ג'וד לאו שב משדה הקרב אל אהובתו, ניקול קידמן, באפוס היסטורי כמו שאפוס הסטורי צריך להיות. בדרך יש מעט מאוד רומנטיקה, והרבה אפוס.
'רוזטה' שייך לאסכולת הסרטים הגורסת כי ככל שהצופה סובל יותר - הסרט איכותי יותר. בקנה מידה זה אכן מדובר ביצירת מופת של ממש.
בלונדון של לפני מלחמת העולם השניה היתה מוסיקה נחמדה, היו שנינויות נחמדות וכולם היו אנגלים (מה שמוסיף כמה נקודות מראש). חבל רק שהתחקיר ההיסטורי לסרט התבסס, כנראה, על סרטי מונטי פייתון.
זאת משפחה של לוזרים. כולם אוהבים את כולם, אבל לא תמיד יש קשר בין מאמץ להצלחה, כך שגם כשהם נותנים את הנשמה שלהם, בכלל לא בטוח שזה יביא אותם לאן שהוא. נורא עצוב, נורא יפה.
ביל מאריי וסקרלט יוהנסן בודדים ואבודים בטוקיו. הם מדברים, או שלא מדברים, ובאופן כללי לא קורה כלום. אבל בסרט הזה, נדמה דווקא שזה בסדר - לפחות חלק מהזמן.
לארס פון טרייר ממשיך להתחכם: הפעם יש תאורה, אבל אין תפאורה. חוץ מזה הכל כרגיל - האישה התורנית סובלת, ולכל דבר יש משמעות. ביקורת בשלוש מערכות ותשע תמונות.
זה די פשוט: מי שמקבל צמרמורת מקיטש ובחילה מילדים מתוקים, עדיף שיבחר בסרט אחר. מי שנהנה מסרטים על ילדים וזקנים, ידע בדיוק מה יקרה בכל רגע, ויהנה בכל זאת.
במבט ראשון יש לנו עסק עם עוף מוזר, או שמא עוף לא מוזר מספיק. 'אכזריות בלתי נסבלת', הסרט החדש של האחים כהן, דומה להחשיד לכמה וכמה וכמה קומדיות רומנטיות. אבל זו בהחלט לא קומדיה רומנטית ''סטנדרטית''.
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים