ואנחנו ממשיכים עם החלק השני של ההופעות והדמויות האהובות עלינו מהשנה שחלפה. את החלק הראשון ניתן לקרוא כאן.
הקאמבק של השנה: ג'ודי פוסטר בתפקיד האחות, מלון ארטמיס
בפעם האחרונה שראינו את ג'ודי פוסטר זה היה בסרט מד"ב מאכזב – "אליסיום". ולכאורה, גם "מלון ארטמיס" עונה על ההגדרה הזאת – הסרט לא ממש היה להיט אצל המבקרים או הקהל, וזה די מובן. אבל יש הבדל חשוב בין שני הסרטים, וזה שב"מלון ארטמיס" ג'ודי פוסטר היא לא דמות משנית אלא ראשית, והסרט הוא בעצם סרט דרמה נוגעת ללב בכיכובה.
כלומר, כן, סטרלינג קיי בראון הוא לכאורה הדמות הראשית, והסרט הוא לכאורה סוג של גרסה מד"בית למלון המתנקשים מ"ג'ון וויק", אבל הלב הפועם של הסרט הוא ג'ודי פוסטר. היא מצליחה להפוך את הדמות שלה למשהו בלתי נשכח, מלא בחום וחמלה ואהבה בתוך מלון קר וקודר ומלא בתככים. היא בוגדת בכל העקרונות העסקיים שלה בשביל לעשות את הדבר הנכון, וכמו בכל סרט פילם נואר שמכבד את עצמו, היא מגלה שעל כל מעשה טוב צריך לשלם. בהופעתה, היא מזכירה לכולנו איזה דמות חיונית היא בקולנוע האמריקאי ואיזו החמצה זאת העובדה שהיא לא מופיעה בצורה יותר תדירה על המסכים שלנו. ברוך שובך, מקווים לראות עוד. (יהונתן)
האניגמה של השנה: סטיבן יואן, בערה
את סטיבן יואן ראיתי פעמיים השנה – ב"סליחה על ההפרעה" וב"בערה". באחד הוא היה אנמי ונשכח, ובשני הוא סיפק את אחת ההופעות הכי מטרידות ומלהיבות של השנה. האם זה אשמת הסרט, או שהבחור פחות טוב באנגלית? לא יודע. מה שאני יודע זה שלא היתה השנה דמות מרתקת שמעוררת כל כך הרבה סימני שאלה כמו דמותו ב"בערה". כזאת שמהרגע הראשון אתה מרגיש שמשהו לא בסדר איתה, ואז אתה מבלה סרט שלם לנסות להבין מה.
יואן יודע להרחיק ולקרב את הצופה ללב התעלומה בדיוק במידה שהוא רוצה, בהפגנת שליטה גם על הגיבור הראשי וגם עלינו. הוא מחשמל את המסך ונוכחותו מקימה לתחייה את הסרט המנומנם, כאשר אנחנו תמיד מנסים לשער מה בדיוק עובר לו בראש. אם זה מה שהוא מסוגל אליו כשהוא עובד בתוך קוריאה – שלא יחזור לארצות הברית לעולם מבחינתי. (יהונתן)
מרגשת השנה: סתיו סטרשקו בתפקיד עדן, הנשף
הדבר הכי טוב ב"נשף" הוא ללא ספק הגיבורה שלו, נערה עדינה ונואשת לתשומת לב חיובית בגילומה של סתיו סטרשקו. זאת אולי לא הדמות הטרנסג'נדרית הראשונה בקולנוע הישראלי, אבל בשביל הצופים בני גילה של הדמות היא עשויה להיות רגע משנה חיים. והסרט כנראה מודע לכך, כי נראה שרוב ההשקעה הלכה לדמות שלה. הסרט מקיף את עדן בדמויות שרק גורמות לה להראות יותר אנושית – חברות שטחיות, בריוניות ובריונים, נבלית מאיימת, מחזרים שלא באמת מתעניינים בה וגם אבא שלא ממש יודע איך לדבר איתה. כל הגועל הזה לא מונע ממנה לגדול, להתבגר או להתקרב עוד יותר למי שהייתה רוצה להיות – להיפך. הרבה דברים לא עובדים בסרט הזה, אבל קשה שלא להתרגש ממה שסטרשקו מפגינה בהצגת הבכורה הקולנועית שלה. (נעמה)
אנסמבל השנה: סטאלין מת!
צוות השחקנים של "סטאלין מת!" הוא לא רק צוות השחקנים של השנה כי כולם שם מפגיזים בהופעות קומיות מעולות – סטיב בושמי באחד מהתפקידים הטובים בחייו, מייקל פיילין בתפקיד שעושה כבוד למונטי פייטון, ג'ייסון אייזקס בתפקיד מטורף, סיימון ראסל ביל כנבל השנה, ו.. טוב, בוא נגיד שאם פאדי קונסידין נדחק לתפקיד שולי, כנראה שזה קאסט ממש מוצלח. אבל היו השנה לא מעט סרטים עם צוותי משחק נפלאים ("שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", "הנוקמים: מלחמת האינסוף", "העולם שאחרי: הכחדה") כך שזה לא מספיק בשביל לזכות בתואר אנסמבל השנה.
מה שמרים את "סטאלין מת!" מעל כולם זו הדינמיקה בין צוות השחקנים שהסרט מנצל כל קמצוץ ממנה, והיא זו שהופכת אותו לקומדיה מצחיקה כל כך. כשהשחקנים נמצאים במקום אחד הסרט מתפוצץ מהניצוצות שהשחקנים מחליפים ביניהם במחוות גוף, שורות או הבעות פנים. הסרט גורם לך להרגיש את שדה הקרב הפוליטי מבפנים ומבחוץ, מראה לך מי מוביל ומי מאחור בכל רגע, והכל בזכות צוות השחקנים הנפלא שלו. (יהונתן)
"יהודי של כבוד" השנה: אדם דרייבר בתפקיד פליפ זימרמן, שחור על לבן
כבר כמה שנים שדרייבר מפצל את צופי הקולנוע למחנות של מעריצים ושונאים. ב-2017 הפכתי לחברה פעילה במחנה הראשון, וההופעה המרכזית שלו השנה לא איכזבה אותי. ב"שחור על לבן" של ספייק לי דרייבר הוא פליפ, שוטר שמתחבר מחדש ליהדות שלו כשהוא נחשף בפעם הראשונה לאנטישמיות וגזענות אמיתית. דרייבר עושה קסמים ומצליח לשכנע כשתי דמויות שונות – השוטר הציניקן והיהודי מחד, הנוצרי הגזען שהוא כמעט הגשמת החלום הארי מאידך. זה היה יכול להיות סיפור שתעשיית ההסברה הישאלית והסוכנות היהודית היו שמחות לחתום עליו, אבל זה קצת יותר מורכב ובעל קצת יותר ניואנסים מזה – ולכן זה גם יותר נוגע ללב. (נעמה)
האמא של השנה: אנה קנדריק בתפקיד סטפאני וורד, בקשה מסתורית
סרטי אימהות לרוב נותנים את הצד של האימהות השוקעות. כי אם את אמא מאושרת שנהנית לגדל את הילדים שלך, אין הרבה קונפליקט בחיים שלך. לעומת זאת, אם את קורסת ומרגישה שאת לא מגשימה את עצמך – הו! זה מתח בסיסי שהדמות נמצאת בו אפילו לפני ששמת עלילה. אבל "בקשה מסתורית" נותן את הבמה דווקא לאמא משקיענית. זאת שלוקחת את כל התפקידים בגן, שיש לה בלוג על טיפים להורות ושהחיים שלה מתחילים ונגמרים, בערך, איפה שהילד שלה נמצא. והסרט לוקח את הדמות התמימה, החייכנית והמציקה הזאת, והופך אותה לבלשית חוקרת תעלומות. והניגוד הזה בין שני העולמות מוציא ממנה פלאים.
מדובר בתפקיד הטוב ביותר של קנדריק זה שנים. לאחר שהיא קצת הלכה לאיבוד בתפקידי "איזה חמודה מגניבה אני", אנה קנדריק מצאה את המוג'ו הקומי והדרמטי שלה בדמות שהיא ההפך הגמור מחמודה-מגניבה. היא מעיקה וחנונית אבל היא חרוצה, עקשנית ועם סוד או שניים בעברה. היא יודעת לתת לדמותה להיות מוקסמת מהדמות הגדולה מהחיים של בלייק לייבלי בלי חשש לאבד את עניין הצופים או להידחק הצדה, והיא צודקת לחלוטין – בכל שלב של הסרט, אנחנו לחלוטין איתה. וכמו הסרט שמזגזג בין סרט מתח לסרט אמהות לסרט אמהות-מתח לפארודיה על סרטי מתח – כך גם קנדריק עומדת בקצב ומצליחה לקלוע לכל טון שהסרט מנחית עליה, בהופעה שהיא פשוט מעולה. (יהונתן)
שחקן המשנה של השנה: יואב לוי בתפקיד יגאל ועקנין, הבלתי רשמיים
זה מתחיל מקריצה. יואב לוי קורץ למצלמה (כלומר, לשולי רנד) ובכך נותן לסרט את הממזריות הנחוצה לו. רנד מביא את הכעס, המוזיקה והעריכה מביאים את הקצב, אבל יואב לוי מביא את החספוס – את המוכנות לעקוף את החוק, לעקם את הכללים, להגיד שתעשה משהו אחד ואז לקרוץ לצד השני.
ובניגוד לחשש של הסרט שאם הוא יציג את אנשי ש"ס כפחות מצדיקים הקהל לא יהיה לצידם, יואב לוי לחלוטין שם אותך בצד שלו. מהשנייה הראשונה אפשר לזהות את הלב הרחב שלו, את המוח הקודח ואת הרצון שלו לשנות. העובדה שלצד זה מדובר גם באדם שמתעסק לא פעם בדברים מלוכלכים ושכסף עבורו הוא לא פעם עדיפות עליונה רק הופכת אותו לדמות אמינה ועגולה יותר, וכזאת שאנחנו רוצים לראות עוד ממנה. וחוץ מזה, הוא רקדן נפלא. (יהונתן)
כולם צודקים: פרנסס מקדורמנד בתפקיד מילדרד הייז, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי"
מה אני אמורה לכתוב פה שלא אמרו עשרות פעמים? הרי כתבו כבר הכל. כנראה שראיתם את הסרט (ואם לא – למה אתם מחכים?) וגם אתם יודעים שפרנסס מקדרמונד היא מלכת העולם. ובכל זאת, נראה לא נכון להשמיט אותה מרשימה שכזאת. אז הנה: זה סרט טוב והיא מדהימה והאוסקר מוצדק וכולנו חכמים ומבינים ויודעים את התורה. הלאה. (נעמה)
מתחרפנת השנה: תמר אלקן בתפקיד שיר, האיש שבקיר
גם להתחרפן צריך לדעת. השאלה מתי עוברים מ-0 ל-100, מתי מאבדים את זה סופית ומתי עוברים את הקצה – אלה שאלות קשות לסרטי מתח פסיכולוגי ובייחוד לשחקנים שעומדים בפני שאלות מטרידות ותופעות לא ברורות.
ותמר אלקן, בהופעה לא ברורה מאליו בנוף הישראלי, מצליחה להתחרפן. היא לא צורחת ושוברת דברים, אלא נשברת בעצמה. בעוד שרוב המתחרפנים בסרטים עושים הכל כדי לצרוח את נשמתם, אלקן מתחרפנת בדרכים עדינות יותר שמזכירות איך מישהו לאט לאט מאבד את זה במשך לילה שהולך לכל הכיוונים הלא נכונים. הסרט נח על כתפיה והיא סוחבת אותו בהצלחה גדולה. בניגוד לכל מיני סרטי מתח אחרים, היא לא מצליחה לפתור מה שקורה סביבה כי היא פשוט לא צלולה מספיק בדעתה. העולם שלה קורס מסביבה, והיא מאבדת את זה. והלוואי עליי עוד אנשים שיאבדו את זה ככה.
נקודות בונוס: היא מבצעת בסרט, למרות תחרות קשה מצד סרטים רבים (כולל מיואב לוי וסתיו סטרשקו למעלה), את סצנת הריקוד של השנה. (יהונתן)
להקת הקאברים של השנה: בן הארדי, גווילם לי וג'וזף מאזלו בתפקיד רוג'ר טיילור, בריאן מיי וג'ון דיקון, רפסודיה בוהמית
כולם מדברים על רמי מאלק כפרדי מרקיורי ומתדיינים האם זו הופעת ענק או סתם חיקוי או קריקטורה או ווטאבר. אני רוצה לדבר על מי שעשו לי את הסרט – כל שאר הלהקה. בריאן מיי, רוג'ר טיילור וג'ון דיקון של "רפסודיה בוהמית" הם שחקני חיזוק למופע המוגזם של מרקיורי ולכן אין להם עלילות אמיתיות משלהם ולמרות ששנים רבות עוברות מתחילת הסרט לסופו הם לא ממש משתנים במהלכו. אבל מה לעשות שכיף איתם? גם בלי הרבה זמן מסך כל אחד מהם מציג פרסונה ברורה ומובחנת ששונה מהותית מזו של האחרים. הם תמיד אנרגטיים ומלאי תשוקה למה שהם עושים ויחד הם יוצרים חזית מאוחדת ומעוררת קנאה – בין אם זה לצד פרדי או נגדו. (נעמה)
כמעט ונכנסו: בן וישו בתפקיד פדינגטון, פדינגטון 2; לוגאן מרשל גרין בתפקיד גריי טרייס, משודרג; דויד דיגס בתפקיד קולין, בליינדספוטינג; ג'יימס פרנקו בתפקיד טומי ויסו, חי בסרט; רייצ'ל מקאדאמס בתפקיד אנני, לילה בטירוף; אמילי בלאנט בתפקיד מרי פופינס, מרי פופינס חוזרת.
