במהלך שנות העשרה התפתחה אצלי סוג של "תסמונת": התחלתי לראות דברים בזמן האזנה למוזיקה. אני לא מדבר על סינסתזיה או סמי הזיה כאלה ואחרים. זה משהו ששילב לא שני חושים, אלא שני דברים שאני מאוד אוהב – קולנוע ומוזיקה. בכל פעם שאני מקשיב לשיר מסויים, נוצרת לי בדמיון סצינה קולנועית שהוא יכול להתנגן ברקע שלה. זה לא רק לחשוב "וואו, השיר הזה הולך ממש טוב עם סצינת קרב חרבות", אלא ממש לדמיין את זוויות הצילום, הכוריאוגרפיה, העריכה. הנחתי שאני כנראה לא היחיד שעושה את זה, וגיליתי שיש לפחות עוד מישהו אחד שחולק את צורת המחשבה הזאת: הבמאי והתסריטאי האהוב עלי, אדגר רייט.
קשה לי להישאר אובייקטיבי בכתיבה על אדגר רייט. פרט למערבון שהוא עשה בגיל צעיר, צפיתי בכל אחד מן הסרטים שלו מספר דו-ספרתי של פעמים, ואני ממקם כל אחד מהם כמה רמות מעל שאר הסרטים שאני אוהב. "סקוט פילגרים" הוא הסרט האהוב עלי. הפילמוגרפיה של רייט אולי קצרה מאוד יחסית להרבה במאים ותיקים ומוכרים יותר, אבל כל סרט שלו פשוט נוטף מאהבה עצומה לקולנוע כמו טילון קורנטו שנמס בשמש. תשומת הלב שלו לפרטים הכי קטנים ראויה להערצה. אולי אם היו מלמדים אותו באקדמיה הייתי נשאר שם עוד קצת.
על העמוד הראשון בתסריט של "בייבי דרייבר" רייט כתב "כל סצינה בסרט הזה מונעת על ידי מוזיקה", וזה משפט שנכון בכמה מובנים. "בייבי דרייבר" הוא, ככל הידוע לי, סרט השודים המוזיקלי הראשון. לא במובן שהדמויות פורצות בשירה ספונטנית מדי פעם או שיש שימוש באפקטים ממוחשבים כדי לגרום לשני כלי רכב לרקוד טנגו. הסרט מלא בשירים שונים ומגוונים, אבל הם לא סתם מתנגנים ברקע אלא זזים בהרמוניה עם מה שקורה על המסך. כל במאי יכול לצלם סצינת קרב יריות ובעריכה לזרוק את השיר "טקילה" ברקע. אבל זה סרט של אדגר רייט, ולכן כל פליטת קליע וכל החלפת מחסנית מתרחשים בסנכרון מושלם עם צלילי השיר. זה הדבר הכי קרוב שחוויתי ל"לראות מנגינה", וזה מופלא.
בייבי (אנסל אלגורט) הוא נהג שודים צעיר ומהיר, אבל בכלל לא עצבני. למעשה, הוא רגוע ושקט במידה לא טבעית כמעט, ומסתובב עם אוזניות כמעט בכל רגע נתון. הסיבה להאזנה האובססיבית של בייבי למוזיקה היא שהוא סובל מטינטון – רעש רצוף של צלצול באזניים – והשירים עוזרים לו להתמודד עם זה. הוא עובד בשביל דוק (קווין ספייסי, באחד מתפקידיו הקווין ספייסיים ביותר), פושע שמתכנן שודים ומארגן צוותים שיבצעו אותם. לאחר שהוא מתחיל מערכת יחסים עם מלצרית (לילי ג'יימס), בייבי מחליט להשאיר את חיי הפשע מאחור, אך דוק קורא לו לג'וב אחד אחרון, ואיכשהו נראה שססטיסטית, דווקא הג'ובים האלה נוטים תמיד להסתבך.
אם העלילה הזאת נשמעת לכם גנרית ביותר זה כי היא אכן כזאת. הפעם רייט לא בא לעשות פארודיה ולצחוק על הז'אנר. הסרט גם לא גדוש באפקטים ויזואלים כמו "סקוט פילגרים". מתחת לגימיק המוזיקלי של הסרט והעריכה המסוגננת שרייט מזוהה איתה, זה פשוט סרט שודים סטנדרטי למדי. וזה חבל, כי לסרטיו האחרים של רייט, מתחת לכל הסטייל, היו גם תסריטים חכמים עם כל מיני שורות ובדיחות שאת משמעותן אפשר להבין רק בצפייה שנייה או שלישית. זה כנראה האספקט הכי מאכזב של הסרט. לא כי הסרט עצמו רע, אלא כי זה סרט של אדגר רייט וציפיתי לקצת יותר.
קשה לבוא בטענות לסרט שבבירור נעשה קודם כל מאהבה עזה למוזיקה והרצון לשלב אותה בסרט בצורה מיוחדת. אולי זה כל מה שרייט רצה לעשות, בלי להתחכם יותר מדי עם הסיפור והאפקטים. במשימה הזאת הוא לחלוטין הצליח: סצינות המרדפים כיפיות ביותר, והן מבוימות וערוכות באופן מדויק ויצירתי. התיאום עם השירים ברקע רק מעלה את הרמה שלהן עוד יותר. פתאום כל המרדפים האלה בסרטי "מהיר ועצבני" נראים חובבנים למדי.
ובכל זאת, למרות כל הסטייל והמוזיקה וכמה הופעות טובות (ג'יימי פוקס, בתפקיד חלק מצוות השודדים, גונב בקלות כל סצינה בה הוא מופיע), אי אפשר להתעלם מכך ש"בייבי דרייבר" הוא הסרט הכי "הוליוודי" של רייט, עם עלילה סטנדרטית. רייט קצת אכזב אותי הפעם, וזה בלי ספק החלש ביותר מבין סרטיו המוכרים. אבל גם סרט חלש של אדגר רייט הוא בקלות הדבר הכי מגניב שאפשר לראות על מסך גדול עכשיו. "לה לה לנד" אולי החזיר לאופנה את המיוזיקלס, אבל בניגוד אליו, "בייבי דרייבר" הוא סרט מוזיקלי שבו אף אחד לא צריך לשיר או לרקוד. רק לשים אזניות ולנהוג.
כיף לראות שיש לפחות עוד שניים עם האובססיה הזאת
לרקימת סצינות בראש על פי קטע מוזיקלי כלשהו. למעשה יש לי רשימה שלמה של רעיונות כאלה, חלקן ממש משולבות באיזה "פרוייקט" קונקרטי שאני מנסה לכתוב אבל רובן הם סתם רעיונות כאלה לסצינות בודדות שיום אחד צריך למצוא תירוץ לשלב אותן בעלילה כלשהי. אני אשתף פה כמה דוגמאות, אבל זה לא משהו שהייתי עושה אם לא הייתי מצפה שאחרים גם ייספרו פה על רעיונות שלהם לדברים דומים. תזרמו חבר'ה.
* סצינת שיא של סרט ובו דמות כלשהי מנסה לעבור בצ'קפוינט על גבול מדיני כדי להימלט למדינה השכנה, לחופש, תוך כדי שהיא תחת מסווה מאולתר, והמתח בסצינה הוא האם היא תצליח לעשות את זה בלי שהבודקים במחסום ייעלו עליה או לא. כשבסוף למרות כל הלחץ הדמות מצליחה לעבור את המעבר בשלום מתחיל להתנגן No Quarter של לד זפלין תוך כדי שהדמות מפנימה לאט לאט שאחרי כל מה שהיא עברה היא סוף סוף חופשייה, וכשהגיטרה של ג'ימי פייג' נסת חותכים לקרדיטים
* מונטאז' Lock-N'-Load בו יחידת כוחות מיוחדים כלשהי עולה על ציוד מלא ויוצאת לפעולה במסוק, הכל בהילוך איטי וברקע Reise Reise של רמשטיין
* קרב יריות כאוטי ולא ממוקד + שייקי קאם עם הפתיחה (תחילת הדיר עד :0:26) "בכיף" של אינפקציה בלופים
* נכנס לטריטוריות מעורפלות: סצינה של מעין הארה או התגלות כלשהי שדמות כלשהי חווה עם עצמה (על רקע רומנטי כנראה) ומלווה ב-Just a Man של פיית' נו מור
* אפרופו ערפל, צריך באופן כללי סרט אימה אבל כזה שפחות מפחיד ויותר מדכא ומוציא לך את האושר מהנשמה, ומה יותר מתאים לכך מאופת' ספציפית עם שירים כמו Blackwater Park ו-The Lepper Affinity שהריפים שלהם הם סוג של דני אלפמן עם דיפרסיה עמוקה
* זה אומנם מעורפל לאללה, אבל נראה לי ש"שקר החן, הבל היופי" יכול להתאים טוב בתור שיר סיום של סרט
הו, יש לי הרבה
בפוסט ה-100 בעמוד שלי בפייסבוק פרסמתי רשימה שלמה של רעיונות כאלה שהיו לי בראש. מאז התווספו עוד, מן הסתם. חלק ממש אקראיים, אבל הייתי צעיר וצריך את הכסף. או משהו.
כמה דוגמאות:
– סרט שנפתח בסצינת מרדף רגלי כשכבר בלוגואים מתחיל להתנגן Helicopter של בלוק פארטי (אפשרות שנייה שחשבתי עליה זה Immigrant Song, ולהגנתי חשבתי על זה לראשונה לפני שהיה לד זפלין בכל טריילר שלישי!)
– עוד משהו שתמיד רציתי לעשות זו סצינה של פשיטה משטרתית על בית (נגיד מאורת סמים או משהו) לצלילי Black Betty של ראם ג'אם, כשהשוטרים מתפצלים בין החדרים והמצלמה חדר-חדר בוואן שוט ארוך.
– לצערי זה אף פעם לא יקרה אבל In For the Kill של La Roux הוא לדעתי שיר מושלם לפתיח של בונד.
– והשיר I'm Not Your Toy שלהם יכול להיות מגניב בקטע כזה שגבר ואישה מתארגנים לדייט וזה כל הזמן קופץ ביניהם בעריכה.
אז כן, כל השאר בפוסט, וכאמור מאז עלו לי עוד הרבה רעיונות נוספים, זה קורה כמעט עם כל שיר חדש שאני מגלה. ונחמד לגלות עוד אנשים שעושים את זה :) (מכוון גם לבחור שהגיב למטה).
האחד שלי
משום מה תמיד חשבתי על מישהי שמנסה להכין עוגה וממש לא מצליחה ואז מתחילה לפזר קמח בעצבים בהילוך איטי, לצלילי just של רדיוהד.
AMVs
כל הדיון הזה (וגם הביקורת) הזכירו לי נורא את אחד מבילויי האינטרנט העיקריים של נעוריי: AMV (ראשי תיבות של Anime Music Videos שבעברית אין לזה ממש תרגום, למיטב ידיעתי). כמו שנשמע, מדובר באנשים שלוקחים סדרת אנימה, לוקחים שיר ויוצרים מהם קליפ חדש. ובחיי, שהקליפים היו כמעט מעבודות העריכה הכי מרשימות שראיתי בחיים שלי.
יריות שיושבות בדיוק על הביט, דיבוב דמויות כך שהן שרות בדיוק לפי המילים, סנכרון תמונות כך ששתי סדרות אחרות יושבות נהדר בפריים אחד וכל שאר אמצעים ויזואלים אחרים – מדובר באמנות שיוטיוב די הרג (או לפחות, לא הצלחתי למצוא עורכים נוספים שיוצרים דברים נהדרים) וכזאת שמצריכה לפחות נגיעה קלה באנימה כדי לאהוב אבל בין ים של קליפים גרועים של דרגון בול זי לצלילי לינקין פארק היו שם יצירות שמלוות אותי עד היום.
להלן חלק מהאהובים עליי שהצלחתי למצוא (ואחד נהדר שגיליתי בחיפוש)
שתי מילים: קוד מאנקי.
הקליפ הזה כל כך טוב שקצת קשה לדמיין שהאנימה לא היה במקור קשור אליו.
זה דווקא מעניין
אבל פחות מתאים לסרט מלחמה,שם עלולים לבקר את הבמאי עלכך שהוא מאכיל בכפית.
בסרט מודע לעצמו כמו דדפול זה יכול לעבוד מעניין,להיות אירוני
גמני גמני!
עושה רושם שיש קורלציה בין ההפרעה הזו לבין חובבי קולנוע
וזה אפילו די הגיוני…
גם לי יש את זה...
יצרתי בראש סרט מלחמה (בהיעדר שיוך מדויק יותר) שלם לצלילי twenty one pilots, וסצינת פתיחה של סרט התבגרות עם time to pretend.
וכמובן
סצינה שבה חייל עבר התמוטטות עצבים לצלילי "טודו בום", מה שלא רחוק מהמציאות שלי כרגע.
כל כך מזדהה עם ה״תסמונת״
והאמת שזה נשמע הדבר הכי טבעי בעולם לחובבי קולנוע. זה אפילו מעבר לשירים אצלי, יש סיטואציות רבות במהלך היום, גם כאלו רגילות ויומיומיות לחלוטין, שלפעמים אני מדמיין כיצד הייתי מצלם כחלק מסרט (קאטים מהירים בהכנת קפה לדוגמה – בבקשה שמישהו ימציא פטנט כזה).
לגבי שירים, יש שירים שלמים שאני ממש יכול ״לראות״ בזמן שאני שומע אותם. רובם שירי מטאל כאלו ואחרים, אז לרוב זו איזו התרחשות בומבסטית ודרמטית, לדוגמה – סצינת קרב ספינות לצלילי 1741 של Alestorm, או בחור המהרהר במחשבותיו בשעת לילה מאוחרת לצלילי Dawn Patrol של Megadeth, רגע לפני קבלת החלטה שתשנה את חייו.
לא נראה לי שדברים שמופיעים בטריילר נחשבים ספוילר.
(ל"ת)
אם כן אז סליחה
אולי פספסתי את זה בטריילרים.
זה בסדר,
שומרי הגלקסיה 2 סגרו את הפינה עם שיר אחד שמתאים לכל סרט שנוצר אי פעם![!:-P!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_tng.gif" alt="" width="" height="" />)
:
https://www.inverse.com/article/33497-guardians-galaxy-intro-meme-logan-star-wars-civil-war-john-wick
נסה לדמיין את הסצינות האהובות עליך תחת השפעת גראס
זה מטורף.
פופ.
בייבי דרייבר הוא אלבום הפופ שלהקת האינדי עושה אחרי כמה אלבומים מוערכים על-ידי המבקרים וסיבוב הופעות או שניים שגרמו ללייבל גדול להחתים אותם, לשים אותם באולפן עם מפיק מקצועי ולתפור להם קמפיין שיווק עם חתכי אוכלוסייה מדויקים בתור יעד.
אבל, זה ממש לא דבר רע. מספיק מוזיקאים שמנגנים פופ יגידו לכם שהרגש שהם מכניסים לתווים ולמקצבים הוא חי ואמיתי גם כשמלטשים ועוטפים אותו בצבע וברק מופרזים. וההיצמדות למוכר כשהגרעין של מה שעובדים עליו הינו מקורי לפעמים מפיקה תוצאות מפתיעות בייחודיותן.
אז כן, אחרי ביקורת או שתיים וטריילר ותמונות קידום, הסרט הצליח להפתיע אותי. המשחק הטיפונת קאמפי עובד מצוין. השירים המוכרים לא מעיקים לרגע ופלטת הצבעים צבעונית ממש מספיק בשביל שהסרט ירגיש מאוד קרוב למציאות אבל עדיין ישאר אגדה אורבנית על נהג השודים שהתחיל להסיע פושעים כמו שד כבר בתור ילד.
אדגר רייט פאקין מדהים בכללי. אז לא, זה בהחלט לא הסרט הכי טוב שלו. הוא גם לא בין השלושה הכי טובים. אבל זה לחלוטין סרט ששווה ללכת עבורו לקולנוע.
תרגום
ככל ששמתי לב, התרגום של הסרט היה בסדר גמור רוב הזמן, ובכל זאת מאוד צחקתי כשהוזכרה הלהקה "בויס איי איי מן".
סקר היום!!
(נראה לי…)
ואולי המשך?
אדגר רייט מודה שהאולפנים דיברו איתו על המשך לסרט, והוא שוקל את הנושא בחיוב.
בבקשה לא.
(מקור)
אבל הקונספט ממש מגניב ואפקטיבי!
כלומר, אם הייתי יכול לבחור בין אפס סרטים כאלו של רייט בעתיד לבין אחד (ממוחזר ומאולץ משהו) שלא יהיה הטופ שבטופ אז הייתי בוחר בבינוניות.
כמובן שהייתי מעדיף סרט מקורי *נוסף* של רייט בקונספט הזה אבל זה כנראה לא יקרה אף פעם.
פחות...
למה כל כך אלים ועכור מוסרית? ולמה סצינות האקשן מצולמות כל כך גרוע? ברצינות, זה היה ברמה של מייקל ביי. מי מביים ככה מרדפים? יש לי עוד דברים רעים (וקצת טובים) לכתוב כאן אבל אני לא מרגיש צורך.
קצת מרגיש כאילו רייט מקבל כאן הנחת סלב…
כמו שאמרו: הפחות טוב של רייט, אבל עדיין טוב.
בדקותיו הטובות, הוא מספיק טוב כדי לגרום לי לחשוב ברצינות על חוק שקובע שמרדפי מכוניות צריך לצלם רק לצלילי "הוקוס פוקוס" של פוקוס. בדקותיו הלא טובות, הוא עדיין טוב למדי.
לא יודע, משהו במשחק שלו גרם לזה להרגיש אמין והגיוני.
(ל"ת)
בדיעבד, זה מאד מעניין לראות אותו בתפקיד הזה
בהתחשב בעובדה שזה כנראה התפקיד האחרון שלו על המסך (דבי אומרת שיש לו עוד שני סרטים בפוסט, אחד עם אנסל אלגורט עצמו, אבל אני בספק שהם יופצו בקולנוע עכשיו). זה תפקיד כל כך מנוגד לטייפקאסט של הפושע רע הלב שלו שהתברר כמציאותי.
הסרט עם אלגורט נקרא Billionaire Boys Club
הייתי רוצא שהוא חיצא רק בשביל לראות את הבדיחות סביב זה.
אז, למה אנחנו כל כך אוהבים את ג'ון האם בעצם?
ג'ון האם הוא אחד השחקנים היחסית אהובים של העת האחרונה ואני לא לחלוטין בטוח שהבנתי למה. הוא מאוד נאה, הוא כנראה טוב מאוד ב"גברים של שדרות מדיסון" אבל מה, בעצם, חוץ מזה? בריאן קרנסטון וג'יימס גנדולפיני הראו יכולות משחק רחבות וטובות ושיחקו דמויות שונות, ואילו ג'ון האם משחק או את "אני ג'ון האם איזה מצחיק שאני בקומדיה" או ..לא מאוד מעניין – איפה שאר הפילמוגרפיה שתוכיח שמדובר בשחקן באמת טוב? האם אנחנו פשוט מקווים לתפקיד הקולנועי בגדול שלו או שבעצם,הוא פשוט שחקן לא-כזה-משהו?
תשמע, אין ספק שהמראה שלו משחק תפקיד
אבל מצד שני הוא באמת היה טוב בסדרה ההיא (לפחות בעונה הראשונה, אח"כ הפסקתי) וגם בסרט הזה הוא מצליח להיות חלק אינטגרלי בכל סצנה, שזה לא ברור מאליו בהתחשב באופן שבו הדמות שלו כתובה.
ממש התאכזבתי.
לא הכרתי את הבמאי לפני. ראיתי והאבתי את סקוט פילגרים (מי לא ?) אבל לא ידעתי שיש סיפור מהאחורי הבמאי והוא אמור להיות עילוי. בעקבות כך נבנתה לי צפיה לסרט מדהים (הטריילר אש). הסרט ממש אבל ממש מתאמץ ונראה לא טבעי. העלילה סבבה – הביצוע עלוב לרוב. קווין ספייסי הוא קווין ספייסי, השחקן הראשי חסר כריזמה ונראה לא זורם ומאולץ דווקא ג'ון האם והבחורה היו סבבה. באמת אני תוהה לעצמי האם ג'ון האם הוא חתול בשק כמו שנכתב למעלה. ג'יימי לי פוקס גרוע – אבל ממש. שנאתי אותו לפני אני מודה ומתוודה. הוא הרס לי את ג'נגו (רק לחשוב שוויל סמית היה צריך להיות במקומו…) ואת אזרח שומר חוק, אבל עכשיו אני לגמרי סגור על עצמי שהוא השחקן הכי שנוא עליי. הוא חושב שהוא באד אס לה סמואל ל. ג'קסון- הוא הכי לא שיש. המרדפי מכוניות מצולמים ברמה הכי בינונית שיש. לא ראיתי מרדפים משעממים כאלו שנים. אין לי בעיה עם חורים בעלילה כשהם מקדמים את הסרט וברור למה הם שם אבל כאן סתם היו חורים.
באתי עם צפיות אבל הסרט לא עמד בהם. אפילו לא בא לי להשלים את שאר הפילמוגרפיה של הבמאי מרוב שהסרט איכזב אותי.
ממש לא מסכים איתך בנוגע לסרט
אני חושב שהוא נהדר. מה שעוד הוא די שונה משאר הסרטים של אדגר רייט, ובעיני גם פחות מוצלח מהם. במקומך כן הייתי נותן לו צ'אנס. סתם המלצה, תעשה מה בא לך
*מה גם שהוא די שונה.
סליחה. לא הייתי מרוכז וממש הפריעה לי הטעות הזאת
סצנת מרדף המכוניות מעולות
מרדפי מכוניות נפלאים כמעט כל הסרט מהפעולות הכי שגרתיות של ללכת ברחוב לסצנות מרדף מתנהלות כמו ריקוד לצלילי מוזיקה, משהו שנפלא לראות כוריאוגרפיה של מרדף וסיפור. כל סצנה בפני עצמה הייתה נפלאה, פחדתי מדמויות הנבל, התאבתי בפגישות רומנטיות והרגשתי זרימת אנדרנלין לצלילי השיר טקילה. הדמויות בסרט הזה היו מהדמויות היותר מעניינות שראיתי בסרטים מסוג זה, לכל דמות היה אופי מטורף משל עצמה בלי ליפול לקלישאות של סרטי אקשן אחרים (מהיר ועצבני 7 אני מסתכל עליך).
ואז מגיע ה"אבל" הסצנות לא נרקמו ביחד כמו שצריך, כל סצנה הייתה טובה כל דמות גולמה נהדרת אבל משהו התפספס, כל סצנה הייתה עשויה טוב ונכון אבל הסרט הזה לא יצא מגבולות הסרט אקשיין שעוצב בעזרת כוריאוגרף, סרט שיכל להיות להלהלנד עם נשק אוטומטי הפך פשוט ל\סצנות מרדף שרוקדות.
נסיעת מבחן
למי שעוד לא ראה ומתלבט (למה יש התלבטות בכלל?) או ראה ומאוד אהב אותה: סצינת הפתיחה – שהיא כמו סרט קצר של GTA – עכשיו באינטרנט במלואה.
סרט השנה שלי, נכון לעכשיו.
מאוחר יותר תבוא תגובה עם ספוילרים, כאן רק אומר – סרט מדהים, שמצליח להשתוות בעיניי ל"שוטרים לוהטים".
אדגר רייט פשוט יודע מה הוא עושה – בין אם זה סצינות אקשן, סצינות רומנטיות, רגעים קומיים ומצבים מותחים עד אימה. מזמן לא היה לי אכפת כל כך מדמות ראשית בסרט.
ואני רוצה בבקשה את הרמיקס של "האם הוא איטי?". אני צופה שזה יהפוך למם בזמן הקרוב:)
נהג החורף
מישהו שילב בין "קפטן אמריקה: חייל החורף" עם אחד הטריילרים של הסרט וזה לחלוטין אחד המאש-אפים הטובים שראיתי:
https://www.youtube.com/watch?v=XPFGQ2A7BFQ
דברים שלא שמתי לב אליהם והם מגניבים
מתברר שבוואן שוט הפותח של הסרט ל"הארלם שאפל", הגרפיטי בחוץ משחק תפקיד משמעותי ומשתנה בהתאם למילות השיר. לא שמתי לב לזה עד עכשיו – מתברר שזה משהו שחברת האפקטים עשתה (כפי שניתן לקרוא בראיון כאן) ושממשיך להוכיח שלא משנה כמה הסרט הוא הכי פחות "רייט" של רייט, הוא עדיין מאוד מאוד רייט.
ויש עוד המון
הרבה מהם בסרטון הזה:
https://www.youtube.com/watch?v=u8d4xIgLKl8&t=2s
התשומת לב לפרטים הכל-כך קטנים שאף אחד לא באמת ישים לב אליהם פשוט מטורפת ולא מהעולם הזה.
גרם לי להעריך הרבה יותר את הסרט.
באמת מדהים כמה אדגר רייט נותן חשיבות לפרטים הקטנים,
אבל שוכח שבדרך הוא צריך אשכרה לעשות סרט טוב. שילמד קצת ממת'יו ווהן.
לא שאני חושב שבייבי דרייבר לא סרט טוב,
אבל מבין אותך לגמרי. בייבי דרייבר הוא סרט שככל שנכנסים בו לרזולוציות יותר גבוהות הוא נראה יותר ויותר מרשים, עד שכמעט אפשר לשכוח כמה החוויה הכוללת היתה בינונית.
חוץ מ'מת על המתים', אני לא חושב שיש סרט לאדגר רייט שהוא לא בינוני בעיניי.
כן, המחשבה על כל פריים, הויזואליה, הפרטים הקטנים – כל אלה ממש מרשימים. אבל זה לא מה שהופך סרטים לטובים בחוייה הכוללת. וחבל, כי הייתי שמח אם הייתי באמת אוהב את אחד מהסרטים שלו ומקבל מוטיבציה לצפות בו שוב ושוב בשביל לגלות את הפרטים הנחבאים בו.
בעיניי, סקוט פילגרים וThe World's End היו טובים, כל אחד בדרכו
בעיקר במובן של החוויה הכוללת.
מסקוט פילגרים יצאתי בתחושה של כיף טהור וסוף העולם(?) גרם לי להרגיש.
מבייבי דרייבר יצאתי החוצה בתחושה של סרט די חלול בסופו של דבר, שכחתי ממנו לחלוטין אחרי יומיים.
גם אליו לא התחברתי... טמטומת זומבים
רק 'סקוט פלגרים' היה חביב בעיניי, ומגרעתו העיקרית הייתה שהווא נמרח והסתיים מאוחר מדי. הייתי מקצרת לו שליש על התנהגות טובה.
אשמח הפניה להשקעה בפרטים הקטנים של מת'יו ווהן
אלא אם כן התבלבלי ולא רמזת שהוא עושה גם וגם
לא דיברתי על השקעה בפרטים הקטנים, פשוט שני הבמאים לפי דעתי יוצרים סרטים דומים. בערך. אם מצמצמים את העיניים ופוזלים הצידה.
שניהם מוציאים סרטים בז'אנר מסויים שהם טיפה מטא, טיפה פארודיה, אבל גם טובים כסרט ז'אנר (קיק אס, אבק כוכבים, קינגסמן/ מת על המתים, שוטרים לוהטים, האקסים של החברה שלי). הם גם בתכלס, קומדיות. אז בעוד הסרטים של ווהן ממש מהנים לצפייה בחבילה הכוללת, הסרטים של רייט נשארים בגדר ה-Meh, לא משנה כמה מחשבה הושקעה בלק של הציפורניים של הקופאית שמופיעה לשתי שניות ברקע בזמן שוט הפתיחה של הסרט.
פצעים ונשיקות
הסרט מתחיל טוב מאוד אבל לקראת הסוף מתרסק.
נראה שאדגר רייט חשב על הרעיון לעשות סרט שכולו מתנגן לצלילי מוזיקה מגניבים, ולכן הסתפק בזה כי הוא חשב שזה מספיק ושלא צריך להשקיע בדברים אחרים, או לפחות להוסיף להם את הטאץ' שלו, שהרי את הטאץ' שלו הוא נתן כבר בקטע עם המוזיקה. זה ניכר, בעיקר לקראת הסוף, שאת התסריט הוא כתב כדי שיוכל לסמן וי על סרט שמתנגן לצלילי מוזיקה, במקום לכתוב את התסריט כדי לעשות סרט טוב, כמו שהוא עשה בשאר הסרטים שלו. כתוצאה מכך הסרט יצא הכי פחות רייטי משאר הסרטים של רייט, שזה ממש חבל. יכלנו לקבל סרט אדיר ונשארנו עם סרט שבממוצע של שני החצאים שלו הוא חביב.