ביקורת: שיער רע

"שיער רע" נשמע כמו בדיחה: סרט אימה על שיער קטלני? נגמרו להם הרעיונות שם בהוליווד, מה אני אגיד. הטריילר לא משנה את הרושם: שלל פאנצ'ים נזרקים לאוויר, ו-נו, שיער מרושע עושה דברים ששיער לא אמור לעשות. בקיצור, "שיער רע" נראה יותר כמו קומדיית אימה מאשר סרט שאמור להפחיד או להלחיץ. כאילו, שיער. הדבר הזה שיש לכם על הראש. מה יוצרי הסרט חשבו לעצמם, שהם יוכלו לרשום על הפוסטר "עושה לשיער מה שמלתעות עשה לכרישים" או משהו?

ובכן, כן.

"שיער רע" הוא סרט אימה מסוג שקשה למצוא בימינו. לא רק כי הוא סרט האימה הכי טוב של תקופתו, אלא כי הוא סרט האימה הראשון מזה זמן רב (שאני ראיתי, לפחות) שמרגיש פשוט כמו סרט אימה כהלכתו. למרות שהנושא שלו מעורר גיחוך, הסרט מתייחס לאימה ולרעיונות שלו ברצינות. ולמרות שמדובר בסרט של אמן אינדי מוערך (ג'סטין סימיאן, ההוא מ"אנשים לבנים יקרים", הסרט והסדרה), זה לא עוד "המכשפה" או "משהו עוקב אחרי" שמלאים בשוטים ארוכים אומנותיים שמראים ש"גם אימה יכולה להיות אומנות!", וזה אפילו לא סרט אימה מסחרי מודרני שמלא בהקפצות והבהלות כדי לחפות על תוכן לעוס ומוכר. במקום כל זה, הוא פשוט סרט אימה. זוכרים את אלה?

הסרט מספר על אנה, עוזרת הפקה צעירה בחברת טלוויזיה בסוף שנות השמונים בתאגיד שידור של מוזיקה. בהתאם לתקופה, הערוץ המרכזי של התאגיד הוא ערוץ הרוק שלהם, אבל בחברה הזאת מאמינים ב-Culture, הערוץ למוזיקה שחורה שבו עובדת אנה. המנהל החדש של הערוץ אף מבשר לעובדים שהוא משוכנע שיום אחד היפ הופ תהיה המוזיקה הדומיננטית ביותר "לא רק עבור שחורים, עבור כולם". בנוסף, הוא גם מפטר את הבוסית הישנה של אנה שהייתה בעלת דעה עצמאית מדי ומחליף אותה בזורה, דוגמנית צמרת בעלת ניסיון מועט בניהול ערוצים אבל עם שפע של ביטחון עצמי שמחפה על כך. כך למשל אחת ההחלטות הראשונות שלה היא לקצר את שם הערוץ ל"Cult" כדי למשוך קהל, אם כי זה לא השם הראשון שהייתי חושב עליו. גם לא השמונים ותשע. 

זורה מתחילה באופן מיידי בהיכרות עם המשרד (קרי, פיטורים מאסיביים), אבל אנה מצליחה לשכנע את זורה לקדם רעיון חדש בערוץ, אז זורה מוכנה לקדם אותה. כמובן, בתנאי שהיא תעשה משהו עם השיער שלה – שיער צריך להיות חלק וגולש, לא מתולתל ונפוח. אז אנה הולכת למספרה שזורה המליצה עליה ומקבלת תוספות שיער שבאות עם תכונות מיוחדות כמו "תודעה משלהן" ו"תאוות דם". 

במובן מסוים, "שיער רע" הוא רימייק ל"חנות קטנה ומטריפה": לוזר קטן מוצא משהו קסום שעוזר לו לעלות בסולם ההיררכיה החברתי, אבל במחיר של רצח ואלימות. אבל, כאמור, "שיער רע" הוא לא קומי. יש בו בדיחות, אבל הטון הוא לא "מה, שיער רצחני, חחחחח, אין דברים כאלה". 

מצד שני, הסרט נוצר ב-2020, והוא יודע שכדי לשכנע צופים ששיער יכול להיות מפלצת אימתנית ומסמרת שיער הוא צריך לעבוד קשה, אז "שיער רע" יוצא לעבוד: הוא מתחיל במיתולוגיה עמוקה שניכר בה שהיא יותר מניסיון סתמי להצדיק את נקודת המוצא של הסרט, ואז מפתח דמות ראשית שמצליחה להעביר את האימה שבקונספט אבל גם לייצג את הספקנות שיש לצופים ששומעים על שיער רשע שהורג אנשים, ובנוסף לכל זה – לא להיות דמות מטומטמת של סרט אימה שנמצאת בהלם חצי מהחיים שלה, פשוט כי ככה נוח לתסריטאי להרוג עוד כמה דמויות בזמן שהיא יושבת בבית ולא מבינה מה קורה. לא ולא, כאן הגיבורה מנסה אקטיבית להבין מה לעזאזל, אבל כשה"לעזאזל" הוא שיער רצחני, זה דורש הבנה עמוקה. 

אולי אתם חושבים שמפה אתם מבינים בערך מה הולך לקרות, אבל אני במקומכם לא הייתי לחלוטין משוכנע בזה. כי הן ברמת הסצנה והן ברמת התמטית, "שיער רע" יודע להפתיע ולשלוף שלל הפתעות מהכובע – כמו למשל סצנת המחזור ה… מקורית ביותר שראיתי מימיי. עברו כמה ימים ואני עדיין לא בטוח איך להתייחס אליה. אני לא בטוח שאני רוצה. 

בכלל, בעוד שכיאה לסרט אימה, "שיער רע" מעמיס גופות ומתאר שלל רציחות גרפיות, אולי החלק הכי מפתיע בנוגע לסרט הוא העובדה שהרבה מהאימה שלו היא לא העל טבעי, אלא הטבעי. הסצנה שבה מכניסים לאנה תוספות שיער היא הסצנה הכי מטרידה שראיתי השנה, נקודה. היא סצנה קשה, גרפית ומלחיצה. היא בבירור הסצנה הכי כואבת בסרט והיא מתארת דבר שנשים רבות עושות ביום יום מרצונן החופשי. גם הפחד של אנה מפיטורים והאימה שביחס של התעשייה לעובדים הזוטרים שלה הוא לא פעם מפחיד יותר מהשיער. במובן מסוים, מדובר בגאונות שבה הסרט מראה לנו את האימה בדברים שאנחנו מחשיבים לנורמליים. 

וכמובן, הפוליטיקה: אם לפני כמה עשורים "שיער רע" היה יכול להיות סרט גימיק ריק לחלוטין מתוכן, בימינו הטעונים פוליטית גם שיער הוא נושא לוויכוחים. שאלות על סטנדרט היופי המערבי אל מול השיער של מי שנראים קצת פחות אירופאיים וההשפעות על נשים שבוחרות לקחת צעדים לא פשוטים רק כדי להידמות לאותו מודל יופי עולות לדיון רחב, כמו גם השאלות על רידוד התרבות השחורה או הנגשתה ועוד ועוד. אבל היופי ב"שיער רע" הוא שבעוד שסרטים אחרים מזכירים שהאישי הוא פוליטי, ומציגים את המצוקות של הגיבורים שלהם כדרמה גדולה מהחיים בעלת משמעות רחבה, "שיער רע" מעדיף להגיד שהפוליטי הוא האישי, ולהראות את כל הנושאים, הרעיונות, המחלוקות והדעות דרך סיפורה של אנה. 

וכמובן, הוא עשוי נפלא: ג'סטין סימיאן מראה שוב בסרטו השני את מה שהוא כבר הראה בסרטו הראשון – הבן אדם הוא, ככל הנראה, היורש הטבעי של ספייק לי מבין המועמדים לתואר "היוצר הכי מוכשר שמערב פוליטיקה וקולנוע בדרך הכי מרתקת", והזליגה שלו למחוזות הז'אנריים לא מחלישה אף אחת מהחוזקות שלו. אלה לוריין בתפקיד הראשי היא נפלאה ותמיד מעוררת סימפטיה (אפילו כשהיא ו/או השיער שלה עושים דברים בלתי סבירים), ושלל השחקנים בתפקידי משנה (ונסה ויליאמס, ג'יי פרעה, לוורן קוקס, ג'יימס ואן דר ביק, בלייר אנדרווד, לינה ווית', יאאני קינג) עושים עבודה טובה, גם אם רובם בבירור קיבלו קצת פחות עם מה לעבוד. כמו למשל אשר (הזמר), שמופיע לסצנה שאני בטוח שהייתה מאוד משמעותית באיזושהי טיוטה של התסריט, אבל לא של הגרסה הסופית. 

למרות כל המחמאות שאני שופך עליו, כדאי לבוא ל"שיער רע" עם ציפיות נמוכות: על פי מדדי אינטרנט כאלה ואחרים, נראה שהסרט קולע בול, אבל רק עבור מחצית מהקהל – אלה שמעריכים את מה שיש בו ונותנים לו הזדמנות. אבל ייתכן בהחלט שתמצאו את עצמכם בצד השני, של אלה שציפו לקומדיית אימה וקיבלו משהו רציני יותר, או סתם פחות התחברו לכל הקונספט. עבורי, בכל אופן, "שיער רע" הוא קלאסיקת אימה ו/או קאלט בהתהוות, שראוי להערכה של מי שיצליחו לקבל את היופי שלו.