בית"ר פרובאנס

מאת
חפטון קרודיצר
– פורסם ב 2 בפברואר 2003Posted in: ביקורות

במאי: אורי ענבר
תסריט: יובל פרידמן
שחקנים: זאב רווח, איתי
תורג'מן, אלי אלטוניו,
אסנת חכים

גבעת צורים. עיירה פיקטיבית קטנה אי שם בדרום מדינת ישראל. בתי שיכונים מכוערים, ולעומתם בתי סוכנות קטנים, צמודי קרקע, ומכוערים לא פחות. חודש דצמבר בערך, אבל חם. ישראל, נו. ורק מלצפות בכל השמש הזאת והמדבר שמסביב, אני מתעייף ולא מצליח להבין איך למישהו שם יש בכלל כוח לצאת מהבית.

אז מה בכל זאת מספיק מעניין בגבעת צורים, שיעשו על המקום הזה סרט? יש שם אנשים, שכולם שואפים להשיג קצת יותר, ויש גם קבוצת כדורגל – בית"ר המקומית. קבוצה מליגה ג', שבאנגליה בכלל מכונה "ליגה לחובבים". לכל השחקנים יש עבודות נוספות, אולי איזה עסק קטן, ולחלקם יש גם כרס קטנה. ובכל זאת, נדמה שלרוב המעורבים בדבר, הכדורגל ומה שסובב אותו, זה דבר חשוב מאוד, ואצל חלקם – הדבר היחידי שיש בו איזו שהיא משמעות.

קחו לדוגמה את קאסודאס (זאב רווח), מנהל הקבוצה, האבא של השחקנים. כל מי שמעורב בתחום יודע שלכל קבוצה יש אחד כזה, אחרת היא נופלת. יש לו מלון קטן, לקאסודאס, לא שיש בכלל תיירים בארץ הזאת. אבל לא נראה שזה מפריע לו. זה משאיר לו זמן לטפל בכל המשברים הקטנים שמסביב לקבוצה, שהיא אהובת נפשו, וגם לטפח פנטזיות קטנות. לדוגמה, שהקבוצה שלו תעבור עוד שלב בגביע המדינה, המפעל היחיד שקבוצה מליגה ג' יכולה למשוך בו קצת תשומת לב. וגם שבשלב הבא הם יוגרלו לשחק נגד מכבי תל-אביב, שנואת נפשו של קאסודאס.

ובקולנוע כמו שבקולנוע, שני הדברים הללו מתגשמים סמוך לתחילת הסרט, וכולם מתחילים להתרגש, עד שהטמפרטורה בגבעת צורים הקטנה עולה עוד יותר, אבל עכשיו זה כבר לא מפריע לאף אחד, אפילו לא לי. כוכב הקבוצה, שלומי (איתי תורג'מן) עסוק בבריחה מתמדת מהמשטרה הצבאית (לא יפה לכתוב מנאייקים), שמאוד רוצה שהוא יחזור לבסיס שלו. עכשיו הוא מקווה שאם ילך לו במשחק הגדול הזה, נגד מכבי, אולי סוף-סוף יתנו לו מעמד של ספורטאי מצטיין (שזה לבוא בצהריים, לשתות קפה, להגיד שלום לאלוף וללכת הביתה). ואולי, מי יודע, מכבי ירצו אותו לפתע, והוא יעבור מליגה ג' לליגת העל. לכל אחד יש חלום. איתי תורג'מן, מכל מקום, מוכיח שניתן לעשות בקולנוע כמה דברים בבת אחת – למשל, גם לשחק באופן משכנע, עד שממש האמנתי שהוא ערסון קטן אך נחמד, וגם להראות טוב בלי חולצה, ולסחוט קריאות התמוגגות מן הקהל.

לשמחתי הרבה, לא כל הקונפליקטים בסרט קשורים בבית"ר גבעת צורים. לפעמים הכדורגל הוא רק תירוץ. שוקי, לדוגמה, הוא שחקן בקבוצה, אבל דברים שקשורים אליה בכלל לא מטרידים אותו – יש לו צרות גדולות יותר על הראש. אשתו לשעבר, חוה (אוסנת חכים הנהדרת), שהוא מרגיש את עצמו עדיין מאוד קשור אליה, למרות (ואולי בגלל) שיש לה נגדו צו הרחקה מבית משפט. יש להם גם בן משותף, שהוא זכאי לראותו, וזה לא פשוט. ואולי הבעיה היא שאין לו הרבה בחייו מלבדם – הוא עובד אצל קאסודאס במלון, חוזר לגור אצל ההורים שלו, וחי בהקפה.

אבל ככלל, כל העיירה הזאת, "גבעת צורים", מתוארת בסרט באור מאוד קליל, כמעט מגוחך. מצד אחד רואים שלכל הדמויות קורים דברים שמאוד חשובים להן, ושאולי ישפיעו על מהלך כל חייהן, לא פחות. אך מצד שני, הסרט מצליח איכשהו לא לקחת את עצמו ברצינות רבה מדי, ושום הזדמנות לבדיחה טובה אינה חומקת, כמו אומרים לנו "עזבו, זה רק כדורגל", גם כשמדובר בדברים שהם לכאורה באמת רציניים. וזה נחמד.

כשהמשחק נגד מכבי הולך ומתקרב, הלחץ על כולם הולך ועולה, והעצבים בהתאם. קאסודאס רוצה להכניס להם, למכביסטים, ומוכן לעשות כמעט הכל בשביל זה. רואים עליו שהוא אדם טוב, ושיש לו לב חם, אבל הוא מתחיל להסתבך יותר ויותר, עד שבשלב מסוים מצאתי את עצמי תוהה איך הוא בכלל יצא מכל זה. ואותו כנ"ל לגבי הסרט – האם הוא יצליח להתחמק מלהיות קיטשי וצפוי עד דקתו האחרונה?

לפחות עבורי, התשובה היא כן. הסרט לא מתיימר להיות יותר ממה שהוא: סיפור על אנשים פשוטים במקום קטן, שמאוד רוצים שמצבם יהיה טוב יותר ממה שהוא היום. שום דבר מסובך. אין כאן סצינות סוחטות דמעות, וגם לא סיפור אהבה גדול. במקום זה ישנם הרבה חיוכים, קריצות קטנות, ואולי אפילו טפיחה קטנה על השכם, כמו זיכרון ילדות משעשע שנותן תחושה טובה.

ומה עם זאב רווח? בסרט אמנם משחק שחקן העונה לשם הזה, אך צריך להבהיר שכל קשר בינו לבין שחקן סרטי הבורקס העושה "מיאו" למחייתו – מקרי בהחלט. זאב רווח של הסרט הזה הוא לא רע בכלל, אפילו מהוקצע למדי. קאסודאס שלו הוא דמות יפה, לפעמים מעצבן קצת, אבל זה כבר חלק מאופייה של הדמות. כמו הסרט באופן כללי, גם הוא לא מזלזל בצופים, אלא נותן הופעה ראויה. ואני יצאתי מהאולם בתחושה שאולי גם לאנשים בישראל עוד יש תקווה, במיוחד אם לא יהיה פה כל-כך חם, לעזאזל.

תגיות: