ביקורת: עמוק למעלה

לזחול במנהרות קבורה צרות ומלאות שלדים - זה דבר מפחיד מטבעו. אבל בשביל סרט פאונד פוטג' ראוי צריך יותר.
שם רשמי
עמוק למעלה
שם לועזי
As Above, So Below

אם יש מקום בעולם שהוא מפחיד מטבעו, ללא כל סיוע, אלה הן הקטקומבות בפריז. ‏זוהי רשת עצומה של מנהרות, שהיו פעם מכרות והוסבו לבית קברות תת-קרקעי ענק. אלה מסדרונות צרים שנמצאים מתחת לאדמה ויש בהם הרבה מאוד אנשים מתים. לא צריך מוזיקה מאיימת או מכונת ערפל כדי להפוך את זה לקריפי.

אבל זה לא מספיק ל"עמוק למעלה". הסרט הזה מתחיל עם הרעיון הפשוט והיעיל: קטקומבות + ‏פאונד פוטג' = אימה מוצלחת במינימום השקעה, אבל מוסיף לו גם אלמנטים של אינדיאנה ג'ונס, ‏הנוסע השמיני, החוש השישי והשטן. זה יוצא סרט מבולגן ורועד.‏

סקרלט (פרדיטה וויקס) היא ארכיאולוגית, חוקרת שיש לה בערך שמונה תארים והיא דוברת שש ‏שפות, למרות שהיא נראית כמו בת 25 בערך. מטרת חייה היא למצוא את אבן החכמים. כן, אותה ‏אחת מהארי פוטר. רמזים חדשים שקיבלה ממקמים את האבן בנקודה מסוימת מתחת לפריז, ולכן ‏היא מארגנת קבוצת חקר הכוללת אקס חובב ארכיאולוגיה ושונא מערות, מדריך תיירים צרפתי, ובת זוגו ואחד מאותם צלמים-להשכיר שהולכים תמיד אחרי הגיבורים הראשיים, מדברים מעט, ואף פעם לא מכבים את המצלמה. בנוסף, לכל אחד מחברי המשלחת נקשרים על המצח פנסים ומצלמה זעירה, כך שאפשר יהיה לראות את הסיור עמוק ‏מתחת לאדמה דרך זוית הראיה של כל אחד מהם. ‏

בהתחלה זה סתם קריפי. אלה מערות עמוקות, ולפעמים צריך לזחול, ויש שם עצמות. העלילה ‏נראית כמו מין אינדיאנה ג'ונס לעניים, עם פתחים סודיים ומלכודות וכתובות עתיקות בארמית שצריך לפענח. ‏אבל במהרה מתחילים לקרות דברים שמעבר לסתם מאיים, כאלה שהיו גורמים למטייל המצוי לומר ‏‏"פאק דיס שיט, אני יוצא מהמערות האלה בשניה זו, ולא אכפת לי אם אני אצטרך לחפור ישר ‏למעלה". אנשים מתים יוצרים קשר טלפוני, אנשים תלויים מופיעים ונעלמים, וזה מגיע לכדי ירידה ‏אל תוך הגיהנום עצמו.‏

יש פה דברים מפחידים. עצם המיקום הקלאוסטרופובי והריבוי בדברים שקופצים וצורחים על ‏המצלמה מספיק בשביל ליצור אווירה מאיימת ולקפוץ בכיסא מדי פעם. אבל להקפיץ זו לא חכמה ‏גדולה: האינסטינקט גורם לנו להיבהל בכל פעם שנשמע רעש פתאומי, כך שזה פחות עניין של ‏עשייה קולנועית יוצאת מגדר הרגיל ויותר עניין של רמקולים תקינים בבית הקולנוע. ההפחדות ‏כאן, ברובן הגדול, הן סטנדרטיות להפליא – רשימה של קלישאות אימה שמגיעות בזו אחר זו, ‏בלי קשר בינהן, מלבד מנהרה צרה שמחברת בין חדר שבו דבר מפחיד אחד לבין החדר ‏שבו הדבר המפחיד הבא – בדרך כלל עם איזה כיתוב מאיים מעל הכניסה. מכיוון שמדובר בפאונד-‏פוטג' – סרטונים כאילו אותנטיים שצולמו מזוית הראיה של הדמויות בסרט עצמן – גם ערימה גדולה של קלישאות הז'אנר הזה מגיעות. צופים שכבר ראו כמה סרטים כאלה יכולים על פי תנועת מצלמה בלבד כבר לזהות מאיפה יקפוץ הפרצוף המפחיד הבא.‏

עוד נקודה שמקשה על ההיסחפות אל תוך האימה: הסרט הזה אידיוטי. יש סרטים שהעלילה ‏שלהם סתם קצת טפשית, ויש סרטים טיפשיים באופן אגרסיבי, שנראים כאילו הם מתגרים ‏בצופים ‏לנסות למצוא בהם הגיון כלשהו. "עמוק למעלה" שייך לסוג השני. אלה לא התופעות העל-‏טבעיות שבסרט שמכאיבות במח, אלא דווקא ההתנהגות של האנשים החיים-עדיין. כשמופיעים סדקי ענק ‏בתקרה ואבנים מתחילות ליפול, אחד מחברי המשלחת היותר מבריקים שואל "זה רע?" (לא, ‏דביל. היווצרות סדקים בתיקרה בזמן שאתה שוהה במערה בעומק של מעל מאה מטרים נחשבת ‏לסימן המבשר על הצלחה קרבה בתחום הרומנטי). השותף דובר השפות מקריא טקסטים בארמית, שתמיד מיתרגמים ‏לאנגלית לטקסטים בחרוזים מושלמים. מעצבן מכולם הוא האופן שבו מנהיגת המשלחת ‏מקבלת פעם בחמש דקות רגעי "א-הא!" שבהם היא מבינה באינטואיציה דברים שאין שום אפשרות להבין. פתאום היא מגלה שכתובת לטינית עתיקה שהכירה כל חייה משמעותה בעצם "לכו שלושה צעדים ימינה ותמשכו ‏את האבן החמישית משמאל וקפצו על רגל אחת חמש פעמים". ‏

‏"עמוק למעלה" הוא סתם עוד סרט פאונד-פוטג' שרק תורם עוד קצת להמאסת הסגנון הזה על כל מי שלא מאס בו עד עכשיו. איזה פאנץ' חזק בסיום היה יכול להציל אותו: למעשה, באמצע הסרט חשבתי שאני יודע איך הוא הולך להתסיים, ושזה יהיה מגניב למדי. אבל טעיתי. הסרט סתם נגמר, באופן פתאומי, סתמי ולא מספק, בערך ככה:


פורסם במקור בוואלה