ביקורת מתגלגלת: קוף רע

לסמן ספוילרים כמו שצריך, נו.

פרק 1: בירת איברי האדם הצפים של אמריקה

וואו, הרבה זמן לא עשיתי כזה. בוא נצלול ישר לעניינים, בתקווה שלא נתקל בחלקי גופות כאלה ואחרים במים.

"קוף רע" הוא סיפורו של אדם פשוט, שרק רוצה לעשות את העבודה הפשוטה שלו, אבל הכוחות הקוסמיים של העולם מפריעים לו. טוב, זה לא בדיוק נכון – "קוף רע" הוא סיפור של שני אנשים פשוטים, שרק רוצים לעשות את העבודה הפשוטה שלהם, והכוחות המיסטיים של העולם מפריעים להם. הקריין (אני לא נהנה מזה שיש קריין, אגב) מבטיח ששני הסיפורים בסוף יהיו קשורים, ועוד נגיע לזה.

המרכזי מביניהם, האחד שמרוח על הפוסטר והטריילרים הוא אנדרו יאנסי (וינס ווהן), בלש במשטרה שמושעה בעקבות תקרית עם בעלה של החברה שלו. "תקרית" זאת מילה יפה ל"יאנסי נתקע בקלנועית שלו עם הרכב שלו והקפיץ אותה לטיול בים". זה היה יכול אולי להיות חביב ומצחיק, רק שאותו בעל הוא שם דבר בעיירה, והוא מוצא את הדרכים שלו לנקום ביאנסי. כמו להשעות אותו מהמשטרה.

הדמות הראשית המשנית שלנו היא נוויל, דייג בלי שאיפות גדולות שגר על חוף בבאהאמס עם הקוף שלו. הוא לא עיצבן אף אחד באופן מיוחד, חוץ מאת כרישי הנדל"ן שרוצים לנגוס בחלקת החוף שלו על מנת להקים שם אתר נופש משגע. מצטער, אמרתי "רוצים לנגוס"? התכוונתי "נגסו". נוויל הוא לא הבעלים של החלקה, אחותו כן, והיא החליטה למכור.

אף אחד מהסיפורים האלה, אגב, הוא לא תחילת הסיפור שלנו. לא, הסדרה שלנו מתחילה כאשר אדם יוצא לדוג ומעלה בחכתו יד. ספציפית, יד שעושה לו אצבע משולשת. יאנסי, שרעב לכל עבודה שיכולה לקרב אותו חזרה למשרה שלו, מקבל על עצמו לדאוג לה – בין אם בהסעתה למיאמי בניסיון להיפטר ממנה ובין אם, לאחר מכן, בניסיון להביא אותה לאיב, האלמנה של מי שהיד כנראה שייכת לו, בחור בשם ניקולס. כל הסיפור מתרחש, כפי שאפשר להבין, בפלורידה – מקום שעל פי סיקורי החדשות המוזרים שעולים ממנו כל דבר יכול לקרות בו ואף אחד מהדברים האלה לא מפתיע מישהו שגר שם.

לפני שנתחיל לגלגל אותה, הפרק הראשון של "קוף רע" הוא זמן טוב לתיאום ציפיות: מדובר אמנם בסדרה של ביל לורנס, שאחראי לכמה מהקומדיות הטובות של המילניום החדש, וכן, זה בהחלט וינס ווהן בתפקיד הראשי – אבל "קוף רע" היא לא קומדיה מגלגלת מצחוק על הבלש הטמבלול שמחליק על היד שהוא שכח מחוץ לפריזר ואז הוא צריך למצוא עוד יד באופן קומי. לא, זאת סדרה בלשית אפלה – או לכל הפחות רצינית, שפשוט נהנית מכמה בדיחות מאוד נהדרות. זאת סדרה על אדם שלא מצליח להצליח בחברה, עם בעיות אופי מסוימות אבל לב במקום הנכון בעודו נמצא במקום מלא בתככים. הוא גם מצחיק, כמובן, אבל באופן המריר והשבור שגיבורים כאלה מצחיקים, לא כמו שחקנים קומיים שעושים פרצופים מוגזמים וצועקים. יש כאן תעלומה, ויאנסי רוצה לפתור אותה. "קוף רע" היא לא פארודיה על בלשים או קומדיה כמו "קולומבו" או "מונק". היא שייכת לז'אנר הספרים של אלמור לנרד או קארל היאסן (שהסדרה היא אכן עיבוד של ספר שלו) על אותו מקום קסום שבו נראה שכל דבר יכול לקרות, במידה והוא נכלולי מספיק – פלורידה. בסופו של דבר, זה לפחות כרגע, סדרת תעלומה.

אז מה יש לנו בכל הנוגע לתעלומה הזאת, לפחות בסוף הפרק הראשון? כראוי, בעיקר סימני שאלה. משהו מאוד מסריח בכל הרצח של ניקולס, והיה אולי אפשר להגיד שזה הדביבון המת בבית ממול או הדבורים (כמה עוד יתעללו בבית הזה), רק שאז דמות מפתח במציאת היד מקבלת הרבה מאוד כסף ורגע לאחר מכן נרצחת ברחוב. זה לאחר החשדנות הכללית של בת הנרצח כלפי האלמנה שלו.

זה לא הרבה בכל הנוגע לקצוות חוט ואולי זה טוב. למרות שהורגלנו לסדרות תעלומה שכל מה שיש בהן זה אותם קצוות, ב"קוף רע" הרבה מאוד מהעניין הוא שגרת היום והחיים הפרטיים של יאנסי – וזה בהחלט מספיק. הדבר היחידי שלא ברור לי הוא הסיום. לורנס, אני בטוח, יודע שהסיום של הפרק הראשון בסדרת מתח אמור להיות קליף האנגר שאי אפשר אלא להמשיך ישר לפרק השני אחריו. פה, לעומת זאת, הקריין אומר לנו "ואתם יודעים למה סיפרתי לכם את הסיפור של נוויל? כי זה גם הסיפור של יאנסי!" בשביל לגלות מישהו, שלא ראינו עד כה, נוחת בחוף על הבאהאמס. וכזה, או הו, אני בטח מה זה הייתי מבין מה זה אומר אם הייתי יודע מי זאת הדמות הזאת, אבל, ביל, כפרה, אני לא. וגם: מן הסתם ששני הסיפורים האלה הם אותו סיפור, הם מתרחשים באותה סדרה באותו פרק. תחזור למכשפת הוודו, היא כבר הייתה יותר מעניינת.

לפני שהתחלתי לכתוב את הביקורת, רם – חובב טלוויזיה – שאל אותי – לא כזה חובב טלוויזיה – למה (או יותר נכון איך) הגעתי דווקא לסדרה הזאת אחרי שסירבתי בהפגנתיות לראות כמה וכמה מהסדרות הכי מדוברות ומוערכות של השנים האחרונות. ואני יכול להגיד שזה היה ביל לורנס, או אולי וינס ווהן, או אולי שכל דבר שיש לו קוף בשם יש לו סיכוי של 74% להיות נהדר (ידוע גם כחוק "אי הקופים") אבל התשובה היא שמדי פעם צריך ללכת עם תחושת הבטן. על פי הפרק הראשון, היא השתלמה.

הערות אקראיות

• פתיח נהדר, ואם שופטים רק על הויזואליה, מבין הטובים שהיו. לא בטוח שהמנגינה המלווה עושה לו צדק, אבל הרבה פעמים מגלים את זה רק אחרי כמה פרקים.
• לא התייחסתי למישל מונהאן, וזה לא כי היא לא טובה (היא טובה!) ולא כי היא עושה לי פלאשבקים ל"קיס קיס בנג בנג" כדמות נשית מסתורית שהגיבור בקשר רומנטי איתה באמצע פרשיית פשע אלא פשוט כי לא יודע, נו, לא יצא. היא טובה, והיא עושה קשר בראש בין הסדרה ל"קיס קיס בנג בנג" וכולם מרוויחים מההשוואה הזאת עד כה.
•  בכלליות, צריך קצת להתרגל לקצב של ההומור. הוא לא בדיוק הומור מהיר ועוקצני וגדול, אלא קטן יותר, מריר יותר, מהורהר יותר לרגעים – אבל מצחיק לא פחות. "למה אנחנו לוחשים" זאת שורה נהדרת בביצוע נהדר.

פרק 2: מאה דולר אומרים שלא

כאשר בפעם שנייה ברצף פרק נהדר (אפילו טוב יותר מהראשון) מסתיים באופן "כן, בסדר, אני מניח, מה אתה רוצה, ביל?", אני מתחיל לחשוב שביל בכוונה מתעלם מהרעיון שסדרות מתח אמורות להסתיים בקליף האנגר ממשי ומעדיף למשוך אותנו עם קליף האנגר רוחני עקרוני שכזה. אם בפרק הקודם זה היה על מהות הסיפור – שמשלב שני סיפורים ( הבנו את זה!), הפעם זה על כך שכל הדמויות נשאבות למערבולת שתבלע אותן. ו-, כזה, הבנו את זה!

המנהג המחודש להוציא שני פרקים יחדיו גרם לסדרות רבות למשוך את הפרמיס של הסדרה עמוק לפרק השני, ונראה שזה קורה גם כאן, אבל לטובת "קוף רע", אני אפילו לא הבחנתי בזה בפרק הראשון, אם כי הפרק השני בהחלט כולל בתוכו כמה ביטים שיותר "אה, על זה הסדרה" – על בלש לשעבר שהפך לאחראי תברואה של מסעדות ובמקביל מנסה לחקור תעלומת פשע ולהתחיל עם רוזה, הרופאה מחדר המתים (נטלי מרטינז). אם ההתרשמות בפרק הקודם הייתה מסדרה ששמה פחות דגש על ההיבטים הקומיים, הרי שהפרק השני בהחלט שם יותר אלמנטים קלילים שגורמים לחשוב שאולי יש אפשרות שכל הסיפור יסתיים בחיוך אחד גדול של כל המעורבים בדבר. אולי בגלל זה לורנס טרח לסיים אותו עם האזהרה של מלכת הדרקון על כך שדברים לא הולכים להיות מאוד טובים בהמשך.

תכלס, כל הפרק קצת משחק על שאלת הציפיות הזאת: היום החביב שיש ליאנסי חוץ מהקטע הזה שעוקבים אחריו, סליחה – מנסים לדרוס אותו. ועובדה שהכל הולך גם אחלה לנוויל חוץ מהחלק הזה שאג, הבריון להשכרה של איב וחברה החדש כריסטופר, הרס לו את הבית ושלח אותו לגור עם העלילה אחותו.

לכאורה, מעט התקדם מבחינת גילויים. כלומר, גילינו שהבחור האקראי שנחת על החוף הוא כריסטופר, החבר החדש של איב, ואנחנו רואים שהם בקנוניה כלשהי יחדיו שקשורה בהחלט לעניין אתר הנופש שהעיף את נוויל מהבית שלו, וגילינו גם חלקי עצמות במקלחת של איב – אבל יש תחושה שהחלק החשוב של הפרק היה פחות כל גילוי משטרתי כזה או אחר ויותר ההתקרבות של רוזה ויאנסי. ועל זה נאמר, אני בעד. לא כי אני נגד מישל מונהאן או משהו שנעלמה ואז גילינו שהיא עבריינית מין, כמו שפשוט הכימיה שיש למרטינז וווהן פשוט נפלאה, והם דוחפים אחד את השני ומשלימים אחד את השני באופן אמין, קולח וכזה שקשה שלא להיות בעד זה שהם יהיו זוג. אפילו לא רומנטי דווקא, אבל זה בהחלט מסוג הצמדים שהייתי רוצה לראות פותרים פשעים ביחד.

בינתיים, נראה שאיב סטרלינג מתקדמת בתפקידי הנבלית המרשעת שלה, וזה נחמד הניגוד בין התדמית החיצונית (בלונדינית טיפשה) ובין העובדה שהיא צריכה לנהל את העסק המלוכלך של… מה שהיא לא עושה. ולמרות שהיא תמיד כזאת חייכנית וחביבה ובכל מקרה לא עושה רושם של פסיכופטית חמורה, אני מודה שנשמתי לרווחה כשבסוף הפרק הבת של ניק עדיין נשארה בחיים.

נסיים בוידוי: ניסיתי להבין משהו על הסדרה ונתקלתי בספוילר די רציני. או, נראה לי שהוא ספוילר די רציני. לכן אני אמנע מלהתייחס לספקולציות כאלה ואחרות בנוגע לדמויות מסוימות ואיך הן מתחברות לדמויות אחרות או בכלליות פיתולי עלילה מסוימים ויותר אתייחס למה שקרה בכל פרק. זה לא כזה בעיה, עם הרמה של הפרקים עד כה, ואתם יותר ממוזמנים לנחש בתגובות מה הולך או לא הולך לקרות – פשוט אם בסדרות מתח אחרות לקחתי על עצמי לפדח את עצמי בניחושים כל פעם, הפעם אמנע מכך.

הערות אקראיות

• כפרה על יאנסי שהציל את הצבי הזה, כפרה על הוטרינר, כפרה על הצבי הקטן הזה.
• אם היה לי שקל על כל סדרה של אפל שבה מנסים לפתור פשע  ויש בה סצנה שבה הגיבור ועוד מישהו תקועים במקלחת, היו לי שני שקלים, מה שלא הרבה אבל מוזר שזה קרה פעמיים. תכלס אולי זה קרה יותר, למי יש כוח לראות את כל הסדרות שיש באפל.
• הת'ר, אהבנו אותך, הבאת לנו את מזג האוויר, איך יכולת לבגוד בנו ולהיות אדם כה לא נחמד?
• איכשהו יצא שלא הזכרתי את ג'ון אורטיז שני פרקים ברצף? זה בעיה שלי. אני מרגיש שאני חוזר על עצמי כשאני משבח את ההופעות של אנשים אבל הוא באמת נפלא פה. זה די פסיכי איך בסדרה אחת יש לוינס ווהן כימיה כל כך טובה עם כל כך הרבה אנשים שונים.

פרק 3: אף אחד לא אמר שהוא אלווין איינשטיין

הידד, הגענו לטוויסט  שגיליתי בטעות: ניקולס לא מת, הוא פשוט הפך לכריסטופר. זה אומר שני דברים: האחד, שהסדרה לא הלכה למשוך באף את הנושא כי נראה לי שגם צופים שלא גילו אותו בטעות התחילו לחשוד והשני, שסוף סוף יש לנו סיום של פרק שאשכרה משהו קרה בו וגילינו משהו משמעותי, ולא איום נראטיבי אמורפי. כל הכבוד.

אבל בואו נחזור להתחלה: יאנסי ונוויל נפגשים לראשונה וממשיכים שניהם להיות הכי חמודים שאפשר. המפגש ביניהם, עם זאת, מדגיש את פער הכוחות שלהם במציאות של הסדרה ומחוץ לה – יאנסי הוא הפקח עם הכוח, ונוויל הוא אדם קטן בעולם שמנסה לשרוד ולנקום את הצדק, אז הוא צריך להיעזר בוודו, רק שהוודו הארור הזה לא עושה את העבודה.

נוויל חוזר לאי, כריסטופר יורה עליו (ומפספס, בכוונה), אז הוא עושה את הדבר ההגיוני היחיד והולך להגיש תלונה על שירות לא מספק נגד מלכת הדרקון (לא פשוט יותר להשאיר כוכב אחד באפליקציה?) ונראה שיותר ויותר הוא מתחיל לאבד מהתמימות שלו. הוא מתחיל להסתובב עם אקדח, לפרוץ למשרדים, לאיים על אנשים (אג, ועדיין), להרביץ לאנשים (אג, ועדיין) והכי חמור – הוא מסכים להיפטר מדריגס, הקוף שלו, בניסיון להוכיח שהוא באמת באמת מאמין בוודו מה זאת אומרת רק דחיל ראבק זה יכול להתחיל לעבוד?

קודם כל, נוויל יא אידיוט, לא הקוף שלך! דריגס, אנחנו בעדך. אתה קוף טוב. שנית כל, מאורעות הפרק די יוצאות כנגד מה שתיארתי בהתחלה, כי נראה שנוויל מתקדם בעולם, ולאו דווקא באופן חיובי. אם כי, בהתחשב בכך שאנחנו בסדרה של ביל לורנס, אני מקווה שהחמוד בכל זאת ינצח.

ואם כבר סדרות של ביל לורנס – זאק בראף! אני לא בטוח שבראף באמת ראוי להתרגשות וסימן קריאה בימינו, ועדיין המיני איחוד הזה הצליח לרגש אותי ולזרוק אותי לכל המקומות המעצבנים של אנשי אינטרנט עם תיאוריות על כך  שיזראל או'קיף (או איזי) הוא בעצם ג'יי.די ביקום חלופי שבו, לא יודע, ד"ר קוקס החליט להיות דייג במקום רופא.

אנחנו נפגשים עם איזי (כאמור, בראף), במהלך החקירות המשותפות של יאנסי ורוזה של מה שהוא במקביל חקירה משטרתית לכל דבר ואחד מהפלרטוטים הארוכים והמהנים שידעה ההיסטוריה. הכימיה שלהם כל כך טובה שאני כנראה אתבאס ברגע שהם יחליטו להפוך גם לזוג אוהבים (כי זה לרוב הרגע שבו הכימיה מתחילה להדרדר) אבל עד אז הויכוחים הקטנים שלהם על יכולות הניבוי בקפה של יאנסי, השאלה למה הוא מזמין אותה לגלידה, ועוד הם חומר קומי לדיאלוגים מהנים ומצחיקים. אם כי לא מצחיקים כמו "זאת הייתה אמא שלי", "נשמע שהיא מזדיינת מלא".

וכן, אני לא בטוח אם הסדרה עדיין באמת צריכה את מישל מונהאן – בייחוד שאני חושש שהיא אמורה להיות איזשהו ענן שמעיב על מערכת היחסים החמודה והחביבה של יאנסי ורוזה – אבל להגנתה היא בשיאה בעודה נהנית על חוף הים איפשהו, מתחמקת משאלות או מטענות מוסריות על עברה ("אף אחד לא נפצע!", "את לא יודעת, אולי הוא קיבל פציעה בכתף מכל הכיפים שהוא קיבל מחברים שלו") ומקניטה את יאנסי.

מבחינת התעלומה ובלשינו, התעלומה מתגלגלת לאט, בייחוד שלאור הסיום עכשיו הצופים יודעים הרבה יותר ממה שיודעים החוקרים. יהיה מעניין לראות מה הסדרה תעשה עם זה. מצד אחד, לא נראה שהתעלומה היא הדבר הכי חשוב, ונראה שההומור, הרומנטיקה, והאווירה האפלה הכללית חשובים יותר. מצד שני, אנחנו כן כאן לשמוע את הסיפור עד הסוף, ולהמשיך לעקוב אחרי יאנסי ורוזה שלא יודעים דברים שאנחנו כן עלול להתחיל להרגיש כמו מריחת זמן. מצד שלישי, היי, זה עבד ל"קולומבו".

הערות אקראיות

• כל הכבוד ליאנסי על ההערכה והיסודיות שלו בכל הנוגע לעבודתו כתברואן, וכל זה בלי לעבור קורס בנושא אי פעם.
• הקריינות אומרת ש"יאנסי עשה לעצמו אויב לכל החיים" ואני מקווה שלא מדברים על השריף כי הוא אמנם קצת מושחת אבל בכל עושה רושם של אדם חביב. בעל המסעדה המטונפת, מצידי, הוא אויב ראוי ("זה לא חוקי לגדל נמר בפלורידה", "בטח שכן, עשו על זה סרט תיעודי!").
• פינת כמה ג'ון אורטיז חמוד: 30/10. זה גם כי הוא באמת כל כך חמוד, וגם כי זאת פינה שהייתה צריכה להיות קיימת כבר שני פרקים אחורה אז אני משלים פערים.
• אז עכשיו קייטלין תהיה אחת מהרעים, לאחר הגילוי הזה? לו הדמות שלה הייתה מעניינת אולי היה לי אכפת.
• איזי ז"ל. ההלוויה תצא מבית החולים לב קדוש. אם תראו שם רופא העונה לשם קוקס שממשיך לדבר איתו, תשאלו אותו איפה הוא חושב שאנחנו.

פרק 4: אין בזה שום דבר רע, אני פשוט לא צריך את זה יותר

אחרי שלושה פרקים מצוינים, הפרק הרביעי של "קוף רע" הוא התגשמות הפחדים שלי: הוא גם פרק פלאשבק, מיותר ברובו, וגם הפרק שבו היחסים של רוזה ויאנסי מתממשים אז מפה הכימיה שלהם יכולה רק לרדת. זה גם הפרק, במקרה או שלא, עם הכי פחות נוויל עד כה.

נתחיל מהפלאשבק. הפרק מכסה את מערכת היחסים של איב וניק מתחילתה (פגישה במועדון) ועד ימינו, כולל ההפיכה שלהם לפושעים יותר ויותר מסוכנים. אודה שהיה לי חשש שפרק כזה יגרום לנו להיות סימפטיים לשתי דמויות הנבלים שלנו, אבל "קוף רע" מודעת לעובדה שאלה הם שני האנטגוניסטים שלה, והיא לא רוצה שנרחם עליהם או נאהב אותם. מה שחשוב לה זה שנראה איך הם הגיעו לאן שהגיעו ונבין מי הם. מבין השניים, איב היא הפסיכופטית החד משמעית וניק הוא הכלבלב המאוהב שאמור לדעת טוב יותר – זה שמתחיל כאדם כמעט סביר ולאט לאט הופך לפושע חסר חמלה או רחמים.

כאמור, אני לא בטוח שהפלאשבק הזה נחוץ. את רוב המידע בו היה אפשר להבין ממה שכבר התרחש בסדרה, והדבר היחיד שהוא נתן לנו זה קצת יותר חמלה עבור ניק והצבתו כדמות טרגית. האם זה ישתלם? קשה לדעת. החלק השני של הפלאשבק מיותר אפילו יותר ומראה בשלוש סצנות כיצד יאנסי עף ממשטרת מיאמי. כאילו, כן, החלק הזה ביסס למה יש לבלש מנדז (עליו שמענו בעקיפין בפרקים הקודמים וגם על זה שהוא ויאנסי לא חברים אבל לא ממש התעכבנו על דמותו) תמונה של יאנסי על קיר שלו, אבל גם בלי ההקשר הרחב היה אפשר להבין את זה.

בעצם, הדבר העיקרי שאנחנו לומדים מהפלאשבק זה מה קרה להת'ר ממזג האוויר (נרצחה על ידי איב). עכשיו רק נותר לתהות האם זה גם ישתלב עם שאר הדברים בסדרה או יישאר אפיון לחוסר הרחמים של איב.

בנוסף, אם אנחנו פה – למה כולם בפלאשבק הזה חוץ מרוזה? לה אין סיפור רקע מצחיק או מעניין? מה העניין?

הפרק, להגנתו, מספיק חכם כדי לא לסיים באותה נקודה בה התחיל, ואנחנו כן מקבלים קצת על ההתפתחות הכללית של הכיוון: יאנסי ורוזה שוכבים (בחדר המתים, מה ש… לא להיט), איב מכניסה לניק לראש את הרעיון של להרוג את הבת שלו (מה ש… לא להיט), מנדז מקבל אפשרות להפליל את יאנסי ברצח של איזי (מה ש, עבור יאנסי… לא להיט) ואה, כן, ניק מגיע משום מקום ומעלף את יאנסי, שבדיוק הבין שיש סיכוי טוב שהניק הזה חי.

אה, אוקיי, אז הסדרה הסתיימה מוקדם מהצפוי.

סתם, לא – אני מניח שמכאן יש כל מיני כיוונים שהסדרה יכולה לקחת אבל צריך לשאול למה, בניגוד לאחרים, יאנסי זוכה לכבוד המלכים של מכה בראש ולא כדור בראש, והאם זה רמז לעוד שלל דאוס אקס מאכינות שימשכו אותנו לעוד שישה פרקים. אני לאו דווקא נגד, ויפה לראות את הסדרה לא מפחדת מצעדים גדולים, בטח אחרי פרק שברובו עסק בדברים ידועים – ועדיין, פרק 4 היה פרק שהיה בו פחות נוויל, פחות רוזה ויאנסי ויותר מדי חששות לגבי עתיד הסדרה. כולי תקווה שהפרק הבא ירגיע אותן.

הערות אקראיות

• אוקיי, סבבה, אז זאק בראף פה לעוד פרק. האם בכל פעם שהוא מדבר על רופאים ורפואה אני חושב על "סקראבס"? כן.
• אני מתלונן הרבה על הפלאשבק אבל רוב דילייני, צריך להגיד, באמת מצליח למצוא את האיזון בין שהיה בחור חביב וחמוד לאדם שהופך לרוצח קר רוח בעל כורחו.
• וכן, גם מרדית' האנגר נהדרת בתפקיד הנבל הבלתי מעורער של הסדרה הזאת.
• בבקשה שלא יהרוג את הבת שלו, בסדר?

פרק 5: הזרוע הארורה חזרה

אני חושב שאני ו"קוף רע" נמצאים בשלב הזה במערכת היחסים שבו מתברר שאנחנו רוצים דברים שונים. אני רציתי סיפור בלשי – לאו דווקא תעלומה – מגניב ואולי קומדיה רומנטית, והיא חשבה, משום מה – שאני רוצה "שובר שורות" על שני אנשים שלאט לאט עושים מעשים יותר חמורים במטרה להשיג… משהו. 

כי בפרק הזה יאנסי מאבד הרבה מהאחיזה המוסרית שלו. כן, הוא לא פוגע באף אחד (שאינו מרטינז, מה ש… נסלח) אבל הוא מבצע פשע אחר פשע במקום לשבת רגע עם המשטרה ולהסביר באופן רגוע וסביר את המאורעות. כאילו האם הוא רוצח? לא. אבל לשדוד קברים – ואפילו של אנשים שברובם חיים – זה עדיין פשע. ולפרוץ לבתים, זה עדיין פשע כשאתה לא עושה את זה על פי החוק. וכן, "אף אחד לא נפגע", אבל זה עדיין מעניין הרבה פחות כדמות. הרי מה שאהבתי ביאנסי זאת ההתעקשות שלו על תפיסת חיים חיובית שמוכנה לעשות גם את הדבר הקשה והמסורבל יותר כל עוד הוא חושב שזה הדבר הנכון – כמו להחמיא לשיער של שומר כלשהו ולהכניס בו מוטיבציית יתר לעשות את העבודה שלו יותר מדי טוב באופן שידפוק את יאנסי. ואילו כאן, בשוט הסיום, זה מרגיש כמו גרסה מוזרה של גאס מול וולטר בקרב אגו. 

כל הפיזור של יאנסי גם בא לידי ביטוי בסצנה אצל המשפחה של רוזה איפה שכולם נורא חמודים אבל יאנסי שוב ושוב לא באמת מתנהג כמו עצמו. אולי זה כי הוא חטף זעזוע מוח. האם אני צריך להיות סימפטי יותר לאדם שניסו לרצוח אותו לפני רגע??? הישארו עימנו לפרק הבא. ולו רק כי כל פעם שקיוויתי שהסדרה תהיה מספיק חכמה כדי לעשות משהו או לא לעשות אותו, היא עשתה אותו (או לא עשתה אותו) – אז אולי עד סוף הפרק הבא רוב החששות הללו יעלמו. 

אה, בוני פה. מסתבר. בוני, מה את עושה פה? מה התרומה שלך לסיפור חוץ מזיו פניה של מישל מונהאן? אני בטוח שיש תרומה כלשהי, כמו כל דבר בסדרה חכמה, אבל האם זה מצדיק לחזור שוב ושוב אל מה שהסדרה מציירת לא כמערכת יחסים חשובה עבור יאנסי אלא כדמות עצמאית ומאתגרת שאני בעדה, אבל בחייאת כמה שהיא לא קשורה לסיפור הזה. איפה הקריין שיבטיח לי שגם הרפתקות בוני והילד ההוא שהיא שכבה איתו לפני עשור יתחברו מתישהו למשהו קוהרנטי? ולמה במקומו אני מקבל את הילד ההוא (עכשיו מבוגר) שהיא שכבה איתו לפני עשור ואההה נכון, התעלומה לגבי מי מנסה לדרוס את יאנסי. זה… הילד ההוא? אוקיי. אקראי. 

עוד אקראי, אבל בקטע טוב: הרומן בין אג ובין מלכת הדרקון. רגע, שנייה, באיזה סדרה אני? אוקיי, אני לא ב"בית הדרקון" או ספינאוף אחר של "משחקי הכס". נמשיך. 

כן. אני בעניין. אף אחד מהם לא ממש עונה להגדרה של "חמוד", ובכל זאת משהו בכימיה של שני האנשים האלה לחלוטין עובד. וזה מעניין, כי לכאורה מדובר בשתי דמויות משנה בסיפור של נוויל, אבל הבחירה לתת להן עוד ועוד זמן מסך מוצדקת כי השחקנים פשוט נהדרים. 

ומה לגבי נוויל? ממשיך לעשות טעויות. עד שהוא כבר השיג USB עם כל החומר המפליל על ניק, הוא מצליח לאבד אותו במהרה. אמרו לך שהיא לא סלחה, אחי! לפחות הוא הצליח שלא ירו בו, אני מניח, אבל הילד הזה צריך להתחיל להתאפס על עצמו. 

ואם כבר ילדים: אוי, קייטלין. בשלב הזה אני מניח שצריך לשמוח על כל פרק שאת חיה בסופו כי נראה שמבחינת אביך ואמך החורגת השאלה האם לחסל אותך היא רק עניין של זמן – זמן שבו איב תצליח להבשיל את הרעיון בראשו של ניק. לא שקייטלין דמות סימפטית מאוד באיזשהו אופן. ועדיין, אפשר לקוות שאנשים יהיו בחיים, לא? 

כמו שאמרתי בפרק שעבר, מידת הדפיקות של מערכת היחסים של איב וניק עוברת גם בלי הפלאשבק מהפרק הקודם. איך קוראים למערכת יחסים רעילה אבל שהצד הבריא כל כך הורעל כבר שמה זה משנה? סתם מערכת יחסים רעילה עדיין? אוקיי, בסדר. אבל אין ספק שלניק אין כבר שום דרך לצאת אותו בחור חביב שראינו במהלך הפרק הקודם. בוא נקווה שליאנסי כן יש עוד סיכוי. 

הערות אקראיות

• אה, אוי, השריף באמת שמוק. מצטער שתמכתי בו בשלבים קודמים, יאנסי! הוא היה נראה חמוד! 
• מי בודק שכל המסעדות בתקינות יאנסי? כי בבירור לא אתה!
• ובאותה הערה, מי בודק את סיבות המוות של כל הגופות האלה, רוזה? כי בבירור לא את! 

פרק 6: יו, תוכל למסור לגב' צ'ייס שאני עדיין אוהב אותה בטירוף

כמו רו ויאנסי, גם אני ו"קוף רע" חוזרים להיות חברים מאוד טובים אחרי שני פרקים לא יציבים (אם כי, ראוי לציון, לא נוראים או משהו). 

אני מדבר הרבה על זה שג'ון אורטיז הוא נכס לסדרה הזאת, וזה אולי שלב טוב לשאול – למה לעזאזל הוא תחת "אורח מיוחד" ולא דמות קבועה בסדרה? אפילו בוני מקבלת מעמד של דמות קבועה והיא, נו, בוני! 

כי אורטיז אפילו מצליח למכור את המהלך הלא-לחלוטין-סביר שבו רו בוגד בחבר שלו רק בשביל הפנסיה התקציבית שלו. יש איזה הגיון של סדרה לכל העסק שבו לכאורה רו נמצא באיזה שהיא נקודת לחץ ומה לא, אבל רו מוצג באופן עקבי כסלע מוסרי ושקול. מה זאת הטעות של מתחילים הזאת? אבל כאמור, אורטיז מצליח לגרום למהלך הזה לעבוד, פשוט כי הוא נכס. 

זה עוזר כמובן, כמו שיאנסי אומר – שהוא הגיע כשזה הכי חשוב. וזה לנקות את יאנסי מכל ההאשמות נגדו, כי משום מה לא האשימו אותו בשוד קברים. שזה פשע. שהוא ביצע. אבל הוא לא רצח את ישראל או'פיל, אז זה איפה שאנחנו כעת. אפילו יותר טוב – אנחנו עכשיו בתוך תחנת משטרה, מבססים את זה שישנו אדם בעל יד אחת שחי. שזה הולך להיות קוץ בתחת משמעותי עבור ניק.

אבל לניק (כלומר, לאיב) יש דרך לטפל בקוצים בתחת, כפי שאפשר לראות בסיום הפרק שבו מישהו מחליט שמלכת הדרקון לא כזאת מאיימת, וזה כנראה, נו, מישהו שעובד עבור ניק ואיב. אני מניח שהדברים עוד יתגלגלו ואופתע מאוד אם מלכת הדרקון תמות בשלב זה – נראה שקשה להרוג דמויות ראשיות בסדרה הזאת, באופן שהוא גם מציאותי לרגעים (באמת קשה להרוג אנשים!) וגם "נו באמת" (ירו בך, נוויל! דיממת!). אני בכלל מציין את קו העלילה הזה בשביל הסצנה הנהדרת שבה מלכת הדרקון מאיימת על ניק ואיב. ג'ודי טרנר-סמית' מצליחה להלך אימים באמצעות סגירה ופתיחה של מניפה, וזאת מיומנות שאני רוצה לסגל לעצמי. 

בעלילות הצד ה"אתם מבטיחים שזה יהיה קשור מתישהו נכון?" של בוני, היא לפחות נפגשת עם יאנסי לחצי רגע, בשביל לקבל אישור להשתמש באיזה בקתה משפחתית שלו עם הילד ההוא. כל זה בשביל ללמוד לקח חיים לא נכון מפרת ים, להבין שהיא כנראה באמת הזיקה לילד ההוא שהיא שכבה איתו, ולברוח – שוב – מהמשטרה, הפעם עם סירה של אבא של יאנסי. שהוא אגב, דמות מאוד חביבה. 

אבל סצנת השיא הייתה, כמובן, השיחה עם מרטינז, שני הבכירים, עורך הדין, יאנסי (ולבסוף, רו). אם אפשר כבר לדבר על "קסם קוף רע"-י, הרי שהדיאלוגים שמנסים לפשט במקום לסבך ("אתה לא חושב שהייתי מבין ש-10 זה רע?"), מהלך העלילה שמתבסס על עבודת משטרה סבירה והוגנת וההוגנות והכנות הכללית של הדמויות הם אותו קסם. חוץ מאצל מרטינז, כמובן, שעשה את הטריק שעד כה היה שמור רק לנשים בסדרה הזאת – להגיד שהוא הולך להביא משהו ואז לברוח. 

הערות אקראיות:

• לא שזה מצדיק שירו בך, נוויל, אבל אולי זה מה שקורה למי שמפקיר את הקוף שלו. רק אומר. 
• וואו, הספר של הילד נשמע קורע מצחוק אבל באופן לא מכוון בכלל. 
• לא התעכבתי עד כה על כמה "קוף רע" משמשת כתשדיר שירות לתיירות בפלורידה עם נופים מדהימים וטבע שוקק וזה כי אני מדחיק את זה באופן הכי בוטה שלי כי אין לי כסף לנסוע לחופשה למקום שאפילו הסדרה מודה שהוא די מפוקפק.

פרק 7: לגמרי איש של חתולים

הפרק החדש גרם לי כבר להילחץ שלפנינו עוד פרק פלאשבק (או פרק פלאשבק ברובו) אלא שמסתבר שמלכת הדרקון מספיק חכמה בשביל להעביר את נקודות המפתח בחייה בכמה הבזקים ולא לגרור אותנו חצי פרק בשביל להגיע לנקודה שאנחנו כבר מכירים. כל הכבוד לה. 

מה שקורה אחר כך מפתיע במידה מסוימת: גם כי לא ממש ציפיתי לפרק שבו מלכת הדרקון היא הדמות המשמעותית, וגם כי לא לחלוטין הבנתי למה היא החליטה לשתף פעולה עם איב וניק. היא זורקת במהלך הפרק משפטים על תסכול ממצבה הכלכלי, חוסר אמונה בכשפים ועוד כמה ספקות אבל כל אלה עדיין לא לחלוטין מסבירים את ההחלטה, כפי שהקריין מכריז, למכור את נשמתה. אם כי בשלב זה גם לא לחלוטין ברור מה תכלול מכירת הנשמה הזאת. 

כנראה שלכן המצטיינת של הצד הזה של הפרק (פרט לציטוט :"למי יש אגודל אחד ועדיין יכול לחטוף נשים?") היא יא-יא, סבתה של מלכת הדרקון שלא מבינה מה עובר על הבת שלה אבל רואה שזה משהו לא טוב שידחוף אותה למקומות לא טובים (ולנכדה שלה, בניגוד אליה, אין עכשיו הליכון מגניב). האם באמת המלכה תמות מהקללה שהיא עצמה הטילה, האם וודו זה שטויות או שמא תהיה לה גאולה בדקה האחרונה? נגלה בהמשך. 

בצד של יאנסי יש בעיקר קפיצות זמן מוזרות. כאילו, הכל קורה ברצף כרונולוגי, אבל משום מה בין סצנה לסצנה יש דילוגים שלא הכי הסתדרו לי. זה בא לידי ביטוי כבר בסצנה הראשונה שלו ושל רו, שהייתה נהדרת בפני עצמה, אבל רגע: כולם רודפים אחרי מנדז? ומנדז במקום לשתף פעולה באופן המינימלי ביותר פשוט מחליט לירות בכולם?? מנדז מה יש לך??? זה לא היה חייב להסתיים כך! 

שאר הפרק הוא כנראה הפרק הכי שמח וחיוכי בצד של יאנסי מאז תחילת הסדרה: הוא מגיש את כל הראיות לשריף, שאשכרה שמח לקבל אותן ומעביר אותן לבולשת, הוא אפילו מצליח להגיע לעמק השווה עם הבחור מהמסעדה הבלתי ראויה למאכל, הוא במקום טוב עם רוזה והוא חוזר לעבודה במשטרה כבלש (אפילו אם זה מגיע כמעין תנאי שהוא זורם עם הבולשת שכרגע לא מסתערת על ניק ואיב). הוא אפילו כל כך במקום טוב שהוא מצליח להנחות את בוני להסגיר את עצמה (ברוח אם לא במילים). שום דבר לא יכול לעצור את יאנסי! 

אה, כלומר, חוץ מהאנשים עם הרובים שהולכים להסתער על הבית. 

מה. 

הערות אקראיות:

• דונלד גיבור ישראל. אה, כלומר, פלורידה. בתקווה שהפעם הבאה שנפגוש אותו תהיה בעבודה החדשה שלו: עובד בבולשת. 
• הקאט בין הסלחנות שמוצעת לקייטלין והתגובה שלה לאביה ניק היא נהדרת. 
• כמו תמיד, אני מעריך את האפיון המדויק של הדמות של אנדרו יאנסי, עד לרמה שהוא שם שמפו כי הוא רוצה להריח יפה. 
• הקטע עם הרובים קצת האפיל על זה, אבל, וואו, מלא מזמוזים בסוף הפרק, הא? 

פרק 8: המאפיה הרוסית מאוד פעילה בקי וסט

הנה הבעיה עם לדעת באיזה אורך הסדרה: מדי פעם, מהלך עלילתי שהיה יכול להפתיע הוא צפוי רק בגלל שאתה עדיין לא בסוף העונה. ועל כן, הפרק השמיני של "קוף רע" היה פרק שבו ציפיתי לדבר הגרוע והנורא שיהרוס את התוכנית של אנדרו ורוזה. 

האם הסדרה הייתה אמורה לחתור תחת הציפיות ולעשות הפוך על הפוך? לאו דווקא. אבל קרוב מדי לסיום העונה הראשונה, "קוף רע" הציגה פרק שרוב הנקודות העלילתיות בו הרגישו או כמו פילר או חסרות חשיבות או שצצו משום מקום. 

כי, אוקיי, כן, השכן של יאנסי מאוד שונא אותו, אבל יש שונא ויש "לשכור מאפיונרים רוסים להרוס לו את הבית וספק להרוג אותו". זה אפילו לא אותה סקאלה של רגשות או של אפיון דמויות והרבה יותר היה מתאים לדמות להשתלב כמי שמדווח על דבר בירוקרטי קטן שדופק את התוכניות של יאנסי למען צדק או לחלופין, לגאול את הדמות דרך מעשה טוב קטן. במקום זה… במקום זה קיבלנו בשמונה פרקים את סיפורו של אדם שהשכן שלו מתעלל בו (בצדק, ועדיין) עד שהוא מתחרפן ומחליט לנסות להתנקש בו, וכשזה לא עובד גם הבית שלו מתפוצץ, ועכשיו אין לו כלום. הסדרה מציגה את הטרגדיה שלו כ"מדי פעם אנשים רעים מקבלים את מה שמגיע להם" ועדיין, קצת מוגזם, לא? 

מצד שני, גם ענייני בוני הרגישו קצת מוגזמים, בייחוד לקו עלילה שבמשך רוב הסדרה לא היה ברור איך הוא משתלב עם ענייני ניק ואיב ואז ברגע האמת מתברר שהוא, אה, לא. בוני פשוט הייתה אמורה להתחרפן ולהרוס את הבית של השכן. אולי השכן עצמו עוד יחזור אבל משהו בכתיבה של כל החלק מרגיש מחופף. סוכנת הולכת לצוד עבריינית מין במה שנרמז שהוא רעיון בעיקר שלה, כשמגיעים למקום משחררים אותה ואז אין שיח או משהו לגבי המניעים של הסוכנת? אני מבין את הסיפור מהצד של בוני – של מי שמחפשת להיענש ומתחמקת – אבל גם זה מרגיש כמו משהו שהגיע מהר מדי. אם הסוכנת והמרדף היו מתחילת הסדרה, אולי הכל היה מרגיש יותר מהותי. במקום זה, אנחנו נפרדים (כנראה? תכלס כנראה שלא) מבוני בתחושה כיפית (בכל זאת, פיצוצים ממרחק מסך הטלוויזיה שלך זה כיף) אבל מבוזבזת. 

גם הפרידה מגרייסי מרגישה איכשהו מחופפת, בייחוד שדי ברור שזאת לא יכולה להיות פרידה. כן, כל הפרק גרייסי עצובה, מתוסכלת ומדברת על לצאת – אבל זה סוג ההתבשלות במיץ של עצמך שמחכה למהלך עלילתי שיתן לדמות את הדחיפה האחרונה ויגרום לה ללכת בפרק הבא. במקום זה, גרייסי לא רק נעלמת לכאורה עוד בפרק הזה אלא עוד במונטאז' של מישהו אחר כאילו היא דמות שולית שלא יכולה אפילו להיפרד מאיתנו כמו שצריך אלא רק לנופף. וכאמור, כל זה תמוה במיוחד לאור זה שאנחנו בפרק 8, אז ברור שהיא עוד תחזור. 

גם התסכול של יאנסי מחוסר הפעולה נגד איב וניק לרמה שהוא מרגיש צורך יחד עם רוזה לקחת את החוק לידיים שלו מרגיש קצר מדי. הוא רק עכשיו חזר להיות שוב שוטר, והסדרה הייתה צריכה לתת לנו זמן לחוש את השגרה החדשה הזאת. זה גם די פוגע באמינות כשתוך רגע, איכשהו יאנסי ונוויל ורוזה יכולים לארגן תוכנית די טובה בכלום זמן. 

בקיצור, בפרק 8 של "קוף רע" התחושה העיקרית היא שהפורמט של עשרה פרקים פשוט עבד נגד הפרק. שום דבר בו לא רע רעיונית או מבחינת התפתחות הדמויות או הדיאלוגים ("תחכה יותר בשקט!") כמו שהכל הרגיש לא במקום – כמו מאורעות של פרק 10 מתוך 13, או פרק 4 מתוך 6 או פשוט משהו קצת יותר מפוקס על עצמו. 

הערות אקראיות:

• ואולי בעצם הסיבה שהפרק לא מספיק טוב זה כי אין בו את רו? אני יודע שירו בו והכל, ועדיין. איפה רו? תנו לנו רו. העם דורש רו. אני העם, במקרה הזה. 
• הרגשות של דריגס הקוף כלפי נוויל נגעו לליבי.

פרק 9: אתה ממש לא רוצה להרוג את זה

ושוב ברכבת ההרים המתמדת שהיא "אני שמח מקוף רע ואז יש פרק מאכזב, אני מתאכזב מפרק של קוף רע ואז יש פרק נהדר" – רגע לפני הסוף, "קוף רע" עלתה בחזרה על הסוס ודהרה לעבר הפינאלה. 

יש אמנם כמה חריקות, אותן אציין:
1. עדיין אין רו? שני פרקים ברצף? מה נהיה?
2. זה לא לחלוטין אמין בעיניי שיאנסי נשאר אבל מניח שזה מתקשר יפה לאזהרה של אבא שלו. זה, במקביל, לא לחלוטין אמין שבאותו רגע רוזה מציבה לו אולטימטום.
3. ציר הזמנים שונה לחלוטין בין בוני (אני מניח שהיא עוד לא קיבלה את העונש במשפט אלא רק במעצר, ועדיין) שם נראה שעוברים ימים ובין חברינו על האי שם נראה שעוברות שעות אם לא דקות.
4. אני מרגיש שאפילו ניק ואיב היו יודעים לא להוציא את החכה מהגוף שלו.
5. אני חושב שאפילו באי קטן כזה יהיה רופא כלשהו או סמכות רפואית אחרת. אולי יש ואיב וניק לא יודעים עליה, אבל אג לא היה יכול לספר להם? אני מקבל את הרעיון שהם בפאניקה ושוגים, אבל הסדרה קצת מנסה לצייר תמונה כאילו פשוט באמת אין רופא.

זהו. כל שאר הפרק מצליח להפתיע תוך כדי שמירה על המאפיינים של הדמויות גם בנסיבות מלחיצות. למשל, כן – איב אוהבת את הכלב הזה מאוד ולא רוצה מיידית שהוא ימות, אבל גם אדם רציונלי ודי מנייאק אז גם היא מבינה שבסדר יאללה נקנה כלב חדש. או כן, נו, רוזה היא אדם די מוצלח שיכולה להתמודד במצבים כאלה ואחרים. 

בעצם, במרק הדמויות שהוא האי הקטן הזה, רק נוויל קצת נתקע כבחור חביב ותו לא. כאילו, כן, הוא לכאורה זה שזימן את הסופה הזאת מלכתחילה והוא, אה, דוקר את ניק עם חכה – אבל אין לו איזה פגם אישיותי שהוא צריך לעבור, אולי חוץ מהודאה ברגשות שלו כלפי דריגס כדי שיהיה את האיחוד הרגשי הבאמת מרגש של העונה. 

אם כבר איחוד – המהפך של גרייסי חזרה למלכת הדרקון אמנם צפוי וקצת כפוי (כשאמא שלך חוזרת מהקבר להגיד לך להיות מלכת הדרקון, את נהיית מלכת הדרקון) אבל הוא אפוי בדיוק במידה הנכונה. אחרי כמה פרקים של פקפוק בעצמה, ניסיון להתמסר לתאוות הבצע ולמכור את נשמתה, היא מרגישה שהעולם לא מאפשר לה את האנוכיות שהיא רוצה לעצמה וחוזרת לתפקיד. מה שמהווה חדשות ממש מעפנות לאיב, שרק באה לחפש קצת משככי כאבים. 

אם יש אולי בעיה מהותית עם הפרק, זה שהוא נגמר כשהוא מוטה קצת יותר מדי נגד הנבלים שלנו: אג עם כדור ברגל, ניק מדמם לאיטו בבית, ואיב מתרוצצת באי שבו אין לה חברים. לעומת זאת, רוזה חזרה הביתה בביטחה, נוויל בסבבה בבית שלו, מלכת הדרקון בדרכה לעשות אלוהים יודעים מה – אולי אני טועה (אני די בטוח שסיכום הביקורת מתגלגלת הזאת יכול להיות "יהונתן טועה בנוגע לכיוון שהסדרה תיקח בפרק הבא") אבל יחסית לסדרת מתח, יש מעט מאוד מתח בנוגע לכיוון הכללי של פרק הסיום. 

מצד שני, כמי שבא לסדרה בשביל הדמויות והדיאלוגים, למי אכפת. פרק תשע היה תצוגה של הדברים הטובים בסדרה: שנינויות, אנשים חמודים במצבי לחץ ואמונה בשיחה טובה וכנה. יאללה לפרק האחרון.

הערות אקראיות
– כל הכבוד למר טייס שבהיעדר רו, מהווה את דמות המשנה החמודה והתומכת של הפרק.
– ההפיכה האיטית של רוזה ליאנסי והדיאלוג על זה שכנראה מבינים שהם חיים הוא כנראה שיא הפרק. 

פרק 10: אנחנו בעסק של יצירת זכרונות

הסיום של "קוף רע" היה צריך לעשות שני דברים: לסגור את הסיפור של איב וניק סטריפלינג והאי הקטן ולתת לי תמריץ לראות את העונה השנייה, אם תבוא. באופן מפתיע, בעוד שהביצוע שלו בחלק הראשון היה "סבבה ביותר אם כי לא בלי בעיות", התשובה לשאלה השנייה היא עדיין חיובית. יש לזה סיבה, אבל בואו נתחיל מהפרק עצמו. 

וככה, ברגע אחד, מלכת הדרקון מתה. 

צריך להגיד, זה לא מוות לא מוצדק – מלכת הדרקון הייתה יכולה לעזור לאנשי האי ובחרה שלא, ומוות זה אולי עונש מוגזם מעט, אבל לכל הפחות הסדרה נתנה לה את כל הפתיח בשביל שאנחנו והדמויות החשובות לה יוכלו להיפרד ממנה והכי חשוב – היא תוכל להיפרד מהן. 

אבל המוות של מלכת הדרקון גם חוזר למה שכתבתי בסוף הביקורת הקודמת של משחק סביב השאלה של המתח. לא רק שמלכת הדרקון מתה, היא גם עצרה את הסערה שהיא עצמה זימנה. ומה שהיה נראה כמו מסלול בטוח להבסה של הסטריפלינגים נהיה מגומגם יותר – וזה לא עוזר שקלספרס הטייס לא יודע לסתום את הפה שלו. 

בהתחשב בכך שנוויל ויאנסי איתנו עוד מתחילת הסדרה, היה משהו מרענן בלגלות את הצימוד ביניהם בלי תיווך בפעם הראשונה. הוא עובד – באמת שלוינס ווהן יש כימיה עם כל שחקן בקאסט עד כה – אבל קשה שלא להרגיש החמצה שבפרק האחרון שאמור להיות ההתנגשות של כולם אנחנו בעצם לא ממשיכים משהו אלא קצת מתחילים מחדש. 

בכל מקרה, ניק "רואה דברים באופן ברור" כך אומר הקריין, והציפייה היא שזה יתרגם לכך שהוא, לא יודע, יפטר מאיב, אבל לא – סתם יש לו תוכנית כללית לעוף לאירופה. חבל, כי כאשר הוא לא נפטר מאיב, איב מחליטה להיפטר ממנו: והרי איך הוא ידאג לה בלי רגליים? ביי ניק, היית אדם שנרצח על ידי זוגתו באופן נמנע לחלוטין בשלל צמתים בחיים שלך.

בשלב הזה מגיע הרגע האחרון הגדול של איב נגד יאנסי – יאנסי נאחז בחבל של היאכטה שאיב משיטה, איב נוסעת ויאנסי צריך ללמוד לשחרר. זה טיפה על הצד המילולי מדי כל העסק, ואני יודע אמנם להצביע על המקומות בהן הסדרה בנתה את יאנסי כפדנט שלא יכול לשחרר, ועדיין משהו באותו רגע באותה החלטה הרגיש, כמו שאומרים בסדרה, לא ממש כמו ניצחון. 

וכך אנחנו הולכים אל האפילוג שמרגיש, יש לציין, מבולגן מאוד. לסדרה היו הרבה כדורים באוויר אבל בגלל שהיא התעקשה לשמור את רובם באוויר עד הרגע האחרון, היא צריכה לעשות הרבה נפנופי ידיים כדי להנחית אותם, ואז בעצם להרים שוב חלק, ולהוריד, וחלק מהסיפורים נפגמים קלות בשל כך, וחלק זוכים ב"אה נכון, הדמויות הללו". המוות של איב סטריפלינג, עם זאת, עדיין היה מאוד מספק. 

אבל אם האפילוג השאיר טעם של "מישהו מוכן להתפקס פה על משהו?", הרי שהסצנה האחרונה האחרונה הזכירה לי למה אני כה אוהב את הסדרה והתשובה היא: רו. או יותר נכון, מה שרו מייצג – סדרה על יאנסי עושה דברים סוג-של משטרתיים, כשרו שם כמנטור חצי מאוכזב. ברור לי לחלוטין למה הסדרה התמקדה בסיפור של רוזה ויאנסי (עוד סיפור שאני ראיתי איך הוא נבנה ועדיין הסיום שלו הרגיש חפוז) ולא רו ויאנסי, ועדיין ההבטחה (סוג של) שבעונה הבאה רו יהיה איתנו מספיקה כדי לגרום לי להתעניין בה. 

כך או כך, היה כיף. 

הערות אקראיות

• האפילוג הכי חשוב: דריגס ונוויל חוזרים יחד 3> 3> 
• מאיפה לעזאזל הגיע הציוות של קלספרס ואחות של רוזה ולמה נראה לסדרה שעצם זה ששניהם מדברים הרבה מספיק כדי להיות זוגיות גדולה ולמה כל הנשים במשפחה של רוזה יוצאות עם גברים לבנים בני אלפיים מה נסגר?
• האם בסוף באמת קרה משהו עם דמותו של אג? מלכת הדרקון אמרה משהו על מצפון אבל לא ניתנה לו אף הזדמנות אמיתית להוכיח את זה, ואלא אם עונה שנייה כלשהי תחזור לאי הזה שוב (מה שיהיה צירוף מקרים מאוד גדול) מתי אנחנו כצופים נראה את המצפון הזה?
• אז בעצם כל הזמן הזה הסדרה הייתה תעמולה נגד גזרים קטנים?
• עד שהתרגלתי לקריין, אני מודה שהוא כשל בתפקידו ברגעים האחרונים. אם כי ההערה שלו על כך שאיב מאשימה את ניק על הפציעה בבוהן הייתה תוספת נהדרת. 
• אני, בפרק 7: "בתקווה שהפעם הבאה שנפגוש אותו תהיה בעבודה החדשה שלו: עובד בבולשת." ובכן, 3>.