ביקורת: משפחה בהפרעה

"משפחה בהפרעה", אותה סדרה שמספרת על מייקל בלות' (ג'ייסון בייטמן) ומשפחתו, היא אחת מסדרות הקומדיה הכי חשובות אי פעם. למרות ביטולה המצער אחרי שלוש עונות, הסדרה סללה את הדרך עבור כותבי קומדיה בטלוויזיה לקחת סיכונים גדולים יותר. המעבר של הסיטקומים מסדרות שמצולמות על סט מול קהל אל משהו שמצולם מראש ואין בו צחוק מוקלט הוא אולי לא דבר שנראה בפעם הראשונה דווקא כאן, אבל הוא מאפיין שמאז שיצאה נהפך לנפוץ יותר ויותר עד שהמחשבה לצפות בקומדיה שבה הטלוויזיה אומרת לך מתי לצחוק נראית מופרכת. אבל אף אחד לא אוהב לראות דברים כי הם חשובים. לכן, המזל הגדול של "משפחה בהפרעה" הוא שזאת סדרה נורא נורא מצחיקה.

אולי "מזל" זאת לא המילה הנכונה בהקשר של הסדרה: מיטשל הורוביץ והצוות שלו קרעו את התחת כדי ליצור את השלמות שהיא "משפחה בהפרעה", שלמות שטכנית אי אפשר להעריך בצפייה אחת. לא כי קצב הבדיחות כל כך מהיר עד שאתה מפספס אותן – פשוט בגלל שבעוד שסדרות מסוימות עשו בדיחות ואזכורים לדברים שקרו בפרקים בעבר, "משפחה בהפרעה" מספרת בדיחות ומאזכרת דברים שיקרו בעתיד. וזה, אין מה לעשות, פשוט מרשים. כי כן, רמת הכתיבה שנדרשת כדי לדעת מראש לאן הסדרה שלך הולכת ולהכניס בדיחות לדברים שיקרו קדימה היא מרשימה.

אבל כאמור, כל זה נשמע מאוד טכני וקר – וכן, יש הרבה מה להעריץ בסדרה הזאת מבחינת ניתוח אינטלקטואלי שלה. אבל כל המבנה הזה היה קורס לולא היא הייתה מאוד מצחיקה. והסדרה הזאת, באמת, פשוט מאוד מצחיקה. חלק מהבדיחות שלה כבר הפכו לממים שמנותקים מהסדרה – כל סטטוס שראיתי עם מישהו שאומר לעצמו שהוא יצליח במשהו ואז "קריין: הוא לא" חייב טכנית תמלוגים לסדרה, והאופן שבו הסדרה שיכללה את מלאכת העריכה שלה כדי לדעת מתי לגלות משהו חדש שעד לפני רגע הוסתר, מתי להנגיד דבר שנאמר עם דוגמא מילולית אחרת ומתי להשוות בין שתי סיטואציות הוא לא פחות ממופתי.

דוגמא טובה להבדל בין "כתיבה שניתן להעריך את השנינות שלה" ו"כתיבה קורעת מצחוק" היא העונות המאוחרות של "משפחה בהפרעה", שאני (ורוב הצופים) לא ממש מחשיבים כחלק מהסדרה המקורית. כי כשהסדרה חודשה לעוד שתי עונות, שבע שנים לאחר שירדה – אומנם המרכיבים היו שם: הכתיבה שמתכתבת עם העתיד, צוות השחקנים, והיוצר המקורי – אבל הניצוץ הזה שהופך משהו שהוא תיאורטית מצחיק לקורע מצחוק לא היה שם. הטירוף, התשוקה, הכימיה – העונות המאוחרות היו משהו שמאוד דומה ל"משפחה בהפרעה" אבל הוא אף פעם לא הגיע להברקות של הסדרה המקורית (טוב, חוץ מהבדיחה החוזרת עם "צלילי השקט").

אם אנחנו מוציאים מחשבון גורמים כמו המוטיבציה הכללית של צוות השחקנים או דברים כאלה, ההבדל העיקרי, ואולי הדבר העדין ש"משפחה בהפרעה" עשתה יותר טוב מכל סדרה אחרת הוא הסטטוס קוו. כי הנה הדילמה: סיטקומים הם אוכל נחמה שכזה – משהו שאתה יודע שאתה יכול להרים בכל עת ולדעת מה קורה ואתה לא צריך להסתבך עם העלילות של הפרק האחרון. אבל "חוסר התפתחות" הוא גם החומר שתוקע סדרות מ-ובכן, להתפתח. "משפחה בהפרעה" הצליחה ללכת על הקו הזה באופן נפלא: הנחות הבסיס הכלליות בין הדמויות ובכלל נשארו תמיד נכונות ונתנו לפרקים צמודים ביטים קומיים לחזור עליהם, אבל במקביל, כל פרק קידם את העלילה הכללית בצעד כלשהו לאנשהו. כן, ידענו שתמיד בתחילת פרק לינדזי וטוביאס יהיו לא מרוצים עם הנישואים שלהם (אבל לא יפרקו אותם), שג'וב ינסה להשיג הערכה מאחרים בעוד מעשה נכלולי, שג'ורג' מייקל ימשיך להיות מאוהב במייבי ועוד ועוד אבל הסדרה הוסיפה על הנחות הבסיס האלה עוד ועוד עלילות והתפתחויות שאף פעם לא סתרו את הנחות הבסיס, אבל גם גרמו לכך שאף פעם לא יהיה משעמם.

ואולי בעצם ההבדל בין העונות המאוחרות לעונות המוקדמות, וסוד הקסם האמיתי של הסדרה הוא אחר: צוות השחקנים. בדגש על צוות. כי כמות הכישרון שמיטשל הורוביץ הצליח לאסוף בסדרה הוא מדהים: דיוויד קרוס בתפקיד טוביאס פונקה – הגיס שמתנסח תמיד בצורה הכי גרועה; וויל ארנט בתפקיד ג'וב כאח הפחות יוצלח שרעב להכרה; פורשה דה רוסי בתפקיד לינדזי האחות האגוצנטרית; ג'סיקה וולטר בתפקיד לוסיל, האם השתלטנית והמניפולטיבית; ג'פרי טמבור בתפקיד ג'ורג', אב המשפחה הכושל; טוני הייל בתפקיד באסטר, בן הזקונים הנצחי; אליה שוקאט כבת הדודה התחמנית מייבי; מייקל סרה בתפקיד ג'ורג' מייקל – הבן שמנסה להבין מה החוקים ומי בני הברית שלו בעולם המטורף של משפחת בלות' וכמובן, ג'ייסון בייטמן בתפקיד מייקל בלות' – מי שחושב שהוא הסטרייט-מן בין כל המשוגעים, אבל אולי זה לא לחלוטין מדויק. אם התעייפתם מלקרוא את הרשימה הזאת, חכו שנגיע לכוכבים האורחים: הנרי וינקלר, לייזה מינלי, בן סטילר, ג'וליה לואיס דרייפוס, ג'ודי גריר ושרליז ת'רון. ועל כולם מנצח הקול של רון הווארד.

אבל זה לא הכישרון הבודד שלהם, כמו הדינמיקה שהשחקנים הצליחו להוציא אחד מהשני כשהם היו באותו חדר. כי אומנם כל דמות היא פוטנציאל לספין אוף בפני עצמה, אבל העוצמה האמיתית באה כשהם נמצאים ביחד, כמשפחה. הדרכים הקטנות שבהן כל דמות מגיבה לדמויות האחרות: בהגנתיות יתר, באדישות, ברחמים, בתמימות מוחלטת – הן אלה שהופכות את שורות הדיאלוג המוצלחות לכאלה ששייכות לפנתיאון. לכן זה עבד בעונות הראשונות, כשכולם יכלו להיפגש עם כולם – והפסיק לעבוד כאשר הסדרה הפרידה אותן (הן בגלל מגבלות טכניות והן בגלל צרכי העלילה).

אבל כאמור, למה לדבר על העונות האחרונות? הן לא באמת חלק מהסדרה. כי הסדרה היא אחד הדברים הכי טובים שאי פעם יצאו מאמריקה, ואם עוד לא יצא לכם לראות את אחת מיצירות הקומדיה הכי מצחיקות (וגם חשובות, בסדר) של האלף החדש – כדאי.