ואנחנו ממשיכים עם החלק השני של ההופעות והדמויות האהובות עלינו מהשנה שחלפה. את החלק הראשון ניתן לקרוא כאן.
חמוד השנה: זקארי לוי בתפקיד שהאזאם, שהאזאם!
כבר ראינו אנשים פשוטים מקבלים כוחות על ומתלהבים מהם, כבר ראינו ילדים הופכים למבוגרים (וההיפך), ובהחלט אפשר לסכם את "שהאזאם!" כ"סרט שבו ילד הופך למבוגר, אה, והוא גם גיבור על".
אבל למרות שכבר ראינו את זה, זכארי לוי מראה שגם את הקלישאה הזאת אפשר לרענן, אפילו בז'אנר הכי שחוק של העשור האחרון. אמנם דברים חמודים הם לרוב קטנים, אבל מסתבר שזה לא הגודל שקובע אלא האופי – זכארי בגוף המגודל שלו מתנהג כמו ילד קטן והוא בקלות הדבר הכי מקסים שהיה על המסכים השנה. מחווה של שעתיים לטום הנקס ב"ביג"? אולי, אבל איזו מחווה – זכארי לוי מצליח לקלוע לקו התמים-ציני של ילדים בני 12 וכל הבעת פנים שלו, מוקצנת כמה שרק אפשר, שווה זהב. והדובדבן שבקצפת הוא הניגוד בין הדמות של בילי כשהוא הופך לשהאזאם ובין בילי כשהוא בילי, וכאן צריך לשבח גם את אשר אנג'ל, שעושה את התפקיד הקצת כפוי טובה אבל בעל המשקל הרגשי הכבד יותר של הסרט.
עכשיו נותר רק לשאול איך כל זה אמור להשתלב ביקום של DC, שאלה שאני מעדיף להתעלם ממנה בשלב זה. [יהונתן]
הזוג הרומנטי של השנה: אדל האנל ונעמי מרלן בתפקיד אלואיז ומריאן, דיוקן של נערה עולה באש
בחלק הראשון של הסרט עולה החשד שמא הסיפור של אלואיז ומריאן יהיה גרסה צרפתית וגבוהת מצח לעלילת מאניק פיקסי דרים גירל, אבל לא לגמרי ברור מי נערת החלומות של מי. בחלק השני כבר מתפתח משהו הרבה יותר מורכב, קשר שמכל זווית שתסתכלו עליו תראו משהו אחר.
זאת התאהבות שאפשר להבין ולנתח פסיכולוגית לעומק – ברור לגמרי למה כל אחת מתאהבת בשנייה, מה היא רואה בה שלה אין ומה יש לה לתת בתמורה. מצד שני, זה כל כך יצרי ורגשי. ביציאה מהצפייה השנייה שלי בסרט שמעתי מישהי אומרת שחבל לה שזה לא היה סיפור על "חברות אמיצה", אבל התחושה שלי הייתה שזה לא היה יכול להיגמר אחרת. זאת מעין טרגדיה רומנטית קטנה ומהודקת, מהסוג שמתרחב למימדי ענק ומטיל צל שגדול מסך חלקיו. [נעמה]
אסטרטג השנה: אנדרה הולנד בתפקיד ריי בורק, ציפור בשחקים
הסיבה שאני כל כך נהנה לראות סרטי שוד היא לא סצנות גיוס הצוות (בניגוד לפאורדיה המשעשעת של "ריק ומורטי") וגם לא הטוויסטים והבגידות, אלא אווירת המקצוענות. יש משהו בלראות אנשים מומחים בתחומם עושים את הדבר שהם הכי טובים בו. זה פשוט עושה טוב במוח.
אנדרה הולנד, סוכן שחקנים ב-NBA, הוא לא מישהו שנראה כאילו הוא יודע מה הוא עושה – הוא רגע לפני פיטורים, כרטיס האשראי שלו בדיוק בוטל והשחקן הכוכב שלו בדרך לעזוב אותו. אבל רק חכו – עם ביטחון עצמי שלא היה מבייש את ג'ורג' קלוני, הוא עוד יסתדר.
כי אומנם אפשר להוציא את הסטיבן סודרברג מסרטי אושן, אבל נראה שאי אפשר להוציא את סרטי האושן מסודרברג, שממשיך לשחק עם פורמט סרטי השוד גם אחרי שנפרד מפיט, דיימון וחברים. ואם הם אי פעם יתאחדו לאושן 14, טוב, אז שישיגו את עזרתו של ריי בורק, כי כל מי שרואה את הסרט יודע שהוא יודע מה עושה. אנדרה הולנד משדר את זה בכל הכוח, והופך כל דיאלוג מולו לתענוג מילולי, מה שהופך את הצפייה במעללי הדמות שלו לכל כך הרבה יותר מספקת. [יהונתן]
מלכת השנה: אוליביה קולמן בתפקיד המלכה אן, המועדפת
החלק הכי קשה בכתיבת החלק הזה היה לבחור למי מכוכבות "המועדפת" להצדיע.
שלוש השחקניות המובילות נהדרות כל אחת בדרכה. ובכל זאת, חייבים לדבר על מרכז הסיפור, על הדמות הקשה ביותר לעיכול ולצפייה, שהיא בו זמנית אישה ברגרסיה, חסרת אונים ונואשת לעזרה ולתשומת לב, אבל גם האישה הכי חזקה בממלכה ובסרט, מלכה נקמנית ואכזרית כמצופה מדמות בסרט של לנתימוס.
במאי אחר, כותבים אחרים ושחקנית אחרת היו הופכים אותה למפלצת, אבל את רוב הקרדיט על הדמות הזאת אני נותנת לקולמן. זה מרגיש נכון שדווקא הסרט הזה יהיה הפריצה של שחקנית העל הזאת, וכנראה בגלל זה לכולם היה ברור למה היא זו שמקבלת את כל המחמאות למרות שגם שתי חברותיה לקאסט היו מצוינות. ההישג שלה גדול ומרשים יותר כי הדמות שלה היא מבוך של מלכודות, וקולמן מדלגת מעליהן בקלילות כמו נינג'ה מיומנת. [נעמה]
נבלי השנה: סוהייל נאייאר, מנוג' מהרא, אמנדיפ סינג, דינש קומאר, אמריטפל סינג, קאפיל קומאר נטרה כקבוצת הטרוריסטים שפושטים על המלון, מלון מומבאי
טרוריסטים בסרטים זה כאב ראש. אם תציגו אותם כמפלצות צמאות דם תחטאו למורכבות האדם. אם תציגו אותם כאנושיים עד כדי הזדהות תיראו כאילו אתם מקלים ראש בפשעים הנוראיים שהם עשו או עושים. "מלון מומבאי", אולי הסרט המפוספס של השנה (על ידי מבקרים. בקופות בארץ הוא דווקא הצליח), מצליח לא ליפול לאף אחת מהמלכודות האלה.
הטרוריסטים בסרט הזה הם האיש הרע בכל רמ"ח איבריהם והם מזכירים לנו את זה מחדש בכל פעם שהם הורגים בקור רוח ניצב או דמות. אבל בזכות שחזור כמעט מדויק של השיחות הטלפוניות עם המפעיל שלהם, הסרט נותן לנו להציץ למוח שלהם. הוא לא מנסה לגרום לנו להבין מה מביא אדם שכזה לפעול, אלא איך ברגעים האלה האדם הזה פועל. וזה מקפיא דם. לת'אנוס היו יותר נפגעים, הג'וקר היה יותר מטורף, אבל החבורה הזאת מפחידה יותר. כי זה קרה באמת, וכי הם לא היו מפלצות אלא אנשים, ואין דבר מפחיד יותר מאנשים אחרים. [יהונתן]
התלמידה המצטיינת של השנה: ביני פלדסטיין בתפקיד מולי דייווידסון, חורשות את הלילה
מולי היא בריונית מסרט אחר. או קורבן לבריונות, או אולי שניהם בשני סרטים שונים. היא אמביציונית מהסוג הדורסני, היא יודעת בדיוק מה היא יכולה ורוצה לעשות ויש לה, איכשהו, מספיק ביטחון עצמי בשביל לעמוד מאחורי כל זה. היא טרייסי פליק אחרי שעברה שיעור פרטי במוטיבציה אצל ליזו. מזלה שהיא נמצאת בסרט שנותן לה להיות יותר מדבר אחד, ומכריח אותה לראות ככה גם אנשים אחרים.
מבין שתי הגיבורות בסרט, זו האחת שפחות מגניב לאהוב. היא לא רזה, לא קולית ולא יפה כמו איימי, ואין לה את המבט העצוב בעיניים שדרכו חברתה רואה את אירועי הלילה האחרון שלהן כתיכוניסטיות. היא גם קצת דושבגית ומרוכזת בעצמה ובחוויות שהיא רוצה לחוות הלילה, אבל בעיניי דווקא זה הופך אותה למעוררת הזדהות ולטינאייג'רית ריאליסטית יותר. היא גם מצחיקה, כנראה הדמות הכי מצחיקה שנתנו לפלדסטיין להיות עד עכשיו. היא תוספת טובה לאוסף הגיבורות שנערות יכולות לחפש בהן מודל להזדהות – צעירה חרוצה וחסרת פשרות שמגלה שלפעמים להתפשר זה הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות בשביל עצמך. [נעמה]
ההופעה הקומית של השנה: ג'סיקה רות בתפקיד טרי גילבמן, מז"ל טוב 2
אם למישהו היתה סיבה לכעוס השנה בקולנוע, זאת כנראה טרי. אחרי שהיא שרדה סרט שלם שבו רצחו אותה שוב ושוב ועברה שינוי אישיותי עצום, היא שוב נתקעת בלולאת זמן, ואפילו לא ביקום המקורי שלה. וטרי אכן כעסה השנה, והיא עשתה את זה בצורה מדהימה, קורעת מצחוק, מעוררת השתאות וטיפ טיפה אובדנית (אבל בקטע חיוני לעלילה).
בתור דמות, אין משהו שמבדיל בין טרי ובין גיבורות של סרטי אימה אחרים – אין לה פאנצ'ים שנונים במיוחד או תכונות מיוחדות. מה שיש לה זה תסכול הולך ונצבר, ואת ג'סיקה רות' שמסתערת על כל רגע בצמד הסרטים הזה ומוציאה ממנו ומהדמות את המקסימום. [יהונתן]
קאמבק השנה: ווסלי סנייפס בתפקיד ד'רוויל מרטין, קוראים לי דולמייט
השם ווסלי סנייפס לא אומר היום כלום לצופי הקולנוע הצעירים (כלומר, אלה שהתחילו לראות קולנוע משנת 2000 והלאה) – בלייד, לא? השחקן ההוא עם המיסים? יש מצב שהוא מוכר יותר מההתנהגות שלו על הסט של בלייד יותר מכל הופעה שהוא עשה. וזה חבל, כי בשנות התשעים, כשהוא אשכרה שיחק, הוא היה ממש טוב בזה – ההופעות שלו ב"גברים לבנים אינם יכולים" ו"עיר החטאים" (לא האחד שאתם חושבים עליו) הן הופעות של שחקן שיודע מה הוא עושה ויכול להגיע לגבהים. וסלי, מסיבותיו שלו, החליט לבזבז את הכשרון הזה.
לכן זה היה כל כך כיפי ומפתיע לראות אותו חוזר לאותם גבהים ב"קוראים לי דולמייט", הסרט שכולם היללו כקאמבק של אדי מרפי, אבל הוא באותה מידה ואם לא יותר חזרה לאור הזרקורים גם של שחקן איכותי שמגיעה לו תשומת לב שכזו. ד'רוויל מרטין, השחקן השיכור שמגיע לביים את הסרט עם אפס חשק ומלאנתאלפים אלכוהול, נותן לו הזדמנות להראות לכולם שהוא, כמאמר הפתגם, "בן זונה מצחיק ממש". מבחינתי הקאמבק של מרפי יכול להיעצר כבר עכשיו, אבל אם סנייפס יצליח לשחזר את מה שהוא עשה בהופעת הקאמבק הזאת עוד מצפות לו ולנו שנים טובות מאוד. [יהונתן]
האחות המצטיינת: אנה דה ארמס בתפקיד מרתה קבררה, רצח כתוב היטב
יהונתן כבר כתב במקבץ הקודם שלנו על הגיבורה שגילמה סמרה וויבינג ב"מי שעומד מאחוריי", מותחן הרצח דמוי-כריסטי השני של 2019. מרת'ה, האחות שמסתבכת בלי כוונה בתעלומת הרצח הכתובה היטב, היא כמו תאומה אובדת שנקלעה לנסיבות דומות ומתמודדת איתן אחרת. אולי נכון יותר לומר שבעוד שגרייס קיבלה את כל הסאבטקסט האלים לפרצוף, מרת'ה מקבלת גרסה תרבותית יותר של המפגש בין העשירים המסואבים למעמד הנמוך.
זה סרט שמלא בהברקות, והגדולה שבהן היא להציב בלב קאסט שכולו דמויות אקצנטריות דווקא את האישה הזאת. כולם לבושים במיטב מחלצותיהם ורק מרת'ה לובשת סוודר צמרירי מהסוג שהיא בטח קנתה ב-5 דולר וסניקרס מלוכלכות. יש משהו מנחם בצפייה בדמות שהיא כל כך הגונה שזה כוח העל (או הקללה) שלה, אבל היא גם לא שה תמים. היא פשוטה מספיק כדי להיות קונטרה לכל הטיפוסים שמסביב אבל מותחת את הגבולות בעת הצורך כדי להזיז את הסיפור קדימה. היא זאת שהופכת את זה לאישי בשבילנו, מזריקה חום אנושי לתעלומה שמפתה לנתח באופן אנליטי ושומרת על שיווי המשקל של הסירה העמוסה. חוץ מזה, היא מקיאה איזה 800 פעם בסרט ועדיין אנחנו מחבבים אותה, אז זה כנראה אומר משהו. [נעמה]
גיבור השנה: שון כבשון, שון כבשון: עף על החלל
ן
עולם התוכן לילדים הוא עצום, וזה מרגיש כאילו 90% ממנו נועדו להיות בייביסיטר לילדים ולמכור להם צעצועים. לא-הורים יכולים להרשות לעצמם להרים את האף על המשריצים האומללים שצריכים לגרור את העוללים לעוד פסטיגל או ג'אנקימציה ולטמטם לילדיהם את השכל עוד קצת בזמן ששודדים להם את הארנק. כשאתם הורים, אתם מבינים שנכנסתם לבעיה.
כאן להציל את המצב: שון הכבשון. אמנם הסרט השני בכיכובו מכיל שפע של רפרנסים לסרטים שהילדים לא ראו (כולל "הנוסע השמיני"), אבל שון הוא דמות לילדים – חמוד, צמרירי, לא מדבר יותר מדי (או בכלל). בזמן שאנשים מתווכחים על שאלות הייצוג, שון הוא כל מה שאני רוצה שהילדות שלי יגדלו להיות: אמיץ, טוב לב, חכם, מאזין, רואה את התמונה הגדולה ומנסה לעזור. אבל יותר ממה שהוא כן, זה מה שהוא לא: הוא לא כבאי או גיבור על או יורה לייזרים או שום דבר מיוחד – הוא פשוט כבשון פשוט, שמנסה לעשות את הטוב ביותר בכל רגע נתון.
ובין שלל סרטי הילדים הנוצצים והבוהקים, הפשטות שלו היא נדירה וראויה להערכה. כמו שאסף אבידן שר – הוא מיוחד, יש רק אחד. [יהונתן]
