ביקורת: באטמן: הסרט

"באטמן: הסרט", או כמו שהוא ידוע באינטרנט "באטמן (66')", זוכה למעמד מעין "החדר"-י של "חחחח וואוו מה זה חחחח איזה צחוקיםםםםם". תמונות של באטמן רץ עם פצצה מעל ראשו או רובין עושה… טוב, כל דבר, מופצות בקטע "וואו איזה גרוע היה פעם באטמן, איזה מזל שהתקדמנו מאז!". 

מה שקצת מוזר, כי "באטמן: הסרט" הוא לא איזה סרט דרמה לא מודע לעצמו. הוא מודע לכל שנייה ושנייה שמתרחשת בו. כל בדיחה על הגיחוך שבסיטואציה או האבסורד או כמה זה מוזר וקרטוני מתבזבזות על הסרט, כי זה בדיוק מה שהוא מנסה לעשות. והוא צודק. 

הבעיה הגדולה של "באטמן" הישן היא התפיסה המוזרה והמודרנית שבאטמן הוא עניין רציני. שנים של אינדוקטרינציה הכניסו לנו לראש ש"איש עשיר בחליפת עטלף מרביץ לפושעים" זה כל דבר חוץ מ"פחחחח, סליחה, מה?" ושאפשר להתייחס לא רק ברצינות אלא אף ביראת כבוד לאיש שאומר "אני באטמן", וכל זה למרות שנו, די, זה איש מבוגר בחליפת ספנדקס שאומר "אני באטמן". מה לרצינות ולעניין זה. אתם באמת חושבים שאם הייתם רואים את באטמן ברחוב הייתם חשים פחד? כלומר, כן, יש מטורף ברחוב שמרביץ לאנשים, כדאי להתקשר למשטרה אבל ראבק, זה מצחיק מדי. 

בכל מקרה, אם מתייחסים לבאטמן באיזושהי מידה של מציאותיות, התוצאה המתבקשת היא "באטמן" של שנות השישים. כי ברגע שמגיח לעולם מישהו בחליפת עטלף ועלם חמודות לצידו שרודפים אחרי רשעים, כל שאר העולם פשוט מוותר. איך אפשר להתמודד עם זה בצורה רצינית? הכנס: את הבאט-דוחה-כרישים, חליפות ספנדקס בהמוניהן, 'ביף!', 'פאו!', ו-'זינג!'.  

בשנייה שדוחים את נקודת המוצא שבאטמן אמור להיות רציני, ומקבלים באהבה ובהגיון את העובדה שבאטמן בצורתו האמיתית והגולמית נראה ככל הנראה ככה, "באטמן (66')" הוא אחד מסרטי הבאטמן הטובים ביותר. הוא מצחיק, הוא מגניב, יש לו סטייל (קצת סליזי, ובכל זאת), הוא מטורף בדיוק בכל הדרכים הנכונות, והוא (וזה חשוב) כיף. הוא פשוט כל כך, כל כך כיף. 

לך מכאן, באטמן מיוסר עומד בגשם ובקול צרוד צועק על מוסריות, ובוא הנה באטמן שצריך להתמודד עם "חידות" כמו "למה יש עור צהוב והוא כותב" (עט בננה, כמובן). סור מפה, באטמן שמדבר במסתוריות ונעלם לפני שהשיחה נגמרת, שוב אלינו, באטמן שמתלונן ש"יש ימים בהם אי אפשר להיפטר מפצצה". 

טוב, נו, בסדר – יש מספיק לאהוב בשתי הגרסאות, ואפילו בכולן. אבל אני בכל זאת מתעקש על הנושא, כי חוסר הכבוד והזלזול שגרסת באטמן הישנה זוכה לה לא צריך להיות מובן מאליו. 

כן, מדובר בקומדית אקשן צ'יזית ולא בדרמת אקשן-מתח עם רבדים פסיכולוגיים/פילוסופיים/מה-שלא-יהיה, אבל היא עושה את זה במודע, היא עושה את זה טוב, והפרשנות שלה לאיש העטלף תקפה באותה המידה אם לא יותר כמו הפרשנות של נולאן או ברטון. 

אי אפשר לדבר על עיצוב אמנותי פורץ דרך, או על סצנות אקשן מרהיבות, אבל יש לסרט עלילה נהדרת, דיאלוגים מצחיקים, קצב נהדר ואווירה קלילה שהופכת אותו לממתק שמתעלה בלא מעט מובנים על סרטי הבאטמן האחרים. 

אם יש, בכל זאת, דבר אחד שהסרט עושה פחות טוב מהאחרים זה בגזרת המשחק. אדם ווסט הוא שחקן קומי מוצלח, מהז'אנר שמשחק בפארודיות וספופים – אלה שמוכשרים בלהגיד את הדברים הכי מטורפים אי פעם בפרצוף חתום ורציני, וברט וורד גם הוא טוב בעבודתו. אני לא חושב שהם הבאטמן והרובין הכי טובים (קיטון או קונרוי, מן הסתם), אבל הם טובים.  הבעיה הרצינית היא באויבים, שכן סרט הוא טוב כמו האויבים שלו. והאויבים כאן הם נחמדים – אבל הם לא הג'וקר. אפילו כשהם, מילולית, הג'וקר: סיד רומרו, לא משנה איך תסתכלו על זה, פשוט לעולם לא ישתווה לשאר הג'וקרים שבאו אחריו (טוב, חוץ מזה של ליטו – אבל זה קל). 

גם לי מריוות'ר ובורג'ס מרדית', הם אשת חתול והפינגווין, פחות טובים מפייפר ודה ויטו. אם יש בכל זאת כוכב מבין הנבלים הוא הרידלר, בגילומו של פרנק גורשין – שמצליח להציג את  הטירוף של הרידלר והנטייה הטיפשית שלו להשאיר חידות, אבל נותן לו פירוש גנגסטרי ומסוכן (ולא מטופש כמו שקארי נתן לו) שנותן לו איזה סכנה, תחכום ועניין שחסרים לשאר הדמויות.

בגלל כל זה, מקומו של "באטמן: הסרט" הוא לא כקוריוז במיתולוגיית באטמן – אלא כחלק, קצת מוזר, קצת אחר, אבל חלק, מהקאנון הרשמי של הסרטים הטובים ביותר שאיש העטלף הביא איתו, וכאחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר אי פעם. אם עוד לא השלמתם אותו, תאספו כמה חבר'ה לליל קומדיה, שימו אותו – ותתכוננו לראות את האביר האפל כמו שאף פעם לא ראיתם אותו – אבל אולי הייתם צריכים.