ריצ׳רד לינקלייטר הוא במאי מצוין. קייט בלאנשט היא אחת השחקניות האהובות עלי. "איפה את, ברנדט" הוא ספר רב מכר עם כריכה אסתטית שמעולם לא טרחתי לקרוא. גם אם הביקורות הראשונות לא הצביעו על יצירת מופת שאין שנייה לה, תיארתי לעצמי ש"איפה את, ברנדט", העיבוד של לינקלייטר לרב המכר בכיכובה של קייט בלאנשט, יהיה סרט שלחלוטין אהיה בעדו. אחרי צפייה, אני באמת בעדו – אבל לא יותר מזה.
הסיפור הוא, כמובן, על ברנדט – אדריכלית לשעבר שנשואה לאיש מחשבים מצליח מאוד איתו היא מגדלת את הבת המתבגרת החמודה שלהם. היא אוהבת את שניהם הכי בעולם, בעיקר בגלל שאת שאר העולם היא לא סובלת, במקרה הטוב. ברנדט ממעטת לצאת מהבית או לתקשר עם מישהו מחוץ למשפחתה, וכשהיא עושה אחד מהשניים התוצאה קטסטרופלית ומבדרת.
ואז, יום אחד, ברנדט נעלמת.
מצפייה בטריילר מקבלים את הרושם שהיעלמותה של ברנדט היא אחד הדברים שמזניקים את העלילה ושהחיפושים אחריה מהווים את רוב הסרט, אבל האמת היא שלוקח זמן עד שזה קורה. גם אחרי שעה לתוך הסרט התשובה לשאלה "איפה את, ברנדט" היא עדיין "ממש פה, אל תהיו דרמטיים", ובכל זאת לא הרגשתי שמבזבזים לי את הזמן. ככל שזה נוגע לבניית דמויות, לינקלייטר – יחד עם וינסנט פלמו והולי גנט, שכתבו איתו את התסריט – עשה עבודה מוצלחת מאוד. גם בסצנות בנאליות לכאורה שנועדו להציג את המשפחה כאוהבת ואקסצנטרית הרגשתי שאני מבלה עם בני אדם אמיתיים.
בהקשר הזה, כדאי לדבר קצת על קייט בלאנשט. בכלל, תמיד כיף לעצור לרגע את שגרת היומיום השוחקת ולחשוב על קייט בלאנשט האדירה, שמוכיחה גם כאן כמה אדירה היא. בידי כל כך הרבה שחקניות אחרות, ברנדט היתה יכולה להיות לא יותר ממה שרואים על פני השטח – אישה עשירה ובלתי נסבלת ששונאת הכל ואת כולם. אולם בלאנשט חוגגת את השבריריות ואת העוצמה שלה בצורה שאיפשרה לי לאהוב את ברנדט.
ובכל זאת, יש משהו קצת מאכזב בהופעה שלה. בלאנשט אוהבת לגלם דמויות בצורה מאוד מסוימת: כשהיא רוצה, היא יכולה להיות זיקית ולהיטמע לחלוטין בתוך הדמות, אבל לפעמים היא רוצה להיות הדיווה. לא משנה אם היא תגלם אשת חברה עשירה מניו יורק, כוכבת הוליוודית משנות הארבעים או את המלכה אליזבת הראשונה, תהיה שם אותה סקאלה על-אנושית מהסוג שמתדלק מופעי דראג. ב"אליזבת" היא הייתה דיווה סמכותית, ב"הטייס" היא הייתה דיווה משעשעת, ב"תור: רגנארוק" היא הייתה דיווה קומיקסית וב"יסמין הכחולה" דיווה על סף התמוטטות עצבים. ב"איפה את, ברנדט", היא מתנהגת לעיתים כמו גרסה יותר מרוככת של הדמות ששיחקה ב"יסמין הכחולה", נראית בדיוק אותו הדבר ומשתמשת באותן מניירות. זה לא דבר רע – ההופעה שלה ב"יסמין הכחולה" היא אחת מהאהובות עלי אי פעם – אבל זה מרגיש כמו שידור חוזר.
במהלך הסרט, אחת הדמויות מתארת בית שברנדט תיכננה בימיה כאדריכלית ככזה שמי שנכנס אליו מרגיש כאילו הוא מקבל חיבוק. מתבקש לומר את זה גם על "איפה את, ברנדט" – גם בסרטים הניסיוניים יותר של לינקלייטר כמו "התבגרות" או טרילוגיית "לפני", וגם בסרטים המסחריים שלו כמו ״רוק בבית הספר״ (הסרט האהוב עלי בבימויו), אי אפשר לפספס את אהבת האדם הבלתי-מתפשרת שלו. "איפה את, ברנדט" הוא סרט עשוי היטב על שלושה אנשים חביבים ולא מושלמים שאוהבים זה את זה מאוד.
ובכל זאת, כמו שלנה דל ריי שרה בזמנו, לפעמים אהבה זה לא מספיק. הסרט מעביר את הזמן בנעימים – הוא מצחיק מספיק, מרגש מספיק ומתוחכם מספיק, אבל לא הרבה יותר מזה. כשהסרט נגמר חשבתי לעצמי משהו כמו "זה היה נחמד. עכשיו, איפה חניתי? הייתי צריך לזכור לצלם את החניה, זה תמיד קורה לי" – וזה די מאכזב, כי כל המעורבים הראו כבר בהמון סרטים אחרים שהם שווים יותר מעוד סרט חביב.
"איפה את, ברנדט" הוא סרט שמקדש את הביתיות והמשפחתיות. אין צורך להיפרד מהפיג'מה רק כדי לנסוע ולראות אותו בבית הקולנוע, ובהחלט אפשר לחכות שהוא יגיע לאחד מערוצי הסרטים או לנטפליקס. הוא סרט שמתאים לראות בתקופת הסתיו עם אנשים שאוהבים, שמיכת פוך וספל שוקו חם.