במקור: The Assassination of Jesse James by the Coward Robert Ford
תסריט ובימוי: אנדרו דומיניק
על פי ספרו של רון הנסן
שחקנים: קייסי אפלק, בראד פיט, סאם רוקוול, סאם שפרד
'ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד'. איזה שם לסרט, הא? ארוך, לא קליט, לא קצבי, לא מתנגן. מצד שני, יש משהו מהפנט באריכות הזו. בהתעקשות הזו על כל פרט קטן, כמו הצורך להדגיש בשם הסרט עצמו את העובדה, המובנת מאליה כמעט, שרוברט פורד היה פחדן.
ולא רק פחדן, אם יורשה לי לומר. בכלל מדובר באישיות חלשת אופי וחסרת יחוד. את פורד אנחנו פוגשים כבר בסצינת הפתיחה של הסרט, כאשר החבורה של ג'סי ג'יימס ואחיו מתארגנת לשוד רכבת באמצע היערות של מיזורי. ג'סי ג'יימס, שאין צורך להציגו בפני הצופה האמריקאי, הוא הסלבריטאי, בהא הידיעה, של המערב הפרוע. למרות היותו פורע חוק ומורד לשעבר, נקשרת לו הילה רומנטית ואנשים מעריצים אותו. פורד, כך אנחנו לומדים, הוא אחד מהמעריצים האלה. תמיד אפשר לשמוע מפיו את אחד מסיפורי הגבורה של ג'סי, שעלילותיהם מופצות בספרונים פופולריים, וגזרי עיתונים אודות השודד מצויים תמיד בכיסיו. לא פלא, לכן, שהוא היה להוט כל כך להצטרף לחבורתם של ג'סי ואחיו, ולנסות ולהתחבב עליו. פורד לא מוצא חן בעיני אחיו של ג'סי כבר מההתחלה: הוא מגמגם, בוחר במלים הלא נכונות ובכלל עושה רושם שלילי. אך משום מה הוא מצליח להתחבב על ג'סי, שמשאיר אותו לצידו גם לאחר השוד, כאשר יתר השודדים מתפזרים לדרכם. שוד הרכבת הזה, כך מתברר, היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינת רשויות החוק, והן מחליטות לצאת למרדף אחר ג'יימס וכל מי שהיה מעורב בשוד – מרדף שישים קץ לתופעה הזו של שודד דרכים שזוכה לפופולריות כה עזה.
מכאן עלילת הסרט יוצאת למסע ארוך, שיוביל בסופו של דבר, כפי ששם הסרט מספר לנו, להתנקשות בג'יימס, שגם היא ידועה בפולקלור האמריקאי. המסע הזה מתחיל בהתחברות בין ג'יימס לפורד. אי אפשר לקרוא ליחסים אלו חברות, שכן לג'סי יש רק מעריצים, או אנשים המפחדים ממנו, ופורד הוא שילוב של השניים (פחדן, כבר אמרנו, לא?) – וממשיך בקורות את חבורת השודדים, הנמלטת מאימת החוק ומסוכסכת בינה לבין עצמה. אך עיקר המסע הוא המסע של ג'סי לעבר מותו והמסע של פורד לעבר הרגע בו הוא יורה את היריה הגורלית. הסוף הידוע מראש של הסרט טוען את היחסים של ג'יימס ופורד במשמעות נוספת. אט אט אנו לומדים מדוע פורד מעריץ כל כך גדול של ג'יימס, וכיצד הוא נדחף, כמעט בעל כורחו, למצב הטראגי ששמו של הסרט מספר לנו עליו. במקביל אנו לומדים להכיר את ג'יימס הפרנואיד, העצבני, שמרגיש שהתפקיד שהועידה לו ההיסטוריה לאו דווקא תפור למידותיו. אך שניהם נעים לפי קווים קבועים, הנמתחים משמו של הסרט ועד לסופו.
המסע הזה מורכב מהרבה מסעות קטנים, הלוך ושוב: ג'יימס הרודף אחרי בני החבורה, בני החבורה הנמלטים מג'יימס, ג'יימס הנמלט מהחוק ופורד שנע ככדור בין כל הצלעות (חלש אופי, כבר אמרנו, לא?). והמסעות הללו, המתרחשים ברחבי הנופים המרהיבים של "המישורים הגדולים" במערב ארצות הברית הם, ובכן – מרהיבים. בלי פירוטכניקה ובלי אפקטים הצליחו הבימאי אנדרו דומיניק (שגם כתב את התסריט) והצלם רוג'ר דיקינס ליצור צילומים מופלאים ועוצרי נשימה. הפתיחה של אחת הסצינות הראשונות בסרט – שוד הרכבת – היא אחד הסיקוונסים הקולנועיים היפים ביותר שראיתי מעודי, עם משחקים מנקרי עיניים של אור וצל, והייתי מעז לומר שרק בשבילו שווה לצפות בסרט.
הצילום הנהדר הזה מתחרה על תשומת הלב עם השחקן המרכזי בסרט. זה איננו בראד פיט, המשחק את ג'סי ג'יימס, אלא קייסי אפלק, המגלם בצורה יוצאת דופן את רוברט פורד (והיה מועמד לאוסקר על כך). אפלק הופך את פורד הקולנועי לשילוב טראגי ונוגע ללב של עליבות, פחדנות ורצון לתהילה. פורד, בגילומו של אפלק, הוא יותר מכל אדם שמנסה בכוח לבנות לעצמו אישיות, ומובס פעם אחר פעם.
'ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד', כיאה לשמו, הוא סרט ארוך, לא קצבי ולא מתנגן. אבל הוא מהפנט, והוא, כפי שנרמז בפתיחת הביקורת, מתעקש על שלמות בכל פרט קטן. הוא לא מהסס לעצור להרהר, לא נבהל מרגעים ארוכים של שתיקות, הנשברות על ידי דיאלוגים קצרים וסתומים לעתים. זהו סרט על אנשים שלכודים בגורלם, לא מצליחים לברוח ממנו ולבסוף הם מקבלים אותו בהשלמה ובהכנעה. זהו סרט על הערצה, על הרצון מסנוור העיניים לתהילה ועל התדמית החזקה מכל מציאות. זהו במלוא מובן המלה סרט ענק.
לינקים:
אכן סרט נהדר.
קייסי אפלק היה נפלא בתור פורד, וגרם לי לרצות לבעוט בו ולחבק אותו באותו זמן.
עוד דבר שנורא קסם לי בסרט- זה שאומרים לנו מה קרה לחלק מהאנשים אחרי שג'סי מת, מה שמבחינתי מהווה סגירה מצויינת, בעיקר בגלל שהיא באה בהתחלה.
עוד מישהו פה חושב שבראד פיט היה מאכזב? אני חשבתי ששחקן אחר יכול היה ליצור דמות מורכבת יותר, ולא רק סופר כריזמטית.
אהרון קשלס, בפרשנות חכמה כהרגלו,
חושב ש"ההתנקשות" הוא סרט על סלבריטאות:
http://pirannakarina.blogli.co.il/archives/128
ואני אוסיף, ש"הוליוודלנד" הלא-מוערך-דיו, גם הוא סרט מעניין על סלבריטיזם, והוא מספק לאח אפלק הבכור את תפקידו הטוב ביותר – לא משום שאפלק מפגין בו משחק יוצא-דופן, אלא בדיוק משום שהוא משחק שחקן בינוני שהונו הסלבריטאי קשור יותר לכיבושיו המיניים. המממ…את מי זה מזכיר לי?
בכל מקרה, אם נחזור לסלב הראשון שהזכרנו, קשלס – שיש לו, אגב, טעם זוועתי בסרטים – מוכיח שוב ושוב שהוא הטוב והמבריק מבין מבקרי הקולנוע הצעירים בארץ, אם לא בכלל. שווה לעקוב אחריו, אבל בלי לקנות "רייטינג". יש גבול לכל תעלול.
לא בטוח שאני מסכים לחלוטין
גם לי דגדגה האנלוגיה הזו – לקשר בין הרצון לתהילה של פורד, ובין מעמד הכוכב של ג'יימס, לבין תופעת הסלבריטאות המודרנית. בביקורת אני אפילו מתייחס לג'יימס כ-"סלבריטאי" (וכשכתבתי את הביקורת השתעשעתי ברעיון לתאר את ג'יימס כשילוב של רובין הוד ונינט), אבל אני חושב שהאנלוגיה הזו חוטאת למציאות.
בראש ובראשונה כי ג'יימס היה יותר מסתם סלבריטאי, ובאותה מידה נראה לי שהסרט נוגע ברבדים עמוקים יותר של האנושיות מאשר התופעה הזו. אם כי יכול להיות, שכמו במקרים רבים אחרים, מכיוון שתופעת הסלבריטאות לא מעניינת אותי מאוד, לא טרחתי להעמיק את האנלוגיה.
אני כן מסכים עם הניתוח לפיו הסרט עוסק במידה רבה במיתוסים, באתוסים ובקשר ביניהם. אני חושב שלהתעקש לנתח אותו בכלים של תופעה מוגבלת כמו הסלבריטאות עושה לו עוול.
אגב – גם הביקורת של אורי קליין על הסרט היתה מצוינת: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/960827.html
''ההתמודדות
שלי עם ראיית סרט באורך משמעותי בלי להתנקש באף אחד"
הייתה מוצלחת למדיי, יצא לי לראות לאחרונה שני סרטים שלא רק מאוד מאוד הזכירו לי זה את זה באורכם, אלא בכלל, בכל הטון.
ובכן, הסרטים הם "ג'סי ג'יימס .." ו"זה יגמר בדם" .
שני סרטים מופתיים, את השני יותר חיבבתי אבל שני סרטים הם אייטיים אבל מרתקים וזהו,חבריי, הישג שאפשר לזקוף למעט מאוד סרטים מבלי שיצאו מתיימרים.
ואני צופה לאפלק עתיד מזהיר, בתקווה שקצת יותר מלאחיו..
אף מילה...
על הסאונד? ניק קייב, לא?
נילי, שלמען הסר ספק, לא ראתה את הסרט.
אכן חבל.
יש לסרט פס קול מדהים. כמובן שלא רק ניק קייב הלחין את הסרט אלא גם וורן אליס. בכל אופן, שניהם עשו עבודה יוצאת מהכלל.
ולדעתי זה הסרט הכי טוב מכל סרטי 2007. הויזואליה מדהימה בכל שוט ושוט. הסרט נראה מצוין והדגש על הפרטים הקטנים מדהים.
גם בראד פיט וקייסי אפלק נותנים בסרט הזה את ההופעות הכי טובות בקריירה שלהם, לדעתי לפחות.
הסרט עצמו מספיק מותח וכולל מספיק פרטים כדי להחזיק אותנו לאורך השעתיים וחצי שלו ומצד שני יש בו גם איטיות שמחזיקה בה איכות מהפנטת.
אני ממליץ בחום.
אחלה סאונד
גם ביקורת היא ז'אנר, ולא הצלחתי לחשוב על דרך לשלב מחמאות לסאונד בלי שזה יצא מאולץ וישבור את הקצב של הביקורת עצמה.
אבל כן – פס הקול נהדר.
דווקא אני הרגשתי שבכל הסרט
יש מנגינה אחת (נפלאה) שחוזרת על עצמה שוב ושוב, בשאר המנגינות לא הרגשתי בכלל (לא שאני מתלונן)
פסקול מהפנט ועצוב.
קניתי אותו והוא שווה כל אגורה.
פסקול מהפנט ועצוב.
טוב, שיכנעתם אותי.
בקרוב אגש לראות.
אין ספק: הסרט הוא יצירת מופת.
הוא מורכב מהמון רגעים קטנים (אבל גדולים) שמרכיבים שלם שבמובן מסוים שלם יותר מסך חלקיו. כמו "זה ייגמר בדם" המופתי גם הוא (ובכלל, שנה שניפקה שני סרטים כאלה בהפרש זמן כה קצר זה מזה היא שנה נפלאה לקולנוע) ויחד עם "ארץ קשוחה" של האחים כהן* ו INTO THE WILD המרתק של שון פן הוא משלים מעין רביעיית סרטים מרתקת שמעניקה נקודות מבט מרתקות על התרבות האמריקאית, ובמיוחד על האתוס הגברי האמריקאי.
"ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד" עושה זאת באופן נפלא על ידי כך שהוא מביט בגבריות הזאת משני היבטים מנוגדים וקיצוניים של התופעה הזאת: מצד אחד האתוס הגברי הקשוח של ג'יימס, והשימוש המאד נבון שהסרט עושה במיתוס הזה, ומצד שני הניגוד המושלם: פחדן, מעריץ, אדם מיוסר וקרוע מבפנים שאין לו קיום בלי המיתוס שהוא כה מעריץ. הליהוק המושלם לסרט, האווירה המלנכולית שנבנית אט אט על ידי הקצב האיטי והמהפנט של הסרט (רק לי זה הזכיר את "ימים ברקיע" של מאליק?) וההקבלה למציאות של ימינו הופכים את הסרט הזה ליצירה מרובדת שניתן למצוא בה עוד ועוד דברים בצפיות חוזרות ונשנות. סרט מושלם.
____________________________
*מצטער: אהבתי את "ארץ קשוחה" מאד, יש בו רגעים מופתיים, אך בסופו של דבר הוא סרט פגום, אבל זה כבר ענין לדיון אחר.
אין ספק: הסרט הוא יצירת מופת.
לא ראיתי את "ימים ברקיע" אבל היו לא מעט רגעים שבהחלט הזכירו לי סרטים של מאליק.
ומעניין איך קרה שהסרטים הללו יצאו דווקא השנה, בהפרש זמנים כל כך קצר יחסית זה מזה.
אם אהבת את ''ההתנקשות בג'סי ג'יימס...'' את חייב לעצמך את
"ימים ברקיע". הסיפור שונה לגמרי, אבל הקצב האיטי והמהפנט, הצילומים המרהיבים, והסיפור המאד שלם גם הוא, הופכים אותו לצפיית חובה. בעיני "ימים ברקיע" הוא סרטו הטוב ביותר של מאליק, וזה אומר המון כי שאר שלושת סרטיו היו יותר ממצוינים בעיני. חבל רק שלא תוכל לצפות בו על מסך גדול בבית קולנוע.
אגב, נדמה לי שקראתי באיזשהו מקום שמאליק דווקא לא אהב את "ההתנקשות בג'סי ג'יימס…", או שמא את "זה ייגמר בדם"? וזה כבר מעניין כשלעצמו. אני אנסה למצוא היכן קראתי את זה.
קשה לי עם סרטים כאלו
בכאלו אני מתכוון לסרטים שאהבתי בסה"כ אבל בו זמנית הם טיפה שיעממו אותי.
גם ג'סי ג'יימס וגם זה ייגמר בדם הם סרטים שאהבתי אבל אני לא מסוגל לחשוב כרגע על צפייה נוספת, בעיקר בגלל שהראשונה הייתה די מייגעת.
אשאר לי עם INTO THE WILD, סימנים של כבוד וארץ קשוחה שבהם אשמח לצפות שוב.
(כמעט) יצירת מופת.
לא היה עדיף לקרוא לסרט "…רוברט פורד הפחדן"? זה גם נשמע יותר טוב, וגם מתורגם יותר טוב!
הסרט דרך אגב, מדהים, העלילה מצוינת, הסיפור כולו נפלא, בן אפלק לפי דעתי מראה יכולת משחק מהפנטת, ובגלל שהוא לא זכה באוסקר אני אשרוף להם את המפעל (או שאסתפק בכמה קללות), הצילום מרהיב, הבימוי נפלא, הסצינה שבה ג'סי שם סכין על צווארו של רוברט ואחר כך התחיל לצחוק היתה אחץ הסצינות הכי טובות של בראד, הסצינות הטובות ממנה היחידות גם הן מהסרט, סצינת ההתנקות היתה מדהימה, אבל החלק הכי טוב של הסרט הוא מה שקורה אחרי ההתנקשות, כולל קריינות נוגעת ללב וסוף מסמר שערות!
הבעיה היחידה עם הסרט היא האמצע, שנמתח כמו מסיק ללא שום תועלת, היה אפשר לקצר לפחות בחצי שעה אם לא שעה, כל המסעות האלה של ג'סי היו סתמיים, וגם אחרי שג'סי מת אני מגלה שיש עוד חצי שעה לסוף, הא? מה עוד יש להציג? כמבן שאז אני מגלה שטעיתי ושרק בגלל הסוף שווה את כל הסרט!
*ספוילר* (אם בכלל אפשר!)
המשפט הכי עוב בכל הסרט לפי דעתי הוא כשהקריין מספר שאף אחד לא יבוא להלוויה של רוברט, אף אחד לא ישלם כדי להיכנוס למקומות שגדל בהם, ואיש לא ייקרא על שמו. זה פשוט שבר לי את הלב (באמת, עלה לי הון להרכיב אותו מחדש!) וזה שלא הראו לנו את הייריה בסוף עושה את הכל לטוב יותר.
רק לי אחיו של רוברט מזכיר את ההוביט ההוא מ"שר הטבעות"?
(כמעט) יצירת מופת.
אם *בן* אפלק יושב וקורא תגובות באתרי ביקורת קולנוע ברחבי העולם, הוא לבטח יעשה לעצמו קופי-פייסט של "בן אפלק לדעתי מראה יכול משחק מהפנטת". בכל זאת, מחמאה של פעם בקריירה =)
על כל פנים, מצטרף לדבריך לגבי הסוף – ואיכותו. מאוד מאוד חזק, הקריינות עובדת היטב, והציטוט שהבאת נגע גם בי מאוד!
אם בן אפלק יושב וקורא את התגובות האלה הוא בטח מתבאס לאללה
כי השחקן בסרט הוא אחיו הצעיר שקרוי קייסי אפלק. והוא מקבל את המחמאות האלה כבר בפעם השניה, אם כי בגדול יותר. הפעם הראשונה היתה על "נראתה לאחרונה" שיצא פה לא מזמן. כך שפעם בקריירה זה כבר לא יהיה.
אם בן אפלק יושב וקורא את התגובות האלה הוא בטח מתבאס לאללה
זו בדיוק הנקודה…
נקודה קצת נסתרת, לא?
אין מה להגיד עשית לי חשק לראות את הסרט
אז מזל שכבר ראיתי אותו ואני יכול להגיד שאני לא מסכים בכלל עם הביקורת פרט למשחקו הנפלא של אפלק.
קשה לי להסביר מה לא אהבתי בסרט אבל זה היה למען האמת משעמם.שעתיים וחצי של דיבורים משעממים ותחושה כזאת שכל השעה וחצי הראשונות של הסרט היו מבוזבזות.גם הסוף עליי להגיד היה מאכזב,בתור משהו ידוע מראש חשבתי שיעשו משהו מיוחד אבל לא כך וחבל.
בקיצור אם אתם מחפשים סרט פעולה טוב זהו בוודאי לא הסרט בשבילכם אבל אם אתם מחפשים סרט שהעלילה בו מתקדמת באמצעות דיבורים בלבד(וגם זה לא ממש בצורה טובה) רוצו לראות את הסרט!
הבהרה
אני בהחלט לא ממליץ למי שמחפש סרט פעולה טוב לצפות ב-"ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד". באותה מידה, גם מי שמחפש קומדיה מוצלחת או סרט אימה יעיל לא ממש יבוא על סיפוקו מסרט זה.
מה להגיד...
לאחר קריאת כל התגובות אני מרגישה די אנלפביתית..כיוון שאני השתעממתי מהסרט. מוחי אמר לי: "נהדר", ואכן המשחק (בייחוד של אפלק, לגבי פיט אני תוהה כבר שנים אם הוא שחקן טוב או שחקן של כמה מניירות קבועות) והצילום היו מצויינים; אך ליבי אמר לי "מתי הולכים הביתה?".
בן זוגי ואנוכי איחרנו לסרט בשל הברווז (כרגיל), וכעסנו עליה מאוד. כל הדרך לסרט (בזמן שלא גערנו בברווז על האיחור) תהינו הכיצד מערבון עם בראד פיט מופיע ישירות בסינמטק ולא מתעכב בקולנוע.10 דקות לצפייה בסרט והבנו את התשובה. 8 דקות האיחור שלנו (הודינו עליהן אח"כ לברווז, שגמלה לנו על התשבוחות בכך ששבוע לאחר מכן איחרנו בגללה לבלט קלאסי, וחסכנו 15 דקות של סבל—כאן אני מוסיפה שאנחנו אוהבים מחול מודרני לטובת הקוראים הנאמנים שמתחילים לחשוב שאנחנו חובביספרי רם אורן וסרטי מת לצחוק)סיפקו לנו כחצי שעה של עניין בה ניסינו להבין מה קורה בסרט. לאחר מכן, כאשר סצינת השוד מסתיימת, מקפיד הקריין להזכיר לנו, מדי עשר דקות לערך, שג'סי ג'יימס עומד להירצח ע"י רוברט פורד, למקרה שלא הבנו את העלילה מהכותרת של הסרט. אני יודעת שזו תחבולה אומנותית שאמורה להפנות את הפוקוס מהעלילה למסר, לתכנים, לסאב טקסט וכן הלאה. אבל האמצעי הזה היה שקוף מדי, ולדעתי הספיקה הכותרת המפורשת של הסרט כדי ליצור אותו. התזכורות הפכו את הסרט למלאכותי. ייתכן וזאת היתה המטרה של הכנסת קריין לסרט (שעלילתו במילא היתה מאוד ברורה ללא דבריו)אבל אני חושבת שאמצעי זה הוא הגורם העיקרי להזרה שלי מהסרט.
___
ושאלת השאלות: האם רושמים "ספוילר" על ביקורת לסרט שהשם שלו מגלה את הכל?
לא.
נו ברור
בקשר לכותרת הסרט
אמנם בעברית היא נשמעת גרוע, אבל באנגלית לפי דעתי זו כורת נהדרת, שרק בגללה ראיתי את הסרט, אני לא מפסיק לשגע את החברים שלי כשאני תמיד אומר להם "the assassinaton of jesse james by the coward robert ford" זו, לפי דעתי, אחת הכותרות הכי טובות לסרט לצד "אדם בן כלב" ועוד כמה..
דרך אגב שמו של הסרט "the curious case of …" שאמור לצאת בקרוב מזכיר לי את שם הסרט הזה ורק מהכותרת אני אתעניין בו.
וגם בו משתתף בראד פיט.
באמת נשמע כמו סרט מעניין עם עלילה מסקרנת, על אדם ששמזדקן הפוך.
ארבע בסולם
אני חייב להסתייג מחיבור הסופרלטיב "מופת" ל-"רוברט פורד הפחדן" (באמת אחלה שם אלטרנטיבי). אין לי בעיה עם אומנות בקולנוע, אבל גם כשאתה טוב במה שאתה עושה הצניעות היא זו שיכולה להפוך את יצירתך למושלמת באמת. כתב נכון המגיב שטען שהיה צריך לקצץ כעשרים דקות מקטעי האמצע של הסרט. אני ממש שמח שראיתי אותו בביתי, בשכיבה ועם עשבים רפואיים לצדי. המגלומניה הזו היא שהפריעה גם לשלושת הסרטים הבולטים הנוספים שראו אור השנה. האחים כהן החליטו, וטעו לפי עניות דעתי, שאין צורך בסוף. גם פול אנדרסון פיקשש מעט ויצר סרט מפוספס קמעה, שיכול היה להיות טוב כמו שהמבקרים ברחבי העולם טענו, אך משהו אבד בדרך. הם טעו כשהניחו ששחקן ענק יכול לקחת את כל הסרט על גבו. אולי ביצירה קטנה יותר כמו "כף רגלי השמאלית", אבל לא באפוס כמו "זה יגמר בדם". כל הקובלנות האלה מובילות אותי לטענה שהסרט הטוב ביותר השנה היה דווקא "In to The Wild". גם שון פן יכול היה לקצץ מעט מהשטויות שלו, אבל הטעות שלו פגעה בסרט בצורה הפחותה ביותר מבין הארבעה המדוברים.
חמש + בסולם שלי, אבל על טעמים קשה להתווכח. יחד עם זאת אני חייב
להעיר ש"זה ייגמר בדם" חייב הרבה מאד לדניאל דיי לואיס, המון, אבל זה לא סרט שרק שחקן אחד נושא על גבו. פול דאנו הצעיר עושה שם תפקיד מופלא לא פחות, ואולי אף יותר מרשים מזה של דיי לואיס. יתרה מכך: גדולתו של הסרט לא נובעת רק מכישורי המשחק של דיי לואיס, היא נובעת מהחיבור המושלם בין התסריט והסיפור לדרך שבה אנדרסון בחר לצלם את הסרט והמשחק. אין פה גורם אחד שהופך את הסרט למופתי, אלא שילוב של כמה וכמה גורמים, וזהשילוב הזה מאפיין יצירות מופת קולנועיות בכללן. גם את "ההתנקשות בג'סי ג'יימס…" שלטעמי יחד עם "זה ייגמר בדם" הופכים את השנה החולפת לשנה קולנועית כה מוצלחת.
אבל כאמור, על טעם וכו…
מה שאני הולך לכתוב עכשיו זה קצת לא הוגן
אבל אני הולך לכתוב את זה בכל זאת:
אין דין צפיה בסרט הזה בבית (בין אם בשכיבה עם עשבים רפואיים ובין אם סתם בסלון ארץ ישראלי מצוי) כדין צפיה בו בקולנוע.
אני צפיתי בו בקולנוע, ובשתי הצפיות שלי לא הרגשתי ולו פעם אחת שהיה עדיף לסרט לו היה קצר יותר.
אני תוהה אם צפיה בסרט הזה מ-DVD בביתי היתה מניבה ביקורת כל כך מתלהבת מצידי.
הסיבה שבהערה הזו יש מן אי-ההגינות היא שבמצב כיום בארץ, ניתן לראות את הסרט אך ורק בבית (אלא אם כן יתרחש סוג של נס).
ביקורת נהדרת. בקשר לסצנת השוד-
אני צריכה לנתח סצנה כחלק מעבודה שאני מכינה בקולנוע, ובחרתי בזו, אבל לא לגמרי ברור לי מתי היא מתחילה: כשרואים את כל החבורה ביערות ליד פסי הרכבת ו-ווד הייט שר איזשהו שיר, כשג'סי ג'יימס מגיע לפסי הרכבת עם העששית ומחכה לשמוע אותה מגיעה או כשהרכבת עצמה מופיעה.
תודה ענקית מראש לכל מי שיוכל לעזור לי.
לדעתי - כשג'יימס מגיע לפסי הרכבת
אבל אם ראית את זה ב-DVD אז בד"כ ה-DVD מכיל בעצמו חלוקה לסצינות, לא?
לא, DVD-ים מכילים חלוקה לפרקים
והפרקים האלה יכולים להיות סצינות בודדות, קטעים ארוכים יותר, נקודות אקראיות לגמרי באמצע הסרט או כל דבר אחר, כיד הדמיון הטובה על מעצב הדיסק.
אבל... אבל....
קוראים לזה Scene Selection!
אני מרגיש מרומה.
אבל... אבל.... אבל...
בעברית קוראים לזה- חלוקה לפרקים, שים לב, לא לסצנות.
אבל... אבל....
שים לב שגם בנגני DVD, זה נקרא chapters. זה הגיוני, בדרך כלל יש בסביבות ה-20 כאלה, אבל בסרט נורמלי יש הרבה יותר מ-20 סצינות.
לדעתי - כשג'יימס מגיע לפסי הרכבת
אז זהו, גם אני חשבתי ככה אבל המורה שלי אמר שסצנה אמורה להתחיל כשאנשים נמצאים במקום מסוים עד שהם הולכים ממנו. (אני יודעת שזה נשמע לא ברור, אבל ככה בערך היה ההסבר שלו) אז יוצא שאני ממש ממש לא בטוחה, כי בתכלס גם לחלק שווד שר ורואים את פרנק עומד עם השעון יש קשר לסצנה והם כנראה מהווים חלק ממנה.
סצנה מורכבת מחלל וזמן
כלומר, מתי שעוברים בזמן או בחלל של הסרט- הסצנה נגמרת ומתחילה אחרת.
סצנה מורכבת מחלל וזמן
המ, תודה. והטון המתנשא פה כי..?
לא התכוונתי להשמע כזה
במקום למתוח את הדיון, הרשי לי לענות לך.
בוא לא נטעה, מרגע שמראים את הכנופייה ביער ועד להשטלתות על הרכבת מדובר בשתי סצנות נפרדות. סצנה ראשונה:
הסצנה מתחילה כשמראים את מר בחור שר בהילולה ונמשכת עד ל'קלוז אפ' של השודד.
סצנה שניה:
הסצנה נפתחת כשרואים באופק את הרכבת ומסתיימת עם עצירתה.
וסתם בשביל העניין, באיזה סוג של עבודה מדובר? "shot by shot"?
אוקיי, אז לא הבנתי נכון.
למה לדעתך הסצנה בה הרכבת מגיעה היא חדשה? חשבתי שמדובר בהמשך של הסצנה הקודמת.
כן, זה זה. באופן כללי העבודה לא אמורה להיות מסובכת, אבל אני כל הזמןנתקעת בדברים הקטנים.
לכאורה באמת נדמה כי זו אותה סצנה
המשך של העלילה, הזמן והמקום- אבל לא כך.
נהוג להבדיל בין סצנות גם בגלל התרחשויות. הרכבת מופיעה בסוג של established והטכניקה הזאת פותחת למעשה סצנה חדשה.
*את העבודה שלי עשיתי על סצנת האמבטיה ב"the shining". גם המורה הסכים שמדובר באחת הסצנות הגאוניות שראויה להופיע בעבודה כזו.
את יכולה להתייעץ עם המורה, את יודעת.
הוא די לא זמין,
אחרת ממש לא הייתי מתחילה את כל ההתכתבות הזאת כאן. מצטערת.
אין על מה להצטער,
אבל כשאת בשלב של לחשב כמה נקודות ירדו לך – עם כל הרצון הטוב, זה כבר לא משהו שנוכל לעזור בו.
אז זה מה שהפריע לך
לא באמת ציפיתי לתשובה עם פרוט הנקודות שנותנים על כל חלק, זאת הייתה פשוט תהייה שביטאתי בקול. אמ, בכתב, זאת אומרת.
(מצטערת על הדיליי בתגובה)
לדעתי - כשג'יימס מגיע לפסי הרכבת (כה''ב)
כמו שאיתי כתב, סצינה מוגדרת כהתרחשות בזמן רציף ובמקום אחד. השאלה כאן היא מה נחשב כמקום.
נהוג להפריד בין סצינות פנים וחוץ ובין חדרים שונים (או קרונות, במקרה הזה), ולכן מבחינה תסריטאית והפקתית הקטעים בתוך קרונות הרכבת הם סצינות נפרדות, והקטעים שמחוץ להם הם סצינה אחרת (והקטע של בראד פיט מול הרכבת שמגיעה הוא סצינה בפני עצמו).
