"בלפסט" הוא בסך הכול סרט לא מסובך יותר מדי: יש משפחה בלב בלפסט שנמצאת באמצע מה שנקרא "הצרות", וחברי המשפחה השונים מתמודדים באופן שונה עם כל ההתפתחויות הצבאיות והפוליטיות שמתרחשות ברחוב שלהם. מוקד הסרט הוא באדי (ג'וד היל), ילד בן 9 שכיאה לילד בן 9, רוב העניינים פה קצת עוברים לו מעל הראש.
ואומנם "בלפסט" הוא לא מסובך, אבל הוא נקלע לתוך משהו מסובך מאוד: אותה מלכודת הייפ שמתרחשת מסביב לכל סרט שיש לו סיכוי טוב לקחת את האוסקר. כי בפני עצמו אני מתקשה לראות אנשים מתנגדים יותר מדי ל"בלפסט": זה סרט שכולו קורן אופטימיות בעוד שהוא לא מפחד להסתכל למאורעות לא נעימים בעיניים באופן מעורר הערכה, משהו שהוא גם כיף של סרט אבל גם סרט לא מטומטם מדי. אבל כ"סרט הכי טוב של השנה"? לפתע הראש לוקח צעד אחורה ושוקל באמת כמה המעלות של הסרט הן מעלות, כמה המורדות הם מורדות, ורגע, קנת בראנה? זה שאמר "יודעים מה חסר להרקול פוארו? שיער ערווה של דובי קוטב על הפנים"?
וכן, נו – אני לא יודע אם "הסרט הכי טוב של השנה" זה תואר שיושב באופן "מושלם" על "בלפסט": זה סרט קטן, אישי וחמוד שאפשר מאוד בקלות לפטור כ"קיטש חסר חשיבות מאת יוצר שאיבד את עצמו מאז שהפסיק לעבד את שייקספיר למסך הגדול". אבל הנה העניין: אני בעד סרטים אישיים, קטנים, חמודים ואני גם בעד השטויות שקנת בראנה עשה בעשור האחרון. ומכיוון שבכלליות נראה שז'אנר ה"דברים חמודים זה חמוד" נמצא בעלייה – ותודה לפדינגטון וטד לאסו – למה שלא יזכה סרט חמוד באוסקר, הא? מה עשינו רע שכל הסרטים שם צריכים להיות רציניים ובאורך שעתיים וחצי?
וכן, נו – יש בחירות בסרט שהן כל כך "ברורות" שהן יגרמו לאנשים לגלגל עיניים – האם באמת כל פעם שבאדי הולך לראות סרט או הצגה הם צריכים להיות בצבע בעוד ששאר העולם בשחור לבן? ולמה, בעצם, הסרט בשחור לבן? כי גם "רומא" היה? זאת לא סיבה טובה. הצילום יפה, כן – ואין לי שום דבר נגד שחור לבן – אבל אני מרגיש שאנחנו בשלב שבו סרטים עושים את זה רק כי הם רוצים להרגיש קצת יותר איכותיים.
אבל הלב של הסרט נופל בסופו של דבר על המשפחה: האמא (קתרין באלף), האבא ( ג'יימי דורנן), הסבא (קירן היינדס) והסבתא (ג'ודי דנץ'). כל אחד עם פילוסופיית חיים משלו, לכולם אכפת אחד מהשני והם רוצים בטובת האחר, ובמיוחד בטובת הילדים. לא שאין חריקות פה ושם, אבל יש משהו כל כך משמח בלראות משפחה שבאמת ובתמים תומכים בה אחד בשני, גם ברגעים הכי קשים. אף אחד מהשחקנים לא עושה משהו שניתן להגיד כ"תפקיד חייו": ג'יימי דורנן טוב כאבא-קאובוי של באדי, אבל הוא היה יותר טוב ב"בארב וסטאר" שיצא בשנה שעברה, ג'ודי דנץ' אומנם עושה יותר מהקראת שורות בנאלית אבל לא הרבה יותר, וקירן היינדס וקתרין באלף טובים בתפקידים שקל להיות בהם טובים: הסבא החביב והאמא המסורה. זה לא מוריד מההישג שלהם, חלילה, אבל הנקודה שלי היא שאם בוחנים כל תפקיד בפני עצמו אין כאן פנינים מיוחדות. כשהם ביחד, לעומת זאת, נוצרת דינמיקה משפחתית נוגעת ללב שזכתה בצדק במועמדות לפרס צוות השחקנים הטוב ביותר אצל גילדת השחקנים האמריקאית.
וזהו, בעצם. כלומר, אני בטוח שיש אנשים שיכולים להרחיב לגבי השאלה האם הייצוג של "הצרות" הוא אמין או בזיוני, אבל בסופו של דבר זה לא ממש על "הצרות" כמו שזה סרט עם "הצרות", ובעצם זה פשוט סרט על משפחה חמודה. וזה כל הקטע: "בלפסט" הוא סרט חמוד להפליא עם כמה סצנות נהדרות, וכיף לצפות בו והוא פחות מ-100 דקות, וכל זה לחלוטין מספיק בשביל להיות סרט מומלץ. אז "הסרט הכי טוב של השנה"? כנראה שלא. אבל גם "סרט ממש מתוק שכיף לצפות בו והוא מחמם את הלב בתקופה די קשה" זה די והותר.
אני חושב שזאת פעם ראשונה שאני לא מסכים עם ביקורת כאן באתר
הבום שהסרט נותן בסצנה הראשונה הכניס אותי לאווירה של פחד, ויש גם סצנה שבה רואים שבאדי מפחד לא פחות מהמבוגרים. ואמנם אף שחקן לא נותן פה את התפקיד הטוב ביותר שלו אי פעם (חוץ מהיל. פשוט כי זה התפקיד הראשון שלו) אבל זה לא סרט של הצגות וירטואוזיות. זה אמור להיות סרט קטן ורגיש שבו כל תפקיד הוא קטן ורגיש, אז מראש לא באתי עם ציפיות למשהו ענק מהכיוון הזה. מודה, לא ראיתי הרבה סרטים השנה, אבל זה לחלוטין הטוב ביותר שראיתי.
אגב, לגבי הצבע, בראנה אמר שכשהסרט בשחור לבן יותר קל להתחבר לרגש של הדמויות. לא יודע, נשמע לי סתם תירוץ.
בזמן האחרון כל אחד מרגיש צורך לנמק את הבחירה בשחור לבן ולדעתי מיותר כל ההסברים.
אומנם יש סרטים כמו PASSING שהבחירה בשחור לבן היא ממש תמטית וקשורה לתוכן אבל לטעמי יש הרבה סרטים שנעשו בהם בחירות ויזואליות שאינן בהכרח קשורות לתוכן אבל לרוב אנשים לא מתלוננים. שחור לבן פשוט נראה טוב, הרבה יותר קשה ליצור פריימים יפים שצריך להתחשב בכל העניין של צבעים. בנוסף יש משהו כל כך קולנועי בשחור לבן שאי אפשר להתנגד לו. כמובן שיש לו עוד הרבה קונוטציות, כמו היסטוריה, ארט האוסיות וכו'. הבעיה שלי עם השחור לבן בבלפסט זה שהצילום מרגיש שטוח והוא בכלל לא מנצל את הכיף שאפשר לעשות בשחור לבן. רבות דובר על 2021 בתור שנת השחור לבן ולדעתי בלפסט אחרון בהחלט במירוץ. ווס אנדרסון, רבקה הול ומייק מיליס הראו איך עושים את זה נכון. עכשיו נותר לי לבחון את מקבת
אני לא בטוח מה חוסר ההסכמה
ספציפית שזה כן סרט השנה ולא רק סרט מומלץ ביותר? כי זה מחלוקת קצת שולית, לא?
שזה יותר מסתם סרט חמוד
כי כן, הוא חמוד והוא על ילד חמוד במשפחה חמודה שחיה בעיר חמו-לא חשוב. אבל זה הרגיש לי קצת יותר מזה. זה סרט על איך לחיות במציאות של טרור ואיך להתמודד כילד עם אהבה ואנרכיסט שמאיים לפגוע בך. יכול להיות שזה שולי, אבל לא זכור לי שנהנתי מסרט ככה כבר הרבה מאוד זמן.
טרם צפיתי בסרט
אבל לפי התיאור של הביקורת שלך – זה סרט זוכה אוסקר קלאסי (הבימוי כנראה ילך לקמפיון).
אכן סרט חמוד מאוד וטוב לב שלא מצדיק את ההייפ האוסקרי
בהחלט יציאה מפתיעה מאת קנת בראנה, שכבר די התייאשתי ממנו בעשור-שניים האחרונים וויתרתי על האפשרות שהוא עוד יעשה סרט טוב בחייו. אבל כנראה שכשהוא עושה משהו אישי ונטול יומרות – ולא סתם משמש כבמאי להשכרה של סרטי אולפן – הוא עדיין מסוגל להפיק דברים ראויים.
מה שכן, הסרט לוקה קצת בעודף מתקתקות (בעיקר ביחסים בין בני המשפחה, שהם אידילים באופן לא טבעי וממש ייחלתי שם לכתיבה ארסית יותר), בסטריאוטיפיזציה אירית חנפנית שמתבטאת גם בשימוש בואן מוריסון בפסקול (היה עדיף בהרבה אם בראנה היה נצמד למלחינו הקבוע והמוכשר כשד, פטריק דויל), ובקרטוע קל במערכה האחרונה.
לי דווקא נראה שהשימוש בפסקול האירי בהגזמה הוא מכוון.
עם כמה שהסרט קסום, הוא נגמר בתבוסה מוחצת. בילי קלנטון ניצח וגירש את המשפחה מהעיר ומאירלנד בכלל, הוא והכנופיות שלו ניצחו. באדי ומשפחתו נטשו את בלפסט, וזה בדיוק מה שבאדי מרגיש ולפחות אליי עבר מצוין.
האמירה של הדודה השיכורה שהאירים נועדו לעזוב את אירלנד ונועדו שחצי מהם יהיו בגלות מסבירה את הבחירה הזאת, היא ממש מפרטת שם איך האירים הגולים עושים קריירה מפאבים איריים ופולקלור אירי מוגזם, ובעצם הבמאי בקריצה עצובה מאוד אומר "הנה, גם אני, מה זה עוזר שעשיתי סרט על הילדות שלי בבלפסט? גם אני מרוויח כסף ממסחור של געגועים ושל התרבות האירית, כשבפועל נטשתי אותה בשעות הכי קשות שלה ומעולם לא חזרתי." הסרט הנורא שמח ומתוק הזה על פניו מסתיר בתוכו הרבה כאב ועצב וייאוש ובעיקר הרבה אשמה. לפעמים מרירות וארסיות הם על פני השטח בסרט כו בספר ולפעמים הם גועשים מתחתיו.
גם ההורים של באדי הם מאוד מאוד לא מושלמים, אבל הוא חווה אותם כמדהימים כי הוא הילד שלהם, ושני המבטים האלה מופיעים בסרט.
ספוילרים?
(ל"ת)
דבר שנורא הפריע לי בסרט, ואני לא יודע עד כמה מכוון,
זה עיצוב ההפקה הדל. לסרט שקרוי על שם עיר ומתרחש בתקופת זמן ספציפית, אתה מצפה להכיר באיזשהו אופן את העיר הזו. בבחירה שאני לא יודע עד כמה היא מכוונת, וזה לא משנה מבחינתי כי בעיניי היא בכל מקרה רעה, רוב הסרט אנו צופים ברחוב אחד. יכול להיות שזה נעשה כדי להמחיש עד כמה הרחוב המסכן הזה עם האינטריגות בין השכנים היה עולם ומלואו לילד, אבל זה פשוט לא עובר מסך וגורם לסרט להיות די מעצבן. הרי היו לו הרפתקאות ברחבי העיר אבל איכשהו אנחנו בקושי רואה מהעיר. והחלק הגרוע זה שהרחוב הזה באופן ברור צולם במעין SOUND STAGE וגרם לי לחוש כאילו הבלוק ורבע הזה הוא תפאורה של הצגת תיאטרון. לפעמים אפשר להוציא ממינימליזם אומנות נפלאה אבל זה לא המקרה כאן, מהמינימליזם יצא רק דלות. ממליץ לבראנה לעשות קצת שיעורי בית ולצפות שוב ב"רומא" וללמוד כמה שניתן על איך מעבירים תחושת זמן ומקום.
מה שכן, היו כמה סצנות ספורות שכל כך נהניתי בהם שהכל נסלח. בעיקר כל סצנה עם קיארן היינדס שבפער נתן את ההופעה הכי טובה ושלמה בסרט, את סצנת ציטי בנג בנג המרימה וכמובן',Everlasting Love.
הסצנה של Everlasting love היא ללא ספק הסצנה המוזיקלית הכי טובה של השנה
דורנן שר נהדר, זה שיר טוב והריקוד שם ממש טוב (אני מת לדעת כמה זמן לקח להיל ללמוד את הצעדים האלה). רק חסר טיפה קשר לעלילה.
לא היה לי חסר קשר לעלילה בסצנה, כי זה סרט בקושי עלילתי.
כלומר יש קצת עלילה (משבר כלכלי, התחבטויות לגבי מעבר וכמובן הרקע הפוליטי) אבל היא נורא ברקע. בעיקר הוא מאד אפידוזי ולא אחיד ברמה מבין סצנה לסצנה. אותי נגיד עניין הרבה יותר הסצנות שהוא מנסה לזכות בליבה של הילדה החכמה בכיתה בכך שיצליח לשבת לידה בכיתה ולעלות בסולם הכיסאות ההיררכי (ושמאד לא תואם את גישות החינוך העכשוויות). כל דרמת הכיור בין האם לאב שמרבה להיעדר, פחות. היו שם יותר מדי שטאנצים שראיתי מבוצעים הרבה יותר טוב אינספור פעמים ביצירות אחרות.
לא.
כלומר ראיתי את זה לפני איזה חודשיים שלוש אז לא בדיוק זוכר את סדר הסצנות. אבל אני כן זוכר שגם ככה לא היה הרבה קשר בין זדר הסצנות ואם היית מערבב אותם עדיין היה יוצא משהו קוהרנטי. בכל מקרה האירוע שציינת גם לא הרגיש ביג דיל ואני לא זוכר במדויק, אבל זה לא היה גם לכבודו השיר?
ממתי רוקדים כשדבר כזה קורה?
או שאירים מוזרים בטירוף או שחסר שם משהו שירד בעריכה. מהמר על האפשרות הראשונה.
פעם שנייה שקורה לי לאחרונה, את כל הדיון הזה עדיף להכניס תחת ספוילר
(ל"ת)
דווקא מוסבר ולא ירד בעריכה.
יש את הלוויה, הכומר אומר להם לא להיות עצובים שהסבא איננו אלא להכיר תודה שזכו להכיר אותו.
הם אומרים שילכו לפאב להרים כוסית לזכרו.
השכנים אומרים שבטח האבא יקבל את הזכות לשיר בפאב.
ואז יש סצנה בפאב, האבא שר, הם שותים ורוקדים.
זה מאוד מתאים לאווירה של הסרט, לרקוד ולשיר ולהשתכר לזכרו של הסבא. זה לא שתושבי השכונה מוצגים כפועלים מזמרים, אבל הם מאוד מאוד לא עצובים באופן כללי.
והפולקלור האירי בכלל מאוד נוכח בסרט אבל נראה לי עם המון קריצה ואירוניה, קצת באשמה של מהגרים, כמו שהדודה אומרת שהאירים המהגרים אלופים בגעגועים עאלק לאירלנד, צריכים רק כוס בירה ותווים של דני בוי.
אז בדקתי, ומסתבר שהוא רקדן
(ל"ת)
מיכאלנג'לו?
(ל"ת)
ג'וד היל, שמגלם את באדי
עניין אותי איך לימדו אותו לרקוד את Everlasting love, כי הוא היה בסך הכל בן 9. גיליתי שהוא רקדן כבר כמה שנים.
אז אני מבין שבעוד עשור וקצת הוא יהיה בספיידרמן החדש
(ל"ת)
יש לי משהו לספר לך
https://www.youtube.com/watch?v=o0XoBL2P96g
הסרט הכי הכי
אני לא כל כך אוהב שמנתחים סרט ביחס לפרסים שהוא עשוי לזכות בהם. הוא כן סרט יפה על נושא חשוב וזה מספיק כדי להצדיק את התהודה שהוא מקבל. השאלה איזה פרסים מגיעים לו, לא צריכה להיות קשורה לביקורת עליו.
בכל מקרה פרס "הסרט הטוב ביותר" באוסקר הוא כבר מזמן לא פרס לסרט הכי טוב שיצא באותה שנה אלא הסרט הכי נכון לאותו זמן או הסרט הכי צדקני אם תרצה . אני לא מכיר אנשים שאמרו שארץ הנוודים היה הסרט הכי טוב שנה שעברה או סרטים אחרים שזכו כמו הארטיסט ,ארגו, ספוטלייט ועוד.
דווקא ארץ נוודים זה כן סרט ששמעתי אנשים רבים טוענים שהוא היה הכי טוב בשנתו, ללא קשר לאוסקר (לפני הזכיה למעשה)
(ל"ת)
אני מנסה להבין את הטיעון שלך
מה בדיוק 'צדקני' בסרט כמו הארטיסט? או ארגו?
בארגו עוד איכשהו אפשר לחפש אלמנט צדקני אבל בארטיסט גם אם תנסה לא תמצא
(ל"ת)
הסבר
המילה "צדקני" התייחסה יותר לספוטלייט וארץ הנוודים,שמדברים על נושאים חשובים אבל בעיני לא היו צריכים להיות הראשונים לקבל את פרס הסרט הטוב ביותר.
ארגו והארטיסט,שניהם עוסקים בהוליווד מה שבאוסקר אוהבים ולכן הם מנגנים על התווים הנכונים .
אני מחבב את רוב הסרטים הללו(ארץ הנוודים היה יותר כמו סרט דוקומנטרי) אבל ביחס לסרטים אחרים שזכו בפרס היוקרתי הזה (במיוחד בשנות ה 90 ובתחילת שנות האלפיים), הם לא באותה רמה ונכון שזה לגמרי תלוי בעוד פרמטרים ועדיין הם לא סרטים שסוחפים את הקהל הרחב (או אותי )שזה גם מדד חשוב.
בניגוד לרמה של שייקספיר מאוהב ולב אמיץ בניינטיז? או התרסקות בתחילת 2000?
נכון הם לא באותה רמה הם עדיפים בהרבה.
'הם לא סרטים שסוחפים את הקהל הרחב'
כאילו, אם זה המדד אז רובוטריקים של מייקל ביי כנראה היה צריך לזכות בכמה אוסקרים. כנ"ל סדרת מהיר ועצבני.
(ארגו היה הצלחה לא קטנה, אגב)
אהבתי שטענת שאתה לא אוהב שמנתחים סרט ביחס לפרסים וזה בדיוק מה שעשית.
כלומר אף אחד לא מנע ממך לכתוב משהו על הסרט עצמו אבל בחרת במקום לפתוח בשרשור על קטגוריית הסרט הטוב ביותר באוסקר, למי מגיע ומי לא וכל מיני טיעונים אקראיים ולא בדיוק מבוססים. דרך מוזרה להביע את הדעה שלך. אפשר במקום, לא יודע, אולי לכתוב מילה על הסרט עצמו (מעבר ל"סרט יפה על נושא חשוב")?
הסבר נוסף
קהל הרחב אומר שאנשים שלא למדו בחוג קולנוע אבל ראו כמה סרטים בחייהם אהבו את הסרטים הללו ושאם יש שידור חוזר של הסרט הזה ,הם ירצו לראות אותו עוד פעם .ככה אני מודד סרטים ובעיני הרבה מהסרטים שזכו או היו מועמדים הם סרטים שאנשים אוהבים לחזור ולראות אותם כמו גלדיאטור , נפלאות התבונה , גם לב אמיץ(אני אהבת אותו למרות חוסר הדיוקים ההיסטוריים בו),נכון שיש כמה סרטים פחות טובים שזכו (חלקם היו שם בגלל הארווי ויינשטיין ).כשאני אומר קהל רחב אני לא מתכוון לבני נוער שאהבים מהיר ועצבני. לא הכל זה שחור ולבן. אני לא סותר את מה שאמרתי מכיוון ואני חושב שבלפסט צריך קודם כל להימדד כסרט בפני עצמו וביחס לסרטים אחרים שיצאו באותה שנה . אם יזכה באוסקר לסרט הכי טוב נשווה אותו ביחס לסרטים אחרים שזכו בפרס. בעיני האוסקר צריך גם לדבר אל קהל הצופים שלו וברגע שהסרטים שם כבר אינם נצפים כמו בעבר או אהובים אז זה פוגם בטקס לדעתי .
לא פתחתי שום שירשור, אני לא מתכוון גם להתחיל לנתח לפרטים כל סרט, רק הבעתי את דעתי בנוגע לבלפסט אמרתי שהוא סרט שמדבר על נושא חשוב שהוא הסכסוך באירלנד בין פרוטסטנטים לקתולים . אני חושב שבשנים האחרונות הסרטים שמועמדים לאוסקר נבחרים לשם כי הם מדברים על דברים חשובים כמו אוכלוסיות מוחלשות או מיעוטים (בגלל זה הפנתר השחור כנראה היה מועמד). אין לי בעיה עם זה . רובם סרטים טובים . אני לא בטוח אם הם נבחרים כי הם הכי טובים באותה שנה. זה לא דבר מופרך מה שאני אומר כי גם האוסקר מכוון לשם עם השינויים שהוא הולך להכניס ב 2024. ברור לי גם שבמאים לא מקבלים תקציבים לעשות סרטים כמו גלדיאטור וחבל(בגלל סרטים כמו רובטריקים). אני חושב שסרטי אוסקר צריכים להיות כמו פרזיטים שהיה מעניין ואהוב ע"י הקהל וגם דיבר על נושא כמו מעמדות חברתיים .אבל תשמע זו דעתי ואני יודע שאני לא היחיד שחושב ככה.
לא חיפשתי לפתוח שירשור על זה , רק הבעתי את דעתי(אם מועמדות לפרס אומרת שבלפסט בהכרח הכי טוב) ולריב איתך הלוך ושוב בפורום לא תשנה את דעתי, חבל על הזמן שתנסה להעיר לי על כל מילה שכתבתי . מותר לך לא להסכים עם שום דבר שאמרתי .
אתה יודע ככה דיונים עובידם. מישהו כותב ואחרים מעירים כראות עיניהם.
לא מנסה לשנות את דעתך כי אני לא לגמרי מבין אותה, אתה זורק מלא דברים שאני לא בהכרח מוצא קשר בינם. לדוג' הביטויים קהל רחב וחוג קולנוע הם ביטויים שאין לי מושג מאיפה הבאת ומה יש לי לעשות איתם. אני לא עורך סטטיסטיקות אבל כל האנשים בסביבתי שאהבו את ארץ נוודים (כולל אנוכי) הם לא בוגרי חוג קולנוע. הם קהל, ולמעשה ארץ נוודים יחסית הצליח ביחס לתקציבו הצנוע אז כנראה הקהל שלו גם היה רחב.
שוב, אף אחד לא חלק עליך שבלפסט צריך להימדד ביחס לעצמו ולא למטען הפרסים, למעשה זה נאמר בביקורת, פשוט אתה בחרת להתייחס אליו רק בהקשר למטען הפרסים שהוא מביא עימו, ובקושי כתבת מילה על הסרט. וקשה לי להאמין שהוא יזכה באוסר בגלל שהוא עוסק ב"נושא חשוב" סבכסוך הנוצרים הפרוטנסטנים והקתולים באירלנד הוא לא בדיוק נושא חם וטרנדי, למעשה הוא די איזוטרי. לא קשה למצוא סרטים שעסקו בנושאים יותר חמים השנה. והנושא הזה הוא לא בדיוק לב הסרט, הוא נמצא יותר ברקע. הוא יכול לזכות בגלל הרבה סיבות אחרות אבל הסכסוך באירלנד הוא לא אחת המרכזיות.
הייתי אוהב את הסרט הזה גם אם הוא היה מורכב משעה וחצי של חיוך השיניים העקומות של באדי
ואם באוסקר עסקינן – הסרט הזה לוקח בהליכה לאחור את פרס 'הליהוק החמוד'.
אבל אהבתי מאוד את הסרט גם כפי שהוא. לא חוויה קולנועית מרטיטה, אבל דרמה משפחתית קטנה ומצוינת.
השחקנים טובים (ובמיוחד ג'וד היל, ולא רק ביחס לגילו הצעיר), אבל כפי שנאמר בביקורת – האיכות האמיתית היא בכימיה המצוינת שיש בין הקאסט. אולי זה קיטשי וטיפשי מצדי, אבל גם נהניתי מהיעדרן של קלישאות סרטי משפחה ממעמד הפועלים – ג'יימי דורנן אינו האבא המושלם, אבל הוא גם לא מורכב מ-80% אלכוהול ו-20% טסטוסטרון. קטריונה באלף היא אמנם אמא מסורה, אבל אני לא חושב שהיא שוקלת רק את טובת ילדיה כשהיא מתלבטת האם לעזוב את בלפסט.
אני מסכים שהצילום בשחור-לבן מדיף ניחוחות קלים של חשיבות עצמית (שמאוד זרים לסרט הקטן והחמוד הזה), ובהחלט לא מוסיף רובד קולנועי שאי אפשר היה לוותר עליו. עם זאת, אני כן חושב שיש לו משמעות, והוא נועד להזכיר לנו שהאירועים בסרט הזה מתרחשים לא כל-כך מזמן. אנחנו רגילים לסרטי שחור-לבן כסרטים מאוד ישנים, או כסרטי מלחמה שמתארים אירועים "היסטוריים" במובן הכבד של המילה (כלומר – 'רשימת שינדלר'). האירועים ב-'בלפסט', לעומת זאת, מתרחשים בעבר הקרוב למדי – על סף שנות ה-70. לדעתי, בראנה משתמש בשחור-לבן (ובהנגדה בינו ובין הסרטים הזרים שבאדי רואה בקולנוע ובטלוויזיה) כדי להראות עד כמה צפון אירלנד של התקופה ההיא הייתה אנכרוניסטית – מדינה מערבית באמצע המאה ה-20, שמשתוללת בה מלחמת אזרחים על רקע דתי.
אם היל היה נותן הצגה כזאת בתור שחקן משנה הוא היה צריך לקבל מועמדות לאוסקר
זה לא היה שונה בהרבה מטרמבלי ב-2015 או קים בשנה שעברה, אבל בתור שחקן ראשי זה קצת מוגזם לתת לו מועמדות.
גם בתור שחקן משנה זה לא היה צודק לטעמי
כאשר הילד שבאמת נתן הופעה המורכבת ומרתקת הוא וודי נורמן מ,CMON CMON. רוב ההופעה של היל מסתמכת על כך שהוא ילד והוא חמוד, שזה נחמד אבל לא סופר מרשים בהתחשב בזה שהוא ילד חמוד. וודי נורמן מגלם ילד הרבה יותר מאתגר, שחלק מהזמן אפילו מעורר כעס ואי נחת, אבל בסוף יוצר דמות גם יותר מעניינת ושלמה וגם יותר חודרת ללב.
מודה שלא ראיתי
אבל בלפסט הגיע לאן שהגיע בעיקר בזכות היל, וזה די מרשים לראות ילד בן 10 לוקח סרט עד לפסלון. הדמות של היל היא לא סתם ילד חמוד, אלא ילד חמוד שחי בפאק*נג מלחמת אזרחים ומנסה לשמור על שגרה למרות שמאיימים על אבא שלו בערך פעם ביום וילדים בגילו נרצחים בכיף. זה נכון שאין לדמות שלו הרבה עומק, אבל גם ככה היא מורכבת וקשה לשחקן שהניסיון היחיד שלו הוא קריינות בטקסים של בית ספר יסודי, ואולי גם לכל שחקן שלא שייך לשורה הראשונה.
אבל למה לעזאזל זה לא נשלח בתור תגובה לרנדל?
לא חשוב וורדפרס זה מטומטם לחלוטין
למה מזלזל בו הוא היה אחלה בצורה סבירה וממוצעת.
שאני רוצה להתפעל מאיכות משחק לא מעניין אותי אם זה התפקיד הראשון שלו או החמישים, ההכשרה שיש לו או אין לו וכו. מצידי שיקחו מישהו מהרחוב (ויש במאים שעושים את זה וזה נהדר). נכון שהדמות שלו לא הייתה מורכבת בכלל (אם לדמות אין הרבה עומק אז איך היא מורכבת? אני חש שיש קשר בין שתי המילים הללו) וזה שהוא ילד חמוד שחי במלחמה זה פשוט הרקע של הסרט, אין לזה קשר לאיכויות המשחק שלו. אני ראיתי ילד חמוד שנהנה על הסרט (שהיה פשוט רבע בלוק שנבנה על במה, לא ממש אווירת מלחמה) והעביר סצינות בחביבות. אפרגן לו אבל זו לא הופעה לאוסקר. ראינו כבר ילדים שדופקים הופעות לפנתיאון אם זאת קוונזין וואליס מ"חיות הדרום הפראי", "ג'ייקוב טרמבליי" בחדר, היילי ג'ואל אוסמונט ב"חוש השישי" ואינטליגנציה מלאכותית" וודי נורמן שמקומו ברשימה הזו, ההופעה של היל לא בליגה הזאת פשוט.
אני לפתע קולט איזה מילים חסרות בביקורת הזאת:
סרט ילדים.
כי "בלפסט", בעצם, הוא סרט ילדים. לא סרט טיפוסי לילדים, כמובן – ואני לא בטוח מה קהל הילדים בימינו שבסדר עם שחור לבן. אבל במהותו, "בלפסט" הוא סרט ילדים – מהסוג הישן, שלא מסיט מבט מהדברים הקשים, ושמסתכל גם קצת על עולם המבוגרים אבל בעיקר מתמקד בעולם שלם דרך עיניו של ילד.
ונראה לי שהרבה מהביקורות הקוטלות מנסות לפרש אותו כסרט בז'אנר אחר, ובכך חוטאים ללב הסרט.
בביקורת של תומר קמרלינג הוא השווה את הסרט לאיטי
ובכללי כבר ראיתי מקומות רבים שמתייחסים אליו כאל סרט ילדים של פעם
מסכימה מאוד.
הז'אנר שלו הוא "סרט ילדים" והוא לוקח אותו לקצה ומשתמש בכל מה שטוב בז'אנר כדי להבהיר כמה מלחמת אזרחים היא איומה וכמה המשפחה בסרט מאבדת כשהיא נאלצת לברוח מבלפסט ומאירלנד. כמו ש"האחיין שלי בנץ" היא סדרת ילדים דידקטית שלוקחת את הז'אנר שלה לקצה ומאוד אוהבת אותו.
אני צפיתי בסרט בפה פעור לגמרי והזדהיתי לגמרי עם באדי, כך שכל אגרוף שמישהו מטיח במישהו בסרט היה נראה לי מחריד כמו שהוא נראה לבאדי. לא כי האלימות הייתה גרפית- היא לא- אלא כי האגרוף הזה סימל את אובדן החוק והסדר באופן מוחלט בשביל באדי. יכול להיות שזה כי אני לא צופה בסרטים אלימים גרפית כמעט בכלל (יש שם ראשים כרותים? מלא דם? כנראה לא אצפה) אז סף הגירוי שלי נמוך משמעותית. באדי מרגיש שזאת אלימות מזעזעת? אז זאת אלימות מזעזעת בשבילי. וזה נשמע לי משהו מאוד טוב להגיד על המשחק של ג'וד היל.
בסופו של דבר זה סרט על הקו שחוצה את החיים של באדי לנצח, לפני ואחרי, וכל ההגירה של המשפחה שלו מאירלנד. וכמה הרבה הם איבדו בגלל המלחמה וההגירה (שנראתה לי נורא קטנה קודם, מצפון אירלנד ללונדון, מה הביג דיל): קהילה, משפחה גדולה ואוהבת, שורשים.
יש לסוף הסרט טעם מר מאוד בסופו, של הפסד. הטובים הפסידו ונטשו את המערכה. ובשביל זה בלפסט והרחוב של באדי צריכים להיות מקום מקסים, גן עדן, ששווה להילחם עליו ולכאוב כל כך את אובדנו.
ואם מינארי זכה באוסקרים, למה שבלפסט לא יזכה?
מינארי לא היה אף פעם מוביל לסרט הטוב ביותר
ובלי קשר, בלפסט היה רוצה להיות טוב כמו מינארי.
לא ראיתי את מינארי כדי לחרוץ דעה.
השוויתי כי מדובר בסרט קטן על משפחה חמודה שזכה להרבה ביקורות מסויגות כי הוא "רק חמוד עם שחקן ילד מאוד מאוד מתוק".
הבנתי מהתגובות שלך שלא עפת על המשחק של ג'וד היל, ואתה חושב שהוא אוברייטד, ונראה לי שאי אפשר להתווכח על זה יותר מדי.
אם הייתי קוראת את הביקורות בלבד הייתי חושבת ששניהם סרטים משפחתיים קטנים על הגירה עם הייפ גדול וגיבורים ילדים.
אני מבין למה הם יכולים להישמע דומים אבל הם לא מזכירים אחד את השני בכלל למעשה.
(ל"ת)
אם הטעם שלך כן דומה לשלי, מינארי צריך להיות יצירת מופת חד פעמית.
ברשימת הצפייה שלי.
לא כל כך הבנתי את הכוונה
(ל"ת)
שאם מינארי הרבה יותר טוב מבלפסט, הוא צריך להיות ממש ממש ממש ממש טוב, כי מאוד נהניתי והתלהבתי מבלפסט.
זה הכול.
אין הבטחה שתאהבי יותר אבל שווה לנסות.
למינארי יש קצת הילה של סרט פלצני אבל האמת שהוא גם מאד נגיש. שצפיתי בו עם אמא שלי הוא ממש נגע בה. בכל מקרה מינארי מרגיש לי הרבה יותר סרט שמרוכז במשפחה והאתוס של הבית בעוד בלפסט בעיקר בוחן תקופה מעורערת מנק מבט של ילד. לא חשתי שם יותר מדי חיי משפחה. היו קטעים נחמדים כמו הריקוד של שני הסבים אבל זה לא באמת ברא לי דיוקן של משפחה. מינארי בורא דיוקן של משפחה, שאומנם לא נמצאת בתקופה סוערת כמו זו שבלפסט אבל הם נמצאים במצב לחוץ וקשה באופן אחר. והצילום מרהיב, הרבה יותר מהשחור לבן הדלוח של בלפסט (ברצינות מכל סרטי שחור לבן שיצאו ממנו התלהבו? הצילום ש PASSING כל כך טוב)
סרט טוב בסה"כ.
זה סרט עם עלילה די משעממת, אבל ריאליסטית ו'תופסת' את מצבים משפחתיים יפה, וזה גדולת התסריט.
בנוסף: יש כאן קטגוריה מיותרת על השחור לבן. הפוטג' מדהים. ממש מרגש ונוסטלגי.
יש לסרט הזה פסקול נפלא ביותר. אי אפשר לומר אחרת.
המשחק לא מרשים, חוץ משל באדי, שהוא אחד הילדים המקסימים ביותר בתולדות הקולנוע.