הדמויות וההופעות שהכי אהבנו בשנת 2021

בזמן שאתם בוחרים מי היא הופעת השנה של עין הדג, אני (יהונתן) ונעמה בחרנו בפעם החמישית את ההופעות שעשו לנו את השנה. נזכיר שההופעות הנ"ל הן לא בהכרח הכי טובות, אלא ההופעות שעשו לנו את השנה, עם דגש מסוים להופעות שנוטות להישכח בצד בעונות הסיכומים והפרסים. ואלו הן:

צוות השחקנים של השנה: לילה אחד במיאמי

"לילה אחד במיאמי" מציג אנסמבל קטן, חכם ומושלם.

כן, אלה בעצם רק ארבעה שחקנים שמשחקים אחד כנגד השני, אבל איזה הופעות, השם ישמור. לזלי אודום ג'וניור היה אמנם היחיד שקיבל מועמדות לאוסקר על תפקידו כסם קוק, אבל קינגסלי בן-אדיר מצליח להמציא מחדש את מלקולם אקס, איליי גורי משאיר לוויל סמית' אבק כמוחמד עלי ואלדיס הודג' מבריק כג'ים בראון. וזה לא רק ההופעות בנפרד (אם יש דבר שכזה בסרט הזה), אלא בעיקר ההופעות אחת נגד השנייה. כל אחת מהדמויות משתנה כשהיא מדברת עם מישהו אחר, וכשמישהו אחר פונה אליה: מדי פעם היא עצבנית יותר, מדי פעם רגועה יותר, מדי פעם חברותית יותר. רג'ינה קינג מנצחת על הרביעייה (וגם על שאר השחקנים בסרט) ביד רמה והופכת אותם לאנסמבל שמשאיר אבק לכל הסרטים עתירי הכוכבים האחרים שיצאו השנה. (יהונתן צוריה)

זוכי עבר בקטגוריה: "תברח", "סטאלין מת!", "פרזיטים", "נשים קטנות"

קאמבק השנה: ג'ניפר לורנס בתפקיד קייט דיביאסקי, "אל תסתכלו למעלה" 

איפשהו בין "אמא!" לעבודה שלה עם דיוויד או ראסל ולמגוון הפלופים בכיכובה, הספקנו לשכוח שלא ממש מזמן ג'ניפר לורנס הייתה אחת הכוכבות הכי קוליות בהוליווד. הדמות שלה בסרט החדש של אדם מק'קיי מזכירה למה בעצם כל העולם התאהב בה בצורה כל כך דרמטית. המדענית קייט דיביאסקי היא הרבה דברים – אדם כועס מאוד שמטולטל על ידי התקפי חרדה, סטודנטית מבולבלת שעוד יש בה מידה של תמימות, חוקרת עם מוטיבציה וכוחות שאולי גם היא לא ידעה שיש לה וגם אישה צעירה שזקוקה לאהבה ולאישורים חיצוניים כשהעולם קורס סביבה. 

מעבר לזה, קייט מאפשרת ללורנס לשלב את היכולות הדרמטיות שלה עם צד יותר קומי וקליל. אולי בסרט אחר היא הייתה כתובה ומשוחקת יותר כמו דמות "המדענית החכמה והמצפונית" (ע"ע קייט ווינסלט ב"התפרצות"), אבל "אל תסתכלו למעלה" הוא סרט סאטירי ובהתאם קייט היא קצת "הבחורה הנורמלית בתוך הטירוף" והרבה "תעזבו אותי, אני רוצה ללכת הביתה". מעורר הזדהות, בואו נודה. (נעמה רק)

זוכי עבר בקטגוריה: ג'ודי פוסטר ב"מלון ארטמיס", ווסלי סנייפס ב"קוראים לי דולמייט" ג'ון בויגה ב"אדום, לבן וכחול"

כולם צודקים: פרנסס מקדורמנד בתפקיד פרן, "ארץ נוודים"

גם בפעם שעברה שפרנסס מקדורמנד קפצה לבקר זה היה תחת התואר "כולם צודקים", ואם המצב ימשיך כך אולי זה יהיה על שמה, אבל תקשיבו: כולם צודקים. פרנסס מקדורמנד מציעה לנו להעביר שעתיים איתה ב"ארץ נוודים", ואין כמעט שום דבר יותר מזה – וזה מספיק לחלוטין. מי לא רוצה להעביר שעתיים עם פרנסס מקדורמנד? 

עם חום, אהבה ואנושיות, פרנסס מקדורמנד התעלתה מעל כל המנייריזם וההופעות הצועקות את עצמן באוסקר והתנחלה בלבבות. מגיע לה.  (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: פרנסס מקדורמנד ב"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"

אניגמת השנה: ניקולס קייג' בתפקיד רוב, "פיג" 

אם לפני שנה היו אומרים לכם שניקולס קייג' הולך לשחק אדם שיוצא למסע נקמה כי חטפו את החזיר שלו, מה הייתם מדמיינים? כנראה שלא את ההופעה מלאת הניואנסים, המוזרה, העדינה אבל גם קשוחה שקייג' נותן ב"פיג".

זה תפקיד לחלוטין נטול טירוף ורעש, של אדם מצולק ומסתורי שהדרך שלו לשלוט בחייו עוברת בבקתה ביער ובמשחקי מוחות רגשיים (אבל לא עוברת במקלחת). על הנייר, אפשר לחשוב שההופעה הזו בולטת לטובה בגלל החריגות שלה בקריירה המאוחרת של קייג', אבל האמת שכבר זמן מה שהוא משחק שוב באמת ועושה דברים יותר מעניינים מלצעוק ולעשות את הפרצוף ההוא עם העיניים הבולטות. הוא פשוט עושה את זה בסרטים נורא מוזרים, והפעם זה סרט שהוא רק קצת מוזר. (נעמה)

זוכי עבר בקטגוריה: סטיבן יואן ב"בערה", לורה דרן ב"סיפור נישואים", אוברי פלאזה ב"דוב שחור"

גיבורת השנה: מקנה גרייס בתפקיד פיבי, "מכסחי השדים: החיים שאחרי"

פיבי מגיעה לעיר חדשה, בלי חברים, עם אמא שלא מבינה אותה ואח שיותר דחוף לו לרחרח סביב הבחורה שהוא ראה לפני רגע. אין לה בדיוק כישורים חברתיים (הסרט לא מזכיר את המילים "ספקטרום" או "אוטיזם", אבל קשה שלא לחשוב עליהן), אבל היא חכמה, נחושה ורוצה לעשות את הדבר הנכון. וככה, בדיוק, נולדים גיבורים. 

זה נכון במיוחד אם שופטים את פיבי לעומת מכסחי השדים הקודמים: רביעיית מדענים שהפכה את כל הנושא לעסק כלכלי יותר מאשר משהו פילנתרופי. לעומתם, פיבי מעוניינת פחות בפסאודו-מדע, תהילה או כסף ויותר ב"המפלצת הזאת מנסה לאכול אנשים ואולי כדאי שנעצור אותה". ולמרות שהיא כולה עדיין ילדה, בלי כוחות על למיניהם, היא מצליחה לשכנע בצדקת דרכה הרבה יותר משאר גיבורי השנה. (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: לורה דרן ב"אחרוני הג'דיי", דנאי גורירה ב"הפנתר השחור", שון כבשון ב"שון כבשון: עף על החלל", אלה לוריין ב"שיער רע"

אם השנה: מיה רודולף בתפקיד דניאלה פאגורו ולינדה מיטשל, ב"לוקה" ו"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" 

עוד לא יצא לי לשמוע הופעת דיבוב לא טובה של מיה רודולף. כן, כולל "אנגרי בירדס". אפילו כולל "אימוג'י: הסרט". רק על "פה גדול" מגיע לה הר של פרסים, אבל גם בקולנוע היא מוכיחה שוב ושוב שהיא אחת המדבבות הכי טובות בהוליווד. השנה היא נתנה קול לשתי אמהות מצוירות שונות למדי – אחת קשוחה שלומדת לסמוך על הילד שלה במקום לנסות לגונן עליו בכל מחיר, ואחת שמרעיפה אהבה בלי תנאים ובלי הפסקה. 

דניאלה מ"לוקה" מתחילה את הסיפור בתור כמעט נבלית בסיפור של הבן שלה, אבל הסצנות בכיכובה בכפר האנושי הן כמה מהרגעים הכי כיפיים בסרט ובסיום היא כבר ממש מרגשת. לינדה מיטשל, לעומתה, היא האמא המקסימה והקצת פדחנית שכולנו פגשנו פעם, זאת שמספרת בדיחות מטומטמות, שמכינה קאפקייקס מכוערים ושתרצו לספר לה את כל הסודות שלכם. היא לא סתם טובה כשתיהן – היא מרגישה כמו הבחירה היחידה האפשרית בשביל כל אחת מהן וכאמור, הן ממש לא קרובות להיות אותה האישה. אז עכשיו, אם אפשר, אני רוצה סרט אנימציה עם מאיה רודולף בתפקיד הראשי, בבקשה. היא כבר הוכיחה את עצמה מספיק פעמים. (נעמה)

זוכי עבר בקטגוריה: ריי רומנו והולי האנטר ב"חולי אהבה", ג'ון צ'ו ב"חיפוש" + אנה קנדריק ב"בקשה מסתורית"  קולין צ'או ב"מותר לאהוב"

מונולוגיסט השנה: ווינסטון דיוק בתפקיד ויל, "תשעה ימים"

אלה לא המילים שלו והוא שר אותן בפני נשמה שלעולם לא תתקיים באמת, אבל וויל, בגילומו של ווינסטון דיוק, שופך את הלב שלו ומראה את כל היופי, התרעומת, העצב, השיאים והשפל שיש באנושות במונולוג אחד ארוך שחותם את "תשעה ימים". 

וכן, ווינסטון דיוק מצייר דיוקן של אדם באופן מעורר השתאות עוד הרבה לפני המונולוג החותם את הסרט, אבל הסיום הזה לא משאיר ברירה אלא להודות לדיוק על הרגעים שהוא, והסרט הזה, חלקו עימנו, ולהישאר עוד רגע אחד בכיסא לפני שממשיכים הלאה בשביל לתת לעצמך עוד שנייה לעכל את כל היופי הזה. (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: טום וייטס ב"הבלדה על באסטר סקראגס"

שחקן השנה: אנדרו גארפילד בתפקיד ג'ונתן לארסון, "טיק, טיק… בום!"

יש כל מיני דרכים להגדיר משחק טוב, אבל לצורך הפסקה הזו אני אבחר אחת קצת שטחית – שחקן טוב עוזר לנו להיות בעד הדמות כשאנחנו צריכים להיות, ולא להיות בעדה כשאנחנו לא צריכים. זה ההישג הכי מרשים של אנדרו גארפילד בסרט הזה, כי ג'ונתן לארסון (הדמות, לא יודעת לגבי האדם האמיתי) הוא לא אדם קל. הוא מעין לואין דיוויס כזה – גאון מיוסר בעיני עצמו, שמרגיש חופשי לפגוע באנשים הקרובים אליו בשם האמנות או סתם כי קשה לו והם צריכים להתחשב.

העובדה שאנחנו בכל זאת רוצים שיצליח לו קשורה לשירים היפים שהוא כתב, כאן או ב"רנט", וקשורה גם לכתיבה ולבימוי, אבל אני בכל זאת אתן את רוב הקרדיט לגארפילד. הוא חוגג על התפקיד הזה כמו ילד בג'ימבורי, צולל לתיאטרליות הקצת נבוכה של לארסון בקטעי ההופעה באותה מידה שהוא נשאב לדמות שלו ברגעים שבהם המשחק צריך להיות יותר עדין ומדויק. הוא מעורר הזדהות כשצריך ומעצבן כשצריך ואיכשהו אפשר להזדהות איתו אפילו כשהוא מעצבן. כמו חבר טוב שאנחנו פאקינג שונאים לפעמים. והוא גם היה מאוד חמוד בסרט אחר השנה, אבל כבר ידעתם את זה. (נעמה)

זוכי עבר בקטגוריה: אית'ן הוק, לופיטה ניונגו, אלזיבת מוס

מארחת השנה: לירז חממי בתפקיד סיגל, "נתראה בשמחות"

יש שחקנים שרק בסיכום השנה אתה נזכר בהם ומכניס, יש שחקנים שאתה נעמד בסוף הסרט אחרי שהעבירו אותך טלטלה מצד אל צד, ויש שחקנים שקונים את מקומם בסיכום השנה בסצנה אחת. לירז חממי, בתפקיד סיגל, קנתה את עולמה באותה סצנה שבה היא מגיעה לחנייה עם רובה קשת ועוגה.

כי "נתראה בשמחות" הוא סרט שאמנם במשפט אחד אפשר לרדד אותו ל"אפשר להוציא את הישראלים מישראל אבל לא את ישראל מהישראלים", מה עם טסטסורון שיוצא משליטה, תככים, זלזול באמריקאים וזלזול בנהלים – אבל שום דבר לא מתמצת את זה בצורה נפלאה כמו הפרצוף של חממי כשהיא עומדת מעל המכונית ורק רוצה שהאורחת שלה לא תלך הביתה רעבה. כי אנחנו ישראלים מעל הכל, וכן, יש איזה עניין לסגור עם בעל בוגד ורובה קשת – אבל איזה מין דבר זה שהאורחים שלנו יילכו הביתה רעבים. מה הם יגידו עלינו אחר כך?  (יהונתן)

ההופעה הקומית המרגשת של השנה: קינג שארק, "יחידת המתאבדים"

במבט ראשון נראה שקינג שארק, כריש-אדם מדבר וטיפש, הוא המקבילה של הסרט הזה לקילר קרוק מהגרסה הקודמת של "יחידת המתאבדים". משהו בין דמות רקע מיותרת להפוגה קומית. אך האמת היא שהכריש, או בשמו הרשמי נאנאווה, הוא דמות די טרגית. כחצי אדם חשוב לו להשתלב חברתית, אבל כחצי כריש יש לו צרכים ורצונות שלא עולים בקנה אחד עם החברה האנושית. והוא גם די טיפש. למעשה, אפילו סבסטיאן החולדה חכם יותר ממנו.

הוא לא לגמרי מבין מושגים מופשטים כמו חברות ואהבה, אבל יש לו צורך רגשי ברור לקבל תשומת לב חיובית. אין לו מספיק תחכום להבין ציניות או רמזים והתמימות שלו עומדת בניגוד קומי לחיבתו לאכילת אנשים, או סתם לאלימות גרפית שלא לצרכי תזונה. ג'יימס גאן ציין שהדמות עוצבה כפי שעוצבה כדי לא להפוך לבייבי גרוט הבא, אבל מסתבר שכדי לעבור כ"חמוד" לא צריך עיניים גדולות, רק להכין בובות קטנות של החברים שלך מחומרי נפץ. (נעמה)

זוכי עבר בקטגוריה: ג'סיקה רות ב"מז"ל טוב 2"

מנטורית השנה: מריסה טומיי בתפקיד מיי פרקר, "ספיידרמן: אין דרך הביתה"

נהוג לחשוב על ספיידרמן של מארוול כילד שנמצא עמוק בצל תסביכי האב שהעניקו לו דמויות כמו טוני סטארק, קוונטין בק או סטיבן סטריינג' וכזה שמחפש אשרור מכל מקום על ההתנהגות שלו. בנוסף, נהוג לחשוב על דודה מיי כדמות כמעט זניחה במיתולוגיה של ספיידרמן: הזקנה החביבה שלא מעודכנת במי נגד מה ועיקר התפקיד שלה זה שנבלים יאיימו להרוג אותה. 

"אין דרך הביתה" מציע גרסה אחרת לכל זה: שהאדם האמיתי שהתווה את הדרך של ספיידרמן הוא לא מיליארדר כזה או אחר או איש חזק ובעל כוחות, אלא אותה דמות רקע שתמיד מזכירה לו לעשות את הדבר הנכון, גם כשזה גובה את המחיר הכבד ביותר: בין אם זה מין מוגן ובין אם זה ניסיון לשיקום עבריינים. טומיי עושה את כל זה בחיוך שיודע שהעולם הוא מקום קשוח, אבל הסיבה היחידה לחייך היא הידיעה שאפשר לשפר אותו צעד אחר צעד, אדם אחר אדם, בחירה נכונה אחר בחירה נכונה. בסרט עמוס בקריצות למעריצים, טומיי היא זאת שמיישירה מבט ואומרת לפיטר את מה שהוא צריך לשמוע. זאת שמפרקת את המיתולוגיה של ספיידרמן ומרכיבה אותה מחדש, ועושה את זה בכזאת חינניות וטבעיות שאפשר לחשוב שכל זה מובן מאליו – כשזה הדבר האחרון שזה יכול להיות. (יהונתן)

טייסת השנה: ג'ן קולולה בתפקיד בוורלי באס, "באים מרחוק"

ההגדרה של "באים מרחוק" כסרט איננה מובנת מאליה ואפשר בקלות לטעון שמחזמר מצולם לא אמור להופיע ברשימת קולנוע. כך או כך, מדובר באחד הדברים הכי טובים באורך סרט שעלו לשירות סטרימינג כלשהו השנה (אפל טי וי +, במקרה זה). המחזמר מתאר מקרה אמיתי שהתרחש אחרי הפיגוע במגדלי התאומים – 38 מטוסים נדרשו לנחות בסמוך לעיירה הקטנה גאנדר בקנדה עקב סגירת המרחב האווירי של ארצות הברית, בלי שום מושג מתי יוכלו להמשיך בדרכם. תושבי העיירות הסמוכות הרימו בזריזות מבצע ענק כדי לשכן, להאכיל ולסייע ל-7000 הנוסעים ואנשי הצוות המבולבלים. 

כל שחקן ושחקנית במחזמר משחקים שתי דמויות לפחות, שנבדלות זו מזו בפריט לבוש כמו וסט או כובע, לצד שפת גוף וצורת דיבור. אחת הדמויות שמגלמת ג'ן קולולה היא הטייסת בוורלי באס, שמייצגת מספר טייסים שהונחתו בלית ברירה בגאנדר, אך שיר הסולו שלה, "אני והשמיים", מבוסס בלעדית על חייה של בוורלי באס האמיתית. זה שיר על חלוצה שהתגברה על השוביניזם של חברות התעופה והגשימה את חלומה להפוך לטייסת – אבל גם על רגע השבירה שלה. מי שעבורה המטוסים והשמיים ייצגו חופש, אפשרויות ותקווה, גילתה פתאום ש"הדבר שאהבתי יותר מכל הפך לפצצה". 

הרגע הזה שובר במיוחד בגלל שקולולה לא משחקת את באס כאישה שבורה או כזו שעברה טלטלה קשה – היא אשת מקצוע רצינית, מעין מבוגר אחראי בין המוני נוסעים מבוהלים וחסרי אונים. היא נראית כמי שחווה אי נעימות קלה, מתגעגעת למשפחה שלה אבל יודעת שתכף הכל יהיה בסדר. אבל כמו רוב הדמויות במחזמר, עמוק בלב היא יודעת ששום דבר לא יחזור להיות כמו פעם, גם אחרי שתגיע הביתה או תשוב לקוקפיט. (נעמה)

נבל השנה: טוני לונג בתפקיד ונוו, "שאנג-צ'י ואגדת עשר הטבעות"

מאמר שקישרו אליו כאן באתר דיבר קצת בהרחבה על הדמויות בשאנג צ'י מנקודת מבט של אסייתים-אמריקאים: על הדרך שבה הסרט משחק עם סטריאוטיפים ומתמודד איתם. בתוכו, נאמר המשפט הבא (בפרפרזה מסוימת): "כשהמנדרין אומר לבן שלו 'זה מספיק', הוא מראה יותר אהבה והבנה לילד שלו מהורה אסייתי טיפוסי". 

וזה אולי היופי בדמותו של לונג: ברור לחלוטין לכולם שהוא נבל, אבל בניגוד לנבלים אחרים שכל צעד שלהם הוא חלק ממזימה מרושעת והם לא מהססים להרוג, לרצוח ולהתעלל גם בקרובים שלהם, ונוו הוא אב אוהב, בעל מסור וגם, במקרה, ראש אימפריית פשע בינלאומית. ולא "בכאילו": היו נבלים-אבות אחרים שטענו שהם מאוד אוהבים אבל בשעת המבחן בחרו לדחוף את הילדים שלהם למותם. לא – המנדרין הוא הדבר האמיתי, וכמו שנאמר במאמר ההוא – עשרות ילדים אסייתים היו מוכנים להתחלף עם שאנג-צ'י כדי לשמוע את מילות התמיכה שהוא נותן לבן שלו – גם כשזה עוזב את האימפריה והעסקים המשפחתיים בכעס. וכל זה הוא מה שהופך אותו לדמות, וגם לנבל, שהיא יותר עמוקה ומעניינת מכל דבר אחר שהיה השנה. 

כן, היה סרט אחר של מארוול השנה שהיה מסיבת נבלים (אני מדבר כמובן על הצוות שאחראי על "נצחיים"), אבל לונג התעלה על כולם – הכריזמה שלו העיפה את כל השחקנים האחרים מהמסך, הרומנטיקה שבעיניו הייתה יותר מינית מכמעט כל סצנת מין אחרת השנה, ולולא הוא היה כלוא בסרט של מארוול, אולי הוא היה מצליח גם לקבל מערכה שלישית יותר מתגמלת. (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: מייקל קיטון ב"ספיידרמן: השיבה הביתה", סוהייל נאייאר, מנוג' מהרא, אמנדיפ סינג, דינש קומאר, אמריטפל סינג, קאפיל קומאר נטרה ב"מלון מומבאי"

צמד השנה: אביגיל הררי ורן דנקר בתפקיד אלינור ונועם, "אחד בלב"

אפשר לטעון, וכנראה בצדק, שנועם ואלינור הם מהזוגות המעצבנים והדפוקים בתולדות הקולנוע הישראלי, אבל זאת בדיוק הנקודה. הקומדיה הלא-לגמרי-רומנטית של טליה לביא היא תיאור מצחיק ואכזרי של זוג שהתייצב מתחת לחופה מהסיבות הלא נכונות, תיעוד לא מחמיא של מערכת יחסים מבולגנת שאולי יש לה תקנה – אבל בכלל לא בטוח. שניהם יחד וכל אחד לחוד מצליחים לבנות דמות מרובדת, כזו שמשתנה מסצנה לסצנה, מתנהגת אחרת מול אנשים שונים ומרגיזה את הצופים במובן הכי טוב. 

נועם של דנקר, למשל, עובר ברגעים הראשונים כחתן קצת רציני מדי, יבשושי ואפילו נגרר, אבל הלילה הארוך בו מתרחש הסרט חושף את כל האשליות שהוא מוכר לעצמו ולבת הזוג שלו ומגלה בו צדדים ילדותיים ופזיזים שלא נראו לעין במבט ראשון. הררי בתפקיד אלינור היא מראש הדמות ה"קשה" יותר, והתהליך שלה הפוך משל בן זוגה – לא רק שהיא עצמה מתרככת ומפגינה עומק ובגרות, אנחנו מבינים יותר טוב איך ולמה היא כמו שהיא. (נעמה)

זוכי עבר בקטגוריה: אן האתאווי וג'ייוסון סודייקיס ב"קולוסאל", קיאנו ריבס ווינונה ריידר ב"היעד… חתונה", קייס נאשף ויניב ביטון ב"תל אביב על האש", וינס ווהן וקתריון ניוטון ב"פריקי"

חמוד השנה: ג'ון ברנתל בתפקיד ריק מאצ'י, "משפחה מנצחת"

אם יש צדק בעולם, אז השחקן היחיד שיקבל אוסקר על תפקידו ב"משפחה מנצחת" יהיה ג'ון ברנתל. בתוך סרט שכמעט כופה על הצופים שלו את תפיסת העולם המעוותת למדי של ריצ'רד וויליאמס בגילומו של וויל סמית', ברנתל מעז להציג גישה חתרנית שהיא… אה.. להקשיב למה שהילדות שלך אומרות. מדהים. 

אבל מה שברנתל עושה זה מעבר רק לגילום הקול השפוי: ברנתל מצליח להראות לצופים איך להתמודד באהבה, אמפתיה והבנה גם עם הקשים והעיקשים שבאנשים. איך לוותר על האגו שלך, לשים את החניכים שלך מעל הכל ותמיד לתת תחושה של דיאלוג – ואת כל זה עם חיוך כן על הפנים. כשצופים בו על המסך, קשה לחשוב שעוברת לברנתל מחשבה אחת רעה בראש, למרות המצב שהיה גורם לכל אחד להתחרפן שהוא נמצא בו – וזה אותו שחקן שגילם את הפאנישר, כן? (יהונתן)

זוכי עבר בקטגוריה: זכארי לוי ב"שהאזאם!", ג'ון קרול לינץ' ב"משפט השבעה משיקגו"

הופעת המשנה של השנה: אליאנה תדהר בתפקיד עדה, "תמונת הנצחון"

סרטו הטרי של אבי נשר כולל לא מעט שחקניות צעירות בתפקידים מרשימים ואליאנה תדהר היא הטובה מכולן. השחקנית, שעד כה הייתה מוכרת בעיקר ככוכבת ילדים, מגלמת את עדה, עולה צעירה מארגנטינה עם רצינות של אישה מבוגרת בהרבה מגילה האמיתי. עדה מנוגדת לגיבורה הפרועה והמשוחררת מירה (ג'וי ריגר) אבל בעיקר לבת דודתה האהובה הדסה (משי קליינשטיין), צעירה שמחה, אנרגטית ותאבת חיים בהרבה ממנה. כשהדסה מתחילה להתקרב לחבר קיבוץ אחר ועולמה מתרחב מעבר לקשר הצמוד שלה ושל בת דודתה, עדה חווה את ההתרחקות ביניהן כהדהוד של חוויות קשות מהעבר. 

לתדהר אין המון זמן מסך, אבל היא שולטת בכל פריים שבו היא מופיעה ומעבירה את העומק הרגשי של הדמות בטבעיות צורבת. הסצנה הדרמטית האחת שבה היא משחררת את הרסן ומדברת בכנות אכזרית היא עבורי אחת הסצנות החזקות בסרט, ולחלוטין בזכותה. אבל הרגע האחד שנשאר לי מהסרט לא כולל אפילו מילה מדוברת אחת, רק חילופי מבטים שמספיקים כדי להעביר את הדרמה כולה. (נעמה)

זוכי עבר בקטגוריה: דונאל גליסון ב"תוצרת אמריקה", אן האתאווי ב"אושן 8" + יואב לוי ב"בלתי רשמיים", ג'ו פשי ב"האירי" ג'ינה רודריגז ב"קג'יליונר"

פרח הקיר של השנה: ג'פרי רייט בתפקיד רובאק רייט, "הכרוניקה הצרפתית"

ג'פרי רייט נוטה להישאר ברקע. הוא סוכן ה-CIA שג'יימס בונד מדבר איתו בדרך לעוד משימה או, באופן הכי מילולי שיש – הדמות הקוסמית הבין יקומית שצופה ברקע בגיבורי מארוול והשטויות שלהם. הוא מ"שחקני האופי" האלה שכולם מאוד אוהבים אבל קשה לשים את האצבע על איפה בדיוק ראינו אותם. 

ב"כרוניקה הצרפתית", ווס אנדרסון עושה עם רייט חסד ומעניק לו שליש סרט שלם שמוקדש לדמותו. דמות שמוזמנת לארוחת ערב אבל מקבלת מרדף וקרב יריות, ושמתמודדת עם החריגות שלה בכל מקום אליו היא נכנסת. אנדרסון לקח את מי שתמיד נמצא ברקע ושם אותו בתפקיד הכי מתאים לו: הכתב השקט, המנוסה והערני שמנסה ללכוד את מה שקורה סביבו ולזקק לקוראים ולצופים את הפואנטה, מבלי שהם ירגישו בה. 

רייט מבצע את התפקיד בכל הרגישות מצד אחד והעוצמתיות השקטה מצד שני, ויוצר את התפקיד הכי טוב בקאסט שכולל את טילדה סווינטון, פרנסס מקדורמנד, ביל מאריי, בניסיו דל טורו, אדריאן ברודי, סירשה רונאן, וילם דפו, אליזבת מוס, אדוארד נורטון ועוד – וזה לא שהם לא מנסים. ואם זה לא הישג, אני לא יודע מה כן. (יהונתן)

זוכות עבר בקטגוריה: אליזבת' מארבל ב"סיפורי מאירוביץ'", הונג צ'או ב"לחיות בקטן"

הבת-זונה הקשוחה של השנה: קים טא-ריי בתפקיד קפטן ג'נג, "ויקטורי"

זוכות עבר בקטגוריה היו צריכות להתמודד עם משפחות קטלניות, ציידי מוטנטים וגם כמה ציידי אדם. ג'אנג בעיקר צריכה להתמודד עם חבורת הטמבלים על הספינה שלה, שמצליחים לפקשש כל תוכנית הכי בסיסית. 

עם זאת, במחוות קטנות מאוד קים טא-ריי מבססת את העובדה שלא כדאי לאף אחד לחשוב להתעסק איתה עוד לפני שהיא נדרשת להדגים את הכישורים שמאששים את הטענה הזאת. בלי כוח לשטויות, אבל עם לב גדול מתחת למעטה הציניות, טא-ריי היא האדם שהכי הייתי רוצה לקרוא לו בשעת סכנה, והכי הייתי בטוח שתציל אותי. אם אני אשלם לה מספיק, כמובן. (יהונתן)

זוכות עבר בקטגוריה: דפני קין ב"לוגאן",  סמרה ויבינג ב"מי שעומד מאחורי", בטי גילפין ב"משחקי ציד"

חבורת השנה: ניקולאי לי קאס, לארס בריגמן וניקולאס ברו בתפקיד אוטו, לנארט ואמנטלר, "רוכבי הצדק"

בגדול, אין הופעת משחק לא טובה בסרט הזה. יכולתי לכתוב כאן על לפחות חמש דמויות שונות, אבל הסתפקתי בשלוש. על הנייר אוטו, לנארט ואמנטלר הם חננות אנטי סוציאליים שאין סיבה למצמץ פעמיים לכיוונם אם אתם לא צריכים כרגע ניתוח נתונים או איזה גרף. בפועל, הם אנשים מאוד מורכבים שמצליחים איכשהו להתלכד לחבורה אוהבת, מגובשת ומחממת לב, גם אם לפעמים הם שונאים אחד לשני את הצורה.  הם לא החברים הכי טובים, וזה הופך את החברות שלהם לאפילו יותר מרגשת.

אוטו הוא מנהיג לא קלאסי בכלל, שמאמץ את התפקיד בעיקר כי הוא הכי פחות לא-מתאים לו מהשלישייה. הוא סוחב איתו לא מעט פצעי עבר שכנראה לא יגלידו בחיים, אבל הוא בוחר לנסות ולצמוח. ללנארט יש אפילו יותר שיט מאחוריו, שאת רובו אנחנו אפילו לא יודעים, והעבר הקשה הזה הפך אותו לאדם מחורבן לגמרי לרגעים – שהוא גם חביב בצורה מפתיעה. אמנטלר הוא אחת הדמויות הכי רגישות ושבריריות שראיתי בסרט אי פעם ולמזלו הוא מצא אנשים שנכונים להתמודד איתו גם כשזה קשה. לפחות רוב הזמן. הסרט הזה הוא סיפור משפחה-נבחרת כל כך מקסים דווקא בגלל שהמשפחה הזו מורכבת מטראומות על גבי טראומות. איכשהו, בתוך כל החרא שהחיים הפילו עליהם, הם מצאו אמפתיה, אהבה ונכונות לצאת מגדרם כדי לעזור אחד לשני. (נעמה)

זוכי עבר בקטגוריה: בייקלי גנאמבר ב"הזמיר", טליה ריידר ב"אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד"

רובוט השנה: קיילב לנדרי ג'ונס בתפקיד ג'ף, "פינץ'"

אחרי עשרות שנים ורובוטים, קשה לחדש בתחום. ראינו כבר כל סוג של רובוט: מהרצחניים עד המחושבים, דרך הרגשיים ועד הנהנתנים. ובכל זאת, קיילב לנדרי ג'ונס, באחת מההופעות הכי טובות של השנה, מצליח להראות שלא צריך לחדש – רק לרגש. לנדרי ג'ונס אומנם לא נוכח על המסך, אבל קולו (המפולטר) מצליח להפיח חיים ותנועות הגוף שלו נתנו בסיס לאנימטורים ליצור דמות שאי אפשר שלא להתרגש איתה מכל דבר שהיא עוברת.  ג'ף, הרובוט בגילומו, הוא אחד מהרובוטים הכי מרגשים שהיו בקולנוע. רובוט שעובר מסע התבגרות מזורז מאוד ולומד, בתנאים מאוד קשים, כיצד לשרוד את האפוקליפסה, ומלמד, לא בכוונה ובתנאים קשים לא פחות, כיצד אפשר לבטוח. (יהונתן)

כמעט נכנסו: דילן אובריאן על תפקידו ב"אהבה ומפלצות", גונבי הסצנות אנה דה ארמס ובן אפלק על "לא זמן למות" ו"הדו-קרב האחרון" (בהתאמה), אלפרד מולינה על "צעירה מבטיחה", דיאנה ריג על "אתמול בלילה בסוהו", הדמות של מיראבל ב"אנקאנטו", אוליביה קולמן ואנתוני הופקינס על "האב" – או לחלופין, אוליביה קולמן וג'סי באקלי על "הבת האפלה", דב פאטל על "האביר הירוק", גל גדות על "הודעה אדומה" (סתמו), אריאנה דהבוסה על "סיפור הפרברים", אלנה איב על "אסיה" , וג'יימס מקאבוי ושרון הורגן על "ביחד" (together).

עוד שניים שהסתייגנו מהם הם ענת גוב ב"ענת גוב: על החיים ועל המוות" (כי בכל זאת, הופעה בסרט תיעודי זה לא ממש הופעה) ואוסקר אייזק על "סופר הקלפים" (שלא הכנסנו רק מחמת הספק שהסרט בכל זאת ייצא ב-2022).