מה שכן – אפשר לכרוך את כל הסצינות האלה ביחד, ולקרוא להם סיקוונס (כלומר רצף של פעולות עוקבות, שיכול להכיל כמה סצינות -או משהו כזה).
הכל רק סמנטיקה כמובן, אבל בקולנוע יש לזה חשיבות.
לדעתי - כשג'יימס מגיע לפסי הרכבת (כה''ב)
כן, את זה אני יודעת (אבל תודה על ההסבר). העניין הוא שאני לא בטוחה אם הסצנה של שוד הרכבת מתחילה כשרואים את החבורה ביער, כשווד שר ופרנק בודק מה השעה, או כשג'סי ממש מגיע לפסי הרכבת.
רגע, אני אנסח את זה מחדש- החלק שבו רואים את החבורה ביער, מתפקד כסצנה נפרדת או כתחילת הסצנה של בראד פיט מחכה לרכבת?
לא כל כך הגיוני.
ההגדרה שלי לסצינה – ויש סיכוי לא רע שאני טועה – היא קטע שמתרחש בזמן, לא בהכרח דמויות. סצינת השקית באמריקן ביוטי: היא סצינה. יש בה בני אדם/כלב? לא. אבל היא סצינה.
אבל יכול להיות שאני טועה.
אתה לא טועה- אך גם לא צודק במאה אחוז
נכון שסצנה מתרחשת בזמן, אבל היא גם מחויבת למקום.
לדוגמה, שני אנשים נמצאים בחדר ומדברים. ברגע שהם יוצאים מהחדר מתחילה סצנה חדשה, אמנם הזמן אותו זמן אבל המקום לא.
סרט מהפנט ויוצא מן הכלל
אין אפילו דקה אחת מיותרת בסרט הנפלא והפיוטי הזה. הצילומים מדהימים, המוזיקה שוברת לב, השחקנים מתעלים על עצמם. איזה משחק של כל הצוות! הפחד, החרדה, האכזבה, המתח, המאמץ לשקר, כל אלה ניכרים בכל הבעה. אין שום דבר סתמי במשחקם המצויין וכמובן שקייסי אפלק עושה תפקיד כך כך מדהים, עד שכל הזמן הייתי בטוחה שהוא עובד על כולם, ובעצם יש לו אכן איכויות מיוחדות כפי שסיפר לפרנק ג'יימס בתחילת הסרט, וכי בכל רגע הוא ישלוף משרוולו איזה טריק ויראה לכולם שהוא לא אידיוט. אבל איזה אידיוט! יש לו עינים כחולות כמו לג'סי! ו-6 אותיות בשמו של האח שמעליו כמו בשמו של וילבור! שמעתם פעם משהו יותר מצחיק מזה?
הסרט מפעים ממש, והאובר ווייס חכם להפליא. הסרט כל כך סיפרותי וזה נותן לו ערך מוסף ורוח פואטית.
אני חושבת שצריך להשוות אותו למערבון אחר: ההצעה, שגם בעשייתו היה ניק קייב מעורב, נדמה לי שהיה אחראי הן לתסריט והן למוזיקה.
בקיצור: מופלא.
סרט נהדר
אם כי העובדה שנאלצתי לראות אותו מחולק לשלושה ימים, כי משום מה בכל פעם שראיתי אותו מאוחר בלילה, לא שרדתי ער (וגם צריך לעבוד בלה בלה), גרמה לי לחשוב שהוא ארוך אפילו יותר מ160 הדקות שלו. למרות זאת, להרדם מול סרט כזה זה חויה בפני עצמה, בעיקר כי המוסיקה שלו חילחלה לי לראש וליוותה אותי במשך כל היום שאחרי. ממש חיכיתי לחזור הביתה, לראות שוב 20 דקות שניקרתי בהן ולהרדם שוב.
'…ורבי טרפון היה נותן בהן סימנים: הבשג"ג עהר"פ…'
סרט מרשים בהחלט!
הסרט הזה ממש טוב. לפנינו נבירה עמוקה ומורכבת, בנפשותיהם האבודות של מס' דמויות מרתקות. משחק יוצא מהכלל של בראד פיט, קייסי אפלק (מגיע לו אוסקר) וסאם רוקוול. לפעמים הסרט איטי, סטייל סרטים אסיאתיים, אבל זוהי יצירה שלמה, הנותנת מבט מפוכח ומעורר עניין על ג'סי וחבורתו.