"אסטרואיד סיטי" הוא סרט של ווס אנדרסון, החוכמה המקובלת היא שזה די מספיק בתור ביקורת. בשלב הזה, הדברים שאנחנו קוראים להם 'שטיקים' (אם אנחנו שונאים) או 'מגע אישי' (אם אנחנו אוהבים) כבר קוטלגו מאות פעמים ושימשו חומר לבדיחות זולות בקרב כל משתמש באינטרנט עם מחולל תמונות – מה אם ווס אנדרסון היה מביים את האקס מן? מה אם ווס אנדרסון היה מביים את שר הטבעות? מה אם ווס אנדרסון היה מביים את סאלו, או מאה ועשרים ימי סדום?
ולכן נותר לו למבקר אך ורק לדרג את היצירה הנוכחית, הראשונה שלו השנה (השניה בדרך, הוא עובד מהר כשבא לו), על איזשהו סולם ווס אנדרסוני: עד כמה יציבים השוטים? כמה ממורכזות הדמויות בכל צילום? עד כמה מלאכותיים הסטים? כמה שחקנים גדולים באים להגיד 3-4 שורות בקול מונוטוני למדי? כמה אחים ווילסון מופיעים? (במקרה של הסרט הנוכחי: אפס, באופן מפתיע).
וכן, זה קל לעשות. וזה מרגיש קצת מתבקש, אפילו לחובב אנדרסון כמוני (אני מעדיף אותו גם על פול תומאס אנדרסון וגם על פול וו.אס. אנדרסון). וזה גם די מתבקש להגיד, כפי שאני מוצא עצמי אומר בכל פעם, שהוא חצה איזשהו קו ווס אנדרסוני, שהוא זיקק את הסגנון שלו באופן כל כך מוחלט ואבסולוטי שממנו לא ניתן לחזור יותר. שהוא הגזים. וזה נכון, "אסטרואיד סיטי" הוא אכן מנה גדושה ודגושה של ווס אנדרסון, ויש רגעים שבהם נראה שהוא חצה את הקו מהדבר עצמו לפארודיה על הדבר.
אבל מה אני אגיד לכם? הסרט עובד (חוץ מהקטעים שהוא לא). ולא סתם עובד, אסטרואיד שלו מזכיר שמתחת לפני השטח הבוהק בצבעים שגורמים לסרט "ברבי" המתקרב להיראות כמו "אפוקליפסה עכשיו" ישנו יוצר שמנסה להתעסק עם דברים גדולים באמת – חיים, מוות, מקומנו ביקום, חרדות גרעיניות, פנקייק… כל מה שחשוב. כן, הדמויות לא מביעות רגש (רוב הזמן), אבל הסרט כן. הסרט מקרין אותו, משפריץ אותו לכל הכיוונים כמו איזה תותח צבע שתכנן ילד בן 11 עם יותר מדי שכל וזמן פנוי ופחות מדי מעצורים. ואם המטאפורה הזו נראית טיפה יותר מדי, נו, זה רק הולם לסרט שלשמו התכנסנו.
ואם כבר נזכרנו באמת בסיבה שלשמה התכנסנו – "אסטרואיד סיטי" עוסק בעיר קטנה אי שם בשממות ארצות הברית בשנות החמישים. ליד העיר ישנו מכתש של מטאור ואליו מגיעים מבקרים משלל סיבות. חלקם להשתתף בתחרות מדעית במימון הממשלה, חלקם להתמודד עם טרגדיות נוראיות מעברם וחלקם סתם ככה, כי זה יהיה מצחיק שיגיעו. בין המבקרים יש צלם מלחמה (ג'ייסון שוורצמן) וילדיו המרובים, כוכבת קולנוע (סקרלט ג'והנסון), מדענית מוזרה (טילדה סווינטון), גנרל חמור סבר (ג'פרי רייט), נערה צעירה וחכמה (גרייס אדוארדס) ועוד מיני מלצרים, חיילים, חוקרים, אסטרונומים, סוכני ממשלה, נגני גיטרה ואורח מאוד מיוחד.
אבל רגע, עצרו, חזרו אחורה.
כמו הביקורת הזו, הסרט לא הולך בקו ישר.
כי בעצם זה סרט על ההפקה של מחזה שמתרחש ב"אסטרואיד סיטי", מחזה שנכתב על ידי גאון טרגי (אדוארד נורטון) ומבויים על ידי במאי שחושב שהוא מרלון ברנדו (אדריאן ברודי). אה, ובמחזה הזה השחקן הראשי הוא מן טיפוס שהגיע משום מקום ומיד כבש את הכותב (ומשחק אותו – שוב – ג'ייסון שוורצמן).
תיאטרון זה לא עסק פשוט, תיאטרון זה עסק שבו אנשים מבקשים לזקק את הבדיון לאיזושהי אמירה על המציאות, אבל האמירה חמקמקה כמו הדבר עצמו, ואנשים הרבה פעמים מוצאים עצמם מובלים באף על ידי היצירה שלהם. אתה מתחיל עם דבר אחד, סיפור קטן וריאליסטי, ופתאום גבולות הפנטסטי פורצים את דלתות התודעה שלך ומכתיבים לך איך הסיפור שלך יתקדם.
רגע, עצרו, חזרו אחורה.
זה בעצם סרט על ההפקה של אותו מחזה, שמוצג בתוכנית טלוויזיה בשחור לבן אותה מנחה בריאן קרנסטון. ואני לא בטוח כמה עומק יש בזה, אבל זה מצחיק. בראיין קרנסטון, חשוב להזכיר לדור שידע את "שובר שורות" אבל לא את "מלקולם באמצע", הוא אדם מאוד מצחיק. אני לא בטוח אם יש איזושהי אמירה בנוכחות שלו, אבל עלה לי חיוך בכל פעם שהוא פתח את הפה שלו.
רגע, עצרו, חיזרו אחורה.
זו בעצם קומדיה, כן? כאילו, כל הסרטים של אנדרסון מכילים הופעות קומיות ורגעים קומיים, אבל הקומדיה מוצגת לרוב באופן מריר שכזה, הציפוי שעוזר לבלוע את הגלולה המרירה של הדרמה האנושית – ההתפרקות של משפחת טננבאום, הסגירה של הכרוניקה הצרפתית, עליית הפאשיזם באירופה של "מלון גרנד בודפסט". אבל הסרט הזה? צחוקים ושיגועים. לא כל הזמן, ולא כל הפאנצ'ים נוחתים אבל אלו שנוחתים נוחתים חזק, במיוחד רגע אחד באמצע שאני די בטוח שהוא הכי מצחיק שנראה השנה בקולנוע. יש גלריה עצומה של דמויות, אפילו ביחס לסרט סטנדרטי של אנדרסון, והוא מנצח עליהן במומחיות אין קץ. ככל שהזמן עובר הסרטים המצולמים שלו דומים יותר ויותר לסרטי אנימציה, ואני מתכוון כאלו של הלוני הטונס הקלאסיים, וזה אומר שהוא מביא לדרגת שיא את היכולת שלו לתזמן אירועים על המסך. כל תנועה, דיאלוג, תגובה ואירוע נראים כאילו תוכננו עד למילימטר האחרון.
סרטים שיש להם אנסמבל עצום של שחקנים מוכרים נוטים ליפול הרבה פעמים לתהומות של התלהבות מעצמם, לחגוג את עצם קיום הכוכבים האלו על המסך ולמתוח את הסצנות איתם בלי סוף (שלום "בבילון", להתראות "בבילון"), אבל מבחינת אנדרסון אין באמת הבדל בין הכוכב ההוליוודי עם המשכורת של מיליונים והשחקנית-ילדה שנמצאת שם כדי להגיד שהיא חצי ערפד חצי פיה. מה שאני רוצה להגיד זה שהסרט הזה זז, שיש לו קצב מהיר, בלי ליפול לתהומות של בלבול ושהוא כיף לצפיה.
אבל… ככל שהזמן עובר הוא נהיה, אפשר לומר, קצת יותר מידי כיף. עוד ועוד דמויות, עוד ועוד אירועים, עוד ועוד רעיונות – כשאנחנו מגיעים לקרשנדו זה מרגיש כמו הסוף של "שר הטבעות" בזעיר אנפין. הצורך לסגור את הסיפור של כל הדמויות ועלילות המשנה האלו מעמיסה על הסרט יותר משהוא מסוגל לסחוב, וכמו הרבה סרטים טובים במאה הנוכחית, הוא לא באמת יודע להסתיים. יש רגע אחד חזק של סוף. ואז, מיד אחריו, רגע חלש יותר. לפחות הכתוביות חביבות.
אבל הבטחתי לכם סרט עם עומק, לא? סרט על החיים, היקום וכל השאר.
בין כל ההתחכמויות והצחוקים והשיגועים וקרני הלייזר ישנו סיפור על הניסיון שלנו למצוא משמעות בעולם הזה, באמריקה שבה (מתחת לכל הצבע) קורים דברים די נוראיים. בזמן שכל הדמויות מחליפות שנינויות מתרחש מרדף משטרתי אלים שלא נראה שמפסיק, ואת היופי הטבעי של המדבר מפרה מדי פעם רעידת אדמה עם ענן פטריה ברקע. חודש לפני "אופנהיימר", ווס אנדרסון הוציא תחת ידו בהפתעה סרט שבו יש חרדה גרעינית בכל פריים ופריים.
הוא לא מוצלח בתחום הדרמטי כמו כמה מהסרטים האחרים של אנדרסון – שוורצמן פשוט לא מצליח לשאת את הדרמה על כתפיו באותה חדות עצובה של רייף פיינס. זה כי פיינס הוא שחקן ושוורצמן, כמו מרבית השחקנים אצל ווס אנדרסון, הוא רק כלי. אחלה כלי, כלי שעושה את העבודה שלו, אבל לא פחות ולא יותר.
לכן "אסטרואיד סיטי" הוא כיף גדול, אבל יש תחושה שהוא היה יכול להיות יותר מכך. ווס אנדרסון לא הולך להפסיק להיות ווס אנדרסון בקרוב. וההצגה, נו, היא חייבת להמשך. גם הניסויים האטומים המאיימים שמתרחשים בקצה השני של הפריים.
אני אוהב את ווס אנדרסון לא אהבתי את כרוניקה צרפתית
כן אהבתי את ממלכת אור הירח , משפחת טטנבאופ, מלון גרנד בודפשט
לא אהבתי את מר שועל לדארגלינג
מה אחשוב על הסרט הזה לדעתך , למה הוא יותר דומה
למה לא אהבת את מר שועל?
אני יכול לראות את זה, זה סרט עם פילוסופיה דיי אכזרית ומר שועל הוא… טיפה נוקשה אבל חשבתי שזה היה סרט חמוד
האמת שאני לא זוכר
עבר כל כך הרבה זמן
דוןקא מבחינה פילוסופית לא הייתה אמורה להיות לי בעיה כי אני הייתי בתקופה הזו בפייז הפילוסופי שלי .
באמת עבר כל כך הרבה זמן , משהו לא תפס אותי
לעומת זאת כרוניקה היה משעמם ממש לדעתי
וזה של פוקס ומישום מה לא בדיסני פלוס
והסרט בביקורת אחד היחידים שלא יופץ דרך דיסני או בת שלה וזה מאכזב כי קיוויתי שיהיה בדיסני פלוס
כן, ממש חבל שמר שועל לא נמצא בדיסני פלוס
במיוחד שעכשיו הם בקטע של לדבב לעברית סרטי אנימציה שלא זכו לדיבוב (כמו פרנקנוויני, למשל) ואני די הייתי רוצה לראות את המדבבים בארץ מתאימים את עצמם לסגנון המשחק של סרטי ווס אנדרסון.
זה היה יכול להיות מאוד מעניין.
אני מבין שלאי הכלבים לא היה דיבוב לעברית ?
בחיפושיי לא מצאתי
אכן, אי הכלבים נמצא בדיסני פלוס אך לא דיבבו אותו
מניח שזה בגלל שזה סרט PG-13, וסרטים בדירוג הזה לרוב לא מדובבים.
אבל מי יודע, אולי בהמשך עוד ידבבו את הסרט.
בכל מקרה, הסיבה שהנחתי שלו מר שועל היה בדיסני פלוס אז גם הוא היה מצטרף לטרנד הדיבובים לכותרים שלא דובבו עדיין, היא שהסרט דורג PG, כך שהגיוני מאוד לדבב אותו.
אוקי מגניב (אחלה סרט אגב )
(ל"ת)
לדעתי הרבה יותר דומה לסרטים שאהבת
וגם אני עם אותה חלוקה ואסטרואיד סיטי היה מצויין בעייני
תודה אור !אז רואים :)
(ל"ת)
הכרוניקה הצרפתית קצת בעייתי גם בעיני, לא מאד אהבתי אותו חוץ מהסיפור של האמן המיוסר.
אבל מר שועל המהולל בעיני פשוט מדהים מכל בחינה.
הייתי רוצה לראות שוב חבל שקשה להשיג כרגע
(ל"ת)
אגב חשןב לי לומר משהו
הכרוניקה הצרפתית סרט גרוע בעיני , ממש לא נהניתי, פשוט שעמם אותי למוות
שועל מהולל לא כזה, הוא סרט שאני זוכר שלא סבלתי ממנו , פשוט משהו לא אהבתי אז , זה לא אומר שלא אוהב היום , ובכל מקרה הוא היה נחמד לעומת כרוניקה
איך אפשר לא לאהוב את הכרוניקה
בעיני זה אחד הסרטים הכי הטובים שלו.
סרט כל כך צבעוני ומצחיק עם עלילות גאוניות. אולי לוקח לו זמן להעלות הילוך, אבל אני מאוד נהנתי.
עחמצחעחע יש חדש של ווס אנדרסון!!
הבנאדם יכול לביים מסיבת סיום של גן עליזה ואני אבוא לראות
נהניתי מהאסטתיקה כמו בכל שאר הסרטים שלו, אבל אני לא מצליח לחשוב או למצוא בינתיים הסבר מספק לאינספור האלגוריות והמטאפורות בסרט וזה קצת מתסכל.. מקווה שאיזה יוטיובר יכין סרטון שמוצא פשר קוהרנטי בכאוס המרובד שהולך בסרט כי למען האמת.. הכוונה התפספסה בשבילי וכל מי שראיתי שדיבר על הסרט
אולי פספסתי
"במיוחד רגע אחד באמצע שאני די בטוח שהוא הכי מצחיק שנראה השנה בקולנוע"
על איזה רגע מדובר? צפיתי בסרט ואני לא זוכר רגע כזה
יש למישהו מושג האם מבחינת ההגדרות של האוסקר הסרט כשיר להתמודד על קטגוריית הפסקול?
אני מתכוון מבחינת זה שהאורך הכולל של הפסקול הוא 19 דקות בלבד.
אם מעולם לא ראיתי סרט של ווס אנדרסון, כדאי להתחיל מזה?
(ל"ת)
לא
(ל"ת)
משפחת טטנבאום.
(ל"ת)
ממלכת אור הירח
(ל"ת)
זה היה האנדרסון הראשון שלי ולפי זה שצפיתי בכל הסרטים של הבמאי, הוא כנראה גרם לי לסקרנות
(ל"ת)
אכן היה מאוד מצחיק
וזה די נדיר שאני נתקל בסרט שמצליח ממש להצחיק אותי.
חוץ מזה, לא הבנתי את הריבוד המוגזם, וחלקים מהעלילה. באסה.