במקור: La Mala Educación
תסריט ובימוי: פדרו אלמדובר
שחקנים: פרנסיסקו בוירה, אלברטו פריירו, דניאל חימנז קאצ'ו, נאצ'ו פרז, ראול גרסיה פורניירו
לסרט החדש של אלמודובר הגעתי בחשש כבד. אחרי הכל, לא כל יום אני הולך לראות סרט של במאי שסרטו הלפני האחרון היה בעיני מושלם וסרטו האחרון כבר היה יצירת מופת. ב'הכל אודות אימא' ו'דבר אליה', אלמודובר התעדן והשתבח, כמו יין טוב, אבל מה הלאה? הרי באמנות, חזרה על אותו דבר, ולא משנה כמה הוא טוב, היא מתכון לאסון (כפי שתשמעו בכל ביקורת על סרט חדש של וודי אלן). במלים אחרות: פדרו, תחדש לי!
אז החדשות הטובות הן שפדרו מחדש. 'חינוך רע' ממש לא ממשיך בכיוון המעודן והציורי שלקח אלמודובר לאחרונה. הוא לא מתעסק באידאלים, אלא במציאות, ובפרט בילדותו של אלמודובר, שעברה עליו בבית ספר ופנימיה של הכנסיה הקתולית. הסרט מתחיל כאשר אנריקה, במאי סרטים מצליח ובן דמותו של אלמודובר עצמו, זוכה לביקור מפתיע של איגנסיו, חברו לספסל הלימודים בבית הספר הקתולי, שהפך לשחקן ושינה את שמו לאנחל. אנחל מגיש לאנריקה הסקפטי סיפור קצר פרי עטו המבוסס על חייהם בבית הספר, ומציע לעשות ממנו סרט. כשאנריקה מתחיל לקרוא נשאבת גם המצלמה אל תוך הסיפור, ואנחנו רואים את העלילה, או לפחות חלקים ממנה, דרך עיניו.
אמרנו מציאות? אז לא בדיוק. נראה שאלמודובר עבר קורס מזורז בבית הספר של צ'רלי קאופמן לערבובי מציאות ובדיון. לאורך חלקים שלמים מהסרט לא ברור האם מראים לנו את זכרונותיו של אנריקה מהחיים עם איגנסיו בבית הספר, את עלילת הסיפור שכתב איגנסיו, או משהו ביניהם. לחוסר הבהירות הזה נוספת גם עלילת משנה שבה מנסה איגנסיו לסחוט את הכומר מנולו, שלימד בבית הספר ונהג לשלוח אליו ידיים (בסיפור? באמת?). בהתחלה מתבלבלים, אבל אין לכם מה לרטון – אי הבהירויות המפוזרות לאורך הסרט מגיעות כולן לפתרון, גם אם לא בדרכים צפויות מראש.
העלילה המפורקת לא מפריעה לפדרו לעשות את הדברים שהוא טוב בהם, כמו למשל עיצוב דמויות. אנריקה, איגנסיו, הכומר מנולו, החברים והמלווים – כולם בנויים בקפידה, עם העדפות ושנאות קטנות, ונשארו חיים בזכרוני עוד הרבה אחרי הסרט, בין השאר בגלל צוות השחקנים המרשים. אמרתי "שחקנים", ולא סתם: אין בסרט כמעט אף דמות של אישה. כולם גברים, ויותר מזה – כולם גברים הומוסקסואליים. אז נכון, אלמודובר כבר עסק בקשר בין שני גברים ב'דבר אליה', אבל אז זה היה בתיווך של נשים. ב'חינוך רע' אין אפילו את התיווך הפאסיבי הזה.
אז מה, "הבמאי שאהב נשים" הפך פתאום ל"במאי שאוהב גברים"? ותיקי אלמודובר ישיבו ודאי שהומוסקסואליות וקוויריות מאז ומתמיד היו בשפע בסרטים של פדרו, והם כמובן צודקים. אבל בסרט החדש לוקח אותו עולם, לראשונה, את המקום המרכזי. זה לא אומר שכל הסטרייטים יכולים לצאת עכשיו מהחדר – אלמודובר לא עושה פרסומת ל"מועדון הסרט הורוד", והנושאים שמעסיקים אותו (זיכרון, נאמנות, בגידה, אמנות) יכולים לדבר לכל אחד, גם אם אינו מעריך את הריבועים בבטן של השחקנים.
אז יש חדש בממלכה הספרדית, אמרתי לעצמי בסיפוק, והחשש אתו נכנסתי לקולנוע הלך והתפוגג. אבל עם התקדמות העלילה המורכבת, החל חשש נוסף, בלתי מוכר, להתעורר. כבר עבר חצי סרט – ציינתי לעצמי – ואני לא קרוב אפילו לבכות! עמוק לתוך הסרט, הבנתי את המהלכים המתוחכמים, את המעבר מהמציאות לייצוג וחזרה, את מה שאלמודובר רצה להגיד. לעומת זאת, המועקה הראשונית רק הלכה והתגברה. קול קטן ועצבני החל לצעוק: פדרו, תרגש אותי!
באופן מפתיע, בהתחשב בנושא האוטוביוגרפי, 'חינוך רע' הוא הסרט הראשון של אלמדובר שמדבר בעיקר אל השכל ולא אל הרגש. ההקבלות בין הדמויות מרתקות, המוטיבים הנוצריים מעניינים, ועל כל אלה אפשר לפתח דיונים אינטלקטואליים אינסופיים. אבל כשיצאתי מ'דבר אליה', למשל, לא חשבתי על כל זה, אלא פשוט התרגשתי. ב'חינוך רע' זה לא קרה. גם לא בסוף הסרט. הסיפור לא הצליח, לפחות לא אצלי, לפרוט על מלוא קשת הרגשות, כפי שהייתי מצפה מרב אמן כאלמודובר.
מצד שני, ואולי בעצם מאותו צד, מי שלא התחבר עד היום למניפולציות הרגשיות של אלמודובר עשוי דווקא ליהנות מ'חינוך רע'. הסרט עשוי היטב, העלילה המסובכת מתהדקת בטוויסטים מפתיעים, המשחק ללא דופי והצילום מקסים. זה לא סרטו המרגש ביותר של פדרו, אבל זה עדיין סרט שראוי להערצה, ולו בזכות ההתעקשות שלו שלא לנוח על זרי הדפנה, ולנסות שוב לעשות משהו חדש ואמיתי.
- אתר רשמי
- אתר ישראלי
- פדרו אלמודובר
- כמרים וניצול מיני
לא אהבתי.
ודווקא כאן, בהמשך לדיונים על סרטים אחרים, חשתי שהכל גימיק גדול. כי אם ניקח את הסיפור, ונהפוך את כל ההומוסקסואלים לסתם אנשים רגילים, גברים ונשים – נשאר עם סיפור רדוד ומשומש.
אז כן, יש לו מבנה מתוחכם, אבל גם אותו מבנה מתוחכם כבר משומש. וגם הוא לא ממש תורם שום דבר לסיפור.
מסכים לחלוטין
כמעט עם הכל, רק שאני מצאתי את פנייתו של הסרט "לשכל" משמעותית הרבה פחות מושכת – אולי גם אצלי זה נובע מכך שהשלכתי יותר מדי את יהבי על מניפולציות רגשיות מהנות. אכן יש טויסטים והקבלות בגוף העלילה וכביכול הרבה חומר לדסקוס של אחרי הסרט, אבל בלי הרגש כל אלו לא כל כך הצליחו לעניין אותי למען האמת.
חוק התשוקה
לא ראיתי את הסרט, אבל סתם הערה קטנה לכותב- לאלמודובר דוקא כן יש סרט שבו הומוסקסואלים הם במרכז, והוא נקרא 'חוק התשוקה' אם במקרה לא ראית, וזה סרט בעיניי, אחד מהמעולים שלו ובכלל
חוק התשוקה
אני לא בטוח אם ראיתי אותו (נדמה לי שדווקא כן), ואאל"ט יש בו (פרט להומוסקסואל בתפקיד הראשי) גם את הדמות של אחותו (או שאולי זה לא הסרט הזה? קצת מעורפל לי.) בכל מקרה, ייתכן שאתה צודק ואכן אלמודובר עסק בכך באחד מסרטיו הקודמים, והיה עלי לסייג קצת את האמירה שלי.
מי לא מעריך ריבועים בבטן, מי?
דווקא מעניין – סרט שכולו גברים, אחרי סרט שכולו נשים (הכל אודות אמא), שם גם גברים היו נשים.
הביקורת שלך נונין, הביאה לי חשק עז לצפות, ויש סיכוי רב שבעלי יסכים לבוא איתי, כי הוא מאוד אהב את שני הקודמים, בניגוד לשאר סרטים הוליוודים, שניסיתי לגרור אותו.
מי לא מעריך ריבועים בבטן? גברים סטרייטים, למשל
בכוונה לא כללתי את הנשים ברשימה הזו.
ובניתוח שעשית, דילגת על "דבר אליה" – סרט שהמרכז שלו הוא קשר בין שני גברים, אבל סביב אהבתם לנשים.
יפה אמרת,
(בקשר ל"דבר אליה") ולכן לא כללתי אותו. מה גם שאת "הכל אודות אמא" אהבתי יותר.
אפשר אולי לראות ב"דבר אליה" מעבר בין "הכל אודות אמא", שכולו על נשים, ובין "החינוך הרע", כולו על גברים.
אני דווקא כן בכיתי..
כל פעם שאיגניסיו הילד פתח את פיו ושר נחנקתי קשות….
כמו שציינת, הדמויות הולכות איתך אחרי שהסרט ניגמר. עברו שבועיים מאז שראיתי אותו והן עדיין איתי…
מה שכיפי הוא שאהבתי גם את הסרטים הקודמים (גם כאלה פחות מפורסמים) ואם עוקבים אחריהם לאט לאט, רואים כ"כ הרבה לינקים.. מהמם.
ועצוב…
איך לא התרגשת???
אחלה סרט
הסרט מקסים. הבימוי, זויות הצילום והערבוב של ההווה עם העתיד – מקסימים.
לכו לראות.
נותן חשק ללכת לסרט.
בדר"כ שקראתי את הביקורות והתגובות לסרטים שלא ראיתי(באתר הזה), לא היה לי חשק ללכת לצפות בסרט, אבל הביקורת והתגובות של הסרט הזה גרמו לי לרצות ללכת לקולנוע, הסרט נשמע מעניין.
אפרופו קאופמן...
הוא עלה לי לראש עם "אדפטציה" שלו ברגע שבקרדיטים שבפתיחה הקרדיט על כתיבה ובימוי ניתנו לדמות. זה מאוד משך את עיני כי חשבתי שאולי הגעתי לסרט בהפקת אלמודובר ולא בבימויו ורק השתמשו בשם של אלמודובר למשיכת קהל. וכמובן, בגלל התענוג הויזואלי שמתחיל כבר בכתוביות, שגורם לי לשים לב אליהן.
ניטפוק:
כן, עבר כבר הרבה זמן מאז שכתבת את התגובה, אבל שיעשע אותי לגלות שטעות מצידך גרמה לך כזו הנאה. הקרדיט על כתיבה ובימוי דווקא ניתנו לאלמדובר, אלא ששניה לאחר מכן יש קלוז אפ על כרזת סרט של אנריקה התלויה במשרד שלו ועליה כתוב "נכתב ובוים ע"י אנריקה גודד".
יכול להיות שהתבלבלתי,
אני לא זוכרת, זה היה מזמן (אשים לב בפעם הבאה שאצפה בסרט), אבל גם אם זה נכון – הם עשו את זה ממש יפה (ואני אפילו קצת יותר מעריכה את מי שזה לא יהיה שעשה את זה), כי כל הפתיח הוא כיתובים בצורת כרזות קולנוע שכאלה, כך שהקרדיט של הדמות נראה אמיתי.
מיוחד ואלמודוברי, נכון.אבל למה לעזאזל התכוון המשורר?
וזה בדיוק מה שחסר לי בכל התגובות כאן.לטעמי הסרט כלל סגנון ואווירה וטוב, גם עלילה, אבל מה מעבר לזה? אשמח לקבל תגובות.
התענגנו על כל רגע
והתרגשנו
אנחנו זוג סטראייטים שאמוציונאלית אוהבים גאייז
ולבסוף, צדק זה אשר אמר (בתגובות פה ממקודם) שהדמויות נשארות איתך לאורך זמן כאילו קיבלת אותן במתנה מבית היוצר
מישהו שם אוהב אותנו הצופים בחזרה ובגלוי!
נורא אהבתי את הסרט
"חינוך רע" הוא סרט מובהק של אלמודובר. זה ברור מכותרות הפתיחה. אל תצפו למלודרמה העדינה והמרגשת של שני הסרטים הקודמים, אם כי לא חסרות אמוציות גם כאן. ולמרות ש"חינוך" פחות משחק על בלוטות הדמע, כל שאר האלמנטים האלמודובריים נמצאים שם (הופעות משובחות של צוות השחקנים, צילום יפהפה ומעברים סינמטיים מקוריים ומדהימים, מוזיקה מרגשת (moon river, איזה יופי)). הפעם מדובר בסרט אפל, מרתק, מסחרר, רב שכבות ועשוי היטב. סרט לכל מי שאוהב קולנוע כצורת אמנות ולא רק כדרך להעביר סיפור (זה נשמע פלצני קצת, אבל זה פשוט נכון.
אני מתענג על הפסקול בימים אלו ומתכוון לראות את הסרט שוב בהזדמנות הראשונה, כי אין לי ספק שיש עוד מה לגלות.
ובקשת עזרה: אני מחפש את המילים בספרדית לשני השירים ששר הילד איגנסיו – Moon River ו-Jardinero Torna A Surriento. חיפושיי המקיפים בגוגל העלו חרס, אולי מכאן תבוא הישועה…
אלמודובר: האוסף
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=30205&blogcode=859106
אוסף אלמודוברי שכולל גם שירים מ"חינוך רע", בכתובת שלמעלה. למתעניינים.
ראיתי, אהבתי והדמויות עדיין נשארו איתי.
רק משהו קטן, לשחקנים אין ממש ריבועים בבטן, והשחקן ששיחק את חואן דומה לגרסה גברית של ג'וליה רוברטס. או למוחמד עטייה למי שמתעניין בתרבות שכנותינו הערביות.
דעתי על הסרט:
השדיים של איגנסיו באמת יפים.
סרט בסדר, אבל לא מה שציפיתי. ציפיתי שהוא ייגע בי יותר מזה. וכמו שאמרו לפני, אם היו מחליפים את חצי מהדמויות בנשים היה יוצא לנו סיפור רגיל. אני אצטרך לראות את שאר סרטיו של אלמודובר כדי להעריך אותו יותר, אבל בהחלט נראה כי הוא מבין בעבודתו. ואגב,
הייתי שמחה אם הכותב היה מרחיב על המוטיביים הנוצריים וההקבלות בין הדמויות, ולא רק מציין את קיומם.
דרך אגב, הושפעתי כל כך מהסרט, עד שבלילה חלמתי על חואן(אנחל). אהבתי את האיפוק, ועל חוסר גירוי מפלס הדמע בעיני. העלילה מרתקת, המעברים בין המציאות לסרט מפתיעים ומרהיבים! מומלץ בחום.
סרט אלמודברי טוב
אהבתי את הסרט, רק שצריך להיות במוד המתאים בשביל אלמודובר. והיתה לי בעיה עם הפרובוקטיביות-היא היתה מוגזמת בעיניי, העירום לאו דווקא היה הכרחי וניתן היה לקצץ ממנו (טיפ לגאל גרסיה: יקירי-אתה נראה טוב דייך עם בגדים, לא חובה להוריד אותם)
מעבר לכך-סרט מפתיע, לא צפוי , מעניין ומשוחק נפלא, בעיקר בניית הדמויות השונות והמשונות שמגלם ברנאל. שיגיע לארץ!