ביקורת: הבלדה על באסטר סקראגס

הסרט החדש של האחים כהן מציב כמה אתגרים – לעצמו, לקהל ולמבקרים. לעצמו, כי הוא קבור בנטפליקס, בלי מסע פרסום ועם אמון באוהבי הקולנוע שיבואו וימצאו אותו. למרות שעברו כמה שנים ונטפליקס כבר נמצאת במחשב של כל אחד, עדיין הבחירה לשחרר את הסרט דרך החברה ולא בקולנוע פוגעת בסיכויים של סרט לפרוץ. לקהל, כי הוא סרט לא שגרתי, בעצם אסופת סרטים קצרים ללא טון אחיד (שהדבר שמקשר ביניהם הוא מקום ההתרחשות: המערב הפרוע) וזה שהקהל נהנה מאוד מהסרט הקצר הראשון לא אומר בכלל שהוא יהנה מהסרט הקצר החמישי. משהו שהוא לא בדיוק "מראה שחורה" של המערב הפרוע אבל גם לא בדיוק סרט במובן הסטנדרטי שלו. ולמבקר, כי איך כותבים על סרט שכזה? מתייחסים לכל סרט בנפרד? לחוויה הכוללת? מה נחשב ספויילר: הסיום של כל סרטון? הסרטון הרביעי ומעלה?

וכל זה מעולה, כי צריך מדי פעם אתגרים בחיים. זה נחמד מדי פעם להיות מאותגרים באופן מלא: לסיים סרט ולא לדעת איך לגשת אליו, איך להסתכל עליו ואיך לכתוב עליו. וזה מעולה גם כי פשוט הסרט החדש של האחים כהן מעולה.

לא כולו, כמובן, באותה הרמה. המבנה שלו לא מרשה את זה. גם באנתלוגיות הכי טובות יש את הסרטון האחד שהוא לא "לא טוב", אבל הוא פחות מעולה מכל השאר. זה נכון גם לכל הסרטים באשר הם, פשוט כאשר הסרט לא מחולק למקבץ סרטים אלא לסצנות, אנשים פחות נוטים לדרג את כל הסצנות מהטובה ביותר ועד לגרועה.

הבחירה באנתלוגיה גם מזמינה את הצופים למצוא את ההיגיון והחוט המקשרים בין כל הסרטים, למרות שלרוב אין. כן, אפשר להתאמץ מספיק ולמצוא, אבל הן הרעיון שהסרט הוא על מוות, והן הרעיון שהסרט הוא על קולנוע (וספציפית על מערבונים) נתקעים בסרטון אחד או שניים שפחות מתחברים לתימה המוצעת. והאמת היא, כמו בכל אנתלוגיה,שאם היוצרים היו רוצים לעשות סרט אחד אחיד הם היו עושים אותו. אבל הם רצו לעשות מספר סרטים שונים, שיש להם משהו משותף, אבל בסופו של דבר הם מספר סרטים שונים. וזה שורש העניין: האחים כהן רצו שנחווה שישה סרטים קצרים לאורך שעתיים וקצת, ונצא ונחשוב על כל אחד ואחד מהם. וזה עובד.

רגע לפני שנצלול לכל אחד ואחד, צריך להגיד שמדובר בסרט מוצלח שמראה שהאחים כהן מתפתחים, משתכללים, לומדים ומאתגרים את עצמם. הבעיה היחידה, כמו שאמרתי, היא שיכול להיות שהקהל נשכח בדרך – הן בגלל שלך תמצא את הסרט בנטפליקס, והן בגלל שנראה שיותר מתמיד, האחים כבר פחות מנסים למצוא חן בעיני מישהו ועושים את שלהם. ואכן, יש לא מעט אנשים שלא התחברו אל הסרט אבל אני רוצה לצאת חוצץ ולהגיד שהסרט מכבד את המורשת של יוצריו. נטפליקס, שמפליקס – מדובר בסרט של האחים כהן לפני הכל, ואחד מצחיק, אפל, איכותי ומשובח ועם צילום נפלא, גם על הטלוויזיה הקטנה וגם בלי רוג'ר דיקנס. תראו אותו.

אבל כמו שאמרתי, ההמלצה הכללית הזאת נראית קצת… ובכן, כללית – אבל קשה לעסוק בבשר בלי לעסוק בסרטים עצמם. אז מכאן והלאה הביקורת תעסוק בששת הסרטים הקצרים. היא לא תכלול ספויילרים, ואני רוצה להתנצל מראש על השמות שניתנו לפרקים, שאני לא בטוח שהם התרגום הקולע ביותר אבל הם כן התרגום הרשמי ביותר, כי זה איך שנטפליקס תרגמה אותם.

הבלדה על באסטר סקראגס

טים נלסון בלייק הוא שחקן מבריק, אבל אף פעם לא ממש ניתנה לו ההזדמנות לזרוח באמת – הוא תמיד נמצא בתפקידי משנה כאלה ואחרים, והאחים כהן, שעבדו איתו ב"אחי, איפה אתה" החליטו לתקן את זה אחת ולתמיד. טים משחק קאובוי מנגן, טוב לב ובעל חיוך תמידי שגם לא מהסס לרצוח אנשים בדם קר בתוך עולם שעובד עם לוגיקה של סרט מצויר. ובתפקיד המסובך הזה, של באגס באני רצחני, הוא זורח. הוא ממגנט, הוא מצליח לשלב את האלימות הקשה שלו עם חיוך מכל הלב, והוא יוצר דמות שמצדיקה לחלוטין את העובדה שהסרט נקרא על שמו. "הבלדה" פותחת את הסרט בצורה קומית שלא אופיינית לכל הסרט (למרות שגם הסיום די מצחיק), ועל הדרך גם פותחת דיון מטא קולנועי על סוגי המערבונים השונים ועל ז'אנר המערבונים בכלל (אבל באמת ממש על הדרך). קשה לקרוא למשהו שהוא בעצם סרטון לוני טונס ממש אלים הסרטון הכי טוב בסרט – אבל הוא בוודאי המצחיק ביותר.

בקרבות אלגודונס

ג'יימס פרנקו מוביל את הסרטון השני, ומזכיר שמדי פעם, כשהוא ממש רוצה, הוא יכול להיות שחקן די גרוע. אחרי שבתחילת השנה הוא היה טומי ויסו מושלם, בסרט השני של האנתלוגיה, פרנקו פשוט… פה. וזה בסדר, כי הסרט עצמו לא צריך משחק כריזמטי וכובש. יותר מכל סרטון אחר, הסרט השני מרגיש כמו מערכון מורחב של "החמישיה הקאמרית" – אכזרי, מפיק הנאה מהסבל של האחר, אמביוולנטי לגבי השאלה האם האדם טוב או לא ולגבי השאלה אם יש משמעות לקיום, בעל פאנצ'ליין שלא ברור אם הוא אכן פאנצ'ליין וקורע מצחוק. וחוץ מזה, את השורה החשובה ביותר בסרטון ("הפעם הראשונה שלך?") הוא אומר בצורה מושלמת, וזה כל מה שצריך פה.

מקור פרנסה

התלוננתי על זה למעלה, אבל אם בכל זאת נשחק במשחק ה"סרטון שהכי לא אהבתי", אז הסרט השלישי הוא המנצח. כן, הוא טוב ומעניין, אבל הוא מרגיש יותר מדי כמו מעשיית מוסר ופחות מדי כמו סיפור. מכל הסיפורים שבמקבץ הוא האחד שהכי מרגיש עם מסר, הוא האיטי מכולם, והוא האחד שהכי נראה כמו משל על קולנוע וסיפור סיפורים. כל אלה הופכים אותו למושלם ללא מעט אנשים – אבל אני מעדיף את הסיפורים שלי מהירים, מעניינים, פחות ארס פואטים (או לפחות – לא ארס פואטים בצורה כל כך ברורה ומתנשאת) ועם מסר שלא נתקע בגרון, אם אפשר. זה לא הופך את הסרט לגרוע. עדיין מדובר בעבודה של האחים כהן, וגם במצב רוח מהורהר ומטיפני הם יוצרים סרט טוב, אבל בהחלט צריך לשאול למה מלכתחילה הם צריכים להכניס את עצמם לבור שכזה.

הקניון המוזהב

ואם אנחנו מדברים על בורות, הנה טום וייטס חופר בורות למשך כמה דקות, וזה הרבה יותר מעניין מלא מעט מסרטים אחרים מלאי התרחשויות שמעטרים את מסכינו. בניגוד לשקט הקודר של הסרט הקודם, ובניגוד לשבירת הקיר הרביעי של הסרט הראשון, כאן טום וייטס מדבר עם כוחות הטבע וקורא עליהם תיגר. דמותו, עיקשת וחרוצה, מצליחה למצוא חן בזמן קצר לא כי היא מלאך או כי היא חביבה אלא כי היא מקצועית במה שהיא עושה. וכמו סרטוני יוטיוב וגיפים של דברים שנוצרים, יש משהו מרתק בלראות מישהו מבצע מלאכה בצורה איכותית – את התהליך שהדמות שלו עושה כדי להגיע למטרה שלה מהרגע שהרעיון צץ לו בראש ועד הביצוע שלו. וגם, כמובן, מה שקורה אחרי זה, אבל על זה כבר לא נדבר.

הנערה שכעסה

דיברתי בתחילת הביקורת על כך שקשה לחלק את הסרטים לתימה אחת משותפת, ובכל זאת אפשר למצוא אולי חלוקה שכזאת: הסרטים הזוגיים מדברים על מוות, ובוחנים אותו מכל מיני זוויות (כלומר, לא סתם דמויות מתות בהן, אלא יש שאלה והרהור בנוגע למוות) והסרטים האי-זוגיים מדברים, בצורה כזאת או אחרת, על מערבונים או קולנוע בכלל. אם הסרט הראשון דיבר על ז'אנר המערבון והשינויים שעבר, והסרט השלישי דיבר על אומנות גבוהה מול נמוכה, הסרט החמישי מדבר על מקומה של האישה בז'אנר המערבון.

כמובן, אתם לא חייבים לקבל את הפרשנות שלי – הרי יש משהו קצת "ברור מאליו" בלהגיד שסרט על אישה שמנסה להסתדר באמצע מערבון הוא בעצם דימוי לכל הנשים שמנסות להסתדר באמצע מערבונים, אבל אני אוהב את הפרשנות הזאת ואני נשאר איתה. זואי קאזאן, שיוצאת עם אחיה לאורגון, לפתע מוצאת את עצמה בתסבוכת חמורה ופונה לעזרתם של מובילי השיירה. מפה מתחילה מערכת יחסים חמודה ויפהפייה שאולי בסרט אחר הייתה מסתיימת בצורה יותר אופטימית, אבל האחים כהן לקראת סוף "באסטר סקרגס" במצב רוח פסימי, ואם אתם הולכים איתי: גם במצב רוח סמלי.

הסרט החמישי הוא הארוך מכולם, וזה לחלוטין מגיע לו. אני לא אוהב להתחייב, אבל אני חושב שבין השישה הוא הטוב ביותר, וזה שהיה לו את הפוטנציאל הגדול ביותר להיות סרט ארוך בפני עצמו. זה בעיקר בגלל שבניגוד לכל שאר הסרטים שהיו בעיקר דבר אחד, הסרט החמישי הוא שילוב: הוא מתחיל כסרט אחד ומתפתח לסרט אחר, ואז לעוד אחד. הוא מצחיק, אבל גם מדכא. הוא עוסק ביותר מנושא אחד והוא בכלליות קצת "גדול" על סרט קצר – מה שמקל עליי לתת לו את התואר של "הסרט הטוב ביותר" מבין סרטי האנתלוגיה.

שרידים בני תמותה

ואנחנו מסיימים בכרכרה. שיחה קצרה בין חמישה אנשים עם הפסקה לשני שירים, שבבירור מסמלת משהו קצת יותר קודר מסתם כרכרה וסתם שיחה וסתם שירים, אבל את הניתוחים על מי מסמן מה נשאיר לסרטוני יוטיוב שזאת המומחיות שלהם.

על פני השטח, מדובר בסרטון שההומור שלו נובע מהדיאלוגים בין הדמויות והאינטרקציה שלהן. אני מניח שזה בגלל שהאחים מנסים לגוון ולחדש שהם נמנעו מסוג ההומור הזה עד כה, אבל לראות את האחים שוב לוקחים מספר דמויות, מאפיינים אותן בצורה כזאת שמספיק מבט אחד בכל דמות כדי להבין אותה לחלוטין ואז משסים אותן אחת בשניה זאת חוויה קולנועית כל כך מספקת שקשה לתאר אותה. אין ספק שהאחים טובים גם בקולנוע מהורהר ומיוסר, סלפסטיקי והומור שחור ואלים – אבל תנו לי עוד מהדיאלוגים המושחזים והדמויות שפונות אחת נגד שנייה ואני אהיה מרוצה לעד.

אז האם האתגרים ש"הבלדה על באסטר סקראגס" העמיס על עצמו השתלמו? תלוי למי, תלוי למה. נטפליקס, למשל, קיבלו את אחד הסרטים הכי מדוברים בתולדות החברה, ובטח אחד האיכותיים שבהם. האחים כהן, לעומת זאת, קיבלו את קבלת הפנים השקטה ביותר שידעו בשנים האחרונות. מיוצרים שכל סרט שלהם הוא אירוע, נשאר זמזום כזה של "אה, נכון, יצא להם סרט בנטפליקס. אני אראה אותו מתישהו". והסרט? אחד מהסרטים הטובים של 2018, ששווה לגלות בין כל שאר הסרטים שקבורים בנטפליקס. או אולי יותר נכון להגיד שהוא שישה מהסרטים הטובים של 2018.