באראן

מאת
טווידלדי
– פורסם ב 14 בספטמבר 2002Posted in: ביקורות

תסריט ובימוי: מאג'יד
מאג'ידי
שחקנים: חוסיין אבדיני,
זהרה בהרמי, עבאס רהימי,
עלי באקשי

אם אעשה הכללה גסה וגורפת, לכל סוג סרטים יש קהל קבוע משלו, שמגיב באופן צפוי מראש לכל התפתחות בעלילה: בסרטי אימה אלו הם ילדים בני 12, שצורחים בקול גדול ושופכים את הקולה על כל מי שנמצא בטווח ראיה; בסרטי מלחמה אלה פריקים של צבא, שמפרטים זה לזה טעויות קטנות אך משמעותיות כמו "זה בכלל טנק סימן IVA, ולא IIIB; איך עושים כזו טעות?"; בסרטים של שוורצנגר מהשנים האחרונות הקהל לא מגיב, כי הוא בסרט אחר, וב'שר הטבעות' (סרט אחד, אבל תופעת טבע), חלק מהקהל יושב עם ספר ומשווה שורות. בעיני ראיתי.

גם לסרטים איראניים יש קהל ייחודי, שעל סמך התרשמותי האובייקטיבית הוא משכיל, מכובד, ומקפיד להיאנח אנחות התפעלות והנאה כל פעם שמשהו קורה בסרט. זה דווקא נסבל, כי בסרטים איראניים משהו קורה אחת לחצי שעה, לכל היותר; אבל את שאר הזמן מלווה אותו קהל בפרשנות, ניתוחים חברתיים ("הטאליבן היו פנאטים קיצוניים"), כלכליים ("האיראנים עניים מאוד") ומקצועיים ("אוי! איזה יופי של צילום!"). גם הבעת רגשות גלויה הולכת מצוין (האיראנים לא מתביישים לבכות בציבור).

אני די משוכנע שלו היינו לוקחים את 'חגיגה בסנוקר' ומתרגמים לפרסית, אותו קהל היה מתענג על המשחק האותנטי של האייתולה ברקני, ועל הדמות המרשימה של ניצה שאולבף, המציגה דמות שובת לב של בת פרברים מטהרן, שאביה האדוק מבקש לחתנה עם חתן שיעי טוב.
וזאת מאיפה לי? כי בכל המחצית הראשונה של 'באראן', זה בדיוק מה שקרה.

עלילת הסרט מספרת על לטיף, עובד צעיר ולא-פיקח-במיוחד באתר בניה ביפו, המעסיק פועלים ערבים בלתי חוקיים. בעצם לא. האתר הוא בטהרן, ומעסיק פועלים אפגניים בלתי חוקיים, שאמנם אינם מהווים סיכון בטחוני אך מעצבנים את המשטר ופקחיו.
לטיף משמש בתפקיד מחלק תה וסנדוויצ'ים, תפקיד החוסך ממנו עבודה אמיתית, עד שאיזה פועל אפגני נפצע בתאונה. כמחליפו ומפרנסו מופיע בנו רחמאט, ילד חלוש ושתקן, שלא יצלח לשום עבודה פיזית. מנהל העבודה הקשוח-אך-בעל-לב-טוב נותן לו את העבודה של לטיף, שמועבר לתפקיד הכולל עבודה ממש. לטיף המעוצבן (בייחוד בגלל שרחמאט הרבה יותר טוב ממנו בתור מכין תה) מנסה לגרום לרחמאט תקלות, פיטורים ומבוכה, עד שמתגלה לו לפתע ההפתעה הגדולה: רחמאט הוא בכלל לא ילד. הוא נערה, ביתו של הפועל האפגני המנסה להביא פרנסה הביתה. חיש מהר הוא מתאהב.

עד כאן, כל מהלך העלילה נראה כסרט בורקס, ולאוו-דווקא מוצלח, למרות נאקות הקהל. השחקנים לא מקצועיים, ורואים את זה – זה לא נראה "אותנטי", זה נראה מוגזם: השחקנים צועקים, מנפנפים בידיהם ומעווים פניהם, וכל זה במינון שהיה גורם לבני אדם רגילים לשרירים תפוסים ולקול צרוד.

החלק הראשון של הסרט הוא בעצם קומדיה, אבל לא ממש מצחיקה: ההתרחשויות בקושי העלו חיוך על פני, והסלפסטיק שמשולב בסרט פה ושם מיותר למדי. אני מקבל את זה שלאיראנים אין יותר מדי סיבות לצחוק (רשות הדיבור לצופים: "באיראן קשה מאוד"), אבל מקומדיה יש לי דרישה בסיסית אחת: להצחיק. כאן, זה לא ממש עובד.

אבל אז הסרט משתנה פתאום לגמרי: כמחצית הדקה לאחר שלטיף מגלה שרחמאט היא בת, ועוד בטרם יזהה את שמה האמיתי (רמז: באראן), הסרט הופך מקומדיה רומנטית לדרמה רומנטית. השינוי מושלם: כל הבדיחות נעלמות ואינן, הקצב הולך והופך איטי יותר (לא שקודם הוא היה מהיר במיוחד), הסצינות ארוכות יותר ופיוטיות יותר, והתפאורה משתנה וכוללת לבד מאתר בניה גם מרחבים, כפרים ושווקים. והחלק הזה של הסרט טוב בהרבה מהראשון. הסרט מגיע לעניין העיקרי, זונח את השטיקים הלא-מוצלחים ומתמקד בלטיף, באראן והסיטואציה הבלתי-אפשרית ביניהם. ובהתמקדות הזו הסרט הופך למעניין, ליפה ולעיתים גם למרגש, על אף שבין הגיבורים הראשיים אין דיאלוג בכלל – כפשוטו; באראן לא אומרת ולו מילה אחת במהלך הסרט (אבל שרה קצת). את כל מה שיש לה לבטא היא אומרת במבט. גם בלי שהגיבורה תאמר מילה, הסרט מצליח באמצעים חזותיים בלבד לספר סיפור קטן ויפה על אהבה, ועל הסיטואציה החברתית שבתוכה האהבה הזו מתרחשת. נדמה שגם השחקנים משחקים יותר טוב בחלק השני.

לאוירה בחלק השני תורם במיוחד הצילום, שגם בחלק הראשון הוא מצוין. ופה אעשה הכללה גסה וגורפת על סרטים איראניים: בסרטים איראניים הצילום מדהים. אמנם אין מצלמות מרחפות שנכנסות דרך חור המנעול וטסות לחלל, אבל הצילום בסרט – כבכמה סרטים איראניים אחרים שראיתי – מדהים, למרות (ואולי בגלל) המגבלות הטכניות. צילומים אבסטרקטיים, צבעים וצורות, וגם נופים, מוצגים בסרט במלוא הדרם, והיופי מהמם. לא הייתם מאמינים כמה יפה יכול אתר בנייה להיראות. למעשה, אם ללכת לסרט רק בשביל הצילום – דיינו. ובצירוף החלק השני של הסרט, מתקבל סרט שבהחלט ראוי ללכת אליו, על אף שעדיין אני סבור שההתחלה די מיותרת.
וזה לא רק אני אומר: הקהל הסכים ש"הסרטים האיראניים, נורא מרגשים". בייחוד אלה בהשתתפות האייתולה ברקני.

תגיות: