הו, אסיה. נראה שעבר זמן כה רב מאז שהסרט עורר באז צנוע בארצנו לאחר שזכה בטרייבקה וגרף את פרסי האופיר. היינו אז כה צעירים, ותמימים ו – אה רגע, זה היה השנה? לא משנה.
אסיה (אלונה איב) היא עולה מברית המועצות שחיה בשיכונים בירושלים ועובדת כאחות בבית החולים הדסה, שמצטלם ממש יפה, אין מה לעשות. היא אמא חד הורית לוויקה (שירה האס), ושתיהן אינן יודעות כמעט דבר אחת על חייה של השנייה. ככל שהסרט מתקדם אנחנו מבינים שוויקה חולה במחלה ניוונית, וככל שהוא מתקדם עוד, אנחנו מבינים שמדובר במחלה סופנית ושוויקה חיה כרגע על זמן שאול.
הסרט מציג לצופה מצב נתון. היותה של אסיה אם חד הורית שילדה את בתה כשהייתה נערה, הניתוק וחוסר התקשורת ביניהן והמחלה של ויקה, מוצגים כמצב נתון יותר מאשר כטרגדיה. להפך, במובן מסוים הסרט הוא אנטי מלודרמה. אין בכי, יש רק קבלה שקטה, השלמה עם המצב וניסיון לנהל אותו, לרוב באופן פרקטי ככל הניתן.
"אסיה" היה אמור להיות יוצא דופן בנוף הישראלי: סרט של נשים על נשים באופן טוטלי. כל הצוות מאחוריו מורכב מנשים, העלילה עוקבת אחרי אם חד הורית ובתה המתבגרת, ודמויות הגברים המעטות בסרט משניות. לפחות, ככה אומרים לנו. כי נראה שכל מי שמעורב בסרט מאוד רוצה שתדעו שזה סרט מאוד יוצא דופן ומאוד נשי, ובשיחה שהייתה אחרי ההקרנה שנכחתי בה, למשל, זה עלה כמעט בכל תשובה.
אני יכולה להבין קצת למה הם מתכוונים: יש כמה רגעים של פוקוס נשי במיוחד בבימוי ובצילום, למשל (אני לא יודעת אם ההתמקדות בקליפסים הזהים והמאוד ספציפיים של האם והבת הייתה מכוונת או שמדובר בקשב סלקטיבי שלי). וגם, ואולי אני לא אובייקטיבית לחלוטין בהיותי אישה, אבל השלמה עם המציאות ועם הסבל הנלווה אליה מתחבר אצלי למשהו נשי. אני חושבת שכואב (פיזית, אבל לא רק) להיות אישה כבר מנקודת ההתחלה, וזה משהו שרובנו מבינות מהר. אולי זה קצת מטיפני, אבל אני מאמינה שרוב הגברים לא יכולים להתחיל לחשוב בכלל על סוגי הכאב המובנים מאליהם בחייהן של נשים.
הצרה היחידה היא שהוא לא באמת יוצא דופן בנוף הישראלי. או לפחות לא מספיק. בכל פעם שנדמה שהסרט הולך לכיוון קצת אחר מהמקובל בז'אנר (הז'אנר: סרטים ישראליים שמיועדים לפסטיבלים בחו"ל בעיקר), הוא כאילו מוחזר בכוח לנרטיב הרגיל, בעיקר מבחינה עלילתית אבל גם מבחינת צורנית.
התסריט לא לגמרי סגור על עצמו ולא נסגר על קו אחד או על אמירה חד משמעית. למשל, החברים של ויקה נוכחים רק בתחילת הסרט ולא לגמרי תורמים לו, בעיקר כי הפעילויות שלהם נראות כמו מה שיוצא כשמחפשים באינטרנט "מה הורים מפחדים שהילדים שלהם עושים בחוץ", ולא מה שילדים באמת עושים בחוץ. נראה שהיה ניסיון להראות שלמרות שוויקה חולה במחלה סופנית היא עדיין נערה ככל הנערות, וזה היה יכול להיות מאוד יפה לולא זה היה נקבר אחרי ארבעים דקות כדי לפנות מקום לפורנו גסיסה איטי.
מה גם שאחרי ההתדרדרות של ויקה העלילה הולכת למקומות מוזרים. הייתי עפה על קו "חולה סופנית נדלקת על המטפל שלה", אבל יש משהו במעשה הזה שכל כך לא אופייני לאף דמות שמעורבת בו שקצת גורם לחשוב שיש סעיף סודי שלפיו סרט ישראלי מחויב בסצנה מינית מעוררת אי נוחות כדי שיעלה לאקרנים.
ברור מאוד שיש מוטיבים שהיוצרת הגיעה איתם מראש, למשל ההחלטה לא לכתוב אף דמות בולטת צברית (הדמויות המרכזיות הן רוסיות או ערביות), שמדגישה את מוטיב הזרות. בנוסף שתי הנשים כאילו מנותקות מהעולם החיצון, ומנהלות את המצב שלהן לגמרי לבד. אין אף סבתא או דודה או אפילו ביטוח לאומי שהן נעזרות בהם. היחידות שמצליחות להיות למעין מערכת תמיכה הן השכנה הרוסיה הדמנטית (אני לא בטוחה אם היא הסבתא של כולנו, אבל בהחלט של חלק נכבד מהאוכלוסייה) והמטפלת הפיליפינית שלה, שתי מהגרות בעצמן.
יש הרבה דברים שעובדים מאוד יפה ב"אסיה" (אלונה איב המהממת, למשל) וחלק מהצופים יצאו ממנו דומעים, אבל אני יצאתי ממנו מאוכזבת. כמויות הפוטנציאל שהיו בו וההרכב הנשי שלו גרמו לי לחשוב שאולי מדובר במשהו יוצא דופן שהקולנוע הישראלי כל כך צריך, אבל בסופו הוא בעיקר עוד סרט אפרורי על מציאות קשת יום בשיכונים של ירושלים שהולך לפי הספר. אוף.
זה משעשע וכנראה יימחק בקרוב אז מתעד כאן:
(ל"ת)
התלבטתי קלות אם להשאיר את המצב כמו שהוא
אבל כן, לא, תוקן.
תודה על התיעוד.
מסכימה מאד בגדול.
הזכרתי את זה בקצרה בסיכום 2020 שלי אבל כן, מדובר בסרט שמשוחק ומצולם מאד מאד טוב, שזה לא דבר להמעיט בערכו כשמדובר בקולנוע ישראלי, אבל בסך הכל לא הרגשתי שיש לו משהו מעניין או מקורי להגיד לי מעבר ל"כשאנשים צעירים חולים ומתים זה עצוב", ואת זה אני כבר יודעת קצת יותר טוב משהייתי רוצה.
כן
זה מסוג הסרטים שנכנסתי אליהם עם המון כוונות טובות וזה לא שהסרט זרק אותן לפח כמו שהוא לא עשה איתן פשוט כלום. זה קצת מצער כי התחרות שלו באופיר, ממה שראיתי, הייתה טובה יותר, אבל זה לא שיש מסורת ארוכה של זוכי אופיר ראויים, אז זה לא כזה נורא גם ככה.
עוד יבוא יום שאבי נשר יזכה באופיר
ואז לא רק שזה יהיה ראוי זה גם יגדיל את הסיכויים לאוסקר באופן משמעותי
לא ראיתי את הסרט
אבל יש לי הרגשה שהביקורת מספיילרת בטירוף.
יש תפנית בעלילה שלא גילית?
נראה לי שזה די הקטע
הסרט כנראה כל כך נדוש וצפוי שאין שם שום דבר שאפשר באמת לכנות "תפנית". יש מילה בעברית ל"trope"?
"אני מאמינה שרוב הגברים לא יכולים להתחיל לחשוב בכלל על סוגי הכאב המובנים מאליהם בחייהן של נשים."
בתור גבר סקרן, אפשר לשאול למה הכוונה? (אני לא ציני, אם בטעות זה נשמע ככה)