שני אנשים, חדר אחד והרבה מאד אמוציות: האחד סופר עשיר, מנותק ויהיר, האחר שחקן מובטל ויהיר לא פחות. כל אחד מהם מנסה לגרום ליריבו כאב פסיכולוגי, לגרום לביזויו המוחלט, להשפלתו, מפלתו.
אין מה לבזבז אנרגיה על הסרט הזה: הוא צפוי, משוחק רע, מלא חורים וסתמי. הדבר היחיד שהסרט עושה, הוא להעלות את השאלה: מה לעזאזל קרה לאל פצ'ינו?
נפוליאון דינמיט, אחיו, הדוד שלו בעל מכונת הזמן, סבתו חובבת הספורט האקסטרימי והלמה שלה ידגימו לכם שגם אם חשבתם שהחיים שלכם הם הכי ביזאריים בעולם, הם שפיות נורמלית בתכלית יחסית לחיים שלהם.
שוטר שחור ושוטר לבן במיאמי מתחזים לסוחרי סמים כדי להסתנן לשורות הפשע המאורגן (פחות או יותר). אבל רגע, למה הם לא מחליפים ביניהם דחקות? ולמה הם לא מרסקים מכונית פאר פעם בשלוש דקות? מישהו כאן לקח את העסק ברצינות.
היתה פעם תקופה, בה סרטים כמו 'כח הכסף' - על בחורים צעירים וחתיכים שמגלגלים מיליונים - הצליחו נהדר. קראו לה שנות השמונים החשוכות. גם אז, כמו עכשיו, החיים מתבררים כלא הרבה יותר מחופן דולרים.
'עיר תחתית' הוא שילוב של שני ז'אנרים מוכרים: סרטי המשולשים הרומנטיים, וסרטי ה-''תנו לנו לספר לכם קצת על המדינה שלנו, כי אתם המערביים העשירים והשבעים לא יודעים כמה חרא פה''. כל זאת, על רקע חופי הפלא של באהיה.
בזה השער - לא יעבור כל צער,
בזו הדירה - לא תבוא צרה,
בזה החלון - לא יבוא קלון,
בג'ורה של סימה - מבטחי אשימה.
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים