בחורים רעים 2

מאת
שוקו
– פורסם ב 27 בספטמבר 2003Posted in: ביקורות

במקור: Bad Boys II
במאי: מייקל ביי
תסריט: רון שלטון, ג'רי סטאל
שחקנים: וויל סמית', מרטין
לורנס, ג'ו פנטוליאנו, גבריאל
יוניון

במילה אחת: מופרך. בשתי מילים: מופרך לאללה. ב-5 מילים, פסיק וסימן קריאה: מופרך לאללה, אבל איזה מגניב!

'בחורים רעים 2' הוא סרט ההמשך ל'בחורים רעים', סרט אקשן חביב מ-95' בהשתתפות מרטין לורנס, לפני ימיו כמאמא גדולה וויל סמית', שעדין לא ידע מה בא אחרי היום השני. שניהם היו באותה תקופה מפורסמים בעיקר בתור כוכבי סדרות טלוויזיה הנושאות את שמם (נו בסדר, ויל סמית' גם שחרר איזה ראפ או שנים, משהו על לשקשק בית). בתור מי שהמתין אז בסבלנות להגעת הסרט לערוץ סרטים כלשהו וצפה בו במסך הקטן, לא התלהבתי יותר מדי, אבל בארה"ב, ובקהילת החברים שלי דאז, חשבו אחרת. הסרט נחשב הצלחה גדולה, במיוחד בהתחשב בתקציבו הזעום יחסית (שיכל לממן רק 6000-5000 קליפים בערוץ 24).

שמונה שנים עברו עד שמישהו בהוליווד נזכר שאפשר להוסיף לסרט 5 ליטר הורמון גדילה, קצת חנון ליקוויד, להוסיף לטייטל את הספרה 2 ולהרוויח עוד המון כסף. התקבצו להם הנפשות היוצרות, מייקל ביי (במאי הסרט הקודם) וג'רי ברוקהיימר (המפיק), קראו לסמית' ולורנס, שברו כמה קופות חיסכון ויצרו מפלצת אקשן.

למי שלא זוכר/מכיר, וויל סמית' ומרטין לורנס הם מייק לאורי ומרקוס ברנט (בהתאמה), שני שוטרים במשטרת מיאמי. מייק הוא אבטיפוס המגניבות, הצד המל גיבסוני של הצמד – עשיר, נראה טוב בכל עשרות התלבושות שלו בסרט, אתלטי, פטיש אויר בצורת שוטר. מרקוס הוא הדני גלובר, רק בלי הקטע של להיות זקן מדי בשביל הצואה הזו – איש משפחה המהווה ברוב הסרט יותר אתנחתא קומית מאשר לוחם בפשע, ואת רוב הסרט הוא מעביר בין דחקות ומריבות עם השותף שלו לבין לצרוח בהיסטריה מצד הנוסע של המכונית. בסרט הזה מצטרפת לצמד המוכר צלע נשית, הצלע הרנה רוסואית אם תרצו, בדמותה של סידני, אחותו של מרקוס (גבריאל יוניון, 'מעודדות צמודות'). סידני היא אשת חוק בפני עצמה, ומה שאחיה לא יודע זה שיש לה קטע רומנטי עם מייק (אני כבר יכול לראות את התסריטאי המרוצה, המסמן "V" קטן במשבצות הבייב והקונפליקט-בין-שותפים, ואולי אפילו במשבצת האישה העצמאית).

עלילת הסרט הנוכחי, כמו בסרט הראשון, זניחה למדי: משהו עם סוחרי סמים, נשים שנראות טוב בביקיני ומרדפי מכוניות. הרבה מרדפי מכוניות. מסתבר שיוצרי הסרט הצליחו לתמצת את נפשו המורכבת של חובב האקשן הממוצע לאמרה אחת קצרה: כל המרבה הרי זה משובח. תנו לו שני שוטרים שיכולים לגרום לדאונטאון מיאמי להפוך למחנה פליטים ג'נין תוך 5 דקות, הוסיפו עירום נשי וקצת בדיחות (חס וחלילה, לא מורכבות מדי) והוא מרוצה. כל מנגנוני הסיספונד בעולם לא יעמדו בסרט הזה, שאורכו כשעתיים וחצי (תהיתי באמת למה סינמה סיטי עשו הפסקה רק אחרי שעה ועשרים), אבל זה לא משנה. לא כל עוד יש מספיק פיצוצים, התנגשויות, תימרות עשן וקצת סטיגמות נלעגות (זוכרים את הקוסמונאוט "This is Russian space station" מ'ארמגדון'? ביי וברוקהיימר הביאו אותו בשביל הקטע) יהיה בסדר, אומרים יוצרי הסרט. והם צודקים.

"אז", שואל חובב האקשן הממוצע, "אתה רוצה לרמוז שכדי לגרום לי ליהנות מסרט צריך לשפוך עליו ים של כסף? אני אולי ממוצע, אבל אני לא למכירה!".
נראה באמת שיש פה עוד משהו. הדבר הזה שמשדרג סרט אקשן סתמי לכיפי כל כך. הומור, למשל.

כאמור, השוטר מייק הוא התגלמות הקוליות, כך שהבדיחות בסרט היו בעיקר על חשבון דמותו של מרטין לורנס: הבריכה של מרקוס נהרסת והוא נשפך אל מימי מפרץ מיאמי, מרקוס לוקח בטעות סמים, מרקוס "מתוודה" מול מצלמות על היותו הצד הפאסיבי במערכת יחסים הומוסקסואלית – כאלה מין צחוקים. לא משהו מיוחד.
אבל הקטעים הבאמת מצחיקים היו רוב קטעי האקשן בסרט. אלו הזכירו לי את הפתיחה של גולדממבר – הקטע בו אוסטין פאוארס (בגילומו המשכנע של טום קרוז, כמובן) מבצע סלטה עם האופנוע מעל המכונית של הרעים תוך ירי בשני מקלעי עוזי – אקשן לא מציאותי, לא הגיוני ומאוד מבדר ומשעשע. האולם נקרע מצחוק כשויל סמית' מצא בכל פעם מחדש רכב מגניב אחר להרוס, או שלף בזוקה מהכיס הקטן של הג'ינס או כבש את לבנון (נחשו איזה דוגמא המצאתי?).

אם כך, ההומור סביר, אבל לא הוא מרכיב הקסמים שסוחב את הסרט. אולי זה בכלל משהו הרבה יותר בנאלי – מבנה הסרט. הוא אולי פשוט, אבל הוא גרם לי לשכוח שהשלפוחית שלי מתקשה לקבל 6 ליטרים של קולה: הסרט בנוי ממספר קליימקסים ברצף עולה, כל קטע אקשן מתעלה על הקודם לו מבחינת רושם, גודל והרס, וכך נשמר מתח הצפיה אצל הקהל הלא חושד. שיאו של האקשן מגיע כמובן לקראת סופו של הסרט, ובואו פשוט נאמר שמבצע אנטבה קטן על שוטרים מפלורידה.

אז אולי זה קצת מפריע שהסרט נעשה בשיטת ה-"לפעמים המרק זה רק תירוץ", ונראה שהתסריטאים קיבלו רשימת אפקטים יחד עם הוראה לחבר את הנקודות, אבל ברגע ששוכחים מהדבר המציק הזה שנקרא רצף עלילה, הכל הולך יופי. כדברי השיר: "לא רוצה עוד היצ'קוק, אני כבר לא יכול, תנו לי תנו לי רוקנרול".

תגיות: