הדמויות וההופעות שהכי אהבנו בשנת 2018 – חלק א'

בזמן שאתם מתלבטים למי להצביע בסקר הופעת השנה, אנחנו (יהונתן צוריה ונעמה רק) ממשיכים את המסורת משנה שעברה ושמים זרקור על ההופעות והדמויות שעשו לנו את השנה, אבל לאו דווקא קיבלו את היחס שמגיע להן. מתוך 20 ההופעות שבחרנו, רק 3 חופפות עם הבחירות של המצביעים באתר, וכמות דומה של הופעות חופפות לטעם של עונת הפרסים הנוכחית. הרשימה להלן מהווה את החלק הראשון, וממש מחר יצא החלק השני, אלא אם סופת השלגים תגרום לקריסה כללית של כל התשתיות בארץ או לאסון בקנה מידה דומה.

שחקנית המשנה של השנה: אן האתאווי בתפקיד דפני קלוגר, אושן 8

בעוד איזה שבועיים יוכרזו המועמדויות לאוסקר והאקדמיה תוכיח שוב שאין לה מושג על מה היא מדברת. זה משפט שהוא נכון א-פריורית ולא משנה מי יהיו המועמדים, אבל השנה זה נכון במיוחד כי אן האתאווי לא תהיה בין המועמדות לפרס שחקנית המשנה של השנה, למרות שהיא בבירור שחקנית המשנה הכי טובה שהייתה השנה (נו, שחקנית המשנה הכי טובה שראיתי).

"אושן 8" הוא סרט קליל שלא לוקח את עצמו ברצינות ולכן הוא התנדף באותה המהירות שבה הוא בא – רוב הדמויות בסרט הזה, ובוודאי הראשיות, הן פלקט חסר אופי שמנסות לפצות על כך בהרבה סטייל. זה לא ממש עובד. היוצאת מן הכלל היא האתאווי – יש לה תפקיד ספציפי מאוד ומצחיק מאוד שמרים את הסרט ועל הדרך צוחק על האתאווי עצמה ועל סלבריטאים בכלל. האתאווי מביאה איתה לסרט את הדמות היחידה שיש לה סיפור מעניין והיא הופכת אותה לדמות ענקית: מנומקת, מעניינת, מרתקת ובעיקר ממש ממש מצחיקה. (יהונתן)

משתפר השנה: מר סופר על, משפחת סופר-על 2

רוברט פאר, הידוע יותר בשם מר סופר על, הוא כנראה הדמות הכי פחות מעניינת ב"משפחת סופר על" הראשון. עיקר העניין בו היה הרעיון שהוא מייצג – גיבור לשעבר שתלה את הטייטס שלא מרצונו ונאלץ לחיות חיי משפחה רגילים בפרברים. מעבר לרעיון הנחמד הזה, כל דמות בסרט התעלתה עליו – אשתו, הילדים שלו, הנבל, העוזרת של הנבל, החבר הטוב שלו וכמובן אדנה מוד.

אבל בסרט השני, שמעביר את הפוקוס להרפתקה חדשה של אם המשפחה, רוברט מוצא את מקומו מחדש כדמות משנה. מה שנחשד בתחילה כעוד עלילה משמימה על גבר בלי כישורי הורות התפתח לכיוון שקצת הפתיע אותי – זה לא שבוב לא יודע לטפל בילדים, הוא פשוט שאפתן מדי, רוצה להיות אלוף העולם באבהות ומתיש את עצמו. ומר אבא-על לא רק יותר כיפי, מעורר הזדהות ויוצא דופן מהגיבור השחצן והמרוכז בעצמו שראינו בסרט הראשון ובתחילת השני, הוא גם יותר חתיך. (נעמה)

פרח הקיר של השנה: הונג צ'או בתפקיד נגוק לאן טראן, לחיות בקטן

זאת הייתה אמורה להיות השנה של הונג צ'או. הופעתה המוצלחת בסרט החדש של אלכסנדר פיין הייתה אמורה להסתיים במטר של פרסים מכל עבר – הופעה נדירה, שמצליחה להיות סטריאוטיפ קומי שהופך לאט לאט למשהו עמוק יותר ומצחיק יותר. אבל הבעיה היא שההופעה הזאת תקועה באמצע הסרט המוזר והלא אהוד במיוחד שהוא "לחיות בקטן".

וכך, במקום לטרוף את כל עונת הפרסים, הונג צ'או נדחקה לצדדים ונעלמה. אבל מי שרוצה לראות כיצד אפשר להפיח חיים בסטריאוטיפים ישנים כמו "הענייה בעלת חוכמת הרחוב" ו"המנקה עם המבטא האסייאתי השבור", שיצפה בהופעה המופתית של צ'או וילמד. היא שחקנית לא ידועה, אבל היא מצליחה לקחת תפקיד שהיה יכול ליפול על הפנים ולהפוך אותו לנקודת האור של סרט מבולבל מאוד. (יהונתן)

שחקן השנה: אית'ן הוק, First Reformed וג'ולייט, הגרסה העירומה

השנים עשו לאית'ן הוק טוב, וב-2018 הוא הגשים את ההבטחה והפך מחתיך ניינטיז גנרי לשחקן שביקום מקביל היה הופך כבר לפייבוריט לאוסקר. ב"First Reformed" של הבמאי פול שרדר(בפסטיבל חיפה תורגם ל"הכנסיה החדשה", אנחנו מעדיפים לכנות אותו "תיקון עולם") הוא נתן הופעה שחורה משחור ככומר רדוף ודכאוני, תפקיד מורכב שכולל בערך את כל קשת הרגשות האנושית וכמה טיפוסים שונים שמסתתרים באדם אחד. לא הרבה אחר כך הוא הציג דמות שונה לגמרי ב"ג'ולייט, הגרסה העירומה", שהיא גם התכתבות שלו עם הטייפקאסט שלו מהעבר וגם הופעה טובה ומרגשת, אפילו סקסית בדרך מוזרה וקצת רופסת. (נעמה)

אב השנה: ג'ון צ'ו בתפקיד דיוויד קים, חיפוש

ג'ון צ'ו חווה איזשהו רנסנס קטן בשנתיים האחרונות שהתחיל עם "קולומבוס" והמשיך השנה עם "חיפוש", הסרט שהוכיח סופית שהוא לא קומר ולא הרולד אלא ג'ון צ'ו, והגיע הזמן שתלמדו את השם שלו.

מעבר לאתגר הברור שיש בתפקיד שבסרט כזה, שכולו מתרחש על מסך המחשב והוא בעצם מעין מונולוג ארוך, צ'ו נכנס עמוק לעור של האב שמנסה להבין מה קרה לבת שלו. צ'ו משיל שכבה אחר שכבה של האב הדואג ומתחיל להבין דברים על הבת שלו ומה קרה למערכת היחסים שלהם. כלומר, בעצם, מה קרה לעצמו. וככל שצ'ו מעמיק במסע, כך הסרט לופת יותר ודמותו מתגלה בצורה העירומה והכנה ביותר, במה שבקלות ראוי לזכות בתואר "הופעת השנה". (יהונתן)

לוחמת השנה: דנאי גורירה בתפקיד אוקויה, הפנתר השחור

המקרה של "הפנתר" דומה לזה שתיארתי קודם בקשר ל"משפחת סופר על". הפנתר השחור הוא סבבה וכל זה, אבל הוא לא באמת העיקר כאן. הוא מתחיל את הסרט רציני מדי, קשוח ומרוחק, ומסיים אותו עדיין רציני, עדיין קשוח וקצת פחות מרוחק. סבבה. מה שבאמת זוכרים ביציאה מהסרט זה אקשן טוב ודמויות משנה מגניבות כמו סורי, מ'באקו וקילומנגר. אוקויה, שהיא משהו בין שומרת ראש לרמט"כלית, היא הטובה ביותר בשני המקצים האלה: כל קרב שהיא משתתפת בו כיפי וכל משפט שיוצא לה מהפה – במקום. היא גיבורת אקשן מגניבה וגם מעניינת שאין הרבה כמותה, אבל צריכות להיות עוד, ובהקדם. (נעמה)

מונולוגיסט השנה: טום וייטס, הבלדה על באסטר סקראגס והג'נטלמן והאקדח

טום וייטס מדבר. לא צריך הרבה יותר מזה, באמת. כלומר, עדיף שלסרט שמסביבו תהיה עלילה כלשהי, אבל לבנאדם יש איזו דרך עם מילים, לו ולקול המחוספס שלו, שהוא יכול להחזיק סצנה שלמה גם בלי ששום דבר אחר יקרה. לאורי הבין את זה, ולכן נתן לו לספר סיפור שלא קשור לכלום באמצע "הג'נטלמן והאקדח". האחים כהן הבינו את זה, ולכן הם נתנו לו סרט (קצר) שלם שהוא בעצם מונולוג אחד גדול. והוא, כמובן לא מאכזב.

בין אם הוא מהרהר בנוסטלגיה ובזכרונות ובין אם הוא יוצא לקרב מול איתני הטבע – אתם תרצו לשמוע עוד. ואני מדבר בינתיים רק על הקול שלו, כן? זה לפני שנכנסים לצורה שבה הוא זז, עומד, יושב ומסתכל בזמן שהוא מדבר. היו הרבה שחקנים טובים השנה שסיפרו הרבה סיפורים שונים, אבל אף אחד לא התעלה על וייטס ועל קולו המעושן. (יהונתן)

המתבגרת המתוסבכת של השנה: מדיסון וולף בתפקיד ברברה, I Kill Giants

היא הווירדית של הכיתה. היא האחות הקטנה מהגיהנום. היא משוכנעת שבלעדיה העיר כבר הייתה נחרבת על ידי מפלצות ואולי היא צודקת. זו הגיבורה של "קוטלת הענקים", סרט התבגרות/פנטזיה מבוסס קומיקס שבישראל הוקרן רק בחיפה (ובנטפליקס). הילדה הזו היא טיפוס קשה בלשון המעטה, אבל האינטימיות שהסרט יוצר ביננו ובינה מאפשרת לנו גם להבין אותה ולחמול עליה.

מדובר במקרה קלאסי של "אין ילד רע, יש ילד שרע לו". ברברה היא חרא של בנאדם כי כשהיא מסתכלת קדימה היא לא רואה עתיד מבטיח אלא אסונות, כאב ואובדן. זאת פרשנות שונה ומעוררת מחשבה על אבל ועל קשיים אישיים, ותוך כדי זה גם סיפור פנטסטי-מטאפורי עם כלי נשק אגדיים ומפלצות ענקיות. מה יש לא לאהוב פה. (נעמה)

הצמד המוזר של השנה: קיאנו ריבס ווינונה ריידר בתפקיד פרנק ולינדזי, היעד… חתונה

ריבס וריידר מגלמים את זוג הרום-קום הטיפוסי: הם שונאים זה את זו, לאט לאט הם מתחבבים זו על זה, אבל אז מגיעה העלילה ובסוף יש סיום. למי שמחפש חידוש או הפתעה בסרט – מצטער (אפילו טווח הגילאים המבוגר יוצא הדופן הוצג השנה גם ב"ג'ולייט, הגרסה העירומה"). אבל למי שמחפש שני שחקנים עם כימיה מעולה שיכולים להקפיץ דיאלוגים אחד מהשני, הזויים ומוזרים ככל שיהיו – זה הסרט בשבילכם. כי בסרט הזה אין כלום חוץ מוינונה וקיאנו, והם מוכיחים מעל כל צל של ספק שזה מספיק. יש להם כריזמה בכמויות וכימיה מטורפת, והם יכולים לפלוט משפטים שנונים (כן, קיאנו שלנו) בקצב מהיר ולשרטט דמות אמינה אם כי קצת מוקצנת בכלום מאמץ. הם מרירים, מתוקים, חמודים, מעצבנים, מעיקים ונפלאים וזה מה שהופך אותם לזוג הרומנטי שהכי אהבתי בשנה האחרונה. (יהונתן)

ה-WTF של השנה: פול וולטר האוזר בתפקיד שון, אני, טוניה

פול וולטר האוזר קיבל תפקיד שהוא בו זמנית כפוי טובה ומתנה ענקית. מה שהתחיל כקריקטורה בסיסית של "החבר השמן" הפך ככל שהסרט התקדם לגורם כאוטי שהורס את החיים לכל מי שמסביבו בלי סיבה של ממש. הצורה שבה המוח שלו עובד לא ברורה לגמרי, אבל היא בטח לא מצייתת להיגיון רגיל של אנשים, ומכאן שנוכחותה בסרט בהכרח תשנה אותו ואת ההיגיון שלו עצמו. יש הרבה סיבות לפעור פה בתדהמה בסרט הזה, אבל אף אחת לא משתווה לדמות הזו. (נעמה)