במקור: Because I Said So
במאי: מייקל לימן
תסריט: קארן לי הופקינס, ג'סי נלסון
שחקנים: דיאן קיטון, מנדי מור, גבריאל מכט, טום אברט סקוט, פייפר פאראבו
מילי (מנדי מור) לא יודעת את זה, אבל היא הבחורה הכי מסכנה בעולם. יש לה משפחה חונקת, חונקת מדי, עד כדי כך שאין לה חיים משל עצמה. ומה שיותר גרוע הוא שזה נראה לה טבעי. דפני (דיאן קיטון), אמא של מילי, בסך הכל רוצה שלבנות שלה יהיה טוב – שזה בסדר, אלמלא ל"יהיה טוב" יש אצלה הגדרה אחת בדיוק: חתונה. לאחיות של מילי יש מזל: הן כבר נשואות. אבל מילי מקרה אבוד: גם כשהיא מתקשרת לאמא שלה ולאחיותיה כדי לדווח שהיא רגע לפני זיון, בסוף מתברר שלא ייצא מזה כלום. בכלל, לטלפונים יש תפקיד חשוב מאד בשגרת היום של המשפחה: אמא של מילי מתקשרת אליה לפחות 10 פעמים בשעה, גם כשמילי באמצע העבודה, ושיחות ועידה מתנהלות בין כל הבנות והאם – אי אפשר להתחמק ממנה – אל תוך הלילה, כל לילה.
כיאה לקומדיה מופרעת, דפני מטורפת מדאגה: מה יהיה? מילי אוטוטו בת 60 (היא בת 30 וקצת) והיא עדיין לבד. ולכן היא עושה מעשה, ומפרסמת מודעה באתר אינטרנט כדי למצוא לבתה חתן. בבית הקפה אליו מגיעים המועמדים לפגישת היכרות, היא מסננת אותם אחד אחרי השני, לפעמים בלי שהספיקו להוציא מילה מהפה. גם את ג'וני, נגן שעובד במקום, היא זורקת מכל המדרגות – אין לו מקצוע והוא לא מעניין מספיק. אבל לג'וני מספיק לשמוע את דפני אומרת שמילי רגישה, והוא מחליט שהיא בחורה כלבבו ו"מחליק" לכיסו את כרטיס הביקור שלה. בינתיים, מול דפני מתיישב ג'ייסון, ארכיטקט במקצועו, ולדפני ברור שהוא הוא הגבר בשביל מילי. בסופו של דבר, מילי יוצאת עם שני הגברים במקביל, ומנהלת איתם קשר עמוק. כל אחד מהם חושף בפניה את מידותיו הטובות (ג'וני ספונטני וחם, ג'ייסון אבירי ומתנהל לפי הספר), כל אחד מהם בטוח שהוא היחיד בחייה, ושהקשר יוביל לחתונה. גם הסקס לא רע.
למרות תנאים התחלתיים בעייתיים משהו, בלשון המעטה, ליחסי אמהות ובנות יש פוטנציאל לא רע להפוך לקומדיה מוצלחת, אפילו – ואולי במיוחד – אם האמא שתלטנית או דאגנית מדי. אבל את דפני, האמא של 'אמרתי לך' אפשר לתאר רק במילה אחת: פסיכית. פסיכית תלותית שמנסה למלא את החסכים שלה באמצעות חיים של אחרים. היא לא סותמת את הפה, קריזיונרית, מתערבת בכל, חושבת שהיא הכי חכמה, אמורה להיות ממש מצחיקה בגלל שאין לה שום חוש טכני, ומתברר שהיא לא יודעת כלום על סקס – ולא רק באתרי אינטרנט. זו לא דיאן קיטון שאשמה, זה התסריט. לא רק שהתסריט הזה מציג עולם מעוות ודמויות מופרכות, הוא חוטא גם בחטא החמור ביותר של הקומדיות: הוא לא מצחיק בכלל. אפילו לא קצת. דמויות מופרכות הן אמנם דרך קלה ליצור סיטואציות מצחיקות, אבל לעיתים זו דרך קלה מדי, שמדרדרת במהירות אל מחוזות השטיקים השחוקים. שוב ושוב ושוב טוחנים לנו את האובססיה המזעזעת של אמא דפני, שוב ושוב היא מגיעה לאתרי סקס ולא יודעת איך לסגור את חלון הדפדפן, ושוב נעשה שימוש בכלב החכם והרגיש שמטה את ראשו הצידה בתמיהה, ומגיב באנושיות וחרמנות בריאה לאתרי הסקס הנ"ל. מילא זה, אבל כדי להפוך את הסיטואציה למצחיקה באמת, דיאן קיטון מנופפת בזרועותיה בפראות, מצווחת כחזיר שחוט ומעווה את פניה כג'ים קארי בשעתו (ולא שעתו היפה ביותר).
ההתמקדות המוגזמת בדמות אחת שתניע הכל באה על חשבון כל השאר, ובמיוחד על חשבון בנותיה של דפני, שגם להן אמור היה להיות חלק בעלילה. הדמויות שלהן שטוחות כמו דוגמנית אנורקטית, ואם למישהי מהן יש חלקיק אפיון מקרי – הרווח כולו שלה. מילי (מנדי מור) אמורה להיות בעלת קייטרינג מצליח, אבל פרט לנטייה שלה לקפוץ ממיטה למיטה ולהאמין שניתן ללמוד על טיב הקשר הזוגי באמצעות סופלה, אין לה שום תכונת אופי או חוט שדרה. היא קונה שמלה שהיא ממש לא אוהבת, רק בגלל שאמא שלה קבעה שזה מ-ה-מ-ם עליה. היא גם נותנת לדפני להסתער לה על הדירה רגע לפני הדייט – כולל הזזה וסידור מחדש של כל הרהיטים בסלון לפחות חמש פעמים, כי הרי ברור שמיקום הספה חורץ גורלות ויהיה מה שישפיע על סיכוייה להתחתן. אגב, אתם אמורים לצחוק גם מזה.
כל הסמטוחה הזו נמזגת אחר כבוד לתפיסת עולם בעייתית. ייתכן שהבעיה בי, ולא ב'אמרתי לך', אך נדמה לי שאלו במיוחד קומדיות מסוג זה, שמתירות לעשות הכל, כולל לבגוד בצורה הכי שפלה בבן או בת הזוג, בתואנה שבסוף האהבה תנצח הכל, ועד החתונה – הערך העליון והיחיד לשמו אנו חיים בסרט – זה יעבור.
'אמרתי לך' דומה לסטנד-אפיסט מתחיל המספר על האמא המשוגעת שלו, וחושב שכמה שיהיה יותר קולני – כך גם הוא יצחיק יותר. אני חושבת שכדי להיות מצחיק, אתה צריך לספר בדיחות טובות ולהגיש אותן בצורה מעניינת. 'אמרתי לך' לא עושה אף אחד מאלה, והוא לא עושה את זה בצורה גרועה כל כך, שבשלב כלשהו לא יכולתי יותר ורציתי לצאת באמצע הסרט. באמת שאין לי מושג למה נשארתי בסופו של דבר, אבל זה לא היה שווה את זה, אז אני אחסוך לכם את ההתלבטות: צאו. צאו באמצע. ואם יש לכם האפשרות – עדיף שמלכתחילה לא תכנסו.
מהתיאור הכללי, זה נשמע לי קצת כמו מגמת תיאטרון בשכבה ט'
בבית הספר שלי. הייתי בהצגה אחת שלהם, שהיתה אמורה להיות מצחיקה- והרושם שקיבלתי הוא שהם נתונים בדיעה המוצקה והאיתנה שכמה שאתה צועק יותר אתה שחקן יותר טוב, ובהחלט יותר מצחיק.
ובכן, קיבלתי את הרושם הזה גם מהחזרות שלהם, שאפשר לשמוע משני חדרים ליד.
כן, זה די עצוב.
זה יותר עצוב שלא מעט בדרנים מפורסמים נוקטים באותה גישה
כולל מיינסטרים כמו ארץ נהדרת והתוכנית ההיא של שליין. אבל גם "הרצועה" זצ"ל לא יוצאת נקייה.
בארץ נהדרת זה קורה קצת פחות,
כי שם הקטע של "לצרוח זה ממש מצחיק" מגיע כשיא כלשהו של קטע או של בדיחה, וברצועה אין בדיחות שמבוססות על שום דבר אחר.
(וכן, הטתניקים אצלנו לא באמת יודעים להיות מצחיקים.)
זה יותר עצוב שלא מעט בדרנים מפורסמים נוקטים באותה גישה
היי! אפשר לדמיין קומיקאי ענק כמו לואיס בלאק בלי הצעקות? זה דוגמא למישהו שצרחות עושות לו רק טוב.
ההבדל הוא שהדברים שבלאק אומר
יהיו מצחיקים גם אם יאמר אותם בשקט (והוא אכן לא צועק כל פאנץ' וכל בדיחה). לעומת זאת ישנם קומיקאים רבים שהצעקות, הקולות המשונים או מחוות הגוף המוגזמות הן חלק גדול מהבדיחה.
ההבדל הוא שהדברים שבלאק אומר
נכון. כי הוא גאון קומי.
אני מניח שחסרי התקווה הם אנשים כמו ג'ק בלאק.
דבר מצחיק קרה בדרך לצופית
או כותרת מטופשת אחרת. בכל מקרה, בצומת בית ברל יש שלט פרסומת כחול זרחני נוראי, מזה שגורם לך להגיד בד"כ שהמשטרה בעקבותיך ולהפחיד את הסטלן התורן, אבל אני חורג. בשלט הנוראי יש פרסומת מתמדת (נניח, אחת לשלוש דקות) שבכל פעם שאני תקוע בצומת, והרמזור שמאלה ממש לא שש להתחלף, אני חוזה בה, וזו כמובן לסרט, למרבה השמחה, בלי קול (לא שאפשר לשמוע צלילים חוץ גולגלתיים עם קסדה של קטנוע). בכל מקרה, רק מהשלט הנוראי הסקתי בערך את מה שאומרת הביקורת, ולו רק בהתבססי על קומדיה רומנטית קודמת עם דיאן – גנבתי לוודי אלן את השטיק הנוירוטי- קיטון, אה… הפיאסקו עם ג'ק ניקולסון, באהבה אין חוקים. למרבה המבוכה השוביניסטית, המילה סרט בנות עולה לראש. ואני מתנצל מראש, אבל זה שם של ז'אנר, בערך. בכל מקרה, תנחומיי למי שנאלץ לראות את הסרט בשביל לדווח לאחרים את הצפוי מראש ולו רק כדי לאשש את התיאורייה שבלה בלה בלה. מספיק ודי.
בתור גבר
(כנראה) אהבתי את ב""אהבה אין חוקים". אני אוהב מאוד את קיטון אצל וודי אלן וחושב שהיא מצוינת גם במקומות אחרים. את הסרט הזה לא ראיתי וכנראה שלא אראה, כי אני לא אוהב לראות את עצמה מבזבזת את עצמה, כפי שקורה מדי פעם בשנים האחרונות.
סליחה,
אבל איך אמורים להאמין שמנדי מור עברה את גיל 30?
דיאן קיטון מקרינה עליה קמטים.
אולי זה דדלי מור במסווה
לא תכננתי בכלל לראות את הסרט
ולכן גם לא ראיתי טעם לקרוא ביקורת עליו. אבל כשראיתי שלונג כתבה אותה קראתי מיד, ולא התאכזבתי.
לונג – ביקורת מעולה, נהניתי מכל מילה
נו, סוף סוף עשו פה בשכל
ונתנו לבת הזאתי לכתוב ביקורת על משהו שהיא מבינה בו – סרט בנות.
''שזה בסדר, אלמלא ל''יהיה טוב'' יש אצלה הגדרה אחת בדיוק''
בטוחה שהמילה שמתאימה של זה אלמלא ולא אלא?
(סתם הציק לי.)
יופי
פחות סרט לראות הקיץ.
וואו, סרט כל כך גרוע..
עלילה קלישאתית ודמויות סטריאוטיפיות ושטוחות כמו קרטון..
הבת החמודה והרגישה
האמא המעצבנת
החבר הרציני והמצליח
החבר הרגיש
בלה בלה בלה..
עוד קומדיה רומנטית גרועה. חייבים לחוקק חוק נגד סרטים מהסוג הזה!
סרט גרוע בהחלט
חשבתם שעידן סרטי הקומדיות הרומנטיות האובר-מתקתקות והקיצ'יות נגמר? ממש לא. סרט מביך ומיותר. אני, במחאה, עד חלוף העידן – אצפה רק בסרטי נורה אפרון, ובקלאסיקות אייטיז. אין צורך לרדת אל העם, במיוחד כשיש גם רומנטיקה אחרת….
''פסיכית'' זה לא דבר רע.
המאמר מציג את היותה של האם פסיכית כדבר בעל הקשרים שליליים. זה ניכר בקטע בו הניסיון לתאר את הדמות מתמצה, בצורה הכי ברורה, במילה "פסיכית".
ומה בכלל הקשר בין "פסיכית" לבין "חושבת שהיא הכי חכמה?"
כמה מהאנשים הפסיכוטים שהכרתי עד היום הם הרבה יותר מצפוניים וסימפטיים מאנשים בריאים בנפשם, והעלבון הצורב הופך את האתר שלכם לפלטרורמה להשמצת נכים.
''פסיכית'' זה לא דבר רע.
כמו ש"מפגר" משמש בשתי משמעויות, כך גם "פסיכי". לא צריך להיעלב.
אתה מוציא דברים מהקשרם
יש את ההגדרה הרפואית לפסיכוזה, שהיא אכן הפרעה נפשית שאינה מונעת בהכרח מאדם להיות סימפטי ומצפוני. הביקורת מתייחסת לשימוש היומיומי של המילה "פסיכי": בעל תפיסה לא מקובלת ולרוב שלילית של הסובב אותו, אך במידה שאינה מצדיקה אבחון רפואי רציני. נסה לדבר עם אמא שלי כשהעוזרת לא מגיעה ותבין.
אתה מוציא דברים מהקשרם
כבר מזמן לא צריך להיות שימוש יומיומי כזה למילה "פסיכי". כשם שלא נהוג לקרוא לאנשים ב"שמות גנאי" המזוהים עם אפרו-אמריקאים או עם הומוסקסואלים.
אוף טופיק- חאלס כבר עם הפוליטקלי קורקט
כל דבר טוב מגיע במידה.
או כמו שוופי גולדברג ציינה כבר לפני:
"תפסיקו לבלבל את השכל על אפרו-אמריקאית, אני 100% אמריקאית, מעולם לא הייתי באפריקה".
אין לי בעיה להיות רגיש לבעיותיהם של אחרים, אבל, לעשות מזה "הוא-הא", סתם לא במקום.
חוץ מזה, החיים קשים ואין בהם הנחות, שתגיע למקום עבודה תגלה שלאף אחד לא היה אכפת שבבי"ס נתנו לך הקלות מאחר ואתה "מאותגר" בצורה כל שהיא.
אם לא תעמוד באתגרים, יעיפו אותך.
ובנושא ה''יעיפו אותך'' -
אתה מצדיק את מה שאתה מתאר?
אני נעשיתי נכה כשהגנתי עליך ועל עם ישראל, אז אל תרמוז שבגלל זה מותר להעיף אותי.
יש הבדל בין ''מותר'' לבין המציאות.
פטריק, כדי שלא תיעלב עוד פעם,
כמה הבהרות לפני שהפתיל הזה נמחק: הבהרת היטב את הגישה שלך לגבי השימוש במילים מסוימות. אני מבין אותך אבל לא מסכים איתך. לדעתי האישית, צריך מאוד להתאמץ כדי להיעלב משימוש במילה "פסיכי" לתיאור של דמות בסרט, ומשטרת המילים הזאת לא מוצאת חן בעיני. אנחנו מקפידים באתר על נימוס בסיסי: כלומר, אם היית קורא למישהו בפניו בכינוי מעליב כלשהו, בין אם זה "בן זונה", "הומו" או "פסיכי", היית נמחק. אבל זו לא סיבה להפסיק להשתמש במילים האלה בכלל, למשל במשפט "סקאר הוא הומו?!". לכן אין לנו כוונה לאסור על שימוש במילים כלשהן באתר. זו לא המילה שחשובה, אלא ההקשר.
מובן מאליו שאף אחד במהלך כל הדיון הזה לא דיבר עליך, מכיוון שאף אחד פה לא מכיר אותך. אז בוודאי ובוודאי שאין שום סיבה לקחת את הדיון לפסים אישיים או להיעלב באופן אישי.
אני לא מסכים עם הגישה שלך לנושא
כאמור, המילה "פסיכי" לא משמשת רק במובן הרפואי המוגדר שלה, אלא גם לתאור אופי של אנשים בריאים. אנשים קוראים לנהג שחותך אותם בכביש פסיכי, או למורה שנותן כמות אקסטרה של שעורי בית. זה לא אומר שמזלזלים בבעלי בעיות נפשיות, אלא שיש לביטוי גם משמעות שאינה רפואית.
לשם השוואה ( מדי?), היו תלונות רבות על כך שבסאות'פארק השתמשו במילה "גיי" בכדי לתאר דבר מעצבן ולא מרשים. ראו בכך עלבון לקהילה ההומוסקסואלית. העניין הוא שהביטוי לא נועד להעליב, אלא פשוט לבטא תחושה שהמילה "גיי" נראתה מתאימה לתאורה. אין בכך שום התיחסות לנטיות מיניות, או להתנהגות סטראוטיפית של הומואים, אלא פשוט מתן משמעות נוספת למילה שכבר יש לה שימוש (שניים, למעשה. פעם "עליז" היה סתם מאושר). במקרה הזה, אין לי ספק שיוצרי סאות'פארק השתמשו בביטוי מתוך כוונה לעשות דווקא, אבל לא מתוך זלזול או שנאה לעליזים עצמם.
כן, יש קבוצת מחלות שמוגדרות כפסיכוזות ואנשים שלוקים בהן אינם בהכרח תואמים את התכונות המיוחסות לדמותה של דיאן קיטון. לא, הביקורת לא ממציאה פה משהו חדש בשימוש בביטוי לתאור אופי בעייתי של אנשים בריאים. בשפה העברית, ל"פסיכי" יש יותר ממשמעות אחת והשימוש בביקורת תואם אחת מהן.
ראיתי את הסרט בדי.וי.די
ראיתי את הסרט בדי.וי.די לפני כחודש ומזל שלא הוצאתי עליו כסף בקולנוע. הסרט משעמם ומטופש, התסריט מאולץ וחסר השראה, נראה כאילו יצרו את הסרט רק בכדי לגרוף רווחים קלים, והכי גרוע – דיאן קיטון עושה צחוק מעצמה במקום להצחיק. בזבוז זמן גם לאוהבי הז'אנר (קומדיות רומנטיות וסרטי בנות).
משהו בביקורת שהפריע לי...
"…ואמורה להיות ממש מצחיקה בגלל שאין לה שום חוש טכני וכשמתברר שלמרות הכל, היא לא יודעת כלום על סקס – ולא רק באתרי אינטרנט."
אני אשמח להבהרה קטנה בקשר לזה. או לפיסוק מחודש או עריכה, מה שבא לך בטוב.
נדמה לי שההערה כוונה למבנה התחבירי של המשפט בביקורת,
שאכן היה לא תקין, ועכשיו שונה.
נדמה לי שההערה כוונה למבנה התחבירי של המשפט בביקורת,
זהו, שהיה נדמה לי שהמבנה תקין תחת הנחות מסויימות – אבל לא משנה, לא נתווכח על זה.
זה ללא ספק אחד הסרטים המזעזעים והמשעממים ביותר שראיתי בחיי.
הדבר היחיד שהצחיק אותי בקומדיה "לכעורה" הזאת הוא אחר מהמטופלים של לורן גרהם (שכמו כל השחקנים – התבזבזה לגמריי על דמות בעובי ש המגיני תחתון החדשים האלו מהפרסומת) – והסצינה שלו היתה באורך של לא יותר מדקה.
להתרחק!
תגידו לי, מה המטרה של הסרט הזה?
אין טעם לפרט שוב את כל שנאמר כבר לפני בביקורת ובתגובות, אבל אחרי הסרט נותרתי בתחושה משונה שהסרט רצה לעשות משהו ולא עשה אותו. אם כי אין לי שמץ מה זה היה.
מבוטחני שלא מדובר בלהצחיק, ההומור בסרט הזה שואף לרמת הנשיפה על בטנו של תינוק. הדמויות כאמור מופרכות מכדי לטעון שמדובר בקומדיית מצבים (שכן אלו מבוססות על מקרים שייתכנו במציאות, גם אם אינם סבירים בהכרח), באותה מידה לא ניתן לרמוז ביקורת על סיטואציות מוכרות. תהרגו אותי, אבל לתומי יש דרכים טובות יותר להשיג (לשרוף) כסף.
לפי IMDB הסרט נכתב על ידי 2 נשים חסרות השראה (לפחות לפי שאר הכותרים אליהן הן קשורות), כך שכלל לא ברור מאיפה שאבו את חוסר המקוריות ומה הן ניסו להגיד.
איזו הגזמה
נכון, זה לא סרט משובח. בשום מובן שהוא. ואתה לא יוצא ממנו עם תובנות מיוחדות או הארות לחיים.
אבל אז מה? זו קומדיה, רומנטית, קצת קיצ'ית אבל בסדר.
הביקורת הייתה מחמירה לגמרי עם הסרט.