ביקורת: סיפורם של הביסטי בויז

היי, זה סרט דוקומנטרי שהוא בעצם תיעוד הופעה. הוא מספר את הסיפור של הביסטי בויז, אבל אין כאן טוויסטים – מייקל דיאמונד (מייק די) ואדם הורוביץ (אד-רוק), שני הביסטי בויז הנותרים, עומדים על במה ומספרים את מאחורי הקלעים של אלבומים ותהליך יצירתי שהוא בגדול ידוע לכל. הביקורת מתייחסת לכל חלקי המופע, שאין בו ממש "ספויילרים", אבל אם זה מפריע לכם בכל זאת – עדיף קודם לראות את הסרט (ועדיף) באפל טיוי ורק אז לקרוא את הביקורת. 

"סיפורם של הביסטי בויז" הוא אכזבה. לא כי לא מדובר בסרט טוב – להיפך. מדובר בסרט (טכנית תיעוד הופעה) טוב(ה). זה סרט מצחיק, סוחף, מרגש, שהוא ממתק למעריצים של הביסטי בויז וחווית צפייה כיפית ,מגניבה ומחכימה גם לאלה שלא. גם אם מאסתם בסרטי ביוגרפיות תיעודיים או עלילתיים, אין ספק שהפורמט שהביסטיז בחרו – שילוב קטעי ארכיון עם מופע של אנשים על במה ריקה – ייחודי ומעניין, ומבדיל את עצמו משאר הביוגרפיות התיעודיות על להקות. 

אלא ש"סיפורם של הביסטי בויז" מסתיים בתחושה לא נוחה. בתחושה שהסרט, שבחלקו הראשון נראה כמו הכאה כנה על חטא, בעצם לא לחלוטין כן כמו הרושם שהוא עושה. 

החלק הטוב של הסרט הוא השעה וארבעים הראשונות שלו. אם זה נשמע לכם כמו הרבה טוב – אתם צודקים. לכל אורך החלק הזה, מדובר בממתק. אלא שאז, לקראת הסוף, הסרט קופץ בין שנת 1996 ל-2009. מחצי מילה על "הלו נסטי" להופעה האחרונה של הביסטי בויז ואז מהר למוות של אדם יאוך. סליחה? רגע, מה? כן, החלק המעניין בתהפוכות שהביסטי בויז עברו היו בתחילת דרכם, אבל אין שום דבר אחד בעל משמעות שאפשר להגיד על 13 שנים של יצירה? על השתיקה היצירתית של 6 שנים? ואם אין מה להגיד – למה לא אומרים את זה? 

אולי זה היה שיקולי זמן. אולי באמת הם רצו להמעיט בדיבורים בתקופה שבה הם באמת כבר היו חלק מהעבר ולא חלק מההווה. אולי יש סיבות אחרות. אני לא יודע. אבל בשנייה שמגנבת התחושה שמסתירים מאיתנו דברים, החוויה החמימה והכיפית והמצחיקה (באמת!) שהזכרתי מתחילה להתפוגג, ובמקום דיוקן רגשי מרתק של שני חברים והלהקה שהקימו וההספד לחברם השלישי, ריח אחר מתחיל למלא את האוויר: ריח של "Straight Outta Compton". 

עכשיו, שיהיה ברור: "היישר מחוץ לקומפטון" הוא אחלה סרט. אבל יותר מזה שהוא אחלה סרט, הוא אחלה מכשיר להלבנת המצפון של ד"ר דרה ואייס קיוב – שני אמנים מוכשרים, אין ספק, שעשו הרבה הרבה הרבה דברים ממש לא בסדר בעברם, ובשכתוב ההיסטוריה שלהם מצליחים להעלים את החלקים הלא נוחים ולהציג את עצמם כגיבורים כמעט מלאכיים. הם לא היו כאלה. זה בסדר – אמנים לא צריכים להיות מלאכים. אבל כשמגיעה העת לספר את הסיפור שלהם, כדאי שנזכור את זה. 

להגנתם, הביסטי בויז הרבה יותר מוכנים להודות בכשלונות ובחסרונות שלהם: הם מלכלכים על עצמם מתקופת האלבום הראשון שלהם, ומלכלכים הרבה; הם מדברים על ריקנות, על אנשים שהם פגעו בהם, על אנשים שפגעו בהם, על המיזוגניה שהם לקחו בה חלק, והם מאוד מתביישים בעצמם. 

אבל על כל החטאים האלה הם כבר התוודו – כבר בשנות התשעים הביסטיז נתקלו בעיתונאים שעימתו אותם עם האמירות והמעשים של עברם, והביסטיז ענו תשובות טובות – יש לסרט הזה, לכל הפחות, ציטוט אחד לדורות: לשאלה "האם אתה לא חושב שזה צבוע שאתה עכשיו מטיף ליחס ראוי לנשים", עונה אדם הורוביץ: "אני מעדיף להיות צבוע מאשר להישאר אותו אדם שהייתי". זה אומנם לא נאמר באמצע מרדף מכוניות או סצנת דיאלוג דרמטית או כפאנצ'ליין של בדיחה, אבל יש מצב שזה ציטוט השנה מבחינתי. 

לכן, למרות שכנראה לא כל כך קשה להם להודות בזה שוב, אפשר להצדיע להם על המוכנות לבוא בפעם האלף ולהגיד "היינו ממש ממש דושים. לא ניסינו להיות, זה קרה בטעות, אבל התוצאה הסופית היא שדוששנו רבות. אנחנו מתנצלים בפני כל הנשים והגברים שדוּששו בגללנו". זה עדיף, בכל מקרה, על המקרה ההפוך שבו הם משמיטים את החלקים האלה "כי כבר התנצלו בעבר" או משהו. 

לא, הניחוח ה"קומפטון"-י מגיע מכך שלמייק דיאמונד ואדם הורוביץ אין הרבה עם מה לעבוד בימינו. הם יודעים, וגם מרגישים, שהם לעולם לא יוכלו להופיע יותר כביסטי בויז – עוד לפני אלף ואחד שיקולים, הכאב בליבם על לכתו של אדם יאוך פשוט עצום מכדי שהם יעשו את זה. אז הם עושים את הדבר הקרוב הבא: מספרים את הסיפור על איך הם הפכו לביסטי בויז (בתנאים שלהם, כמובן) שוב פעם (בצורת ספר) ושוב פעם (בצורת מופע) ושוב פעם (בצורת הסרט הזה); כי אין אף מותג שאי אפשר למצוא עוד דרך לחלוב ממנו כסף.  זה מרגיש שכמו ב"קומפטון", הם יודעים שהנכס העיקרי שלהם הוא העבר שלהם, אז הם הולכים לקחת עליו בעלות, ולעשות ממנו כסף. 

ושוב, זה כואב לי לכתוב את זה, ואני בטוח שזאת לא הייתה הכוונה שלהם בשום צורה מודעת. אבל ככה זה מרגיש: שני אנשים בשנות החמישים לחייהם שאין להם יותר מדי להציע לעולם מבחינה יצירתית, אז גם הם שולחים את ידם לאותו בור נוסטלגי שכולם מדברים עליו. וזה לא שאין מה לספר בסיפור של הביסטי בויז – הסרט הזה הוא בדיוק ההוכחה שיש. אבל הוא גם ההוכחה שאולי את הסיפור הזה צריכים לספר אנשים אחרים, שאינם, ובכן, הביסטי בויז; שאוטו-ביוגרפיות יכולות להיות מהנות מאוד, אבל הן לא יכולות באמת להתלכלך, וממש בקושי יכולות להיות באמת אותנטיות. 

וכל זה מאכזב, בעיקר כי היו כמה רגעים באמצע המופע שגרמו לי לחשוב שזאת דווקא כן תהיה היצירה האחת יוצאת הדופן שתעז לחשוף את היוצרים שלה. אדם ומייק מדברים על היחס שלהם למתופפת מהלהקה המקורית, כשהם עוד היו להקת פאנק, ומציגים פגיעות וחרטה אמיתית. אבל לאחר המשך צפייה בסרט, נהיה יותר ברור למה הם מרגישים כל כך בנוח לדבר על הפגיעה הזאת, ושוב עולה התחושה שהביסטיז מוכנים להתלכלך רק בכאילו, ולא באמת. 

ובכל זאת, אם יש לכם ספק: תראו את זה. "סיפורם של הביסטי בויז" מספק שעתיים (כולל עשר דקות של סצנות לאחר הכתוביות) קצת שונות בין שלל הסרטים שם בחוץ, בטח מצחיקות, ומאוד מעניינות. למי שתוהה איך זה מסתדר עם כל הבעיות שהצגתי, אני אגיד שזה בדיוק בגלל זה: בגלל שהסרט הזה, לרגעים, כל כך טוב, מאכזב לראות את הסדקים בהם הוא לא טוב יותר ואמיץ יותר. אבל אלה סדקים ביצירה טובה – לא יצירה סדוקה עם כמה חלקים טובים.