בעולם שבו אין רגשות, השלטון הוא טוטאליטרי ואנשים יכולים להתחמק מכדורים אפילו בלי עזרת זמן-קליע, אדם אחד חייב לשכנע אותנו שמלבד אקשן יש לסרט גם מסר.
במשך שמונת החודשים שאמא של אלכס, הקומוניסטית
האדוקה, בילתה בתרדמת, חומת ברלין הספיקה ליפול, צמרת מזרח-גרמניה התפטרה, קוקה-קולה הגיעה למזרח והעולם שהכירה פחות או יותר נעלם. אבל היא לא תדע מזה.
היה היתה ילדה שרצתה להיות ילד/לשחק כדורגל/ללמוד קראטה/להיות ראש ממשלה/לשיר ב'בראבו'. אתם מכירים את הסיפור. רק שהפעם היא רצתה לרכב על לווייתן.
הכרזות אומרות ''הסרט שהאמריקאים לא רוצים שתראו''. אז אמנם הצבא האמריקאי נראה רע מאוד בסרט, אבל כתיעוד של מציאות היסטורית זה דומה להסתמכות על 'סודי ביותר' כמסמך היסטורי לענייני מזרח גרמניה.
למה סרט רציני, אינטלקטואלי, ארוך, מורכב, עם קטעי תאטרון תמוהים ודיאלוגים תמוהים עוד יותר, מפורסם כ''קומדיה מענגת''? לך תדע.
ג'ק ניקולסון מעצבן את אדם סנדלר. אדם סנדלר מתעצבן. עצבים מובילים לכעס. כעס מוביל לשנאה, ושנאה מובילה אל הצד האפל.
בפיפטיז כולם היו מאושרים יותר ובריאים יותר, לכולם היו שתי מכוניות ושני ילדים, ושלא כמו בפלזנטוויל, גם הצבעים היו חזקים ורוויים יותר. ממש קרוב לגן עדן.
כה אמר הנביא טיילר: אנחנו משועבדים למכונות, לחומרנות של התרבות המערבית המסואבת. אלה לא מקדמים אותנו לשום מקום. דווקא ריגרסיה, דעיכה, נסיגה - אלה יכולים אולי להיות פתרון. הו, כמה קל, כמה פשוט.
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים