אביבה אהובתי

מאת
קיפוד
– פורסם ב 17 באוגוסט 2006Posted in: ביקורות

תסריט ובימוי: שמי זרחין
שחקנים: אסי לוי, רותם אבוהב, לבנה פינקלשטיין, דרור קרן, ששון גבאי

מעולם לא אהבתי את טבריה – עיר אפורה ומיותרת למדי. אני יכול להבין את אלו שמנצלים אותה כבסיס לחופשה: האזור מסביב הרי נהדר והנוף מפעים, אבל העיר עצמה? אפילו קולנוע אחד לרפואה אין בה.

אבל יש אנשים שחיים שם. חיים. קמים בבוקר, הולכים לעבודה, חוזרים הביתה בערב. וכך גם אביבה, אהובתו של שמי זרחין. אבל אביבה מיוחדת. יש לה זהות כפולה, או ליתר דיוק, חלומות נחבאים: במשך היום היא טבחית בבית מלון יוקרתי, ובלילה היא אשת משפחה למופת. אבל בין החרכים, כשהיא מצליחה לגנוב קמצוצי זמן אין מאין, היא אביבה הסופרת. היא כותבת סיפורים קצרים, וחולמת, כמובן, לפרסם ולהתפרסם.

אבל בשוק הספרותי הישראלי הדרך לפרסום קשה וארוכה. בעקבות לחציה של אחותה, אניטה, אביבה מגיעה לחניכה אצל פרופסור תושב בועה מפורסם, עודד שמו. לפני שהיה תל-אביבי, גם הוא גר פעם בטבריה, בעולם האמיתי, במקום בו יש אנשים אמיתיים וטובים וחמים. אבל עכשיו, שם רחוק, הוא מנותק מהמוזות ששרו לו בעבר, והוא בתקופת יובש. לא כותב שום דבר, כרגע. ולא בכמה שנים האחרונות. אבל זה מצב זמני בלבד, כן? ואולי אביבה היא זאת שתחזיר לו את יכולת הכתיבה?

כמובן, אביבה לא יכולה להקדיש את כל חייה לקריירה כסופרת לעתיד. יש לה גם אמא מטורללת (ומתוקה), בעל מובטל, ילדים לא-מאוד-מאוזנים (מה שעשוי לגרום לצופה לתהות – עד כמה אביבה היא באמת אמא טובה?), ועוד ועוד תלאות, כלכליות ואחרות, שהן מנת חלקו של הישראלי האמיתי, הבלתי בועתי.

כל הדמויות התומכות הללו משורטטות היטב, ובמיוחד אחותה של אביבה, אניטה. רותם אבוהב, המגלמת אותה, נהדרת ונאדרה. אמנם גם כאן היא נוגעת שוב במה שהולך והופך להיות הטייפ-קאסט הקבוע שלה – פרחה טובת לב – אבל ברגישות ובכשרון דרמטי וקומי היא גונבת את ההצגה כל פעם שהיא בסביבה, כלומר מרבית הסרט. גם לה יש חלומות משלה: להופיע בטלוויזיה, להיות כוכבת, ולהיות אמא. אבל מה, היא ובעלה ( נתן "נתי" רביץ) לא בדיוק מסתדרים. לא מסתדרים מהסוג שעושה סימנים כחולים מסביב לעין ומחייב חבישת משקפי שמש.

דרור קרן, מאידך, בתפקיד הבעל המובטל והתומך של אביבה, לא מקבל הזדמנויות רבות להפגין את יכולותיו, וחבל. לא רק כי יש לו כאלו, אלא גם מאחר והדמות שלו, כפי שמכתיב התסריט, פשוט קטנה מדי, שולית מדי. גם ילדיה של אביבה, ובעיקר דנה איבגי, הבת הבכורה, מקבלים זמן מסך זעום למדי.

'אביבה אהובתי' אינו סרט רע. להפך, הוא ממש בסדר. ממש ממש בסדר. בסדר על המילימטר, כאילו נבנה ככזה על פי תכניות מדוקדקות. לפיכך, כל מה שבאמת יש בסרט, עשוי היטב, בידיו, מהמקצועיות שבידיים, של הבמאי שמי זרחין.

הסרט, למשל, מרגש למדי, ומצליח לגעת שוב ושוב. זה מתחיל כבר בסצינה הפותחת, ההופכת את אביבה לקורבן, ובכך נאלץ הקהל להגרר להזדהות איתה. ומשם זה ממשיך, תוך שימוש מיומן בכלים עלילתיים שונים – ורובם, יש לציין, עשויים היטב – כדי לשמר את העניין בדמויות.

הסרט גם מצחיק למדי מדי פעם, אבל גם כאן מתקבלת לעתים תחושה שההומור תוכנן במידה יתרה של דיוק והקפדה. כך-וכך דמויות מוזרות/שרוטות/מטורללות. כך וכך התחכמויות מילוליות. ושוב, הכל עשוי היטב. וכדי שלא יתפרש אחרת מדברי, אחדד: 'אביבה אהובתי' אינו קומדיה. הוא שייך לאותו ז'אנר שיותר מדי סרטים ישראליים לאחרונה שייכים אליו, "דרמה קטנה עם נגיעות קומיות". הייתי שמח לראות קומדיה אמיתית שתבוים על ידי שמי זרחין. יש לו את הכשרון לכך, ואין לנו מספיק קומדיות. קומדיות הן דבר קשה ומורכב לביצוע.

אבל נחזור לענייננו, הסרט הזה. הבעיה איתו מתחילה דווקא בסוף. רק לאחר שהעוגה המפוארת (והטעימה!) נפרסה, נלעסה, ונבלעה, יכול הצופה להתרווח במושבו, לשחרר כפתור או שניים בחגורה, ולהרהר – רגע, בעצם מה קרה כאן? כי ב'אביבה אהובתי', נדמה שכל האלמנטים הנהדרים, כל הסצינות המרגשות, הכל – לא מתחבר לשום דבר מאוד מעניין. העלילה לא רק קלושה למדי, אלא גם רודפת אחרי עצמה, כך שבסופו של סיפור, אנחנו לא רחוקים מאוד בעצם מתחילתו. והדמויות הנהדרות, שזרחין שרטט בדקות וברוב אבחנה? הן בעצם לא ממש מתקשרות האחת עם השניה. אין אינטראקציה. מערכות היחסים מינימליות, ולא מקדמות לא את העלילה ולא את הדמויות לשום מקום.

ואם לרגע נעז להעיף מבט אל מתחת לפני הסרט, אל הרובד שבו אביבה איננה רק אביבה אלא אשה המנוצלת בידי הגברים הסובבים אותה, ומושתקת על ידם – גם כאן הסרט, מעבר להצגה שטחית, לא אומר מאום. הוא כל כך נזהר לא להרגיז אף אחד, למצוא חן בעיני כולם, שכמו אביבה, קולו לא נשמע.

תגיות: