ג'סי (אית'ן הוק) וסלין (ג'ולי דלפי) נפגשים במקרה ברכבת בווינה ומחליטים לרדת ממנה ביחד ולבלות לילה אחד בעיר. במקום פארקים רחבים ואתרי תיירות נאים, הסרט בוחר לעקוב אחרי השניים דווקא בסמטאות צדדיות.
"לפני הזריחה" הוא הרבה יותר פנטסטי מריאליסטי בבסיסו. כל סרט בסדרה מתאר שיחה בין אותם שני אנשים, והשיחה הזאת מרגישה פחות אמינה מאלה שיבואו אחריה. הכימיה בין שני הזרים מהירה מדי וטובה מדי, אין רגעים מביכים – נו, פנטזיה רומנטית.
"לפני הזריחה" הוא סרט נאיבי כי הוא מסופר מנקודת מבט נאיבית – אלה שני צעירים שהנאיביות שלהם גובלת בטמטום, שבטוחים שאיש מעולם לא אמר או חשב את מה שהם אומרים ושהם שני האנשים החכמים, הנאורים ומקוריים ביותר עלי אדמות; שאהבתם היא קוסמית וטהורה וכו' וכו'. כל כך קוסמית וטהורה שהם לא טורחים להחליף מספרי טלפון או אפילו לשאול לשם משפחה.
ג'סי וסלין מתנהגים כמו בני עשרים שבטוחים שהם יודעים הכל על העולם ועל מערכות יחסים, אבל אי אפשר באמת להאשים אותם כי הם באמת בגיל שבו נאיביות היא לגיטימית, עם אופציה לחינניות מסוימת. גם אם אני לא מאמינה לחלוטין לתקשורת המושלמת ביניהם, אני מאמינה שהיא מושלמת בעיניהם.
עם זאת, יש כאן גם מידה של ריאליזם. אין כאן כינורות, לא בפגישה הראשונה של הזוג ולא בפרידתם. בכלל, הסיבה שג'סי וסלין עוררו אנטגוניזם אצל חלק מהצופים (אסף צפור כתב על הסרט בשעתו ששמו הולם אותו, מאחר והוא עוקב אחרי אנשים ש"השמש זורחת להם מהתחת") היא דווקא העובדה שהם מתנהגים כמו אנשים אמיתיים. הם מזכירים לנו אנשים שהכרנו ובמקרים רבים את עצמנו, לפחות בשלב הזה של החיים. יש להם שורות פיק אפ זחוחות, רעיונות רומנטיים שהם בטוחים שהם המציאו (לג'סי יותר מלסלין) ומודעות עצמית מעטה מאוד (ואם כבר מדברים על מודעות עצמית – מי אני שאבוז לצעירים האלה, שניהם מבוגרים ממני).
באופן מפתיע או שלא, הסרט עבד לי יותר טוב בחלקים מאשר כסרט רציף. בצפייה חוזרת ראיתי אותו כמעט כמו סדרה – פרק אחד, חצי שעה ביום במשך שלושה ימים, עם הרבה זמן להרהורים בין לבין. בפורמט הזה הקשקשת קיבלה צורה ומשמעות ברורות יותר.
"לפני השקיעה" הוא, ללא עוררין, האהוב עליי מבין סרטי הטרילוגיה ואין לי אף הסתייגות של ממש ממנו. הראשון בסדרה היה יותר מדי פנטסטי בשבילי בעוד הריאליזם של השלישי כואב מדי, אבל "לפני השקיעה" נמצא בדיוק באמצע. הוא באורך אידיאלי (80 דקות כולל קרדיטים), כשאורך ההתרחשות בתוך הסיפור תואם את אורך הסרט. בנוסף, התקשורת של הזוג עם אנשים אחרים מלבדם, שגם ככה הייתה מועטה גם בסרט הראשון, כמעט ולא קיימת כאן.
הסרט מתחיל בצורה מושלמת ושובר בצורה יפהפייה את הרעיון של אירועי הסרט הקודם. "לפני השקיעה" מתחיל בחנות ספרים פריזאית, בה מתקיים אירוע לכבוד ספרו החדש של ג'סי, אותו כתב בהשראת פגישתו עם סלין, אי אז בווינה. סלין נמצאת בקהל ובסיום האירוע השניים מתאחדים.
אז אולי הפגישה הקודמת הייתה מושלמת מדי, אבל האיחוד הוא כבר פגישה קצת מביכה ומנומסת בין שני מכרים. ככל שהשיחה נמשכת השניים נפתחים אט אט אחד אל השנייה, אבל גם כלפי עצמם. השיחה עוברת מ"כן הכל ממש אחלה" אל "טוב, בעצם לא" עד ל"כנראה הרסת לי את החיים, יא דוש/ית".
ההתבגרות שסלין וג'סי עברו מוצגת בצורה יפה. הם עשו טעויות ועכשיו הם משלמים עליהן, אבל הם גם הרבה יותר נינוחים משהיו בעבר. הם אנשים בוגרים ומפוכחים יותר וראיית העולם שלהם שונה. לעיתים קרובות ההתבגרות מוצגת כדבר מבאס, אובדן של להט ושאיפות, אך ב"שקיעה" מתברר שהשאיפות של שניהם רק גדלו וקיבלו צורה.
כצופה, גם היחס שלי אל הדמויות השתנה מסרט לסרט. אם בסרט הראשון לא סבלתי אותם, בסרט השני גיליתי שאני דווקא מחבבת אותם ומזדהה איתם. אם בסוף הסרט הראשון ייחלתי לרגע שהמציאות תעיף לשניהם סטירה מצלצלת, בסרט השני הייתי בעדם וסיימתי את הסרט עם תחושה נעימה בלב. אפילו פירגנו לי בשיר שאני אוהבת, החמודים האלה.
אז למרות שהסרט השני בסדרה נוטה יותר אל הריאליזם על חשבון הפנטזיה, היא עדיין נמצאת שם, בעיקר בין המשפטים שהדמויות מחליפות. הסרט עדיין עוסק בהתאהבות, אפילו אם היא הרבה יותר מציאותית מזו שהייתה שם בהתחלה. אם לסרט הזה יש מסר, הוא כנראה שבקשר רומנטי תמיד תהיה מעט פנטזיה. אבל אולי זה בעצם לא נכון בכלל, כי המסר הזה מתרסק לרסיסים בסרט הבא.
אאאאא… המממממ… אז ככה אנשים הרגישו אחרי "סיפור נישואים"?
קצת הקשר: ג'סי וסלין נשארו ביחד אחרי אותו יום ב"שקיעה" וכעת הם בני 41, ביחד 9 שנים רצופות ומגדלים את הגרסה הצרפתית לשתי התאומות מ"הניצוץ". הם בעיצומה של חופשה ביוון אצל סופר ידוע, עם עוד שני זוגות.
הסרט שונה מקודמיו במספר אופנים. בניגוד אליהם, שמלווים את הזוג בשיטוט בין רחובות וסמטאות, "לפני חצות" מתרחש בשישה לוקיישנים שאפשר להתייחס עליהם כמו מערכות. הצופים לא נחשפים רק לדינמיקה בין סלין לג'סי, אלא גם לזאת של הזוגות האחרים ולזו שבינם לבין ילדיהם. שיחה בסגנון של שני הסרטים הראשונים מופיעה רק באחד החלקים, והיא לא ארוכה במיוחד.
"חצות" כבר לא עוסק בקסם ההתאהבות, אלא במה שבא אחר כך. בזוגיות יומיומית, בהורות, בעבודה, בזקנה וגם במוות. כל אלו גורמים לסרט להישמע כמו עוד סרט אירופאי מהורהר והוא באמת כזה לפעמים, אבל זה לא הפריע לו לרסק אותי. מצאתי את עצמי מושקעת בו רגשית הרבה יותר משהייתי בסרטים הקודמים (כנראה כי אני עוקבת אחרי השניים האלה כבר שני סרטים), עד כדי כך שקצת קשה לי לדבר עליו. את ההרגשה הנעימה בלב ש"שקיעה" משאיר, "חצות" מבטל. אפילו החלקים הקלילים או ההומוריסטיים שלו העציבו אותי.
בהרבה מובנים זה הסרט הכי טוב בסדרה – הכי מחושב, הכי מתוסרט, הכי מתוזמן והכי מהודק. עם זאת, יש לי לא מעט הסתייגויות ממנו. קצת כמו שנאמר ובצדק על "סיפור נישואים", הניסיון לשמור על ניטרליות ולא לקחת צד ראוי להערכה אבל לא בדיוק עובד. סלין מוצגת כהיסטרית למרות שהיא ממש צודקת בעוד ג'סי מנצח בתחרות הדוש הבלתי נסבל, ובפער ענק. גם גרושתו של ג'סי מוצגת כמנוולת לחלוטין על גבול המרושעת והסרט מתעלם מהעובדה שג'סי עשה לה את אחד הדברים הכי נוראיים שבן זוג יכול לעולל. שעה וארבעים דקות פנימה נראה שמישהו נזכר שכבר עברנו באורך את שני הסרטים הקודמים וחותך את הסיפור, בצורה מאוד לא עדינה.
הסרט אפקטיבי כל כך בגלל השבירה של החלום האסקפיסטי שקודמיו הציגו. זוג האוהבים הנאה הוא עכשיו חלק מהעולם האמיתי ומוקף באנשים שלא באמת מאמינים באהבה. הזוג הזה שאנחנו מעודדים כבר שנים, עם הפגישה הגורלית והאהבה הקוסמית וכו', הפך לעוד שני אנשים שמאכזבים אחד את השנייה.
אז מה המסר שמועבר מהאופן בו הטרילוגיה מסתיימת? שאין אהבה שנמשכת לאורך זמן? שהכל נמוג והופך למציאות עצובה? כנראה שאלה השלכות אישיות שלי, ובכלל הסרט מתחיל הרבה יותר אופטימי ובסופו קצת חוזר לכיוון הזה (אבל זה מרגיש קצת מלאכותי ואף מעצבן). אבל כנראה שהסרטים האלו נועדו, בין השאר, שנשליך עליהם מהעולם הפנימי שלנו.
סיכום
יש משהו יוצא דופן בטרילוגיית "לפני". כמות הסבלנות שהושקעה בסרטים האלה מטורפת, ועם כל הכבוד ל"התבגרות", לפחות בעיניי הסיכון שמשהו ישתבש גבוה כאן אפילו יותר. הטרילוגיה עובדת הרבה יותר כשמסתכלים עליה כמכלול. אפשר להתקטנן ולהגיד שלינקלייטר בעצם לא המציא שום דבר ושבמאי הגל החדש הצרפתי, כמו אריק רוהמר, בעצם עשו את זה קודם, אבל ממש לא חייבים, כי את הקסם המסוים שלסדרה הזו יש נדיר מאוד לפגוש.
בשלושת הסרטים הללו קורים הרבה דברים יפים ואפילו מרתקים, אחד מהם בולט מעל כולם: ג'סי וסלין הם כבר יותר משתי דמויות מתוסרטות. צפינו בהם מתבגרים במשך 18 שנים במצטבר. הם השתנו והסרטים השתנו יחד איתם. כל סרט מסופר מאותה נקודת מבט, אך נקודת המבט הזאת התפתחה והשתנתה. אותו הבמאי, אותם הכותבים ואותם השחקנים נשארו שם כל הדרך, הכניסו מעצמם לדמויות והתבגרו יחד איתן. זה עצוב, זה מקסים וזה חד פעמי.
איף איזה סרטים יאבשים.
אין פלא למה אומרים שהקולנוע המידרני כזה משמים וחסר ריגוש
מי אומרים את זה? וכל זה בגלל שלושה סרטים שלא אהבת?
(ל"ת)
אין בעיה.
בואו נהיה תמימים ונעמיד פנים שאנחנו חיים בעידן שעדיין יוצאים בו סרטים מקוריים, מעניינים ומרגשים.
לא ענית על השאלה
כלומר, הדעה שלך ברורה ולגיטימית, אבל כשאתה כותב "אין פלא שאומרים…" אתה מתכוון לדעה כללית של מבקרים? דעה רווחת בפורומי קולנוע? דעה של מרבית החברים שלך?
כמו כן, למה אתה מתכוון בקולנוע מודרני? סרטים שיצאו החל משנה מסוימת (כפי שניתן להבין מהתגובה השניה שלך) או סגנון קולנוע מסויים?
פשוט מאד.
מודרני~כל סרט שיצא מ1990 ואילך )כבר בשנות השמונים איבדו אץ זה אבל עוד היו ניצוצות מפעם כמו השור הזועם). לגבי מי אומרים? כל האנשים שעוסקים ומשכילים בנושאי הקולנוע וגם חובבים אדוקים ומביני עניין. מ.ש.ל
אכן פשוט מאד
(ל"ת)
בתור סטודנט להנדסה
לכתוב מ.ש.ל בסוף פסקה לא אומר שמה שעשית לפני זה זה הוכחה פורמלית וראויה. זה היה מפשט את החיים שלי בהרבה אם זה היה ככה
▄
מי?
אתה יכול בבקשה להראות לי איפה כל אחד ואחד מהמשכילים האלה אמר שהקולנוע המודרני משמים וחסר ריגוש? אם יש לך טענה, לדעתי האישית מומלץ לגבות אותה עם מקורות, אחרת היא באמת לא מחזיקה מים, וחבל, כי יש לך מה לומר ואני באמת רוצה לקרוא את זה. אבל כדי שאקח את מה שיש לך לומר ברצינות,
" rel="nofollow ugc">תצטרך לבסס את זה איכשהו.
יש לך תזה. אתה אומר (כך אני מבין בין השורות של ההודעה הלפני-אחרונה שלך) ש"בעידן שבו אנחנו חיים" לא יוצאים סרטים מקוריים, מעניינים ומרגשים. זוהי דעתך האישית. מודה שבעיני, טיעונים שמטרתם היא לקונן על המצב היום כי פעם היה יותר טוב קצת נמאסו עלי – 2011, למשל, הייתה שנה ממש לא משהו בשביל קולנוע, ומהשנה שבה נולדתי, 1996, אני לא זוכר הרבה סרטים גדולים במיוחד, ואם יש כאלה, אנא הפצירו בי להשלים אותם, כי בצ'ק-ליסט הקולנועי שלי אין ממנה אף סרט ("פארגו" הוא אחד האהובים עלי, אבל הוא לבד מהשנה הזו). "פעם" זו לא תקופה קסומה בה כל שבוע יצאה יצירת מופת חדשה, ו"היום" זו לא תקופה שוממת שבה לא יוצאים אף סרטים חדשים, מרגשים ומסעירים.
הרגלי הצפייה של הצופה הממוצע משתנים מרגע לרגע. הוריקן הטרללת שהוא 2020 שינה הכל בהכל, בין השאר גם בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה. הטלוויזיה כשלעצמה נותנת פייט מספיק אכזרי לקולנוע שיתכן ובקרוב לא באמת נפריד בין שני תחומי המדיה. הסרט האחרון שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר היה בקוריאנית. השיח הציבורי לגבי מגדר, גזע ומעמד משתנה במהירויות כל כך בלתי נתפסות שמי שלפני רגע או שניים נתפסו כיוצרים המשפיעים והאהובים בעולם היום נתפסים כחלאות שנשאלת ברצינות השאלה האם יש להחרימם. ובתוך כל זה, עדיין יוצאים סרטים נפלאים, מסעירים ומעוררי מחשבה: "המועדפת", "זמנים קשוחים באל רויאל", "Never Rarely Sometimes Always", "אפס ביחסי אנוש", "הזמיר", "סיפור נישואים", "ג'וג'ו ראביט", ובאמת ממש אין צורך שאתן עכשיו רשימה מאוד סובייקטיבית של סרטים מוצלחים שבהחלט עומדים בכבוד לצד שאר "יצירות המופת" של ארבעים השנים האחרונות.
וגם אם אתה לא אוהב אותם – הדרך מנקודת המוצא שלך (טרילוגיית "לפני" של ריצ'רד לינקלייטר שעממה אותי) למסקנה שלך (הקולנוע "המודרני" משעמם וחסר ריגוש) לטעמי קצת מהירה מדי. אבל זו רק דעתי.
1996
בפנקסי שתי יצירות המופת של אותה עונה הם ״סליפרס״ ו״לשבור את הגלים״
סרטים ראויים אחרים מאותה שנה הם ״פחד ראשוני״ ״from dusk till dawn״, ״נשיקה ארוכה ללילה״, ״אומץ תחת אש״, ״לעוף הרחק הביתה״, ואולי גם ״ממזרת מקליפורניה״. (בסך הכל ראיתי 70 סרטים מאותה שנה)…
ועוד:
"טריינספוטינג", "לארי פלינט: האיש והסקנדל", "ביווס ובאטהד עושים את אמריקה", "המפחידנים", "כרוניקה של היעלמות", "ג'יימס והאפרסק הענק", "צעקה", "האזרח רות".
וגם 2011, אגב, היא שנה עם לא מעט אוצרות (מן הסתם).
וההוא של דיסני
אנשים משומה אוהבים אותו… (אגב, זה נכון גם ל-2011, רק להחליף "אנשים" ב"אני" ו"אוהבים" ב"מחבב"; ובכלל, הסרט ההוא הפך את 2011 לשנה בה הקולנוע מת מבפנים קמעה…)
אני מאוד מבולבל ואפילו הרבה.
על מה אנחנו מדברים ובאיזה שנה?
1996 (ו-2011)
מחוץ לסוגריים ובתוך הסוגריים בהתאמה. וליתר הבהרה: הגיבן מנוטרדאם הוא הסרט שאנשים אוהבים (הוא חלק מהרנסנס, ומוכר בתור האחד הבוגר יותר, אם כי אני לא ראיתי אותו במלואו) ופו הדב הוא הסרט שסוחט דמעות כשהוא נמצא בקונטקסט של "סרט האנימציה הדו-מימדי האחרון של הוליווד"…
אה, דווקא נראה לי שקבלת הקהל של "הגיבן" מעורבת
אבל מסכים עם האהדה ל"פו הדב" – אני מאוד מחבב את הסרט, וחושב שהייתי אוהב אותו גם אם הוא לא היה איזה שעה של סרט נטו.
סליפרס יצירת מופת?
קאסט טוב, אבל איכשהו מעולם לא הבנתי את ההייפ המשוגע סביבו.
לפחות כח חשבתי לפני 23 שנה
כשהתחמקתי מהישיבה לראות אותו, חשבתי שהוא סיפור נקמה מושלם
ייתכן והיום הייתי חושב אחרת
מהרשימה הנ"ל ראיתי חמישה
המצטיינים מתוכם הם "לשבור את הגלים", "מצאת החמה עד צאת הנשמה" (זה שם מצחיק ודבילי מה שהולם מאוד את רוח הסרט!), ו"נשיקה ארוכה ללילה". "הגלים" סרט מצוין, בעיקר בזכות אמילי; פון טרייר מוכיח שם את מה שקצת חשדתי לגביו תמיד, וזה שמדובר בהוכחה החיה לכך שאפשר להיות גאון מטומטם. "צאת החמה" סרט מהנה, אבל לא מתקרב לפסגות היצירה של טרנטינו או רודריגז (מצד רודריגז אני מעדיף את "פלאנט טרור", אבל אצטרך להשלים עוד מסרטיו בשביל לקבל תמונה יותר מקיפה של הפילמוגרפיה) ו"נשיקה ארוכה ללילה" נהדר כמו שסרטים של שיין נהדרים, אבל בפועל, בוא; הסרטים שביים הם באמת ליגה.
באשר לסרטים שקרקר מנה, משם ראיתי קצת פחות. בעוונותיי, אני פחות מהחסידים של "טריינספוטינג" (מעדיף אותו על פני "רקוויאם לחלום", מעדיף את "127 שעות" על פניו – ויום אחד יהיה לי האומץ להודות שאני כנראה גם מעדיף את "נער החידות ממומביי"). "לארי פלינט" חביב והאמת ש"צעקה" באמת גדול בעיני – אולי לא בהכרח כמו "פארגו", והוא בפועל מגיע לשיא בסצנת הפתיחה שלו (אולי בחמישייה המובילה של סצנות הפתיחה האהובות עלי), אבל כפארודיית ז'אנר, הוא יצירת מופת.
כמובן שכל זה סובייקטיבי מאין כמוהו. מה לעשות – לא עפתי על "פחד ראשוני". או, להבדיל, על "היו זמנים באנטוליה", "דרייב" או "חייבים לדבר על קווין" של 2011. הפייבוריטים של אותה השנה מבחינתי, בזמן אמת (כיתה ט'-י', תודה רבה לכם) היו, ויסלחו לי האנינים, "הארי פוטר ואוצרות המוות – חלק 2" ו"נערה עם קעקוע דרקון" (145 דקות של אלימות וגועל ו-5 דקות של כאב לב אמיתי. המועמדות של רוני מארה שימחה אותי בטירוף).
יש בי המון אהבה ל"הוגו", "טיפש מטורף מאוהב", על כל חסרונותיו, הוא קאלט אישי עבורי ו"Young Adult" הוא שואוקייס מדהים לשרליז. את "עץ החיים" ו"מרגרט" התחלתי בלי שהייתה לי האנרגיה לסיים ועדיין לא הספקתי, ולעומתם, סרטים כמו "מסיבת רווקות" ו"החפרפרת" לא עבדו עבורי. "הארטיסט" הוא מסוג הסרטים שעונת הפרסים קצת הרסה עבור כולם. או, לפחות, עבורי. משהו ב-DNA של הסרטים האלה לא דיבר ל-DNA שלי. זה ממש בסדר. יש שנים ככה ויש שנים כאלה, וזה באותה מידה יכול לבוא ממני, אבל הקולנוע "המודרני" ממש טוב, והנוסטלגיה הזאת להוליווד החדשה, הגברית והאלימה של הסבנטיז קצת נמאסה עלי (ולו רק בגלל שלי אישית תמיד הייתה העדפה לסרטי האייטיז).
רוב הסרטים שאני אוהב ב-2011
הם לחלוטין סרטי מתחת לראדאר יחסית (קח ותן "אקס מן ההתחלה", "פרידה" ו"רנגו"): טירונוזאור, זה בוודאי המקום, המצעד, סוף שבוע, כנסיית הפחד, נערה הולכת//כל היום, חריקירי, הובו עם שאטגאן, השומר, איזה יום יפהפה, הבונה, רשימת חיסול, קילר ג'ו, ריתוק.
כל-כך טירנוזאור.
(ל"ת)
2011 בפנקסי היתה אחלה שנה שבעולם
סה״כ 109 סרטים שראיתי
מופת (שאני מגדיר בדרך כלל כטופ 3-4% מהסרטים שאני רואה):
the intouchables צרפת
warrior
the hidden face קולומביה
הערת שוליים
סרטים טובים אחרים:
crazy stupid love
source code
in time
moneyball
hannah
the raid redemption
shame
melancholia
we have to speak about kevin
scream 4
margin call
headhunters
another earth
take shelter
the guard
young adult
detachement
jeff who lives at home
perfect sense
kill the irishman
sleep tight
take this waltz
sound of my voice
monsieur lazhar
blackthorne
another earth (יופי של שנה לבריט מרלינג)
ועוד כמה יותר פופולריים כמו ההארי פוטר, האקס מן והמשימה בלתי אפשרית של אותה שנה.
לא מבין מה מנסה להוכיח פה.
כל הסרטים שציינת חסרים את הקסם הקולנועי שלשמו המדיום. כמו כן נוסחתיים, מפוהקים וחרושים ביותר. ארטיסט מנסה להיות עמו פעם אבל עם כל הרגישויות המודרניות נופל על הפרצוף. אני לוקח לוקח הנאה מהמצב הנוכחי של הקולנוע, עצוב לי מאד לראות את הקולנוע כך.
אה, כל הסרטים שציינתי הם דוגמה לכמה ש-2011 היא שנה לא משהו בעיני, זה תת דיון שהתפתח בעקבות התגובה שלי אליך.
ניסיתי לומר שיש שנים טובות יותר וטובות פחות. לפני 2011 שמהתוצר הקולנועי שלה לא עפתי, הייתה את 2010, שממנה יצאו כמה מהסרטים האהובים עלי. ב-72' יצאו כמה סרטים יוצאים מן הכלל, וב-70', מלבד MASH, לא יצאו הרבה סרטים שמסביבם יש איזושהי הילה של קלאסיקה עד כדי שבכלל יהיה דחוף לי להשלימם. וזה בסדר. הקולנוע שרד את זה. (אני בטוח, אגב, שגם אז, כמו ב-96' וכמו ב-2011, יש כמה פנינים שכדאי לי לבדוק. זה לא רלוונטי עכשיו.)
אבל שוב, ריקלין, נשאלת שאלה בעקבות ההצהרה שלך ואתה לא ענית עליה: מי הם העוסקים, המשכילים, החובבים האדוקים ומביני העניין שאומרים שהקולנוע המודרני משמים וחסר ריגוש? האם מאז שנות השמונים יצאו רק סרטים ספורים להם "הקסם שלשמו המדיום"? אם כן, מה הם?
אני לא מסכים איתך. זה לא אומר שדעתך אינה ראויה או לגיטימית, ולכן אני רק מבקש שתשתמש בנימוקים שאוכל להתווכח איתם ברציונליות: אני מבקש, כדי שאוכל להבין יותר טוב מה אתה אומר, שתבסס את העמדה שלך במקורות כלשהם (אף אחד לא מחויב בביבליוגרפיה, אבל אם אתה מגבה את עמדתך במביני עניין ומשכילים, אשמח לשמוע מי הם). אשמח מאוד, אם אתה אומר שחלק ניכר מהסרטים שיצאו בארבעים השנים האחרונות "משמימים וחסרי ריגוש", שתיתן דוגמה לסרטים שכן ריגשו אותך, ובאמת לא חייב שהם יהיו מהשנים האחרונות, פשוט כדי שאבין מה, לדעתך, חסר בקולנוע של "היום".
אני יכול לומר שהלוואי ויהיו יותר סרטים כמו "פרזיטים", "המועדפת" ו"ג'וג'ו ראביט" ושהייתי רוצה שיהיו יותר בלוקבאסטרים מושקעים שמיועדים לקהל מבוגר. מצד שני, אני לא מתעלם מהעובדה שיש דבר כזה קולנוע טוב, ושהוא מתקדם לעבר מקום שאני אולי לא יודע איך הוא נראה, אבל יש לי תחושה שהוא מקום טוב. אבל זו רק דעתי. אשמח שתסביר לי, אם תרצה, את דעתך.
ראיתי רק חצי מהסרט הראשון, כיוון שהחסרונות המדוברים ממש התישו אותי
כנראה שראיתי אותו בגיל מאוחר מדי. אני שוקל לחזור כיוון שהשניים הנוספים נשמעים לי מעניינים בהרבה.
רק הערה לגבי הסיכום – לא נראה לי שהסיכון כאן גדול: כל סרט עמד בפני עצמו כשיצא, ולכן גם אם הכוכבים לא היו מסתדרים והסדרה הזו הייתה מסתכמת בסרט אחד או שניים, עדיין היה להם ערך, בעוד ש"התבגרות" היה בסיכון (לפחות תאורטי) של להיזרק לזבל אחרי יותר מעשור של עבודה.
אולי כדאי לציין שכל ביקורת היא ספוילר קטלני לסרט הקודם.
מעצם זה שהיא מתארת את העלילה, כי זה חושף את הסיום של הסרט שלפני…
ואני מסכימה לחלוטין שהסרט השני הוא המוצלח בטרילוגיה, למרות ששמורה לי פינה חמה בלב לראשון.
לעולם לא אבין אנשים שמעדיפים את השני על פני הראשון.
השני הוא שעה וחצי של שיחות חולין על הא ודא. קצת גאופוליטיקה, קצת אקטואליה, הרבה התעסקות עצמית וענייני יומיום. נכון שזה כתוב נהדר ומבוצע נהדר (אין הרבה זוגות בקולנוע עם כימיה כמו של דלפי והוק) והסיום הפתוח משאיר טעם של עוד, אבל בסופו של דבר יש בו משהו ארצי מדי והוא לא יותר מאשר פטפטת חביבה.
הראשון לעומת זאת הוא בעיני אחד מהסרטים הרומנטיים הגדולים שנוצרו, דווקא בגלל המימד הפנטסטי שלו, דווקא בגלל הסו-קולד נאיביות של הדמויות, דווקא בגלל היומרנות בדיאלוגים והגישה הבלתי מתנצלת. הוא מצליח ללכוד משהו חד פעמי, נצחי, והוא לא מזייף אפילו לשנייה. העובדה שמדובר בסרט מינימליסטי שמורכב כמעט כולו משני אנשים מדברים לא מפריעה ללינקלייטר לביים את זה כמו מאסטר – השליטה שהוא מפגין שם במדיום, בהקניית הטון המדויק, בעבודה עם הלוקיישנים ועם השחקנים היא מופת של קולנוע.
לגבי השלישי אין לי הרבה מה לומר מלבד זה שהוא סרט מעולה שדיכא לי את הנשמה ואין לי שום רצון לראות שוב אי פעם.
וואו, ממש לא מסכימה
תצטרך לסלוח לי כי עבר הרבה זמן מאז שצפיתי בכל שלושת הסרטים אז אני לא זוכרת דקויות ופרטים ספציפיים. מה שאני כן זוכרת באופן מאוד מובהק זה את הרושם שכל אחד מהסרטים השאירו עליי, בגדול.
הסרט הראשון הוא בהחלט פנטזיה רומנטית קסומה ומלאה ברוח נעורים, ואני מאוד נהניתי ממנו. יש בו את חדוות הגילוי של הכימיה בין דלפי להוק, יש בו תמימות ויש בו המון המון שיחות סרק שמחליקות בגרון בגלל שהן חלק מטקס החיזור בין שני הגיבורים הכריזמטיים שלו.
הסרט השני, לעומת זאת, נותן לגיבורים שלו מקום להתפתח, לקבל עומק, לחשוף משהו אמיתי יותר וממקום בוגר יותר. במהלך הסרט הזה אנחנו כצופים עוברים איתם מהלך שלם ונחשפים למה עבר עליהם מאז הסרט הראשון, ויש לחשיפה הזו משקל גדול יותר בגלל שאלו דמויות שכבר יש לנו השקעה ומעורבות רגשית בהן ובגורל היחסים ביניהן. והן גם נמצאות במקום אחר בחיים, שהוא פחות רומנטיקה תמימה ומכוסה בפטפוטי סרק, ויותר חתירה לחיבור כנה, לחשיפה של אמת ופגיעה והקרבה.
אני הוקסמתי מהסרט הראשון, אבל הסרט השני הרבה יותר נגע לי, והיה בעיני הרבה יותר משכנע, ולכן גם יותר מעניין.
שלוש הפעמים, לא שלושת הפעמים.
וגם: אמור לצאת פרק רביעי ב-2022, אם אני מנחש נכון.
לצערנו לא
(ל"ת)
תמיד ריתק אותי הסיפור מאחורי הטרילוגיה
הסרט הראשון, "לפני הזריחה", נכתב בעקבות לילה שלינקלייטר העביר עם בחורה שרק הכיר בשם איימי בשנת 89' ברחובות פילדלפיה. בדומה ללילה שעבר על ג'סי וסלין בסרט. לינקלייטר אמר שהוא יצר את הסרט בתקווה שאיימי תראה אותו ותיצור איתו קשר לאחר שאותו קשר נותק. איימי מעולם לא יצרה איתו קשר אבל אחותה כן השיגה שיחה איתו לאחר ששמעה על הסרטים בשנת 2010, קרוב לתחילת העבודה על הסרט השלישי, והודיעה לו שאיימי נהרגה בתאונת אופנוע ב-94' (היא הייתה בת 23), כמה שבועות לפני תחילת הצילומים של הסרט הראשון. מה שאולי יכול להסביר קצת את הבחירה באווירה הכל כך מדכאה של "לפני חצות" (שהוא האהוב עליי בטרילוגיה, דווקא בגלל זה).
אמאלה איזה עצוב זה!
(ל"ת)
עצוב ורומנטי, מתאים לוייב של סרטי לפני (למרות שהם פחות עצובים אבל כן קצת מלנכוליים)
(ל"ת)
מהההההההההההההה
(ל"ת)
השלמתי את הסרט השלישי רק אתמול
אז… יהיה סרט רביעי?
אני רוצה להמשיך ולהזדקן איתם :(
אישית אני מקווה מאוד שלא
הטרילוגיה יקרה מאוד לליבי והסיכויים שייצא משהו לא מוצלח מטרידים יותר ממה שהאפשרות שייצא משהו טוב מפתה אותי.
אבל בעיקר אני חושב שהטרילוגיה מאוד שלמה במבנה הנוכחי ומסתיימת בצורה מושלמת, וכל המשך יפגע במבנה הזה.
כל עוד לינקלייטר בכסא הנהג אין סיכוי שייצא משהו לא מוצלח
(ל"ת)