עוד לפני שצילמה פריים בודד או כתבה אפילו שורה אחת מהתסריט, גרטה גרוויג ו"ברבי" שלה ביאסו לא מעט אנשים. בכל זאת, פרסומת באורך סרט לבובה פלסטיק שילדות אוהבות להלביש, לסרק או לגזור לה את השיער בגחמה של רגע. לא לזה ציפינו מיקירת אינדי, או מפמינסטית שעשתה סרטים על דמויות מורכבות על גבול האנטי גיבורות, או ממישהי שהסרט הקודם שלה היה דרמת תלבושות היסטורית על פי קלאסיקה ספרותית.
איך שלא תסתכלו על זה, מישהו או מישהי התאכזבו. אם לשפוט לפי הסרט הסופי, גרוויג הבינה את גודל המעמד, ובעיקר כמה כפוי טובה ומאתגר התפקיד שלקחה על עצמה. התסריט שכתבה יחד עם בן זוגה נואה באומבך משקף את הקושי: מצד אחד צריך לרצות את התאגיד, מצד שני לא לרצות אותו יותר מדי ולתת לקהל משהו עם אפילו שמץ כלשהו של יומרה חתרנית; מצד אחד שיהיה פמיניסטי, מצד שני שלא יעצבן יותר מדי את בני הזוג של הצופות. ואם כבר הזכרנו פמיניזם, אז שלא יהיה יותר מדי פמיניזם דור שני, מהסוג שפחות מתחבר לפנטזיות ורודות ומנצנצות ורוצה לדעת שלברבי יש קרן פנסיה טובה ואופק תעסוקתי. ובכל זאת, צריך לזכור שגם אלמנטים נשיים "קלאסיים" כמו צבעי פסטל, בגדים יפים וסצנות מחזמר הן כיפיות וראויות לשידור לא פחות מברבי נשיאה עם דוקטורט בספרות השוואתית שגם מתנדבת עם פליטים סורים. אה, ואל תשכחי אמהות! אבל שמותר גם לא להיות אמא אם לא בא לך! ועקבים! משהו על העקבים!!!!
ואיכשהו, כל הזוויות השונות האלה נכנסו פנימה. פשוטו כמשמעו – התסריט מעניק לאחת הדמויות בסרט מונולוג ממש כזה, על הסתירות הפנימיות בציפיות המגדריות שאיתן נשים נאלצות להתמודד. זה לא בדיוק חידוש העשור, בשנת 2023 כבר יש לנו מספיק תוכן פמיניסטי מעמיק להנות ממנו שבו אף אחת לא צריכה לעצור את העלילה לשתי דקות בשביל לדבר על הפטריארכיה, אבל בעצם, זה עדיין כיף כשזה קורה בסרט קיץ מסחרי, בטח בסרט המסוים הזה. אולי שנתיים-שלוש קודם הייתי חושבת שזה מיושן, אבל אנחנו חיים בעולם שאחרי ביטול פסיקת רו נגד וויד ושבו נשים במקומות שונים בעולם מגלות (עדיין) עד כמה קל לגזול מהן את הזכויות שעליהן נאבקו כל כך הרבה שנים. וכן, הסרט מתייחס גם לזה.
"ברבי", תופתעו לגלות, הוא סיפור על ברבי בעולם ברביות, שחיה חיים מפלסטיק וזה פשוט פנטסטי. ברבי (מרגו רובי) גרה בבית חלומות ורוד, לצד שכנותיה שנקראות (כמעט) כולן ברבי. את זמנה היא מבלה לצד חברותיה הרבות, ביניהן ברבי הסופרת (אלכבנדרה שיפ), ברבי עורכת הדין (שרון רוני), ברבי הרופאה (הארי נאף) ואפילו ברבי הנשיאה (איסה ריי). כמובן שאי אפשר עולם של ברביות בלי כמה בובות קן – בגילומם של ריאן גוסלינג, סימו ליו, קינגסלי בן-אדיר ועוד – אבל בואו נודה בזה, הם לא הכי מעניינים. למקרה שלא יצא לכם לשחק בברביות בילדות, דעו שקן הוא במקרה הטוב עוד אביזר נלווה של ברבי ובמקרה הרע משהו שנזנח בתחתית הארגז (אם בכלל טרחו לקנות לך אחד).
וכך מתקיימת לה החברה הברבית בשלווה מושלמת ונטולת פגמים, אך אבוי, דווקא הברבי הטיפוסית והמוכרת שלנו מתחילה פתאום לחוות שינויים מוזרים. יש לה מצב רוח רע ודברים שבדרך כלל עובדים מושלם מתחילים להשתבש. כדי לפתור את הבעיה לפני שתחמיר עוד יותר, ברבי וקן (האחד שהוא ריאן גוסלינג) יוצאים למסע מוזר ומצחיק בעולם האמיתי, בו יזכו לפגוש אם מותשת (אמריקה פררה), את בתה הצינית והקשוחה (אריאנה גרינבלט), עובדי בניין ושוטרים חרמנים ואת כל סגל הניהול של תאגיד מאטל, בראשות וויל פארל בהופעה מהסוג היותר מטורלל שלו.
בלי לספיילר יותר מדי, הסרט מזגזג מכאן והלאה בין שני העולמות ולא לוקח אף אחד מהם ביותר מדי רצינות – אנחנו לא כאן בשביל העלילה, היא רק אמצעי כדי לדבר על כל מיני דברים. למשל – על הפער העגום שבין הילדות חסרת הדאגות לשחיקה המתמשכת של החיים הבוגרים. על הכאב שהוא חלק בלתי נפרד מחיינו והיופי שהופך את החיים לשווים בכל זאת. על יחסים בין אמהות לבנות והיחסים של שתיהן עם המסרים שהן מקבלות מהחברה החיצונית. וכמובן – על נורמות מגדריות, פערי כוח בין המגדרים והשאלה איך והאם אפשר להעצים קבוצה אחת בלי לרמוס את השנייה ולהפך.
וכאן המקום לומר שכבר היו מי שהתלוננו שמדובר בסרט "אנטי גברי", טענה קצת מוזרה בהתחשב בזמן המסך הניכר שהסרט מקדיש לתהליך הרגשי שעובר קן-גוסלינג, גונב ההצגה הרשמי של הסרט. מוזר ומפתיע להגיד את זה, אבל זה לא בהכרח סרט על "העצמת נשים", אלא על תפקידי מגדר באופן כללי ועל הדרכים שבהן ציפיות פטריארכליות פוגעות בנשים ובגברים כאחד. גוסלינג כמו נולד לגלם את הדמות הזו – טיפוס לא חכם במיוחד אבל בהחלט נלהב מאוד, שרק רוצה לכבוש את ליבה של ברבי ומאבד את הצפון כשהמטרה מתרחקת ממנו. הוא מצחיק עד דמעות, מעורר הזדהות ומכעיס, וכן, לפעמים הוא חוצה גבולות ועושה טעויות, אבל לסרט יש הרבה אהבה וחמלה כלפיו. ובל נשכח – גוסלינג גם מפגין כאן כישורי שירה וריקוד שדמיאן שאזל אפילו לא התקרב להוציא ממנו.
עוד בחירה יפה ומפתיעה לטובה של הסרט היא ההחלטה שלא לעשות לגיבורה שלו דיג'יגדל פמיניסטי-קרייריסטי. זה אולי סרט פמיניסטי, אבל השינוי שברבי עוברת במהלכו הוא פנימי ורגשי, בצורה שהזכירה לי קצת את זה של ג'וי בסרט "הקול בראש". היא לומדת להיות קשובה יותר לעצמה, לאחרים ולעולם שסביבה. המסגרת הזו מאפשרת לרובי להפגין גם כישורים קומיים מחודדים אבל גם צדדים עדינים ורכים.
את כל הדיונים, התהליכים והרגשות העזים האלה גרוויג אורזת בקופסת מתנה יפה וצבעונית ומקשטת בבדיחות מצוינות, בנאמברים מוזיקליים נהדרים ובדיאלוגים שנונים. הסרט הזה כל כך גדוש ברגעים קטנים וחמודים שכל שיחה שניהלתי עליו הפכה במהרה לסבב התלהבות שבו כל משתתפ/ת מציינים את מה שנשאר איתם. נגיד, ההופעה המושלמת של מייקל סרה בתור אלן, החבר הזנוח של קן! או הצורה הקארטונית שבה מדברים וזזים המנהלים ממאטל! או איזה מעולה קייט מקינון בתפקיד הברבי ששיחקו איתה יותר מדי באגרסיביות! או הסצנה שבה קן מנסה להתקבל לעבודה בתור "איש חוף ים"! וכן הלאה.
כל הדברים האלה הופכים את "ברבי" לא רק לאחד הסרטים הכי כיפים של השנה, אלא גם לאחד העמוסים שבהם. קורים בו קצת יותר מדי דברים ולא כל אלמנט ממצה את הפוטנציאל שלו, וזאת בעיה בעיקר בגלל שהרבה מהחלקים הנמרחים או הלא לגמרי אפויים נמצאים בשליש האחרון. יכול להיות שהיה כאן צורך בעבודת עריכה (או עריכת תסריט) יותר מהודקת, אבל רק ראוי שלסרט שמעודד אותנו לאמץ חוסר שלמות יהיו כמה נקודות לא מושלמות משלו. יכול להיות שזה גורם לי לאהוב אותו אפילו יותר.
"ברבי" עובד הכי טוב כשהוא לא פורץ במונולוגים (דבר שהוא עושה! למה הוא עושה את זה?), כשלא צריך לקחת את המסרים שלו יותר מדי ברצינות (כי אז משהו בעולם הזה נהפך לדיסטופי אפילו יותר מזה שלנו), וכשאין אנשים בקהל שמוחאים כפיים לפאקינג לוגו של מאטל או לשוט של הנעליים כאילו מישהו אמר להם "תקשיבו, אנחנו מוכרחים להיות יותר מעצבנים ממעריצי סרטי מארוול". נקרא לזה בפשטות "כשהוא יותר סרט ופחות מם" (ושני עשתה קישור יפה בין הסרט הזה ל"מיניונים: עלייתו של גרו").
נכשלתי בשניים מהם – החלק האחרון די איבד אוויר לאיטו עם כל מונולוג שנוסף (ואפילו שאני בעד המסרים הללו בסך הכל), והקהל באמת הקשה – אבל הצלחתי לא לקחת את הסרט ברצינות בכלל, וזה עשה לו רק טוב כי הוא באמת זורח כשהוא נטו שטויות.
מעניין אם ההייפ באמת יצליח להביא אותו לדלת האוסקר (לכאורה גם המעריצים שדיברתי איתם קצת נרתעו מהרעיון הזה, אבל להייפ חוקים משלו) כי זה יהיה מאוד כיף גם אם לא מאוד "מורווח" מצידו.
גוסלינג היה טוב ביותר ב"בלשים בע"מ", רובי אולי הכי טובה מאז הפריצה שלה ב"זאב מוול סטריט", שאר השחקנים די פה (אמריקה פררה ומייקל סרה מקבלים קצת יותר ומצליחים לעשות קצת יותר). בהשוואה להברקות הליהוק של "אופנהיימר", יש בזה משהו מאכזב.
כמו כן, לא ממש סרט לילדים. לא מאוד לא סרט לילדים, אבל בבירור לא סרט שמיועד להם, אלא יותר כמו "אפשר לצרף אותם לצפייה".
אני לגמרי יכול לראות מועמדות על תסריט מעובד.
גם תפאורה.
מעובד?
מבין מאיפה זה בא אבל מוזר.
מבוסס על מוצר קיים
(ל"ת)
אאאאאאהה...
(ל"ת)
אני יודע מה זה ''מעובד''
רק שבמקרה הזה זה לא מרגיש הוגן במיוחד. הסרט רק מתבסס על כך שהרעיון של בובת 'ברבי' קיים בעולם. זה כמו שסרט שיש בו נעליים (כחלק מרכזי בעלילה, נניח) ייקרא מעובד כי הוא לקח את הרעיון של נעליים ממקום אחר.
"ברבי" לא לוקח שום דבר מהמותג חוץ מהקיום שלו. לא הדמויות, לא בניית העולם, לא האווירה ולא שום דבר מתבסס על המותג חוץ מהשם והעיצובים הויזואליים. אלא אם כן אני טועה והסרט לוקח גם מהסרטים של 'ברבי' או שיש ספרים של המותג שכבר הציגו רעיונות דומים שיש בסרט אבל לא נראלי.
אני סבבה עם לקרוא לסרט 'מעובד' אבל התסריט מרגיש לי 100% מקורי.
או במילים אחרות:
הוא לא "מבוסס על" ברבי. הוא פשוט לוקח את המותג 'ברבי' (שם ועיצוב ויזואלי, זה הכל) ומשתמש בו (ועיצוב וזיואלי זה לא ממש התסריט אז רק נשארנו עם השם).
לפי הדיווחים בוורנר שוברים את הראש לגבי האם להגיש לאוסקר על מקורי או מעובד.
אז יש טענות לכאן ולכאן.
אני משער שהשיקול היחיד שלהם הוא איפה יש לסרט יותר סיכוי לקבל מועמדות ופחות איך מישהו שם מגדיר מעובד
(וזו לא אמורה להיות החלטה של האקדמיה אם הוא מעובד או מקורי? איך הם נתנו לוורנר את הכח לבחור?)
הם לא נתנו, ההגשה לא נפתחה בכלל. זה סתם דיונים פנימיים.
אני לושב שבמקרה הזה פשוט באמת יש קייס לכאן או לכאן, והם יכולים לצאת קירחים אם יגישו לקטגוריה שלא מתאימה.
מה החוקים של האקדמיה בכלל? כאילו, אם מבוסס על ספר זה קל.
אבל מה לגבי זולה שמבוסס על שרשור בטוויטר? או במקרה הזה, סרט שמבוסס על צעצוע (מה זה אומר בכלל).
לא יודע אם זה אינדיקציה למשהו
אבל צעצוע של סיפור (הראשון) היה מועמד לתסריט מקורי, ואני חושב שהיו בו צעצוצעים קיימים (תקנו אותי אם אני טועה).
היו בו צעצועים קיימים, אבל הוא לא היה מבוסס על IP קיים.
זו, אני מניח, השאלה שנשאלת.
איך אתה מעז לזלזל כך במר תפוח אדמה?!
(ל"ת)
עזוב את הראשון , בשלישי ברבי וקן גנבו את ההצגה (ובנוגע לזה-ברבי של מרגו רובי או ברבי של פיקסאר?)
(ל"ת)
'ברבי' מבוסס על ברבי כמו ש-'The Founder' מבוסס על מקדונלד'ס
או ש-'הארולד וקומאר' מבוסס על White Castle או ש-'ספרות זולה' מבוסס (בסצינה אחת, בסדר) על Big Kahuna.
אולי אני טועה בהשוואות הללו אז אני אשמח לשמוע את הטיעוני נגד ואיך אפשר לראות אותו כתסריט מעובד.
ההבדל העיקרי בין כל אלה הוא זה שבסרט ברבי עצמו
מופיעה הכתובית "מבוסס על".
האם זה יספיק לאוסקרים? לא יספיק? שאלה טובה. האוסקרים עושים הרבה פעמים שטויות ומחליטים על דעת עצמם למרות קמפיינים אגרסיביים לצד כזה או אחר, ולא פעם תסריטים מסוימים נופלים (או מרוויחים) מהחלטות כאלה.
מזכיר, למשל, את "וויפלאש" שנחשב לתסריט מעובד, כי שאזל ביים סרט קצר לפני כן… על בסיס התסריט של הסרט.
לא ידעתי שברבי הוא סרט ביוגרפי על מי שהמציא את מותג הצעצועים המצליח. נשמע פחות כיף
(ל"ת)
זה לא מה שטענתי
אבל אני לא יודע איך אני יכול לפשט את הטענות שלי עוד יותר. מצטער שזה לא היה ברור.
דיווחים שבסוף הוחלט להגיש לתסריט מקורי
(ל"ת)
שותפה לנאמר.הרבה כוונות טובות טבעו בים של מלל …ההתכתבות בפתיחה עם אודיסיאה בחלל קוממה אותי ..מדוע חייבים לנפץ גולגלות של בובות
תינוקות ? אפשר להיות אם ולהגשים ולתחזק קריירה…ועוד
שהסרט מנסה להיות טיפשי כיפי ומצחיק עובד לו, שהוא מנסה להיות רציני וחשוב פחות
שזה חבל כי הסרט יכל להעביר את המסרים שלו גם בלי לפגוע בחוויה הכיפית.
מרגו רובי וריאן גוסלינג נהדרים
וויל פרל בלתי נסבל בכל דבר שהוא עשה בעשור האחרון ובאמת צריך להפסיק לכלול אותו בסרטים אלא אם הוא מחליט שבאלו קצת לגוון עם סוג הדמויות שהוא מגלם.
סך הכול ממש נחמד עד המונולוגים.
הייתי צריך לגגל כדי להבין מה זה “דיג׳יגדל״.
הסלנג פה הולך ונעשה יותר ויותר ספציפי.
אני חייכתי 😀
(ל"ת)
יש סיבה לאדם מעל גיל 12 לצפות בדבר הזה? (שואל ברצינות)
כלומר, יש פה ביקורת אחת ארוכה שמסבירה למה
ועוד שתי תגובות יותר מסויגות אבל שעדיין מצביעות על מה הסרט עושה טוב.
הייתי אומר אפילו להיפך – יש פחות סיבה לאדם מתחת לגיל 12 לראות את זה.
זה לחלוטין לא סרט לילדים.
(ל"ת)
נחמד, אבל בעיקר טרחני
המערכה הראשונה והשנייה אכן מאוד חמודות ומבדרות, אבל יותר מהכל הרגיש לי שעשו את זה יותר טוב ב Free Guy
החלק השלישי פשוט טרחני, מביך ומשעמם. אני מאוד מזדהה עם המסרים ומסכימה עם ההרצאות, אבל זה כל כך לא במקום ולא מועבר בצורה מעניינת.
ובכל זאת, הייתי משלמת בכיף 47 שח בכל יום בשביל שעתיים של מרגו בבגדים יפים על מסך גדול.
צחקתי לא מעט (הרפרנס לגאווה ודעה קדומה היה משובח והקריינות המודעת של הלן מירן מבריקה) נהניתי מהאסתטיקה המרהיבה והכריאוגרפיות המעולות. שמחתי מבחירת השחקנים האינטליגנטית. מרגו, שכבר מתחילה להתבגר מייצגת ברבי בשלה ולא פלסטיקית ונותנת לה עומק רב והברבי השבורה אדירה ממש (לויל פארל אסור לתת לשחק יותר לעולם)
ועם זאת יצאתי עם תחושה של החמצה. מסרים פמיניסטיים בכמות מביכה וחוזרנית, דמויות גבריות משוללות תוכן או מסר ברמה ממש מעציבה שלא לומר מעליבה. החיפוש אחר גבריות חדשה ושלילת זכויות הנשים היה ממש לוקה, ותחושת הרדידות רק הלכה והעמיקה ככל שהסרט התקדם. וזה פשוט מבאס כי זה היה יכול להיות סרט אדיר.
בדיוק, וזה ממש ממש מבאס
כי הסרט הזה קורע, ועשוי להפליא, באמת ההיביטים הטכנים שלו מדהימים. וממש רציתי לאהוב אותו ולהפוך אותו לקלאסיקה חדשה – ואז מגיע הסוף של הסרט ופשוט יצאתי בתחושת החמצה.
הסרט הזה לא שונא גברים, זה לא סרט על עליונות נשים בצורה שמשפילה אותם ועדיין לא יכלתי שלא לצאת מאוכזבת מהסוף ועם הרגשה שאו אני או גרטה גרוויג מפספסת משהו בכל העשייה הזאת.
וחשוב לי לציין, בכל זאת: חשוב שנעשה, וכיף לראות את זה וכמעט כל השחקנים מושלמים לתפקיד שלהם (כן אני מדברת עליך וויל פארל) אבל איכשהו, זה לא עובד כמכלול.
ביקורת מעניינת
גיליתי את האתר הזה לאחרונה וללא ספק זה המקום לקרוא בו ביקורות. עד עכשיו הסכמתי עם כל ביקורת שקראתי, וזו הביקורת היחידה שגרמה לי להתעניין בסרט. בכל העיתונים רק מנסים לקשור את זה איכשהו לישראל (וזה כל כך מתיש).
אוהבים לעשות את זה, קראתי איפשהו ביקורת על הסילו שניסתה לקשור את הסדרה להפיכה המשטרית שמתרחשת עכשיו בארץ.
(ל"ת)
סרט מאכזב
ממש התלהבתי מהטריילר של הסרט הזה. הוא היה מלא בבחירות שהרגישו מאוד גדולות ומאוד מעניינות: אסטטיקת הפלסטיק המלאכותית-בכוונה, הרפרנסים לאודיסאה בחלל, המוזרות הכללית שעולה מכל שוט. כאילו מישהו הצליח להגניב איזו יצירת אינדי חתרנית עם סטייל מאוד יחודי דרך שיטת האולפנים. היה נראה שזה סרט שמוכן לקחת סיכונים, שמוכן לקחת את המותג "ברבי", שהוא סמל מאוד טעון לפלסטיקיות וניכור, להחפצה והסללה מגדרית, לשחרור מיני וגם לסירוס של מיניות, לביטוי של פנטזיה נשית מצד אחד, וגם מושא לטונות של ביקורת פמיניסטית מצד שני, ולעשות ממנו איזו יצירת פופ ארט מאד לא מתנחמדת. ולמרות שהסרט משלם מס שפתיים לכל הדברים האלה, אני יצאתי ממנו בתחושה שהוא היה מרשים הרבה הרבה פחות ממה שהטריילר הבטיח.
כשמקלפים את הבחירות הסטייליסטיות (שדי מוצלחות בפני עצמן), ואת הליהוקים של רובי וגוזלינג (שבהחלט מספקים את הסחורה), מה שנשאר הוא סרט מאוד לא אחיד, עמוס מדי ברעיונות חצי מבושלים, שזורק יותר מדי קוי עלילה ולא מצליח ממש לחדש או אפילו להתעניין ברובם. סרט שגם לוקח את עצמו ברצינות מדי וגם מרגיש ילדותי מדי. שמעמיד פנים שהוא עוסק בנושאים מאוד גדולים, אבל הפמיניזם שלו שטחי ומועבר כל הזמן רק בנאומים והצהרות. סרט עם מסרים סותרים שלא ממש מתחברים לשום דבר, ועם הומור שמרגיש הרבה פעמים כפוי ולא נובע באופן טבעי מהסיטואציות.
בעיקר זה נעשה בולט במערכה השלישית כאשר (רגע, ספויילר:) הוא מתכנס בסוף לאיזו ביקורת על גבריות רעילה, אבל הדימוי שהוא מציג הוא בתכלס מאבק של קבוצה מדוכאת שמודרת מכל עמדות הכח ושנמנע ממנה אפילו הזכות להחזיק דירה. קבוצה שמבקשת לשנות את יחסי הכח המגדריים ומיד יוצרת דיכוי הפוך (בדיוק כמו גרסא מהופכת מגדרית של איש הקש החביב על מיזוגנים רבים) וגורמת לכל הנשים החזקות והחכמות להכנע מיד למהפיכה הזו (הן בכלל לא רצו להיות רופאות ושופטות, אלא נהנות הרבה יותר להיות עקרות בית פשוטות כמסתבר). יש בבחירה הזו כל כך הרבה מסרים סותרים שאני מקבל את ההרגשה שאני צופה בגרסת סקיצה של סרט שאף אחד לא ניסה לחשוב עליה ליותר משתי דקות.
לחלוטין אחד מסרטי השנה
האם הוא מושלם או מעודן במיוחד? לא. אבל הוא כל-כך כיפי! וצבעוני! ומצחיק! ויש שירים! מוי כיף! לא שזאת תחרות או משהו וכל אחד יאהב מה שהוא רוצה וכו' וכו', אבל מבחינתי זה המנצח של "ברבנהיימר" בנוק-אאוט.
כמו כן, אם אני אשמע עוד פעם אחת שהסרט הזה "שונא גברים", העיניים שלי יתגלגלו כל-כך אחורה שהן יחזרו למקום המקורי שלהן.
אתה סייבורג עם עיניים אלחוטיות?
הסרט כמובן לא שונא גברים, פחות או יותר כמו יתר הסרטים שמואשמים בכך.
רק חבל שהאפשרויות של הסרט נראות לקוחות מהאמונות של אותם מתקרבנים – לשלוט או להישלט.
אמירה כזאת או אחרת לא תשנה את הבחירה השטחית להציג הצלחה על חשבון דיכוי, בזמן שבעולם האמיתי רווחת האמונה שאלו האפשרויות.
מה זאת אומרת?
הדגשתי שאני מתכוון לאמירה שהיא לא מילולית, והכוונה שלי היתה שיהיה לדוגמה קטע ארוך שיראה חיים הרמוניים בהם הקנים והברביות נמצאים במעמד שווה, ויציג אותם כמצב האידיאלי.
זה היה פותר גם את הנקודה שאתה מעלה, ומוכיח שיכול להיות מצב של לא לשלוט ולא להישלט, אלא לחיות בשוויון.
(וזה היה גם על הדרך סותם את הפה לכל מתלונני שנאת הגברים, שמשום-מה מפרשים את הקנים כמייצגי הגברים בעולם האמיתי)
קטע מושקע אולי יכפר
אבל למה לא להציג אוטופיה פמיניסטית מראש?
המתקרבנים, אגב, יתקרבנו בכל מקרה.
סרט / קטע סיום מוקפד שמצליח להמחיש שוויון – לא יראו שוויון, יראו אובדן פריווילגיות "נגד הטבע".
סיקוונס חביב קליל – יטענו שזו המציאות שנעלמת ועומדת להתחלף בעולם הברבי המקורי.
מה המקבילה פה עם "בבילון"?
(ל"ת)
טוב, הסצינה האחרונה בסרט היתה ממש גרועה ומטומטמת
ולא יכולתי שלא לחשוב על רות נוזפת בברבי שכל המהות שלה היא רק בקיני ועיניים ריקות.
בהרחבה, זו אולי דעתי על הסרט. הוא מצחיק מאוד, משום שכולו רווי רפרנסים לברביות קרינג'יות ול*כל* (למעשה הרבה אבל לא כל) מה שדפוק בברבי. אז אני שופטת את הסרט הזה כרצף של גאגים ממש מצחיקים על ברביות וככזה מאוד נהניתי ממנו.
אי אפשר לתת לו יותר קרדיט או לנסות לשפוט אותו על סקאלה יותר רצינית, כי זו ברבי, זו בובה כל כך דפוקה שמעבירה מסרים ממש ממש עקומים על נשיות. ומצד שני כולן שיחקו בברביות סביבי, והרוב יצאו ממש אחלה, מאוד לא ברביות. ברבי היא לא מי שעיצבה את תפיסת הנשיות שלנו, היא לא גרמה לנו להאמין שאנחנו יכולות, אבל גם לא מי שהגבילה אותנו לכלום ושום דבר. גם הבולשיט הזה שלא היו בובות לפניה הוא שקר שצריך להעלם מן העולם, אמא שלי כל הזמן מדברת על איך שהיו לה בובות מבאסות כי גם השיער היה מפלסטיק, וזה מה שכיף בברביות. אז גם החשיבות המוגזמת שהסרט נותן לברביות בעיצוב של התפיסה הנשית לטוב או לרע, זו הגזמה כל כך קיצונית שאין בה הגיון בכלל.
וגם בסרט ובעלילה שלו אין שום הגיון, לדעתי כל נסיון לחבר את הסיפור למשהו קוהרנטי או למסר שאני רוצה לשמוע נדון לכישלון. עדיף לא לחשוב עליהם.
לדעתי, אגב, זה לא סרט שמדבר כל כך עם צעירות, גם לא צעירות בוגרות, משום שרוב הרפרנסים של הברביות הם רפרנסים לברביות ישנות שילדות וצעירות לא יכירו. בהתאמה אפילו חליפות הרולרבליידס שלהם נלקחו מהילדות שלי, לא מהילדות העדכנית.
אני קראתי את כל המונולוגים של הלן מירן
בסרט כמאוד מאוד tongue-in-cheek, ציניים ולא משהו שאנחנו אמורים להתייחס אליו at face value (כפשוטו?).
כאילו, אחד המשפטים שנאמרים שם זה משהו כמו איך בארבי פתרה את כל הבעיות של המין הנשי ומאז כולנו חיות באוטופיה שיוויונית.. אבל עוד לפני המשפט הזה, יש שם כמויות סיטונאיות של סרקזם.
לגמרי
לכן אני חושבת שזו אסופת גאגים מאוד מצחיקה, כי סרקזם מדבר אלי וברביות היו חלק מהילדות שלי, כולל ברבי הריון, וברבי בת ים (למה לעזעזל דווקא לבת ים היה כל כך הרבה איפור? הם לא יודעים שבמים איפור יורד?) ועוד רבות רבות רבות.
אבל הסרט, כסרט עלילתי, מנסה להגיד משהו על מורכבות אנושית ועל נשיות, וככל שאני מנסה להעמיק במסרים שעברו שם, המסקנות לא טובות. בין מסרים שטחיים להחריד, לבין מסרים בעייתיים להחריד לא נשאר הרבה עומק (מאוד מסכימה עם נמרוד ועם שפן הלוח בצפיה הביקורתית שלהם).
מצד אחד היו נסיונות לבחירות מאוד חמודות עלילתית, למשל שהקשר של ברבי הוא לאמא ולא לבת, רק שזה התבזבז על עיסוק מאוד שטחי"הייתי בדיכאון ונזכרתי בברביות".
המעברים והחיבורים העלילתיים היו מאוד אינפנטיליים, אבל לא ברמה של נאיביות מסרט ילדים, ובלי להציע איזה רעיון גדול שיהפוך הכל למטפורה ממש טובה וחכמה.
והחלק האחרון, כאמור, הוא ממש גרוע בעיני כי הוא מעלה את רות הנדלר לדרגת אלוהימה, בלי שקרה משהו עלילתי שיצדיק את השטות הזו. וכל זה נהיה גרוע שבעתיים עם טוויסט הפינוקיו שבו ברבי הופכת לאשה אמיתית בלי שהעלילה בנתה תהליך שיצדיק את זה.
השורה האחרונה בסרט היתה מאוד מאוד מאוד מצחיקה, אבל אפילו עליה, בקונטקסט רחב יותר, יש לי ביקורת.
אני אסכם לכם את הסרט
הבנות שולטות , חכמות , יפות , נעימות ומצחיקות
הבנים נחותים, עבדים , טיפשים ובלה בלה
סרט רדוד מאוד עם תסריט פוליטי רציני המבליט את הנשים בצורה גזע הארי וגברים הם עם מפגר
והסוף שלו ? עוד יותר מנציח את מה שאמרתי .
זה סרט רדוד
אבל אם אתה קורא לנשים גזע ולגברים עם, אני לא בטוחה שהרעיונות של הסרט כל כך שונים משלך.
לא ממש אבל תודה שהשתתפת
(ל"ת)
מסכים עם הרבה מהדברים שנאמרו פה, אז לא נחזור עליהם. אבל לא ראיתי שמישהו דיבר על כמה שהסרט הזה הוא (גם) פרסומת די בוטה.
זה לא צריך להפתיע מן הסתם. בכל זאת מדובר בסרט על ברבי. אבל איכשהו ההייפ והעיסוק בשאר המסרים שלו גרם לי לשכוח מהעניין ולהתחיל בצפייה כאילו זה סתם סרט רגיל. בפועל, הרגשתי שהסרט חוגג את המותג וחברת האם שלו בצורה שאולי מעריצי ברבי (יהיו מי שיהיו) מעריכים, ואולי מוסווה מאחורי הרים של סרקזם ומודעות עצמית, אבל עדיין עורר בי מבוכה מסויימת בזמן ובכסף שהשקעתי בו.
לגמרי
התפרסמה ב'הארץ' ביקורת שאמרה ממש את אותו הדבר
https://www.haaretz.co.il/gallery/opinion/2023-08-06/ty-article-opinion/.premium/00000189-ca6a-d9f3-a1cd-fffbbf770000
"החוויה של ברבי היא יותר כמו שופינג — את מסתנוורת מהספקטקל, מתמסרת לחוויית הקנייה ואז חוזרת הביתה ומבינה שמכרו לך משהו שאת לא צריכה. "
סרט חמוד וכייפי. על זה כל האבי נעלבי?!
לפי חלק מהתגובות (כאן ובמקומות אחרים) כבר חשבתי שהסרט יגמר בזה שמעלים את קן על המוקד.
זה די פיתח אצלי ציפיה שהסרט יהיה הרבה יותר פאנק ואנרכיסטי והוא ממש לא.
הפמיניזם של הסרט מאד בסיסי והבדיחות על חשבון הגברים מאד מאד עדינות וההתרסה של הסרט לא מאד כוחנית.
מרגו רובי ממש טובה בתפקיד, ויש כמה ניואנסים בהופעה שלה שנראים פשוטים אבל הם לא ממש – למשל סצינת הבכי באמת מרגישה כמו בן אדם שבוכה לראשונה. ריאן גוסלינג בכלל העיף אותי, הוא הלך עד הסוף והביא הרבה אנרגיה לתפקיד. סימו ליו לעומת זאת מוכיח שצריך להוציא אותו מחוץ לחוק. איזה עציץ. בת הזוג של אמרה שעדיף שמני ג׳סינטו היה משחק אותו (ג׳ייסון מהמקום הטוב) ואני לגמרי מסכים.