'ג'וזי והפוסיקאטס': האמנם סרט נעורים עם מוסר השכל? התשובה מייד לאחר הפרסומות.
'ג'וזי והפוסיקאטס' הוא ה'ממנטו' החדש!
אני זוכר את קיץ 1986. איך לא אזכור? הלילות היו ארוכים וצלולים, וכאשר הבטת למעלה, דימית שאתה יכול לראות את הנצח. הייתי אז בן 10, וכל חיי עמדו לפני. אבל לא, אני לא מדייק.
''לאן הלך אחי, אחי הטוב לאן,
שוטר שחור מכה שוטר לבן.
נגמר לי כל החומר, עכשיו נשאר מחסור,
שוטר לבן מכה שוטר שחור.''
אל תקראו את הביקורת הזאת. סרט כמו 'שבועה', עדיף לראות ללא מטענים קודמים מכל סוג שהוא. צאו נא, אם כן, ראו את הסרט - בקולנוע או בדויד - ורק אז חזרו וקראו את הביקורת (אלא אם כן אתם לא סובלים את ג'ק).
וויליאם, עטוף בקופסת שימורים, דהר אל עבר קופסת הקונסרבים שמולו, כששניהם מנסים להפיל זה את זה ארצה בעזרת מקל מחודד. אכן, ספורט אלים ומרושע היה זה, ומשעמם אף יותר מכדור הבסיס שאתם משחקים בחצרכם.
אני לא רוצה לראות דם מטפטף מהברזים - את זה ראיתי כבר בעשרות סרטים. אני רוצה לראות קוביות-קרח עשויות דם נשפכות מהמקפיא! אני רוצה לראות אדי דם עולים מן הקומקום החשמלי!
חוקר ומאלף הפוקימונים הנודע קיפוצ'ו מגלה בפעם הראשונה את העומק, המורכבות והמסרים הסותרים הרוחשים מתחת לפני השטח הצבעוניים והעליזים של 'פוקימון'. סרט ילדים, הא?
אשה כמו לארה קרופט מקומה באגדות, ושם אכן פגשתי אותה שוב. וכפי שלא מחפשים הגיון באגדות, אל תחפשו יותר מדי הגיון בתסריט של 'טומב ריידר'. חפשו הנאה טהורה. זה לפחות, מה שאני מצאתי שם.
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים