לפני שנים רבות, במדינה רחוקה בשם ארצות הברית, הייתה תוכנית טלוויזיה בשם Mister Rogers' Neighborhood. "מיסטר רוג'רס נייבורהוד" הוא ביטוי בשפה האנגלית, והמשמעות שלו היא "השכונה של מר רוג'רס". למנחה של התוכנית קראו פרד, אבל כולם קראו לו מר רוג'רס, ולכן ככה קראו גם לתוכנית. מר רוג'רס לא רק הנחה את התוכנית – הוא גם היה היוצר שלה, כתב הרבה מהתוכן שלה והפעיל את הבובות שהופיעו בה. בחיים הפרטיים שלו הוא היה נשוי לג'ואן, וגם היה כומר פרסביטריאני. "פרסביטריאני" זו מילה מסובכת שאומרת שהוא היה סוג מסוים של נוצרי – ו"נוצרי" הוא אדם שמאמין שלכל אחד יש יכולת להגיע לגן עדן, אם רק יעשה את הדברים הנכונים. ומר רוג'רס האמין שכל אחד יכול לעשות את הדברים הנכונים, אם רק מישהו יאמין בו מספיק, ולכן הוא האמין באנשים, והאמין בילדים, בתוכנית שלו ששודרה במשך 33 שנים.
פעם אחת, לויד ווגל פגש את מר רוג'רס. לויד היה עיתונאי שכותב במגזינים. "מגזינים" הם כמו שילוב בין עיתון, שיוצא לאור כל יום מחדש, לספר, שיוצא לאור רק פעם אחת: הם יוצאים לאור אחת לכמה חודשים, ולכן מה שמתפרסם במגזינים ארוך ומפורט יותר מאשר בעיתון, אבל קצר יותר מאשר בספר. לויד היה כותב מוכשר מאוד, אבל הוא לא ממש האמין באנשים – וכשהוא כתב עליהם, הוא הציג בעיקר את הכישלונות והסודות שלהם. ובאמת, ללויד לא הייתה יותר מדי סיבה להאמין באנשים, אחרי איך שאבא שלו התייחס אליו, לאמא שלו ולאחותו כשהוא היה ילד. לויד כעס והיה עצוב בגלל זה, והוא ביטא את הרגשות האלה בצורה חכמה ורהוטה – "רהוט" זה מישהו שיודע לכתוב ולדבר בצורה יפה וברורה – אבל שגם המשיכה לגרום לו לכעוס ולהיות עצוב, וגם לחלק מהאנשים שפגשו אותו.
מר רוג'רס אהב מאוד את הכתיבה של לויד, ולכן כשמגזין בשם אסקווייר החליט לכתוב על גיבורים, וביקש ממר רוג'רס להתראיין בתור הגיבור של הילדים בארצות הברית, הוא הסכים בשמחה (למרות שהוא לא ראה את עצמו כגיבור). זה נכון שמר רוג'רס אהב את כולם, ולצערו הגדול לא היה לו זמן לפגוש את כולם, אבל הוא נפגש עם כמה שיותר מהם, ילדים וגם מבוגרים, והקשיב לכולם. לויד חשב שהוא זה שבא לשמוע את מר רוג'רס – זה היה התפקיד שלו בתור כותב במגזין – אבל גם מר רוג'רס בא לשמוע את לויד. ואחרי שהוא הקשיב ללויד, הוא אמר לו מה הוא שמע ממנו. לויד לא אהב את מה שמר רוג'רס שמע. הוא היה עצוב שמר רוג'רס לא מוכן להאשים את אבא שלו רק בדברים הרעים שקרו ללויד, אלא גם אומר שהיה לו חלק בדברים הטובים. הוא כעס על זה שמר רוג'רס המשיך לשאול אותו שאלות על הילדות שלו ועל אשתו ועל הילד החדש שנולד לו. זה בסדר לכעוס ולהיות עצוב. כולנו כועסים ועצובים לפעמים. אבל הפעם לויד לא ידע איך לבטא את הרגשות שלו. אבל גם זה בסדר, כי מר רוג'רס עזר לו להבין שהוא בעצם דווקא תמיד ידע איך.
פעם אחת, שנים רבות אחרי שמר רוג'רס כבר היה האיש שילדים בארצות הברית הכי אהבו, היה שחקן בשם טום הנקס. כשבמאית – "במאית" היא אישה שיוצרת סרטים – בשם מריאל סטיילס הלר רצתה לעשות סרט על המפגש בין לויד ווגל למר רוג'רס, היא ידעה שטום הנקס הוא השחקן שצריך לשחק את מר רוג'רס: כי טום הנקס היה אחד השחקנים שמבוגרים בארצות הברית הכי אהבו. כמו שמר רוג'רס האמין בכולם, כולם האמינו בטום הנקס. כשילדים ראו את מר רוג'רס בטלוויזיה, הם ידעו שהוא מאמין שהם יכולים לעשות ולהיות הכול, ושהוא רוצה שיהיה להם טוב. נהיה להם חם בלב וגם קצת רעד בברכיים, כמו שמרגישים כשאוהבים. ככה הרבה אנשים הרגישו גם לגבי טום הנקס. ולכן כשטום הנקס פגש את מתי'ו רייס, שחקן ששיחק הרבה דמויות ציניות ומרירות ("ציני ומריר" זו דרך של מבוגרים להגיד "חכם ועצוב"), ובזכות העבודה המצוינת של מריאל הלר, הרבה אנשים יכלו להרגיש שזה בעצם מר רוג'רס שפוגש את לויד ווגל.
כשמשהו קורה רחוק מכם, קצת קשה לכם לדמיין איך הוא נראה ומרגיש, נכון? אז לכן בישראל קצת קשה להבין מי היה מר רוג'רס עבור הילדים בארצות הברית: כמו דוד חכם מאוד, שמקשיב להם מאוד, אוהב אותם מאוד ורואה אותם כמו שהם באמת – אבל גם כמו שהם יכולים להיות אם רק ירצו ויתאמצו מספיק. אבל יש אנשים שהתפקיד שלהם הוא לעזור לנו לדמיין את מה שקשה לדמיין. בסרט הזה האנשים האלה, חוץ מהבמאית והשחקנים, הם תסריטאים, שהם אנשים שכותבים את הסיפור של הסרט, בשם מיקה פיצרמן-בלו ונואה הרפסטר, שדאגו שהסיפור כל הזמן יזכיר גם למי שלא מכיר את מר רוג'רס איך נראתה התוכנית שלו. לכן הסרט בעצמו לפעמים מתחפש לתוכנית של מר רוג'רס – הוא לא רק מראה איך צילמו את התוכנית, אלא מספר חלקים מהסיפור של הפגישה בין לויד ווגל לפרד רוג'רס כאילו הם בעצמם מתרחשים בתוכנית: עם הרכבת הקטנה והבובות המיוחדות, עם הפינות מהעולם האמיתי שמסבירות איך דברים עובדים (למשל איך עושים סרטים), ועם החלפת הז'קט בסוודר כשמר רוג'רס נכנס הביתה. כי בבית צריך להרגיש הכי בנוח: שם תמיד אוהבים אותך, ואתה יכול להיות מי שאתה באמת. כי מי שלא תהיה, מר רוג'רס רוצה להכיר אותך, ולהיות שם בשבילך – כי הוא בטוח שגם אתה, כמו כולם, תהיה שם בשבילו. כי אתה מיוחד. את מיוחדת. בדיוק כמו שאתם. בדיוק כמו הסרט "יום יפה בשכונה."
הסרט מבוסס בחלקו על מאמר של תום ג'ונוד
למאמר קוראים Can you say… Hero? ואפשר (וכדאי) לקרוא אותו כאן:
https://www.esquire.com/entertainment/tv/a27134/can-you-say-hero-esq1198/
איזו ביקורת מקסימה
(ל"ת)
ממש
פשוט פישלייק נראה לי לא מספיק מפרגן לביקורת הזו.
עבר זמן מאז צפיתי בסרט והביקורת הציפה את אותן תחושות בדיוק שוב.
היא ממש נהדרת. תודה.
אז אהבת?
אני לא יודע איך למצוא מה שאני אמרתי על הסרט(בבחירת של הסרט הטוב ביותר ).
אבל בקצרה- סרט טוב, מתוק והכי מתאים לתקופה קשה כמו זה. אכן אני לא מכיר את מר רוג’רס ( חוץ מפרק בארתור), אבל את טום הנקס אני מכיר ומהסרט ברור שרוגרס היה האדם המקסים ביותר שהיה (הייתי רוצה להיות כמוהו) ובהחלט טום הנקס מתאים לשחק את רוג’רס (וגם טל מוסרי לא קשור רק אומר).
ביקורת לפנתיאון
(ל"ת)
זה יותר תיאור של הסרט (לחייזרים או ילדים) מאשר ביקורת. לא ברור אם הכותב אהב את הסרט או לא.
נראה לי די ברור
"כי אתה מיוחד. את מיוחדת. בדיוק כמו שאתם. בדיוק כמו הסרט "יום יפה בשכונה.". בכל מקרה, מסכים עם השבחים לביקורת. הומאז' מדוייק לתוכנית.
גם אם ההומאז' לתוכנית מדהים בעיניך זו לא ביקורת על התוכנית, זו אמורה להיות ביקורת על הסרט.
ההומאז' איננו רק לתכנית.
הוא, בעיקרו, לסגנון שהסרט, בעקבות המאמר שעליו הוא מבוסס, בוחר לאמץ (המאמר מאמץ אותו כל הזמן; הסרט – מדי פעם).
לגבי עצם הטענה, זרקתי עוד כמה רמזים לגבי דעתי במהלך הביקורת, אבל כן, לא חשבתי שזה חיוני שאתייחס לזה בצורה מפורשת מדי.
אני נאלץ להסכים
יותר מזה: לפי התיאור כמו שמופיע כאן נראה שהסרט לגמרי חסר עלילה (עיתונאי הולך לפגוש כוכב ילדים עם תדמית נקייה להפליא ומגלה שהוא… בדיוק מי שהוא מתימר להיות? איפה פה הסיפור?).
לא ברור לי גם אם הסרט מיועד לילדים (או לחייזרים) כמו התכנית, או שהוא משתמש במבנה של התכנית כדי להגיד משהו אירוני/ציני עליה, או מה.
במלים אחרות, לא הבנתי כלום.
Mister Rogers in a blood-stained sweater
בהחלט ביקורת מיוחדת ומעניינת. נשמע ממש כמו סרט "פיל גוד" שמתאים לתקופה הנוכחית.
בהחלט עשה לי רצון לראות את הסרט, ואני לא יודע על מיסטר רוג'רס שום דבר חוץ מזה שהוא מנצח את גודזילה.
אני שמח לשמוע שהסרט נוקט רק מדי פעם בגישה המסבירה הזו, אחרת זה יכול להגיע לרמה של התנשאות שמזכירה את המבוגרים האיומים ב"סדרה של צרות".
מעניין אם יש מישהו מקביל בישראל שאפשר להפיק עליו סרט כזה. אולי טוביה צפיר?
שאלה מעניינת לגבי מקבילות בארץ
לדעתי, התשובה היא שאף אחד אפילו לא מתקרב. בתור התחלה, אצל מר רוג'רס לא היה מרחק משמעותי בין הדמות שלו בתכנית לדמות שלו במציאות. אבל חוץ מזה, אין לנו בארץ מקבילה של תכנית ילדים שהחזיקה מעמד כל-כך הרבה זמן, ושכולם, אבל כולם, ראו אותה. בהתחשב במעמד הקאנוני (שלא לומר המונופוליסטי) של ערוץ 1 / החינוכית בזמנו, זה אפילו קצת מפתיע, אבל אנחנו לא ממש טובים בשימור נכסי תרבות. חוץ מזה, נדמה לי שבישראל כמעט תמיד נשמרה ההפרדה בין יוצרים לבין מבצעים – מי שהופיע ב'צריף של תמרי', 'שלוש, ארבע חמש וחצי', 'בלי סודות' ואפילו הקלטות של סבא טוביה הוא *לא* מי שכתב את החומרים.
הכי קרוב זה מסיבת גן
אבל כאמור מרחק בין הדמות בתוכנית לדמות במציאות
אולי חני נחמיאס?
(ל"ת)
דבר ראשון: שאפו ענק על ביקורת מעולה ומקורית
דבר שני: כתבתי כאן בזמנו על הטריילר של הסרט, וכבר אז הסרט היה נראה כמו אחד הדברים הכי מחממי לב שהגיעו אלינו מהוליווד. ואכן: זה סרט מתוק ומרגש, שאי אפשר לצאת ממנו בלי תחושת טוב כזה שממלא אותך והופך אותך לאופטימי לגבי האנושות, לפחות לקצת זמן.
ועכשיו קראתי על אישה מטומטמת שלא מוכנה להיות ליד הבן שלה בטיפול נמרץ כי היא תצטרך לשים מסכה ולעבור בדיקת קורונה מהירה, שהשם ישמור. כעת אני צריך לראות את הסרט שוב. האנושות וזה.
סחתיין על היצירתיות בביקורת
אבל חוץ ממשפט אחד סתמי בסוף בחיי שלא הבנתי מה חשבת על הסרט. אז בתור תרגיל כתיבה זה ממש אחלה. ביקורת סרט זה לא. האם הצילום טוב? המשחק? הבימוי? האם זה משקף את הדמות האמיתית? נאמן להיסטוריה סתם זורק פה כמה שאלות שאפשר לנסות לכתוב עליהן בביקרות
בכל מקרה אומר שהסרט התיעודי עליו גם נפלא (גם אם כל הטוב הזה נהיה טיפה מייגע בשלב מסוים)
ביקורת טובה
וגם הסרט טוב (גם כסרט וגם במסרים) אבל באיזה שלב הוא יותר מדי וקצת נמאס ממנו (אולי נכון גם לסגנון הביקורת שלא היה חייב להישמר עד הסוף).
בעיני, הסרט פשוט משעמם נורא!
איכשהוא שרדתי עד הסוף, אבל הסרט פשוט היה משעמם נורא.
דמויות לא מעניינות (כן כן, כולל מר רוג'רס) ובמיוחד העיתונאי.
עלילה מפוהקת.
ביקורת נהדרת!
מאוד אוהד כשיש ביקורות יצירתיות כאלה, תודה.
הסרט הוא די בסגנון פיל גוד, שזה אומר שחסר בו קצת מתח עלילתי, אבל מצד שני זה דווקא לא גורם לו להיות שטחי לחסר עומק.
חייב לומר שאחרי שראיתי את הסרט בנטפליקס לפני עוד יום בבידוד עם שני הילדים, הוא ממש נתן לי השראה להיות יותר עם הילדים, להחמיא להם ולהתעניין בהם. אז נכון שזה לא החזיק להמון זמן כמי מר רוג'רס, אבל גם זה משהו…
לא הבנתי
אני מבין שהביקורת כתובה בסגנון משעשע שמזכיר את סגנון הסרט.
אבל כאחד שלא ראה את הסרט – בקושי הצלחתי לצלוח את הביקורת,
ובעיקר – לא הבנתי דבר על הסרט (מלבד זה שהוא מתקתק ודביק).
יש בו עלילה? הוא סרט טוב?