כשמשפחה מתוסבכת מתכנסת בבית לצורך מפגש טעון, יישברו צלחות. לא במובן המטאפורי, אלא במובן שצריך לטאטא מהרצפה אחר כך. זה סוג של ז'אנר: סרטי צלחות שבורות. הוא מערב קרובי משפחה רבים ככל האפשר המגולמים על ידי שחקנים מכובדים ומעוטרים ככל האפשר, יחסים מתוסבכים, טינה מודחקת, סודות, שקרים, סצינות של ארוחה משפחתית שמידרדרות תמיד לצעקות, נאומים נזעמים, ושבירת צלחות.
ובהקשר הזה, "אוגוסט: מחוז אוסייג'" צריך להיחשב לאחד משיאי הז'אנר. יש פה שורה ארוכה של שחקנים בקליבר גדול: מריל סטריפ, ג'וליה רוברטס, כריס קופר, אביגייל ברסלין, בנדיקט קמברבץ', יואן מקגרגור, סם שפרד ועוד. הוא כולל התכנסות משפחתית בבית אחד, שבו מתרחש רובו הגדול של הסרט; הוא כולל סודות משפחתיים וטינה הדדית בקנה מידה עצום; והוא כולל גירסה עתירת-אנרגיה של סצינת שולחן האוכל המסורתית. וכן, כמובן, יש גם צלחות שבורות.
הסרט מבוסס על מחזה מאת טרייסי לטס, שכתב גם את התסריט. כמה דברים חשובים לומר על המחזה: דבר ראשון, הוא זכה בפרס פוליצר ובשלל פרסים אחרים; ודבר שני, הוא אורך שלוש וחצי שעות. הסרט לא מגיע אפילו קרוב לזה (שעתיים, כולל קרדיטים) – מכאן שכמעט חצי מהטקסט המקורי קוצץ בדרך לקולנוע. אפילו בשעתיים, הוא מספיק די הרבה. ויולט (מריל סטריפ) היא אם המשפחה, המכורה לכדורים ולמרירות; אחרי שבעלה פשוט יוצא ונעלם יום אחד, מגיעות אל הבית בערבות אוקלהומה שלוש בנותיה (ג'וליה רוברטס, ג'וליאן ניקולסון, ג'ולייט לואיס) – כל אחת מהן עם מטען משלה, בן זוג (או חוסר מדאיג בבני זוג) משלה, ובטן מלאה משלה. מתארחים גם אחותה של ויולט (מרגו מרטינדייל) ובעלה. כולם אוהבים או שונאים זה את זה, מטרידים זה את זו או מתעבים זו את זו, וויולט צועקת על כולם. יש פה מספיק אינטריגות לעונה של אופרת סבון.
כל הסיכויים שמריל סטריפ תקבל על הסרט הזה מועמדות לאוסקר. לא שזה מפתיע, היא מקבלת מועמדות לאוסקר גם כשהיא שואלת מה השעה. וגם כרטיס הכניסה הנוכחי שלה לטקס מוצדק: בתור אישה שמבלה חלק ניכר מזמנה בהיי שהופך אותה לחסרת כל פילטר, יש לה הרבה הזדמנויות להתפרע. היא עושה את זה מצוין, אין ספק, כי היא מריל סטריפ. ג'וליה רוברטס – במוד המריר והקודר שלה, בהחלט לא ה"אישה יפה" הקצפתית – מחזירה לה מלחמה בהופעה מצוינת, ושאר השחקנים המכובדים שסביבם בהחלט לא קוטלי קנים. חלקם אפילו מבוזבזים: ליואן מקגרגור ולבנדיקט קמברבץ' יש תפקידים די קטנים, שהם בקושי מספיקים לעשות בהם משהו לפני שהם מפונים הצידה כדי להשאיר מקום לאם ולבת הזועמות. דווקא ג'וליאן ניקולסון ("הסקס של מאסטרס"), אחת הפחות ידועות בקאסט, קיבלה את אחד התפקידים היותר טובים ומבצעת אותו למופת. בסך הכל, אם אתם רוצים לראות שחקנים טובים עושים את מה שהם עושים הכי טוב – זה הסרט בשבילכם.
ובכל זאת, הסרט נראה יותר כמו אוסף של קטעים פוטנציאליים להקרנה בצמוד להכרזת שם המועמד בבוא האוסקר מאשר כסרט בפני עצמו. הוא מצולם היטב, כתוב מצוין ומבוים סבבה, ואי אפשר לומר שהוא חסר עלילה, אבל לאן כל זה מוביל? כמעט לכל אחת מהדמויות יש עלילת משנה משלה, אבל רק מעטות מהן מגיעות לסוג כלשהו של סגירה. אפשר לנחש שרוב התפקיד של ג'ולייט לואיס וארוסה החדש (דרמוט מלרוני) נמצא בשעה ומשהו שאבדו בדרך מהתיאטרון לקולנוע, כי הדרמה בינהם מגיעה וחולפת כל כך מהר שנדמה שלרגע זיפזפנו לסרט אחר. גם הגילוי המרעיש ביותר בסרט – שהוציא מהקהל גניחות הפתעה – נראה כמו נקודת פתיחה יותר מאשר כמו פואנטה, אבל אנחנו לא זוכים לראות את השלכותיו, או לאן הוא ייקח את הדמויות. "אוגוסט" נראה לפעמים כמו פיילוט ממש מוצלח לסדרת דרמה משפחתית, שאם תשמור על רמת הכתיבה הזאת, תוכל לסחוב עוד כמה וכמה עונות. אבל כזבנג וגמרנו – כמעט בלי שום סגירות, בלי נצחונות, בלי הפסדים, בלי קתרזיס – אתם עלולים לשאול את עצמכם למה הייתם צריכים לבלות אפילו שעתיים בחברת המשפחה הלא נורא סימפטית הזאת, אפילו אם כל תפקיד כאן מגולם למופת.
"אוגוסט: מחוז אוסייג'" הוא תצוגת תכלית: הוא לא מעוניין לעשות לכם מצב רוח טוב או אפילו לתת לכם עלילה קשורה וארוזה, אבל אם אתם רוצים לראות אוסף משובח של תצוגות משחק מצד מריל סטריפ ולהקתה – בואו.
פורסם במקור בוואלה
לא ראיתי את הסרט
אבל המשפט 'כל הסיכויים שמריל סטריפ תקבל על הסרט הזה מועמדות לאוסקר. לא שזה מפתיע, היא מקבלת מועמדות לאוסקר גם כשהיא שואלת מה השעה' ענק. פשוט נקרעתי מצחוק.
מריל סטריפ, זוכת פרס החומוס הטוב ביותר:
http://youtu.be/1xL5WLS3m3M
I don't even know what all the fuss is about
זה מעולה!
אשכרה, מדובר בשחקנית היחידה שאני מכיר שעיקר החיקויים והבדיחות עליה באים מזה שהיא ממש ממש ממש טובה ("Meryl Streep coudln't be here, because she had the flu. But I heard she's very wonderful at it").
הרבה תחושה של "נו כבר מה קורה"
וזקנים שחופרים, אבל הרבה קטעים טובים באמצע.
יצאתי בהרגשה חמוצה, שלא היה שוה לבזבז על זה שעתיים.
כאילו, הבנתי שאתם שחקנים מדהימים, אז אולי תפסיקו לחפור ונתחיל לראות סיפור?
תיאור העלילה מזכיר את "לילסדה"
זוכרים? פעם היה כאן סרט כזה.
כנראה הזרחין החביב עליי.
דרמה משפחתית נהדרת, שאגב, מקפידה היטב לסגור את העלילות שהיא פותחת. היום זה עלול להיראות ילדותי, אבל בשביל 1994 זה היה אידיאלי.
עוד לא יצא לי לראות, אבל אני אלך אליו.
אני מרגישה שהשנה ראיתי הרבה סרטים שלא היו טובים אבל ההופעות של השחקנים בהם היו נהדרות. אז אולי אני לא אהנה מהסרט (אולי, לא יודעת), אבל אני בטוחה שאהנה מההופעות וזו סיבה מספיק טובה עבורי.
ומה עם השם?
בתור אתר שעוסק הרבה בשמות ובתרגומים לשמות סרטים, התפלאתי שבכתבה או בתגובות לא הוזכר שזה אחד מהשמות הפחות אטרקטיביים שראיתי לסרט מעודי. כלומר, הבנתי ש"אוסייז'" זה שם של מחוז, אבל מה זו הכותרת המוזרה הזו? הכוונה היא למחוז אוסייז' בחודש אוגוסט?! או שהמחזה כל כך מפורסם שכל ילד אמור להכיר את השם הבלתי אכיל הזה…
מדכא, אבל לעזאזל, איזו תצוגת משחק מדהימה.
אני לא חושבת שאי פעם ראיתי את ג'וליה רוסברטס משחקת ככה. זה לא פייר להשוות אף אחד למריל סטריפ (שהיתה פנומנלית בסרט), אבל בחיי שרוברטס גנבה מבחינתי את ההצגה. הדמות שלה היתה כל כך אנושית ופגועה בצורה פורפורציונלית שזה היה פשוט תענוג לראות את רוברטס מאבדת שליטה וחוזרת לנורמה בצורה כל כך מושלמת.
אני לא הרגשתי שהסרט תקוע, פשוט מדכא. הריאליות של המצבים שמוצגים בו, הייאוש של כל אחד מהדמויות, נפלא ומדכא כאחד.
אין ספק שההופעות המוצלחות של כולם עושות את הסרט, ואם מגיעים בידיעה שזו דרמה לא שמחה אפשר בהחלט להינות. ממליצה לכל מי שהופעות טובות עושות לו טוב בנשמה.
ג'וליה רוברטס, בבקשה חזרי לעשות סרטים טובים, את פשוט נפלאה. מריל סטריפ, המשיכי כך!
סרט משובח, למרות הרוע השורר בו
ג'וליאן ניקולסון מסתמנת להיות אחת השחקניות הטובות של זמנינו, נתקלתי בה כתובעת ב'אימפריית הטיילת' ואז כרופאה ב'הסקס של המאסטרס'.