אודרי טוטו, ''אמלי'' בשבילכם ובשביל כל השאר, מככבת בדרמה סוחטת דמעות, שבאמצע הסרט הופכת למשהו אחר לחלוטין. סרט-טוויסט עם צפיה שניה בילט-אין.
רק אחרי שעברה חצי שעה של טריילר, ועדיין לא נשמע קריין עם קול ווקאלי להפליא, הבנתי שהסרט כבר התחיל - הוא פשוט נראה דומה מאוד לטריילר.
בסרט יש, למיטב הערכתי, כשלושת אלפים ארבע מאות חמישים ושבע עלילות משנה, כנראה מסיבות תעסוקתיות: הודו ארץ גדולה, וצריך איכשהו לפרנס את כל מליוני השחקנים שבה.
גיתאי, חובב הסרטים-עם-מילה-אחת-בשם, עשה סרט איטי מאוד, אומנותי מאוד, עמוק מאוד, וכמעט חסר פשר. אחרי שמונים-ושלושה שדות וקקטוסים מצאתי עצמי מייחל לאיזה ווייפ שיבוא וינקה את המסך.
מלחמת וייטנאם הסתיימה לפני יותר מעשרים שנה, אולם בקולנוע עדיין ניתן לראות את הצבא - לבוש מדים - יוצא למלחמה. הקרבות דווקא מצוינים, היתר - קצת פחות.
אחת לכמה זמן לוקחים אנשים מתוחכמים והופכים לעניין אופנתי את מה שאחרים אהבו כי היו חסרי טעם. מה מבדיל ביניהם? מודעות עצמית. אבל חרא, גם אם הוא מודע לעצמו, עדיין מסריח.
כולם בורחים מכולם, כולם רבים עם כולם, לכולם יש אי-סדר בדירה ובחיים, וכולם זונות.
שני לאומים שכנים ולא-מגולחים נלחמים זה בזה בצורה שלומיאלית, שונאים זה את זה, מבצעים זה בזה מעשי זוועה ומתלוננים לאו''ם. מזכיר לכם משהו? נכון, את המלחמה בין ארמניה לאזרביג'אן. שתי נקודות.
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים