אתם שומעים את השקט המוחלט הזה? זה הצליל של סרטו החדש של אהרון סורקין, "להיות הזוג ריקרדו", נוחת באמזון פריים ולא מצליח להרים אפילו מחצית הגבה למישהו בארץ (הביקורת האחרת היחידה שמצאתי, נכון לפרסום הביקורת, היא בסריטה). הסיבה די פשוטה: אמזון פריים היא פשוט לא אפשרות מעשית בארץ מבחינת יח"צ (ואולי בכלל. זה ממשק קשוח, בחיי), וכשהם לא מוכרים את הסרטים שלהם להפצה פה (דבר שקורה מדי פעם), נראה שהקהל הרחב בקושי רב מודע אליהם. אז בואו, ועכשיו כולם ביחד: תראו! הנה הסרט החדש של סורקין! בארץ! והוא מאוד טוב!
אולי בעצם יש עוד סיבה לכך שהסרט הזה מעורר פחות באזז מהצפוי, וזה שהוא מתמקד בשבוע צילומים בסדרה "לוסי אהובתי" – אתם יודעים, המגה להיט משנות החמישים? או שאולי אתם לא יודעים כי זאת סדרה שרוב הקהל בארץ מכיר על פי אזכורים וציטוטים מסדרות אחרות שהוא אשכרה ראה, ולא בגלל שמישהו כאן ראה או אוהב במיוחד את לוסיל בול. אז כלומר, היו סרטים על נושאים נידחים יותר, אבל "סרט על הסיטקום ההוא שאתם בערך מכירים את השם שלו" זאת לא פיץ' המכירות הכי טוב.
שוב, זה מאוד חבל: מבין שלושת הסרטים שסורקין ביים עד כה, "הזוג ריקרדו" הוא בקלות הטוב מביניהם. אולי הוא סתם משתפר מסרט לסרט, ואולי זה בגלל שכאן הוא חוזר הביתה, ויוצר סרט על סדרת טלוויזיה – משהו שהוא מבין בו דבר או שניים.
השבוע של צילומי "לוסי אהובתי" הוא כמובן לא סתם שבוע, ונראה שסורקין מצא כל קונפליקט שהיה על הסרט של הסדרה ודחס אותו לסרט: המאורע המחולל הוא חשיפה ברדיו שלוסיל בול רשמה את עצמה כקומוניסטית, ועל הדרך מתפרסמת גם כתבה על כך שדסי ארנז (חוויאר ברדם) בוגד בלוסיל בול (ניקול קידמן); אם זה לא מספיק, אז לוסיל גם בהריון ובניגוד לכוכבות סיטקומים אחרות, היא לא מתכוונת להתחבא מאחורי קופסאות ואגרטלים; ואם זה לא מספיק, לפרק שהם מצלמים השבוע הביאו במאי לא מוכשר שלא מבין מה הוא עושה, ואם גם זה לא מספיק, כוכבת המשנה של הסדרה, ויויאן ואנס (נינה אריאנדה), נמצאת במשבר משלה. ואם כל זה לא מספיק לכם, אז חכו, כי יש עוד.
מובן שכל הדברים לא קרו ממש בשבוע אחד, ומובן שסורקין עשה עוד כמה שינויים קלים לסיפור האמיתי (ספציפית, הוא ממעיט במובן מסוים מהמעורבות של לוסיל בול עם קומוניזם – אם כי השורה התחתונה כן נכונה). אבל אנחנו בקולנוע, לא בוויקיפדיה, וסורקין מבין את זה, ומבין שסיר לחץ של אירועים הוא יותר סוחף מאשר לדלג כמה שנים לפה וכמה שנים לשם בשביל להתמודד עם עוד משבר.
כל זה מסתכם, כאמור, במה שהוא סרטו הטוב ביותר של סורקין עד כה כבמאי. כן, סיפור המסגרת מעט מיותר – אבל לראשונה בסרטיו לא צפיתי בסרט וחשבתי לעצמי "וואו, במאי אחר היה יכול לעשות את זה הרבה יותר טוב". לסורקין אין אולי תנופה ויזואלית מהמעלה הראשונה, אבל הוא מבין את הסיפור שלו והוא מצליח לתת לסט הקטן של הסדרה תחושה גדולה הרבה יותר מעבר לשני השחקנים הראשיים: מאנשי החליפות שמממנים את העסק ודואגים שאף אחד לא יגיד מילה שלא במקום ועד צוות הכותבים, ואפילו נערת התסריט זוכה ל-10% יותר כבוד ואפיון ממה שהיא הייתה מקבלת בסרט רגיל. סורקין עבד פה קשה בשביל לתת תחושה של עולם אמיתי שנפרש לנגד עינינו עם אנשים אמיתיים, ואת הקצפת בדובדבן הוא שם בצורת הבמאי שכולם מזלזלים בו על הסט כי הוא "לא מבין בקומדיה" – בין אם כעקיצה פנימית על עצמו, ובין אם סתם כדי לתת אפיון קצת אחר.
עוזר גם הקאסט: ניקול קידמן טובה בצורה ניקול-קידמן-ית כזאת. לוסיל בול בגילומה היא גם אייקון קומי (וקידמן מצליחה לעמוד בביטים הקומיים בצורה מוצלחת) אבל היא בעיקר אישה ממולחת שיש לה עסק שלם להרים באוויר, כל זה בזמן שהיא בהריון, כולם חושבים שהיא קומוניסטית, הבמאי שלה דביל ובעלה מככב בעיתונים בסיפורים על ההרפתקאות שלו עם נשים אחרות. היא יכולה להיות מצחיקה, כן, אבל בול גרסת קידמן היא יותר דמות סורקינית שנונה כזאת שנכנסת לחדר שיש בו בעיה, בוהה באוויר ואז אומרת "מצאתי את הפתרון" ואז אומרת אותו באופן שנון ומהיר שכזה.
חוויאר בארדם, לצידה, לא היה כזה טוב מאז "סקייפול": הוא גם הבעל התומך, גם הגבר שצריך מנוחה לעצמו, גם איש העסקים הממולח, גם מנהיג הלהקה הכריזמטי, וגם שחקן קומי מהמעלה הראשונה. ג'יי. קיי סימונס בתפקיד וויליאם פרולי גם נהדר, אבל "ג'יי. קיי סימונס הוא נהדר" זה ההיפך מחדשות. אז אציין, במקום זאת, שבעוד שסרטים אחרים משתמשים לרוב או בצד הדרמטי והמאיים שלו, או בצד הקומי שלו – הסרט עושה שימוש נבון בשניהם.
גם שאר צוות השחקנים ראוי לשבחים: טוני הייל כשואו-ראנר של הסדרה מצליח להראות שהוא יכול לגלם גם דמויות עם עמוד שדרה, אליה שוקט ככותבת הצעירה בחדר הכותבים (שלה סורקין נותן את השורות הכי דידקטיות והכי פחות סבירות שנאמרו באמת) גם היא נוכחות קולנועית כיפית, ואני מתחיל להרגיש שנגמר לי המקום אז בקיצור: צוות שחקנים מעולה.
אם בשני הסרטים הראשונים שלו, עוד נאבקתי בראשי עם סורקין שיפסיק לנסות לביים וימשיך לתת את התסריטים שלו לבמאים מוכשרים ממנו, אני מודה ש"ריקרדו" שבר את ההתנגדות שלי. סורקין לא מוכיח שהוא במאי מהמעלה הראשונה מבחינת ויזואליה או משהו שכזה – אבל לראשונה אין לי תלונות משמעותיות שנובעות מכך שלא היה מישהו על הסט שאמר לו "לא, מה אתה עושה". אין לו סיבה להתחיל לביים גם תסריטים של אחרים, נגיד זאת כך – אבל אני מצפה בהשלמה לסרט הבא שלו, יהיה אשר יהיה. רק אולי, בבקשה, שיקרינו אותו בקולנוע בפעם הבאה?
הסרט מאשש את מה שחשבתי
קידמן כבר לא שחקנית מספיק טןבה בשביל להחזיק אותו. אין לי בעיה עם זה שהיא לא מצליחה להיעלם בתוך הדמות ולהפוך ללוסיל בול, אני אוהב את הטרנד סרטי ביוגרפיה שהסיפור של השחקן מקביל לזה של הדמות (כמו זלגוור בגודי). כאן ברור שהחלק שהיא מצאה לעצמה נישה בטלוויזיה לאחר דחייה מאולפנים בגלל גילה המבוגר הוא משהן שקידמן איכשהו יכולה להזדהות איתו (למרות שאיזה דחייה ואיזה נעליים היא משחקת בהמוני בסרטים גם בגילה היחסית מבוגר). הבעיה שהדמות הקידמנית הזאת לא מספיק מעניינת או כריזמטית והשחקנית כבר הרבה שנים לא הצליחה לשדר משהו כנה ואמיתי. יש אנשים שאהבו את כל ההופעות הבבושקה שלה, כאילו מתחת לפנים הקפוצות והקפואות יש אוקיינוס שמבעבע. הבעיה שאני לא מרגיששום אוקיינוס מבעבע אלא כאילו אין כלום מתחת לכל השכבות. מה שכן היא נחמדה בהחלט בסצנות שהיא משחקת את לוסי בסדרה עצמה.
אגב, "אני אוהב את לוסי" שודרה פה בניינטיז
במסגרת רצועת השידור "הצגה שניה" בכבלים, אותה ניתן היה להגדיר בתור הסינמטק המגניב ביותר בעולם.
