סתיו בניו יורק

מאת
עדיגי
– פורסם ב 10 בפברואר 2001Posted in: ביקורות

במקור: Autumn in New York
במאית: ג'ואן צ'ן
תסריט: אליסון בורנט
שחקנים: ריצ'ארד גיר, ווינונה
ריידר, אנטוני לה-פאליה

הוא מתאהב בפעם הראשונה… היא מתאהבת לנצח.

אוף, מתי היא כבר תמות?

וויל קין הוא מסעדן מצליח הנושק לחמישים אשר מצויד במראה ובשרמנטיות של ריצ'ארד גיר (אולי בגלל שמשחק אותו ריצ'ארד גיר). תכונות אלו מאפשרות לו לחבוק כל לילה יפהפיה צעירה אחרת תוך פיזור הבטחות מתקתקות לכל עבר. אחת מאותן בחורות היא שרלוט, בתה של מכרה ותיקה. שרלוט היא אמנית צעירה ומקסימה, ויש לה עיניים שמזכירות את נולי מפרפר נחמד (אולי בגלל שמשחקת אותה וינונה ריידר). וויל הפתי סבור כי שרלוט היא לשימוש חד פעמי, אבל האמת מכה בו כרעם ביום סתווי – שרלוט חולה במחלת לב סופנית.

אוף, מתי היא כבר תמות?

בהתחלה הנושא לא מפריע לוויל. הרי הוא רגיל לכך שמערכות היחסים שלו נמשכות לא יותר מאשר שבועיים. אז אם מערכת יחסים זו תסתיים במות הפרטנרית זה רק יחסוך ממנו כאבי מצפון ושיחות "יחסינו לאן" מעיקות. אבל שרלוט היא משהו מיוחד: היא לא צפויה. היא מפתיעה. יש לה את האומץ לדרוש ממנו בתוקף מחויבות, ללכת עם הרצונות שלו, עם הרגשות שלו. להשתחרר. וויל מהסס בהתחלה – הוא אינו רגיל למערכות יחסים במלוא מובן המילה. נשים, על פי הגדרתו, הן קישוט שסופו להתבלות. לא כך שרלוט.

אוף, מתי היא כבר תמות?

וויל המסכן שבוי באהבתו לשרלוט היפה והמוכשרת. הוא אינו מסוגל לברוח ממנה ומכובעיה המחרידים.
היא אופפת אותו בלילות, בימים, במחשבותיו, בחלומותיו. הוא גם מרחם על גורלה האומלל אשר גזר עליה להיות יפה לנצח ולא לטעום מהנאות החיים. בעצת חברו הטבח, שנראה כמו גרסה גרועה של רוברט דה-נירו (אולי בגלל שמשחק אותו אנטוני לה-פאליה), מחליט וויל ללכת על זה. לאהוב.

אבל השינוי אינו קל כל כך, ובוויל, המאהב המושלם, מסתתר אותו שד פלרטטן, חמוש בטריקים נלוזים א-לה ריצ'ארד גיר. וכאשר ההתנגשות בין שתי דמויותיו של וויל באה, הכאב הוא בלתי נמנע. מה גם שקשרים רומנטים ישנים של וויל מתחילים לצוץ ולהציק לו. פתאום וויל מתחיל להבין כמה רע הוא גרם במחשבותיו האגואיסטיות. הוא קולט כי נשים הן יצורים בעלי מחשבות, רצונות ורגשות, ולא רק עושות ב"כאילו". וכדי לסבך את הכל – מחלתה של שרלוט מחמירה.

האם יצליחו השניים להתגבר על המכשולים בדרך לאהבתם, או שמא כל שיוותר מהרומן הוא זיכרון יפה של סתיו בניו יורק? או –

מתי היא כבר תמות?

כן, אמנם כל הנ"ל הוא קלישאה אחת גדולה, אבל "סתיו בניו יורק" אמור להיות סרט קלישאתי. מסוג הסרטים שחברות טובות צופות בהם בצהרי היום, בין שופינג אחד למשנהו. רומן רומנטי צפוי ושבלוני לניקוי הראש. שחקנים יפים על חשבון פיתוח דמויות ועומק. אבל גם בקטגוריה הזאת, מוקצה ככל שתהיה, יש דברים טובים ודברים רעים.

כל חובב סרטי "הו" מתחיל יודע כי סוד ההצלחה של הסרט הוא בכימיה בין שני השחקנים הראשיים. במקרה של "סתיו בניו יורק" זה לא עובד. וינונה ריידר וריצ'ארד גיר פשוט לא מתאימים. נקודה. הוא היה יותר משכנע בתור אבא שלה מאשר בתור המאהב שלה, וגם זה בקושי. הדבר המשכנע היחיד בסרט הוא העובדה שיש סתיו בניו יורק, אולי בגלל שטרחו לצלם כל הזמן עלי שלכת. חוץ מזה, כמה זמן וינונה ריידר יכולה להשאר בת 22? זה מתחיל להיות פאתטי ברמה של אנדריאה מ"בברלי הילס".

והכי חמור, סרטי קיטש וסבון אמורים לגרום לצביטות לב, השתפכויות רומנטיות והתרגשות כללית. הם לא אמורים לגרום לך לאחל מוות מהיר ביסורים לגיבורה הראשית של הסרט (או לשניהם. סולידריות רומנטית!), מה שאומר שאפילו בקטגורית הסרטים הרומנטים, "סתיו בניו יורק" בהחלט עונה להגדרה של סרט מיותר וגרוע.

אבל לפחות הוא מגדיר מחדש את המושג "הפי אנד", שזה גם משהו.

תגיות: