אי שם בתחילת שנות האלפיים, כשלמדתי לתואר שני באוניברסיטה העברית, הייתה תקופה בת כמה שבועות בה היה חדר טלוויזיה במעונות מתמלא מפה לפה: הערבים שבהם שודרה הסדרה "אחים לנשק", כמדומני אפילו במקביל לשידורה בארה"ב.
הצופים לא היו רק משוגעי צבא למיניהם: הייתה תחושה שמדובר פה באירוע טלוויזיוני, וסדרה נדירה, מסוג הסדרות ש"צריך" לראות.
ובצדק גמור.
"אחים לנשק" היא מיני-סדרה בת עשרה פרקים (אפשר לראות אותה ביום שלם של בינג', אם כי לגמרי לא הייתי ממליץ על זה), שנוצרה על ידי סטיבן ספילברג, הידוע גם כבמאי של "להציל את טוראי ראיין", יחד עם טום הנקס, הידוע גם ככוכב "להציל את טוראי ראיין". כן, אני מודע לזה שהם עשו עוד דברים בחיים, אבל לעניין "אחים לנשק" הדבר הרלוונטי היחיד היה מעורבותם בסרט המלחמה שכלל את סצנת הקרב המדהימה ביותר בתולדות הקולנוע. בעקבות המעורבות הזו הם החליטו לקחת את ספרו של ההיסטוריון סטיבן אמברוז (ששימש כיועץ לסרט "להציל את טוראי ראיין". נדמה לי שאני מתחיל לזהות פה דפוס) שסיפר את קורותיה של פלוגת צנחנים אמריקאית במלחמת העולם השנייה, ולהפוך אותו למיני סדרה. וכך עשו, והתוצאה היא סדרה שלא הייתה כמותה מאז ועד היום.
מצד אחד, הסדרה מתפקדת (כמעט) כסדרה תיעודית. חלק מהאנשים האמיתיים בהחלט שעל סיפורם מבוסס הספר שעליו מבוססת הסדרה מרואיינים בתחילת כל פרק. חלק גדול מאוד מהדיאלוגים מופיעים בספר (אם כי, מסיבות עלילתיות, כל הזמן נותנים את השורה של רון להרמיוני ולהיפך), וכמעט תמיד המאורעות שמופיעים בסדרה מדויקים ככל שניתן לדעת. יש כמה טעויות עובדתיות מוזרות, שהבולטת ביניהן היא שבאחד הפרקים היטלר נהרג יותר מחודש וחצי לפני התאבדותו, ואחרת היא שאחד הלוחמים המשיך לחיות עשרים שנה לאחר שהסדרה אומרת שנהרג; יש כמובן גם כמה אי דיוקים טכניים וטקטיים קלים, כמה דמויות מוצגות בצורה גרועה או טובה יותר משהגיע להן, וכמה שינויים מסיבות הוליוודיות, אבל מדובר באמת בטיפה בים: בסדרה של עשרה פרקים, מדובר בפחות טעויות מאשר חמש דקות של סרט מלחמה ממוצע. לא במקרה ביותר מצבא אחד הסדרה היא צפייה חובה לקצינים בקורסים שונים. אגב, למרות שהיא מיועדת לשידור בטלוויזיה ואין בה את כל האלימות הגרפית שב"להציל את טוראי ראיין", היא מאוד אלימה; הדגמה מצוינת לכך שעם בימוי חכם ואפקטי קול מתאימים, לא צריך להראות יותר מדי דם וחלקי גוף כרותים כדי להפחיד ולתת מכה בראש ובבטן.
אבל הסדרה היא הרבה יותר מזה. גם אם תבואו אליה כסדרה עלילתית בלבד, היא מעולה. ספילברג והנקס (טוב, זה בעקבות הספר) הציבו במוקד את הפלוגה. המשמעות היא שכמעט כל הדמויות מתחלפות, ודמויות שהיו מרכזיות נהרגות או נפצעות ומשתחררות; כלומר יש צורך לעקוב אחרי מספר מבלבל למדי של דמויות, שחלקן נעלמות וחוזרות אחרי כמה פרקים. היוצרים בחרו לתת כל פרק לבמאי אחר (היו שני במאים שביימו שני פרקים כל אחד, אבל לא ברצף), והפרקים לא עוקבים אחרי אותו מבנה מסודר. ולמרות כל זאת, הסדרה לא מתפזרת כי היא שומרת על מיקוד – היחידה עצמה. אחד מהפרקים ממוקד בצניחה הקרבית מעל נורמנדי, והאחר – כמעט כולו בסיפורו של חייל בודד. חלק מהפרקים מתמקדים באנשים; חלק במאורעות. חלק מהמאורעות הם מאורעות "גדולים"; חלק הם מאורעות כמעט חסרי חשיבות. חלק גם וגם. וכך הסדרה עובדת בכמה רמות: בתור סדרה עלילתית על קבוצת לוחמים, בתור סיפור על מלחמת העולם השנייה, בתור תיעוד של חוויית החייל האמריקאי (אמנם, ביחידה מובחרת למדי) במלחמת העולם השנייה, ויותר מהכל, בתור סיפור מצוין.
כאמור, יש בסדרה הרבה דמויות, והדמויות האלה מגולמות על ידי כוכבים ושחקנים מוכרים לעתיד (אם נתעלם מהופעת אורח קצרצרה של טום הנקס כמעט אין בסדרה שחקנים שהיו כוכבים גדולים אז, מן הסתם כי העלויות היו גדולות מדי, ואולי גם כדי למנוע התמקדות יתר בכוכבים על חשבון הסיפור. יוצא הדופן הבולט הוא דיוויד שווימר, בתור קפטן הרברט סובל, שמן הסתם לוהק כי הוא נראה יהודי מאוד, לרבות האף). יש בה את דוני וולברג, שחקן מוכר יחסית כבר אז, בתור הסמל קארווד ליפטון; מיכאל פסבנדר נמצא ברוב הפרקים; טום הארדי מופיע בשני פרקים בתפקיד משני למדי; סיימון פג מופיע בשני פרקים בתפקיד של חייל שאני אפילו לא זוכר איך קוראים לו בלי לבדוק; ג'יימס מק'אבוי מופיע לאפיזודה אחת, וכן הלאה. איך הם משחקים? בסדר סך הכל. אין לי שום דבר רע לומר על המשחק, אבל רובם גם לא זכירים במיוחד. יש הופעה בולטת אחת – של דמיאן לואיס בתפקיד ריצ'ארד וינטרס, הדמות שבפועל היא המרכזית ביותר בסדרה, והוא מרשים בהחלט בתור מפקד המחלקה ואז הפלוגה ואז הגדוד. אבל מלבדו? הדמויות הזכירות הן הדמויות שמופיעות הכי הרבה. לא בגלל שמישהו עושה משהו רע, אלא כי יש כזו הפצצה של שחקנים וכשרונות ודמויות, שמסובך מספיק לקשר את כולן לסיפור קוהרנטי אחד. הסיפור הוא בסופו של דבר סיפור של פלוגה. בתוך פלוגה יש חיילים בולטים יותר ופחות, אבל הגיבורה המרכזית היא היחידה בעצמה.
לא הייתי ממליץ על בינג' לסדרה – כמות הקרבות והיריות מתחילה לעייף בשלב מסוים וקשה לשמור על ערנות (וניסיתי כמה פעמים). הסדרה הזו מתאימה לצריכה איטית: לראות, לחשוב, להבין, ואז לראות עוד פרק. קשה למצוא עוד סדרה שמגיעה לרמה הזו. עובדה: אפילו ספילברג והנקס עצמם לא הצליחו להגיע לרמה של "אחים לנשק" בניסיונם הבא לעשות מיני-סדרה על מלחמת העולם השנייה. הם יצרו את "הפסיפיק", שהיא בלי ספק סדרה טובה מאוד, אבל "אחים לנשק" היא לא.
כיוון שמדובר במיני-סדרה, הרי שקשה להמליץ על פרקים ספציפיים באותה שיטה שבה ממליצים על פרקים בסדרה מרובת עונות, אחרת ההמלצות יהיו על רוב הפרקים. ובכל זאת, אם תלחצו אותי לפינה, אזי שני פרקים נמצאים מעל שאר הסדרה.
הראשון הוא הפרק השני, "היום הגדול" (מילולית: "יום הימים"). הפרק מתאר את הצניחה בנורמנדי, פעולת הצניחה הקרבית הגדולה ביותר עד אז, שבה צנחו שתי אוגדות צנחנים אמריקאיות (ועוד אחת בריטית, באגף השני של הפלישה) כדי לאבטח את אגפי הפלישה עוד בטרם ינחתו הכוחות מן הים. הפרק הזה הוא קודם כל מרהיב – הצילום של צניחת הלילה ושל המטסים האדירים המובילים אליה יוצא מן הכלל. אבל הוא גם מדגים בצורה נהדרת את המהומה ואת הלחימה הנואשת של קבוצות חיילים קטנות שמנסות למצוא איפה הן ולאן הן צריכות ללכת, אחרי שהתפזרו בצניחה, ויודעות רק דבר אחד – הן צריכות להרוג גרמנים בכל מקום שימצאו אותם.
ההמלצה השנייה תהיה על פרק 9, "מדוע אנחנו נלחמים", שבו הסדרה הופכת בבת-אחת, למשך כמה דקות מאוד אפקטיביות, מסדרת מלחמה לסדרת שואה, ואיכשהו מצליחה לחזור ולהיות סדרת מלחמה לאחר מכן. זה פרק לא פשוט אפילו בסטנדרטים של הסדרה, אבל הצורה שבה הוא מצליח להציג את התגובה של חיילים אמריקאים לגילוי הבלתי-נתפס, כשהוא שומר על המיקוד בחיילים אבל מצליח איכשהו להפוך את השואה לקצת יותר מתפאורה לגבורתם של האמריקאים, יוצאת מן הכלל.
טוב אני רק פה להגיד שזו הסדרה הטובה בהסיטוריה והמקום שלי בימדב ״אמיתי״ בהחלט
(ל"ת)
יצירת מופת חד פעמית. היכולת שלה להפוך משהו כמעט תיעודי לסדרה מרגשת, מותחת ומפעימה. הפרק ביער בבסטון הוא אחד ההדגמות הטובות שנעשו אי פעם לזוועות המלחמה ולחוסר האונים של החייל הפשוט שנלחם באויב בלתי נראה, במזג האוויר, וברעב.
אני עד היום זוכר את הסצנה בכנסיה לקראת סוף הסדרה ואיך כל החיילים שמתו נעלמים אחד אחד.
וואו איזה סדרה בחיי. אם יש מישהו בעולם שלא ראה אותה עדיין (יש דבר כזה בכלל?) אז חובה.
הפסיפיק כאמור גם סדרה מעולה, לדעתי קצת יותר קשה לעיכול כי מכילה יותר מהיאוש שבמלחמה ופחות מעשי גבורה או דמויות הירואיות, ועם זאת גם מומלצת ביותר
יש איפה לצפות בה בימינו?
(ל"ת)
נראה שאצל הוט/נקסט TV
(בארץ. לא בטוח איפה ומה בחו"ל)
גם יס
(ל"ת)
בחול בhbomax
(ל"ת)
היא קיימת בשירותי ה-VOD
של כל הספקים שמציעים תכני HBO. קרי, Hot, סלקום ו-yes
דרך אגב, ספילברג את הנקס מפיקים עכשיו סדרה אחות נוספת בסגנון
Masters of the Air
שכמו שניתן להבין מהשם, תתמקד בזירה האווירית באירופה. גם כן עם צוות שחקנים גדול והתמקדות יותר במאורעות או ביחידות עצמן מאשר באינדיווידואלים לאורך זמן (סביר להניח, גם לפי התקדימים וגם לפי כמות האבידות העצומה במציאות).
הסדרה הייתה בפיתוח בערך מאז שהפסיפיק יצאה, אבל די נכנסה לתרדמת, שהיא יצאה ממנה רק כשהיא עברה מ-HBO לאפל קצת לפני שהקורונה התחילה, מה שמן הסתם דחה את ההפקה עוד.
שאגב, תעבוד הרבה פחות לדעתי.
אולי זה היותי "ירוק" שגורמת לי לדבר ככה אבל אני בספק שסדרה על לוחמי צוות אוויר תשחזר את הרעות המובנית בפלוגות לוחמות ש"אחים לנשק" הציגה כ"כ טוב. הם היו צריכים להישאר עם יחידות יבשה. אני אישית הייתי מאוד רוצה סדרה על הדיוויזיה ה-7 הבריטית.
ואפרופו רצון – למדינת ישראל מגיע איזה "אחים לנשק" וכבר 70 שנה שאין כזאת. "שעת נעילה" הייתה אמורה להיות כזאת, אבל היוצרים אפילו לא ניסו לעשות אותה כזאת. בושה.
ממש התבאסתי
ששעת נעילה לא היתה פשוט סיפור אמיתי של פלוגה או מסגרת בכל סדר גודל אחר, בדומה ל"אחים בדם".
ושהיא לא באמת הייתה מבוססת על סיפור אמיתי!!!!
אלוהים אדירים איך התרגזתי מזה.
מה, מה היה קשה לעשות סדרה על קהלני? להפוך את זה לעיבוד של "על בלימה"? או הכי טוב: לשלב בין השניים כדי שגם יוצאי חטיבה 7 וגם חטיבה 188 יהיו מרוצים ולא יהיה צורך ביצירת חטיבה שמעולם לא הייתה קיימת! חסרים סיפורים אמיתיים ומוכרים מהמלחמה הזאת, דאמיט?
אלוהים אדירים איזה פספוס מרגיז הסדרה הזאת הייתה.
מסכים לחלוטין - פספוס פושע ממש
(ל"ת)
בסופו של דבר בישראל
הייצוג הכי טוב של החוויה הקרבית הצבאית זה כנראה "בופור", ובתור סרט מאוד בעייתי בפני עצמו, זה אומר שאנחנו לא במצב טוב בתחום הזה. ואני אומר רק חוויה קרבית כי תכלס הסרטים הכי מדוייקים שנעשו על צה"ל הם יצירות על ג'ובניקים – "המפקדת" ו"אפס ביחסי אנוש".
והפרק האהוב עליי
הוא דווקא The Breaking Point, הפרק השביעי. כששמו כן הוא, זה הפרק שמראה את הפלוגה במצב הכי קשה שהייתה ותהיה בו, וזה יוצר מצב שבו אפילו אם אתה היית ג'ובניק, ההזדהות עם הלחץ והייאוש הקודרים שהחיילים חווים היא משהו שכל אחד שהיה בצבא יוכל להזדהות איתו; ובנוסף לכך – העיסוק המרתק שלו בסוגי מנהיגות צבאית הוא מוצלח ברמה קשה.
מאז טוראי ראין החלטתי לא לראות יותר סרטי מלחמה
מאז טוראי ראין החלטתי לא לראות יותר סרטי מלחמה
אני משוכנע שאני מפסיד בכך שלא ראיתי את אחים לנשק, אבל פשוט הגעתי לגיל שאני לא רוצה להתמודד יותר עם החוויה הזו שנקראת "מלחמה".
איזו סדרה נהדרת
ולא רק בגלל הצמידות שלה למציאות של המלחמה כפי שטווילדי מפרט, אלא במלאכת המופת של תיאור מסע ה-Agency של חיילי פלוגת איזי לאורך המלחמה. אני חושב שההצלחה הזו באה לידי ביטוי בכך שלכל אחד יש פרק אהוב אחר, כפי שניתן לראות בכתבה ובתגובות.
הפרק האהוב עליי, הוא הפרק השישי -"בסטון" המתאר את השפל של הקרב על הבלימה ביערות הארדנים, בו בעלות הברית והגרמנים פשוט הגיעו למבוי סתום ללא מנצחים, זאת בשיא החורף האירופאי הקשה. הפרק הזה שם במרכזו את החובש של הפלוגה, יוג'ין רו, בנקודה בה שירותיו נחוצים במיוחד לאור הכפור המשתלב בלחימה.
לאורך הסדרה הוא מוצג כהומניסט דתי, המבקש לעזור כפי יכולותיו לסביבתו, הוא אפילו מוצג כרומנטיקן לפרקים. אבל ביערות הארדנים, כשמכל פינה הוא נקרא לדגל, פתאום משקל העולם על כתפיו הופך לגלוי עבור הצופה. הסצנה הכי טובה לדעתי בפרק ובסדרה (וגם בפנתיאון הטלוויזיוני האישי שלי) היא רגע בו לדקה אחת הוא מצליח למצוא לעצמו שקט בשביל תפילה אחת להעביר את הלילה, במקרה הזה וריאציה של תפילת השלום של הקדוש פרנסיס.
Lord,
grant that I shall never seek so much to be consoled as to console,
to be understood as to understand,
or to be loved as to love with all my heart.
With all my heart.
הפסיפיק לא עובדת כי היא בדיוק מה שאחים לנשק לא
דהיינו – סרט מלחמה כמעט גנרי.
הפסיפיק בחרה להתמקד בדמויות ספציפיות (עם שחקנים ברמות שונות של איכות) שנעו בין קלישאות לבין דמויות לא מעניינות במיוחד. זה הגביל אותה בכמות הסיפורים שהיא יכלה לספר וברוחב היריעה, והפכה אותה לדי מרוחה ומשעממת.
לדעתי היא לא עובדת מסיבה אחרת
בפסיפיק יש תחושה פחות הרואית כי אין , במקביל לחווית הלחימה, חוויה של שחרור והכנעה של האויב. היא חד מימדית כי קיים רק צד אחד שבאמת רואים אותו – אין מקומיים אסירי תודה ואין (כמעט) אינטראקציה לא מלחמתית עם האויב המובס. יש רק קרבות ועורף.
אבל ההרואיות היא לא חובה
זה סתם התסריט הבינוני שפוגע
לפסיפיק יש כמה פרקים (או עלילות) שעולים על כל פרק של אחים לנשק, אבל בתור סדרה שלמה היא פחות טובה
לפי דעתי המפיקים היו צריכים לבחור או ביחידה של סלג' או של לאקי ולעקוב אחריהן מתחילת המלחמה עד סופה (עם גיחה לבאזילון הרס"פ).
אין לפסיפיק אף פרק שמתקרב ללגרד את אחים לנשק
הכי קרוב לזה זה קו העלילה של הבחור שנלקח להיות יחצן ואז חוזר להיות סמל טירונים ומת וגם הוא פשוט מאוד מאוד גנרי ומרוח, כמו שאר הסדרה.
לבחור קוראים ג'ון באזילון, והסיפור שלו אמיתי.
אבל ב'פסיפיק' הוא פשוט לא מעניין מספיק.
הפסיפיק עצמה מבוססת במידה רבה על ספר קלאסי (בצדק): With the old breed. אבל הוא ספר זכרונות אישי, ולא ספר פלוגתי כמו 'אחים לנשק', וכנראה שלא מספיק מתאים לעיבוד.
טוב, אם יש משהו שהוליווד לימדה אותנו זה שלא כל סיפור אמיתי הוא סיפור מעניין
(ל"ת)
זה הזמן להמליץ על הפודקאסט?
כפי שכתבתי בעמוד הסרט זו לדעתי הסדרה הטובה ביותר בכל הזמנים וטווידלדי הטיב להסביר למה.
ממש לאחרונה יצא פודקאסט רשמי של הסדרה, בהנחיית רוג׳ר בנט שמלווה כמובן בראיונות עם שחקנים ואנשים מפתח מהסדרה והוא מאוד מעניין ומוצלח לחובבי הז׳אנר.
ביקורת מצויינת לסדה הטובה בהיסטוריה
לא פיספת את טוראי ראיין וסצינת המלחמה המושלמת בעולם הקולנוע, את פסיפיק, את הצניחה. תודה.
אני כמובן מתחבר לבחירה של הפרקים הטובים, ואוסיף שתי סצינות.
קפטן ווינטרס מסתער לבדו, ופוגש חייל מחרבן.
כיבוש כפר בבלגיה, המג"ד קופא וווינטרס נשלח להחליף אותו.
קפטן ווינטרס היה מקור ההשראה שלי בצבא.
יומן צפייה: פרק ראשון
הסקפטיות שיש לי כלפי "אחים לנשק" נובעת מהחוויה הצבאית שלי – ניסיון שהרגשתי כציני מאוד לגבש איזה אחוות לוחמים בסוללה שלי על ידי הקרנה של הסדרה (למען האמת, נראה לי שרק שני פרקים). הדברים היחידים שאני זוכר זה הסצנות עם דיוויד שווימר מהפרק הראשון, מה שהגיוני, שכן קפטן סובל הוא בעצם די הדמות הראשית – ככל שניתן שתהיה דמות ראשית – בפרק הזה.
כרגע, הסדרה נהנית מאותן יתרונות וחסרונות של השיטה: גישה כמעט תיעודית, שלא מתעכבת על הפרטים או על הפרצופים. מצד אחד, זה יוצר תחושה יותר מציאותית. מצד שני, בחייאת, מי אלה האנשים האלה? שוב – זאת הנקודה, וזאת לא ביקורת, זאת פשוט התחושה. לולא קראתי את הספר נראה לי שהייתי אפילו אבוד יותר – רגעים משמעותיים עוברים דרך דמויות שאני לא חושב שהיו משמעותיות עד אותו רגע.
אמרו לי מראש שהפרק הראשון הוא לאו דווקא זה שמכין אותך לכל כוחה של הסדרה, אז אני מחכה. בינתיים, לכל הפחות, סדרה נחמדה מאוד.
אם אני זוכר נכון היא מגיעה לשיאה בפרק החמישי שביים טום הנקס.
מעניין מה תחשוב עליו.
הפרק השני עובד יותר טוב
במידה מסוימת, ובהתחשב בכך שעברו שלושה חודשים מאז הפרק הקודם – אולי הוא אפילו כמעט כפרק פתיחה. אנחנו כבר קבועים על הדמויות שלנו, מלווים אותם במסע לינארי שתחום בזמן ומקום, וזה פשוט פרק מאוד טוב.
רק שלא כל כך הבנתי איך הצליחו ללהק פה את אנדרו סקוט כשבבירור הוא צריך לחזור לגן חובה בסוף יום הצילומים, זה בטח היה מאוד קשה לתזמן את כל העסק הזה.