה שלו, ושמצד שני נורא אנושי כי המטרה שלו זה אהבה, ומצד שלישי הוא נורא מצחיק כי הוא לא בטוח בעצמו מה בעצם הדרך למטרה שלו. ואל תדברו איתנו על זה שהאקדמיה התעלמה מ"פיצ'ס" בקטגורית השיר הטוב ביותר. זה אומר רק עליה משהו. (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: מייקל קיטון ב"ספיידרמן: השיבה הביתה", סוהייל נאייאר, מנוג' מהרא, אמנדיפ סינג, דינש קומאר, אמריטפל סינג, קאפיל קומאר נטרה ב"מלון מומבאי", טוני לונג ב"שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות"

ה"פחות זה יותר" של השנה: לילי גלדסטון בתפקיד מולי קייל ב"רוצחי פרח הירח"

אפשר להבין איפה בדיוק החביאו מאיתנו את לילי גלדסטון עד היום? אני אענה לעצמי – בסרטים של קלי רייכארט, בסדרה "מיליארדים" וגם ב"כלבי שמורה". אבל אחרי הפריצה המדהימה שלה בסרט החדש של סקורסזה, אני מצפה לראות אותה בכל מקום. תיזהרי, הוליווד, אני ארים עצומה.

מולי של לילי גלדסטון היא לא דמות דברנית כמו בן זוגה בסרט, ארנסט, בגילומו של ליאונרדו דיקפריו. היא גם לא מוחצנת וצמאה לתשומת לב כמו אנה, שמשחקת קארה ג'ייד מאיירס (בעוד הופעת פריצה מצוינת). היא טיפוס שקט שמחפש חיים רגועים, נעימים וקלים ככל האפשר, אבל שוב ושוב היא מוצאת את עצמה נאלצת להיאבק ולהשתמש בקול שלה – לא כי היא רוצה, אלא כי אין מישהו אחר שיעשה את זה. מולי עוברת בסרט הזה גיהנום של ממש, אבל גלדסטון תמיד מגלמת אותה באלגנטיות שהולמת את מי שהיא – אישה שלא מסתירה או מחביאה את הרגשות שלה, היא פשוט מבטאת אותם בלי הרבה מילים. וכשיש לך את היכולת להעביר את הקול במבט אחד או דרך שפת הגוף, מי בכלל צריך להסביר משהו בקול רם. (נעמה)

זוכי עבר בקטגוריה: אדם דרייבר ב"פטרסון", דניאל קאלויה ב"אין מצב"

חבר השנה: אודו קיר בתפקיד הרמן הרצוג ב"השכן שלי אדולף"

בשנה שבה הקולנוע הישראלי התברך ביציאות כמו "העיר הזאת", "7 ברכות", "ולריה מתחתנת", ו"לרוץ על החול", קל לשכוח סרט קטן שיצא בתחילת השנה, קיבל ביקורות מעורבות, בכלל לא התרחש בישראל ודי מסמס את הפוטנציאל הקומי בשם כמו "השכן שלי אדולף".

ובכל זאת, אמנם לא קיבלנו את הקומדיה הסלפסטיקית שהשם הבטיח, אבל מה שכן קיבלנו – דרמה קומית על צמד גברים זקנים מתבודדים שמגששים אחר קשר אמיתי בגילם – לחלוטין ראוי להיכלל בפסגות השנה בכל הנוגע להופעות. דיוויד היימן מפסיד קצת נקודות כי חברים לא מרגלים על חברים, אז נלך על אודו קיר כמי שהוא אולי היטלר, ולמרות זאת מצליח להביא אותך לשלב שבו המחשבה "לא, אל תסגיר את היטלר לרשויות!" נראית סבירה. כי הוא אולי קריר מאוד בתחילת הסרט, אבל כמו דמותו של היימן, גם הוא רק מחפש נפש אחת שתבין אותו לעת זקנה. וזה נשמע טיפשי כשלוקחים בחשבון שמדובר – אולי – בצורר שהרג מיליוני יהודים, אבל היופי בהופעה של קיר זה שהוא גורם למהלך הזה להיראות הגיוני גם לצופה וגם לבחור שכמעט ולא מסגיר, את, נו, מי שהוא כנראה היטלר. (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: בייקלי גנאמבר ב"הזמיר", טליה ריידר ב"אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד", ניקולאי לי קאס, לארס בריגמן וניקולאס ברו ב"רוכבי הצדק"

ספיידרמן השנה: דניאל קאלויה בתפקיד ספיידר-פאנק ב"ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש"

בסרט עמוס עד כדי הצפה בספיידרמנים שונים ומשונים, הובי / ספיידר פאנק בולט לטובה כמשהו מעבר ל"פרשנות על רעיון איש העכביש". לא אתיימר להגיד אם מדובר בייצוג נאמן למציאות של פאנק או של אנרכיה, רק שהאנרגיה הכאוטית שהוא מביא איתו הופכת את הסיפור להרבה יותר כיפי, בטח כשהיא מגיעה יחד עם כמויות כאלה של כריזמה. אולי זה בגלל שהסרט מדליק אותנו עליו עוד לפני שהוא מגיע לראשונה, עם משפטים כמו "הובי יודע מזה?". אולי זה בגלל שהחוקים של שאר הספיידרמנים, מהמחויבויות הקבוצתיות ועד לסגנון האנימציה, פשוט לא חלים עליו. אולי זה בגלל העבודה של דניאל קאלויה. לא משנה מה זה, אני פשוט מחכה לחזרה שלו בסרט הבא. (נעמה)

שחקן המשנה של השנה: יו גרנט בתפקיד גרג סימונדס, אומפה לומפה ופורג' פיצוויליאם ב"מבצע פורצ'ן: תרגיל מלחמה", "וונקה" ו-"מבוכים ודרקונים: כבוד בין גנבים"

לאט אבל בטוח, יו גרנט נמצא בעיצומו של של רנסנס או אפילו משהו כמעט טוב ממנו: רצף תפקידים שמבטיחים שהוא לעולם לא ישכח מהקולנוע. 

והרי זאת הייתה אפשרות מוצקה – גרנט התחיל את דרכו ככוכב קולנוע כריזמטי שעיקר מוקד המשיכה שלו היה, ובכן, המשיכה אליו. הוא היה חתיך וחמוד וכיכב בהרבה קומדיות רומנטיות שבהן ההיבטים האלה היו משמעותיים. אלא שאז הוא התגלה כשמוק לא קטן, והזדקן וקומדיות רומנטיות לא נראו כאופציה סבירה עבורו, אז הוא עשה את הדבר הטוב הבא: תפקידי משנה, לרוב של נבלים, בעיקר בסרטים של גאי ריצ'י ופול קינג. 

ותקשיבו – זה עבד. "וונקה" ו"מבצע פורצ'ן" הם סרטים מאוד כיפיים גם בלי גרנט, אבל שני הרגעים היחידים שבהם הם מתקרבים לגדולה קולנועית הם כשגרנט מגיע למסך ומתחיל לדבר (או במקרה של וונקה – לרקוד). זה לא שתמיד הוא שש מהעובדה שזה מה שהוא עושה, אבל הוא עושה את הכל בלהט ואנרגיה שהייתה חסרה לו כשהוא פשוט היה צריך להיות נחמד ובריטי. אז בין אם זה שיר האומפה-לומפה, מונולוג האיום ב"מבצע פורצ'ן" או סתם השמוקיות הכללית שלו ב"מבוכים ודרקונים" – אם אתם צריכים שמוק סרקסטי קולנועי: תתקשרו לגרנט. (יהונתן).

זוכי עבר בקטגוריה: דונאל גליסון ב"תוצרת אמריקה", אן האתאווי ב"אושן 8" + יואב לוי ב"בלתי רשמיים", ג'ו פשי ב"האירי" ג'ינה רודריגז ב"קג'יליונר", אליאנה תדהר ב"תמונת הנצחון", בריאן טיירי הנרי ב"רכבת הקליע"

גונבת ההצגה של השנה: רובי קרוז בתפקיד הייזל ב"תחתונות"

מכירים את הקטע הזה בסרטי תיכון שאחת הדמויות מוצגת כאאוטסיידר האולטימטיבי למרות שתכלס היא או הוא סבבה לגמרי? קחו לדוגמה את קאט ופטריק מ"עשרה דברים שאני שונאת אצלך", שני אנשים שהם לא רק אינטליגנטיים, כריזמטיים ומגניבים, הם גם נראים כמו ג'ולייה סטיילס והית' לדג'ר, אבל קצת מיזנתרופיה בריאה וטעם אלטרנטיבי בבגדים ובמוזיקה מציבים אותם בתחתית שרשרת המזון החברתית. דוגמאות דומות תמצאו גם בסרטים כמו "יש לה את זה", "מועדון ארוחת הבוקר", "באה בקלות" ואפילו "ספיידרמן המופלא", כי בואו, באיזה עולם אנדרו גארפילד הוא הבחור הכי לא מקובל בבית ספר?

ביקום מקביל, "תחתונות" היה סיפור הסינדרלה של הייזל, הבחורה המתוקה והנחמדה שכל בית הספר מפספס כי היא טום בוי. ביקום הזה, הסרט מציב אותה במשבצת הסיידקיק של הגיבורות, שרואות בה מעין שרפרף לאגו שלהן – אנחנו אולי לוזריות, אבל לפחות אנחנו לא הייזל. ככל שהסרט מתקדם הולך ומתבהר שהייזל היא המנהיגה האמיתית של מועדון הקרב במרכז הסרט, אז אין פה עניין של ליהוק מוזר, זה חלק מהגאג. ואם זה לא מספיק, לאיפיון הדמות של הייזל החמודה שרק רוצה ליצור מרחב בטוח לנערות מתווספת גם החיבה היתרה שלה לבניית פצצות. אז פארודיה על טרופ מוכר בסרטי תיכון, רוצחת סדרתית בהתהוות או גם וגם? זה לא משנה בתכלס, העיקר שרובי קרוז שודדת כל סצנה ישר מהידיים של שותפותיה לקאסט ויוצרת את הווירדית הכי חיננית שראינו על המסך כבר איזה זמן. (נעמה)

זוכי עבר בקטגוריה: עמי סמולרצ'יק ב"פיגומים", באני ודאקי ב"צעצוע של סיפור 4"

פרס אחרון ודי: ניקולס קייג' ב"נוסע מהגיהנום" + "רנפילד" + "האיש מהחלומות"

ניקולס קייג', שחקן שהוספד כבר בעשור הקודם, חזר לחיינו בסערה בשנות העשרים ולא נראה שהוא מתכוון לעצור – הן מבחינת הכמות והן מבחינת האיכות. גם אנחנו פירגנו לקאמבק שלו על עבודתו ב"פיג" וב"משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" וגם השנה מצאנו לנכון לפרגן אבל זה פרס שבא עם קאץ' כי אנחנו, ברמתנו, חושבים ששלוש פעמים ברצף זה די והותר, ומעכשיו נפסיק להעניק לו תשומת לב (עונש/פרס שהענקנו בעבר לאדם דרייבר).

אז עכשיו רק נותרה השאלה לאיזה הופעה בדיוק אנחנו מרעיפים אהבה. ובכן, הרבה אנשים נהנו רק מרעיון הליהוק של ניק קייג' כדרקולה ב"רנפילד", או מההופעה שלו ב"איש החלומות", ושתיהן הופעות טובות אבל לא יודע – כל הקטע בלאהוב את ניק קייג' זה לאהוב את ניק. קייג'ג'ג'ג'ג'ג'ג'! ולא היה השנה יותר "ניייייייייייק! קייייייייג'!" מהמופע שלו ב"נוסע מהגיהנום". וזה לא שאני לא מעריך את קייג' המיושב יותר, אבל ההופעה ב"נוסע מהגיהנום" זאת הופעה שרק קייג' היה יכול לספק, והו, הוא סיפק אותה. אז.. אז.. קח את הפרס שלך, וזהו, אין לנו עוד תשבחות לתת לך. (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: אדם דרייבר

האחות המצטיינת: אלינור סלע בתפקיד אירית ב"7 ברכות"

אלינור סלע היא לא רק אחת הכוכבות של "שבע ברכות", היא גם אחת היוצרות שלו. את הרעיון הראשוני לסרט על אישה שנמסרה בילדותה בין שתי אחיות היא פיתחה לתסריט עם קרובת משפחתה ריימונד אמסלם, ואחד מהפרסים הרבים שקטף הסרט בטקס אופיר האחרון היה פרס התסריט בו זכו יחד. אבל אנחנו פה כדי לדבר על ההופעה שלה בסרט כשחקנית, שמצליחה לגנוב את אור הזרקורים לענקיות כמו תיקי דיין, רבקה בכר וכמובן אמסלם בתפקיד הראשי.

הדמות שמשחקת סלע, אירית, היא כנראה הקרובה ביותר לגיבורה מארי מבין אחיה ואחיותיה – והיא בטח קרובה אליה יותר משתי האמהות שלה, המאמצת והביולוגית. כיאה לסרט שמורכב מרצף של ארוחות משפחתיות, "שבע ברכות" הוא סרט כאוטי, עמוס ולרגעים קלסטרופובי ממש. אירית, כמעין מבוגרת אחראית שתמיד מנסה לתפעל את הסיטואציה ולהרגיע את הרוחות, היא הדמות שהצופים הכי סומכים עליה. הסגמנט בסרט שמוקדש לקשר בין השתיים הוא אחד היפים והנוגעים בו, עם מעבר חד וכואב בין אחווה לנוסטלגיה לחזרה לדפוסים הכואבים מהעבר. (נעמה)

זוכי עבר בקטגוריה: אנה דה ארמס ב"רצח כתוב היטב"

כיסא השנה: סונה מונקטה ב"סוזומה"

תקשיבו, הוא היה כיסא ממש טוב. כאילו, בלי להעליב אף כיסא אחר השנה או משהו. פשוט… באמת הכיסא הכי טוב של השנה. אולי אפילו של העשור האחרון. (יהונתן)

כמעט נכנסו: דייגו קאלבה על הופעת הפריצה שלו ב"בבילון", דוני ין על הכיף וההומור שהכניס ל-"ג'ון וויק 4", מאט דיימון ובני ספדי על הופעות המשנה הפחות ראוותניות אך לא פחות טובות ב"אופנהיימר", ג'ון מגארו עם עיני הכלבלב הנוגות מ"חיים שלמים", עידן אלתרמן על הופעת אורח מושלמת ב"העיר הזאת", היילי אטוול שמצליחה לייצר דמות מעניינת ומשכנעת ב"משימה בלתי אפשרית: נקמת מוות: חלק ראשון", הארי מלינג על האדגר אלן פו שלו ב"עיניה התכולות", שון שונסולה מונגוזה על האופטימיות שאי אפשר שלא להישבות בקסמה ב"לרוץ על החול", ואם לא מייקל סרה – אין ספק שמרגו רובי הייתה משובצת למעלה על מה שעשתה ב"ברבי" (או, תכלס, גם ב"בבילון").