אכן שודרה בכבלים, עובדה גורמת לחשוב בן כמה הכותב
בשנות התשעים שודרו פרקי הסדרה (בתרגום לשם "לוסי אהובתי") בכבלים.
מה שגרם לי להכיר מקרוב את רוב הפרקים.
אני זוכרת הרבה פרטים: הם ישנו במיטות נפרדות (כאשר מעל המיטה של לוסי היה ציור של רקדנית ומעל המיטה של ריקי היה ציור של מתעמל), השכנים שלהם (נדמה לי פרד ואת'ל) שהיה זוג יותר מבוגר ויותר אמריקאי, התינוק שנולד עם השם "ליטל ריקי" ובעיקר הקו החוזר של העלילה.
בכל פרק לוסי (המעולה) הובילה את הקומדיה באמצעות טעויות והסתרתן ובאופן כללי היתה הדמות הדומיננטית והכריזמתית. הבעיה החוזרת היו החמש דקות האחרונות בהן ריקי גילה את הסיפור, נזף בלוסי ולעיתים איים עליה במכות.
עד החמש דקות האלו הסדרה היתה יחסית פמיניסטית ובעיקר נעימה לצפייה (נדמה, הניינטיז היו מזמן)
בכל מקרה, לילידי שנות השמונים והשבעים (וגם אחורה אני מניחה) שהיו להם כבלים הסדרה מאוד מוכרת ואף נוסטלגית. קצת פחות מנישואים פלוס אבל לגמרי באותה שכונה
הקרנה ברצועת הצגה שנייה זה לא אותו דבר
כמו הקרנה בפריים טיים, עם כולם, בזמן אמת, עשורים אחרי זמן האמת.
ברור לי שיש מי שראה את הסדרה – בין אם בשידורים, בין אם מסקרנות – אבל בסופו של דבר, לתחושתי, בארץ – זה יותר "אה כן הדבר הזה שאני יודע על קיומו הכללי מרפרנסים ב"וונדה ויז'ן" ופחות "ברור! איך אפשר לשכוח את הפרק שלוסי עובדת במפעל ומנסה לעמוד בקצב עם השוקולדים!".
זה בדיוק מה שחשבתי במהלך הסרט!
לא שמעתי מעולם על הסדרה הזו, ואז כשהם מתווכחים על ההריון ומדברים על הצמדת המיטות הראש שלי התחיל לצרוח 'וונדויז'ן!' בקולי קולות.
סרט טוב
באתי בלי הרבה חשק, מעין סרט איכות שמרגיש לי "חובה" לראות – אבל בסופו של דבר אשכרה נהניתי (רק שאפשר היה לוותר על הראיונות. לא צריך למשוך אותנו באף כדי שנבין את חשיבוּת הדברים).
אה, ויש כאן איחוד מפתיע של "משפחה בהפרעה"!
ומילה קלה לרעת על אמזון
זה שהם לא מקדמים את סרטי המקור (הבאמת נהדרים שלהם ) ביח"צ – ניחא. אבל כשנטפליקס ואחרות מוציאות סרט חדש, בתוך הפלטפורמה הוא מופיע בעמוד הראשי למשך תקופה. אבל הסרט הזה? לא בעמוד הראשי ולא נעליים; הייתי צריך לעבור לקטגוריית "סרטים" ולשוטט בין כמה עשרות פיצ'רים הודיים עד שסוף סוף מצאתי את 'ריקרדו'. זה כאילו שהם לא רוצים שהסרטים שלהם יצליחו – כי זו לא פעם ראשונה שזה ככה עם סרט מקור שלהם.
סרטו החלש ביותר של סורקין, כבמאי או כתסריטאי
הדיאלוגים עדיין שם, והעלילה סוחפת וזורמת. אבל שילוב הלחץ החיצוני (הקומוניזם של לוסי) והפנימי (הבגידה כן/לא של דזי) לא מגיע להתרה מספקת, והסוף של אחד מהם נראה כאילו צץ יש מאין. ובכלל, הסרט מתרחש ב1953, איזו תחושה הסרט נותן כשהוא מסיים עם "וואי וואי איזו דרמה היא תפסה אותו וכעת הם ייפרדו!!!" ואז מודיע שבפועל זה לקח שבע שנים? הוא יורה לעצמו באימפקט הרגשי של מה שהתרחש בדיוק לפני דקה.
כמו כן, מה לעזאזל היה הקטע של ה"ראיונות" מה"הווה"? למה זה תרם? זה לא הוסיף לסרט כלום, פשוט כלום, חוץ מלבלבל אותי.
אני עדיין ממליץ על צפיה, כי סורקין הוא סורקין. אבל דווקא בגלל זה אני מאוכזב.