קחו רעיון פשוט: רוצח שמשחק עם קורבנותיו וגורם להם להרוג את עצמם. עכשיו קחו סרט המשך, עם מינון טוב בין אלוהים-אדירים-אני-לא-יכול-להסתכל ותמונות שמשאירות את כל העבודה לדמיון. אז מה בכל זאת לא בסדר?
למרות שזהו סרט של דיסני, הכלבים בסרט לא מדברים. הם גם לא עשויים בעזרת מחשב, הולכים על שתי רגליהם האחוריות או מחייכים. אבל כמו כלבים בכל הדורות, הם גונבים את ההצגה כמו גדולים.
לא לחינם קיבלו החרבות את שם הסרט: הן ייחודיות, מגניבות ומבצעות את תפקידן על הצד הטוב ביותר. לידן, השחקנים האנושיים הם לא יותר מסיידקיקים זולים.
אילו רק העורך של הסרט על פי חייה של דומינו הארווי לא היה פועל תחת השפעת כמות גדולה של סמים וסוכריות קופצות, אולי היה יוצא לו סרט מגניב.
''עולמי אסור כשם שהוא שברירי; ללא המיסתורין שלו, הוא אינו יכול לשרוד.''
וואלה. אם זה כל עולמן של הגיישות, אין פלא שאומנות יפנית זו כמעט ולא שרדה.
ויקטור בעל הרגליים הקיסמיות מבועת מרעיון החתונה, ושוכח את נדריו. בשרשרת האירועים המופרעת שרודפת אותו, הוא מתלבט בין עיר החיים, בה שוררת דממת קבר, לבין עיר המתים, בה עושים חיים. ואנחנו מרוויחים מזה.
'צ'יקן ליטל' הוא סרט אנימציה ממוחשבת. פעם, משמעות ההצהרה הזו היתה '''צ'יקן ליטל' הוא סרט של פיקסאר'', ומשמעות ההצהרה הזו היתה, בתורה, '''צ'יקן ליטל' הוא סרט טוב''. אבל זה כבר לא המצב. התבגרנו.
קפטן מל ריינולדס השתתף במלחמה בצד המפסיד, ועתה מבלה את זמנו בגניבה מעשירים וחלוקה לעצמו. זה היה יכול להיות נחמד, אלמלא נטייתה של ''הברית'' להשקיע משאבים ברדיפת שניים מחברי הצוות שלו: ריבר וסיימון טאם. טם-טם-טם.
דיונים אחרונים
דיונים מתמשכים
דיונים חמים