ביקורת: בלפסט

"בלפסט" הוא לא סרט גדול וכנראה לא הסרט הכי טוב של השנה, אבל הוא סרט אופטימי וחמוד, אז מי צריך יותר מזה?
שם רשמי
בלפסט
שם לועזי
Belfast

"בלפסט" הוא בסך הכול סרט לא מסובך יותר מדי: יש משפחה בלב בלפסט שנמצאת באמצע מה שנקרא "הצרות", וחברי המשפחה השונים מתמודדים באופן שונה עם כל ההתפתחויות הצבאיות והפוליטיות שמתרחשות ברחוב שלהם. מוקד הסרט הוא באדי (ג'וד היל), ילד בן 9 שכיאה לילד בן 9, רוב העניינים פה קצת עוברים לו מעל הראש.

ואומנם "בלפסט" הוא לא מסובך, אבל הוא נקלע לתוך משהו מסובך מאוד: אותה מלכודת הייפ שמתרחשת מסביב לכל סרט שיש לו סיכוי טוב לקחת את האוסקר. כי בפני עצמו אני מתקשה לראות אנשים מתנגדים יותר מדי ל"בלפסט": זה סרט שכולו קורן אופטימיות בעוד שהוא לא מפחד להסתכל למאורעות לא נעימים בעיניים באופן מעורר הערכה, משהו שהוא גם כיף של סרט אבל גם סרט לא מטומטם מדי. אבל כ"סרט הכי טוב של השנה"? לפתע הראש לוקח צעד אחורה ושוקל באמת כמה המעלות של הסרט הן מעלות, כמה המורדות הם מורדות, ורגע, קנת בראנה? זה שאמר "יודעים מה חסר להרקול פוארו? שיער ערווה של דובי קוטב על הפנים"?

וכן, נו – אני לא יודע אם "הסרט הכי טוב של השנה" זה תואר שיושב באופן "מושלם" על "בלפסט": זה סרט קטן, אישי וחמוד שאפשר מאוד בקלות לפטור כ"קיטש חסר חשיבות מאת יוצר שאיבד את עצמו מאז שהפסיק לעבד את שייקספיר למסך הגדול". אבל הנה העניין: אני בעד סרטים אישיים, קטנים, חמודים ואני גם בעד השטויות שקנת בראנה עשה בעשור האחרון. ומכיוון שבכלליות נראה שז'אנר ה"דברים חמודים זה חמוד" נמצא בעלייה – ותודה לפדינגטון וטד לאסו – למה שלא יזכה סרט חמוד באוסקר, הא? מה עשינו רע שכל הסרטים שם צריכים להיות רציניים ובאורך שעתיים וחצי?

וכן, נו – יש בחירות בסרט שהן כל כך "ברורות" שהן יגרמו לאנשים לגלגל עיניים – האם באמת כל פעם שבאדי הולך לראות סרט או הצגה הם צריכים להיות בצבע בעוד ששאר העולם בשחור לבן? ולמה, בעצם, הסרט בשחור לבן? כי גם "רומא" היה? זאת לא סיבה טובה. הצילום יפה, כן – ואין לי שום דבר נגד שחור לבן – אבל אני מרגיש שאנחנו בשלב שבו סרטים עושים את זה רק כי הם רוצים להרגיש קצת יותר איכותיים.

אבל הלב של הסרט נופל בסופו של דבר על המשפחה: האמא (קתרין באלף), האבא ( ג'יימי דורנן), הסבא (קירן היינדס) והסבתא (ג'ודי דנץ'). כל אחד עם פילוסופיית חיים משלו, לכולם אכפת אחד מהשני והם רוצים בטובת האחר, ובמיוחד בטובת הילדים. לא שאין חריקות פה ושם, אבל יש משהו כל כך משמח בלראות משפחה שבאמת ובתמים תומכים בה אחד בשני, גם ברגעים הכי קשים. אף אחד מהשחקנים לא עושה משהו שניתן להגיד כ"תפקיד חייו": ג'יימי דורנן טוב כאבא-קאובוי של באדי, אבל הוא היה יותר טוב ב"בארב וסטאר" שיצא בשנה שעברה, ג'ודי דנץ' אומנם עושה יותר מהקראת שורות בנאלית אבל לא הרבה יותר, וקירן היינדס וקתרין באלף טובים בתפקידים שקל להיות בהם טובים: הסבא החביב והאמא המסורה. זה לא מוריד מההישג שלהם, חלילה, אבל הנקודה שלי היא שאם בוחנים כל תפקיד בפני עצמו אין כאן פנינים מיוחדות. כשהם ביחד, לעומת זאת, נוצרת דינמיקה משפחתית נוגעת ללב שזכתה בצדק במועמדות לפרס צוות השחקנים הטוב ביותר אצל גילדת השחקנים האמריקאית.

וזהו, בעצם. כלומר, אני בטוח שיש אנשים שיכולים להרחיב לגבי השאלה האם הייצוג של "הצרות" הוא אמין או בזיוני, אבל בסופו של דבר זה לא ממש על "הצרות" כמו שזה סרט עם "הצרות", ובעצם זה פשוט סרט על משפחה חמודה. וזה כל הקטע: "בלפסט" הוא סרט חמוד להפליא עם כמה סצנות נהדרות, וכיף לצפות בו והוא פחות מ-100 דקות, וכל זה לחלוטין מספיק בשביל להיות סרט מומלץ. אז "הסרט הכי טוב של השנה"? כנראה שלא. אבל גם "סרט ממש מתוק שכיף לצפות בו והוא מחמם את הלב בתקופה די קשה" זה די והותר.