אם זה לא היה ארי פולמן, עוד הייתי חושב שזה מוזר.
ההוליווד ריפורטר מדווח היום: הסרט הבא של ארי פולמן עומד להיות עיבוד באנימציה ליומנה של אנה פרנק. פולמן יכתוב וגם יביים את הסרט, שיופק בעזרת חברה בלגית, וכמו "כנס העתידנים", יופק בעזרתן של כמה חברות אנימציה בכמה מדינות שונות, בניצוחו של פולמן.
בשלב הזה פולמן הוא כבר בעל ניסיון עשיר באנימציה רחוקה מאוד מ"סרטים מצוירים" לילדים: הוא זה שעשה את "ואלס עם באשיר" (שהוכתר החודש על ידי מבקר ה"גארדיאן" לסרט האנימציה הטוב ביותר שנעשה אי פעם) ואת "כנס העתידנים" (שקיבל השבוע את פרס האקדמיה הארופית לסרט האנימציה הטוב ביותר של השנה). מה שמפתיע אותי ב"אנה פרנק" היא ההכרזה שהסרט יהיה "לכל המשפחה". מצויר או לא, הסיפור של אנה פרנק הוא לא מה שאני חושב עליו כשאני שומע "לכל המשפחה". זה לא סרט ללכת אליו עם הילדים בחופש, אלא אם כן פולמן יהיה מאוד לא נאמן למקור.
העיסוק בשואה במדיומים שנחשבים "ילדותיים" עדיין נחשב למפתיע, אבל הוא כבר לא לגמרי חידוש: מספיק להזכיר כאן את ספר הקומיקס "מאוס" של ארט שפיגלמן. זה אפילו לא העיבוד הראשון של יומנה של אנה פרנק לאנימציה: הקדימו אותו "Anne no nikki", סרט יפני משנת 1995, וגם ניסיון ביזארי מ-2005 ליצור סרט אנימציה ממוחשבת ריאליסטית בשם "Dear Anne: The Gift of Hope" (שאני לא יודע אם בכלל התקדם אי פעם מעבר לשלב הטריילר). התמונה בראש הדף לקוחה מסרטון יוטיוב מטעם מוזיאון אנה פרנק באמסטרדם. אז, לא יודע, אולי בעצם אנה פרנק ואנימציה הם שילוב מתבקש, וזה רק אני שמוזר.
(תודה לקרקר כפול).
פולמן עשה גם את "החומר שממנו עשויה האהבה"
עוד פרוייקט דוקומנטרי שמשלב אנימציה.
הוא כנראה אחד הבמאים הכי מנוסים בתחום בעולם כולו. אני סומך עליו שהוא ידע להתמודד גם עם אנה פרנק.
הבעיה היא לא האנימציה
אנחנו לא צריכים עוד הוכחות שאנימציה היא לא עניין רק לילדים, ואפשר לעשות סרטי אנימציה על כל נושא. הבעיה – אולי – היא עצם הנושא: סיפורה של אנה פרנק לא נשמע כמו "סרט לכל המשפחה", לא משנה באיזו טכניקה עושים אותו.
השאלה לאיזה כיוון זה יילך.
"לכל המשפחה" אמנם מעורר קונוטציה של מיקי מאוס, אבל המשמעות יכולה להיות גם "לא כבד/אלים/קשה ככה שזה למבוגרים בלבד". הרי יש תכניות העוסקות בשואה גם לילדים, כולל סיפורה של אנה פרנק. זה יהיה עדין, זה יהיה טעון, זה לא יוכל להיות איב"י, אולי יהיה צריך לעדן קצת את הסוף (לעדן, לא לשנות חלילה), אבל זה אפשרי. עקרונית.
אגב, מישהו ראה את הסרט היפני
ויכול לדווח איך זה עבד שם?
אממממ... שאלתיאל קוואק עסקה בשואה
וזו היתה סדרה לכל המשפחה. שהרבה מאוד ילדים בעולם גדלו עליה.
כן, רק שזו הייתה שואה די מסורסת.
נטולת זוועות כמו השואה האמיתית.
מן הסתם תיארת כרגע גם את אנה פרנק
זה לא שיראו משהו, היא הרי בטח תהיה רוב הסרט בתוך המקלט הזה. הכל צריך לבוא ברמיזות. מה שכן זה לא ישנה את זה שהסוף של אנה פרנק יהיה רע.
רק שלשלתיאל קוואק כן יש סוף טוב.
איך את מציגה סוף רע לילדים?
1. אני בן.
2. יש בזה משהו אבל יש לא מעט סרטים לילדים שנגמרו בסוף רע. זכור לי שכשהייתי צעיר הלכתי להצגה על אנה פרנק, והסוף שלה גרם לי לטראומה. מעניין איך ילדים יתמודדו עם משהו כזה, אבל לא נראה לי שהרבה ילדים יראו סרט של ארי פולמן אפילו אם הוא טכנית "לכל המשפחה".
1. סליחה טעות שלי.
2. זאת בדיוק הנקודה.
מה שיעשה את ההבדל זה סוף הסיפור, סוף הסרט.
סרט שיסתיים בברגן-בלזן לא יהיה סרט "לכל המשפחה". סרט שיסתיים בנאצים המתקרבים למחבוא, או בהסגרה וביציאה ממנו, כן. הרי ככה הסתיימו (רוב?) הגרסאות הטלוויזיוניות שרובנו ראינו כילדים/צעירים/מבוגרים.
השאלה היא מה זה "לכל המשפחה"?
אני חושב שבמקרה הזה מדובר על לכל-המשפחה-רשימת-שינדלר-סטייל. כלומר סרט היסטורי חינוכי שההורים יכולים לראות עם ילדיהם.
מה שאומר אלימות מרוככת מאוד, הרבה רגש ודרמה, הרבה מוזיקה סוחפת והרבה מסרים חינוכיים.
למה לא לכל המשפחה?
לא מעט ילדים ונערים בארץ (לפחות מאיזור שנות ה90) גדלו על רשימת שינדלר, הפסנתרן, הבריחה מסוביבור, החיים הטובים. ואף ראו אותם מספר פעמים (זה מה שהיה בכבלים ביום השואה). אפשר גם לדבר על ספרי שואה, כמו הנער בפיג'מת הפסים. בכל היצירות האלה יש אלמנט של הפיכת השואה לורודה יותר ממה שהייתה, אבל גם של הטחת המציאות בפנים, כמו הסצינה מרשימת שינדלר של המפקד הנאצי שיושב על אדן החלון ויורה ביהודים להנאתו. ומה עם ביקורים בלוחמי הגטאות במוזיאון השואה לילד ויותר מאוחר ביד ושם? ומה עם עבודות שעושים ביסודי על השואה?
כולם ראו, גדלו, התבגרו, ויצאו מזה בשלום. אין צורך להיבהל.
רציתי להגיד את זה עד שראיתי שכתבת את זה בעצמך.
אם כבר עיבוד מצוייר לסיפור שואה, למה לא "מאוס" באמת? יש אנשים שאמרו לי שהספר רק ייפגע במעבר למדיום הקולנועי, אבל אני לא ממש מבין מה יש בו שלא יכול לעבוד בקולנוע לפחות כמעט באותה מידה שבה הוא עובד בספר (המדהים) הזה.
גם אני לא רואה סיבה שמונעת עיבוד קולנועי.
כל עוד ארט שפיגלמן יהיה מעורב בהפקה והיא תהיה נאמנה לשני הספרים, למה לא?
השאלה שצריך לשאול קודם היא למה כן.
אם "מאוס" נחשב ליצירת מופת בפורמט אחד – קומיקס – זאת סיבה טובה *לא* לנסות להעביר אותו לפורמט אחר – קולנוע.
"מאוס" היא אחת משתי יצירות קומיקס כמעט קבועות
שמוזכרות זו לצד זו כהמלצה לקורא קומיקס חדש. השנייה היא "ווצ'מן" והן לא היו יכולות להיות כה שונות זו מזו. אם "ווצ'מן" ייחודי למדיום ולטעמי סרט קולנוע לעולם לא היה יכול לעבוד (ימשיכו לטעון אוהדיו של סניידר אחרת, אבל הסרט שלו היה עיבוד גרוע), "מאוס" הוכיחה שאפשר לעשות הכל בקומיקס, אבל לא כובלת את עצמה למדיום. צריך לחשוב עליה כעל כל יצירה ספרותית אחרת והאם עיבוד קולנועי יעשה לה צדק או לא. עם סיפורי שואה קשה מאוד לפספס, וכפי ש"מאוס" היתה מאז החל הלהתפרסם, גם בנוף הקולנועי היא תהיה יצירה חריגה: סרט אנימציה אנתרופומופרי על הטרגדיה הכי גדולה בתולדות האנושות.
טוב, בקטע הראשון כבר אפשר לסמן X שלילי.
הרי אחרי הפרולוג, אחד המשפטים הראשונים בספר השני יוצאים מפיו של הסופר שאומר "כבר קיבלתי לפחות 6 הצעות להפוך את הספר הראשון לסרט, ולא בא לי."
זה היה לפני 25 שנה.
שפיגלמן חובק מאז אף יותר ע"י המיינסטרים וזכה לכבוד גדול יותר מכל יוצר קומיקס אחר בהיסטוריה פרס נובל. לא בטוח שזה שינה את דעתו, אבל עיבוד לסרט על פי "מאוס" לא אמור להיות על בסיס כסף או פירסום, אלא כאמצעי נוסף להעברת הסיפור המשפחתי של ולאדק וההיסטורי של העם היהודי.
אני מנחש שהתכוונת לפרס פוליצר, כן?
(ל"ת)
לא, נובל.
"מאוס" זה הקומיקס היחיד אי פעם שזכה בפרס נובל בקטגוריה מיוחדת (מה שאומר שאפילו כשנתנו לשפיגלמן את הכבוד הגדול הזה, נתנו לו סטירה קטנה תוך כדי אמירת "קומיקס לא יכול לזכות בפרס נובל לספרות").
או שכן...
משום מה במשך שנים רבות היה לי בראש המידע הזה ש"מאוס" זכה בפרס נובל… כל כל פנים, בפוליצר העניקו לו פרס בקטגוריה מיוחדת.
חילול הקודש מגיע
לא אוהב את מאוס. גם לא שונא אותו או משהו – סיפור מאוייר הייטב, חביב בביצועו (עד כמה שמוזר להגיד משהו כזה על סיפור שחלקו מתרחש בשואה) והתרומה שלו לקבלת הקומיקס כמדיום לגיטימי היא חשובה… אבל מכאן ועד ליצירת המופת שעשו ממנו המרחק גדול.
זה מרגיש לי כאילו כל ההילולה שעושים סביבו מגיעה בגלל שבעיני הרבה אנשים "זה סיפור קומיקס על דברים למבוגרים" וזה עושה אותו מיוחד.
וקצת קשה לקבל את עמדת האני-אמן-סובל-שלא-רוצה-שינצלו-את-היצירה-שלו של שפיגלמן כשכמעט כל מה שהוא עשה בעשרים השנים האחרונות זה לנצל את היצירה האחת המצליחה שלו – הוא בטח לא טרח כמעט וליצור עוד קומיקסים
* אותו דבר קרה גם עם פרסופוליס
" בצל שני הבניינים" דווקא נחמד מאוד
ולא הבנתי איזה דבר קרה גם עם פרסופוליס. שהוא עזר לקבלת הקומיקס כמדיום לגיטימי? שסטראפני מנצלת את ההצלחה שלו עד תום? כי אם זה השני – בפירוש לא. היא יצרה מאז שני סרטים, שלמרות שאת הראשון לא ראיתי השני מקסים ומוזר ונהדר וחסר כל קשר לפרסופוליס. ( אגב, גם קומיקס שלה, של שיחת נשים איראניות נחמד ביותר אם כי קשה לי לומר שהוא לא קשור לפרסופויליס)
הקטע של
"זה עוסק בנושא רציני, אבל זה קומיקס ולכן מגיע לו יחס מיוחד".
לגבי היצירות האחרות שלו – מאז מאוס ספיגלמן הוציא בדיוק שתי יצירות ושתיהן, למרות הגודל המטעה שלהן, די דלות בכמות התוכן. הדבר הכי גדול שהוא הוציא מאז זה – Metamaus, ספר שמדבר (הפלא ופלא) על מאוס.
שוב – אני לא חושב שמאוס (או פרספוליס) יצירות גרועות, אני פשוט מוצא את עצמי מבולבל לחלוטין מההייפ שסביבם
"מאוס" הוא יצירה משמעותית הרבה מעבר לנושא שהיא עוסקת בו
יש בה שימוש מורכב מאוד, חדשני לשעתו, בשפה של הקומיקס כמדיום – מטאפורות, מבנה נראטיבי ואפילו הצורה שבה ספיגלמן משתמש בשפה כתובה. אגב, יצא לי לקרוא גם יצירות של ספיגלמן מלפני "מאוס" והרושם שלי הוא שניסיון לשבור את הקונבנציות של מה שמכונה "שפת הקומיקס" תמיד היה אצלו המטרה העיקרית, אם כי "מאוס" היה לטעמי הפעם הראשונה שבה הוא ממש עשה את זה בצורה מוצלחת.
אני מסכים שהעבודות שאחרי "מאוס" שלו (ואם להודות, גם "מאוס" עצמה) סובלות מאיזה עודף חשיבות עצמית, אבל עדיין מרתק לקרוא אותן. בניגוד לדברים של אלן מור משנות ה-90 ואילך, למשל, שאליהם לא הצלחתי להתחבר בכלל.
עכשיו, אם הוא רק יהפוך את אנה פרנק לגיבורה שלילית,
מובטח לו שהמבקר של הגרדיאן יכריז על הסרט כסרט האנימציה הטוב ביותר שאי פעם יכול להיווצר בכל מספר של יקומים.
נו.
הקטע הזה של "סרטים ישראליים מקבלים כבוד בחו"ל רק אם אנטישמיים סמולנים עוכרי ישראל" כבר מזמן לא נכון. גם לא מצחיק.
מה יודו-נאצים במה שהלך שם?
ל"ואלס עם באשיר" יש כמעט אפס שיפוטיות לכל האורך לגבי החיילים שהשתתפו במלחמה. הביקורת בסרט הרבה יותר כללית או אוניברסלית. האמת שאני לא בטוח שיש חייל ישראלי אחד שמוצג באמת רע בסרט, בטח שלא בסוף (אני מספר מה קורה בסרט בטבח סברה ושתילה. נגיד שספויילר)-החלק היחיד שהחיילים לוקחים בטבח זה לתת חיפוי ולסגור את המחנה במחשבה שהולך להתנהל שם קרב לגיטמי נגד מחבלים, ואת זה הסרט אומר במפורש (נדמה לי שזה נאמר במהלך ראיון עם אחד בשם דרור משהו). כשהחיילים מתחילים להבין מה היה שם הם בהחלט עשו צעדים בנושא, ובסוף זה באמת היה צה"ל שהפסיק את האירוע (לפי הסרט, לא בקיא במה שבאמת הלך שם). היחידים שיוצאים רע מהספיור הם הבכירים כמו אריק שרון, וגם אז זה יותר בקטע של אדישות ולא רשע.
בקיצור, זה שהמבקר בגרדיאן רואה מה שבא לו לראות ולא הבין את הסרט שהוא מחשיב להכי טוב שהוא ראה (כולל לנקוב במספר הרוגים פלסטינים שלא שמעתי עליו בשום הערכה חצי אמינה) לא מעיד על הסרט אלה על זה שהכתב אידיוט.
זוכר במעורפל,
וזה מאוד עצבן אותי בזמן הצפייה (אני מאלה שחושבים שהשוואת לשואה זה חוצפה כמעט במאה אחוז מהמקרים). ויחד עם זה אני עדיין הרגשתי שהסרט בכללי בא בגישה מאוד מסמפטת לחיילי צה"ל. אני לא זוכר הכל אז תקן אוטתי אם אני טועה-אבל לדעתי הדוגמאות שנתת לא משוות את החיילים לנאצים אלה את הטבח לשואה, שזה דברים שונים מאוד.
ועכשיו גם לי נעלמות תגובות.
(ל"ת)
כן?
למען הסר ספק – לא מחקתי אף תגובה שלך בזמן האחרון.
אין לי ספק שלא מחקת, אבל כתבתי את אותה תגובה ארוכה שלוש פעמים,
היא הופיעה אחרי ה'שלח', ואז יצאתי וחזרתי – ואין כלום.
אה! מצאתי.
(ל"ת)
אפשר לראות?
(ל"ת)
כן, כמה הודעות מתחתיך,
תחת הכותרת "התייחסתי *ספציפית* לביקורת של הגרדיאן".
ראה למשל בקטע הבא:
"בגיל 19 הרגשת אשם, לוהקת לתפקיד הנאצי בעל כורחך"
חלק ניכר מהסרט עוסק בהרגשת האשמה של פולמן על זה שהוא 'מילא את תפקיד הנאצי' בטבח בסברה ושתילה. זה שהסרט יותר מורכב מזה, ואלי דוקא עוזר לו להתמודד עם הקונפליקט הפנימי, זה טוב ויפה, אבל אני בטוח שחלק ניכר מהצופים שמע והבין קודם כל את הרובד הראשון הזה. וודאי כשחלק מהצופים בעולם הרחב שומעים את מה שהם ממילא רצו לשמוע.
ובגלל זה אני אומר שהאשמה היא על הצופים שבחרו להבין את זה ככה.
כמו שרשמתי לטווידלדי, השורה שכתבת פה הרגע ממש עצבנה אותי כשראיתי את הסרט. זו חרא שורה. אם בזה היה מסתכם היחס של הסרט לטבח, זה היה סרט נוראי. מזל שזה ממש לא המצב.
הסרט מתאר את השתלשלות האירועים מההתחלה ועד הסוף, מזוית הראייה של חיילי צה"ל, כולל ראיונות איתם על מה שהיה ומה שהם חשבו. הוא מבהיר, מעבר לכל ספק, שהחיילים לא היו אשמים בטבח, לא ידעו שעומד להתרחש טבח ואפילו פעלו כדי לעצור אותו. רגשות האשם של ארי פולמן הן חלק חשוב מהסרט, אבל אם מישהו בא לקבל רושם מדוייק על אירוע הבטבח בסברה ושתילה וכל מה שהוא לקח מ"ואלס עם באשיר" זה השוואות לשואה-אז או שהוא לא הבין כלום ממה שהוא ראה או שהוא בא משוחד מראש ואז זה לא משנה מה היית מראה לו.
ושכחתי לציין,
שגם בקטע שקישרת הפסיכולוג מסביר יפה מאוד לארי פולמן למה ההרגשה שלו שהוא היה כמו הנאצים מוטעית.
תתאר לך את המצב הבא:
בסרט אמריקאי של במאי מוכר, הגיבור מדבר עם חבר ואומר לו:
"מבחינתי, הכושון הזה שראיתי היה פשוט כמו קוף. בחלום הרגשתי כאילו אני עוטה מסיכת קו-קלוקס-קלאן ותולה אותו על עץ".
ואז, לאט לאט, הולך ומסתבר שאלה היו רק תחושות האשם שלו, בעצם הוא אוהב אפרו-אמריקאים ואף פעם לא תלה אותם על עץ. מכסימום נסע בשדה וראה מרחוק אנשים בלבוש לא ברור, ולא התקשר למשטרה.
לדעתי, למרות שהסרט לשיטתך "מבהיר, מעבר לכל ספק, שהוא לא היה אשמים בטבח", הבמאי של הסרט הזה לא היה מקבל עבודה בארה"ב אחר כך, והצעקה הציבורית שם היתה עולה השמיימה.
כי בדוגמא שלך,
הבמאי באמת גזען ("הכושי היה כמו קוף"). מה הקשר בין זה לבין הסרט?
אה, אז מה שאומרת דמות
על חלום שלה מייצג את דעת הבמאי? יפה, זה בדיוק מה שאני טוען. שכשדמות (ועוד דמות מונפשת של הבמאי) אומרת שהיא מרגישה כמו נאצית, זה מייצג את דעת הבמאי. ועכשיו אפשר להלביש על זה אלף רציונליזציות של פסיכולוגים מונפשים.
לאט לאט אני מאבד אותך.
הדמות של ארי פולמן מייצגת את ארי פולמן. בסרט הוא עובר תהליך של היזכרות במה שקרה. בשום שלב, אף אחד לא מנסה לטעון שפולמן או מישהו מצה"ל לקח חלק בטבח. אז זה מה שהפסיכולוג שלו אומר לו-הרגשת נאצי כי לא זכרת מה היה שם. ארי פולמן אומר על עצמו שהוא טעה עם ההשוואה הזו (יותר נכון מראה מישהו אומר את זה עליו).
באמת שאני לא מבין למה אתה מתעקש לסובב את המשמעות הנורא ברורה הזו בצורה כזאת מוזרה, שעוד סותרת את כל החצי שעה שבאה אחר כך. אפילו הסרט לא מסכים איתך.
הבה לא 'נתעקש'.
הענין הוא לא מי לקח חלק ישיר בטבח, אלא מי מסתובב עם טראומה של רגשות אשם עשרים שנה לאחר מכן. זה נראה לי כמוטיבציה והציר העיקרי סביבו מסתובב הסרט.
אבל לסיכום, זאת היתה ההרגשה שלי מהסרט, ברגע שראיתי אותו ובשעות אחריו. מהדיון הקצר כאן נראה שאני לא יחידי, גם אם יש מגוון דיעות בנושא.
מעצם היותו סרט, אין לי ספק שהוא פתוח לפרשנויות שונות, אז אני לא הולך לשכנע אותך בכח שזה מה שהוא אומר או משדר במובלע.
הצופים בעולם במילא ישמעו את מה שהם רוצים לשמוע
אבל היה קטע בסרט שאורי סיון שאל אותו אם ההורים שלו היו במחנות, ונראה לי שהוא מנסה להעביר בקטע הזה שדווקא בגלל שהוא דור שני לשואה, הוא עשה ועושה את ההשוואות האלה. ברור שיש בנים לניצולי שואה שיעשו את ההפך בדיוק וירתחו מזעם על ההשוואה, אבל אצלו נושא השואה הרגיש עולה מיידית. אני לא חושב שהוא אומר שהטבח הוא כמו שואה או כמו גטו ורשה, הוא אומר שככה הוא הרגיש בגלל הנרטיב שלו.
אתה יודע שאנחנו לא מושלמים וזה, נכון?
ואלס עם באשיר מתמודד עם שאלה לא נוחה בעליל בהסטוריה של העם הישראלי-יהודי. יחד עם זאת הוא עוסק באירוע אמיתי שקרה. בין אם חלק מהעלילה לא התרחשה בדיוק כמו שהיא מוצגת או אם אפשר או אי אפשר לקרוא לזה דוקו וכו'- זה מבוסס באופן די חזק על סיפור אמיתי ונאמן מאוד למקור ולהתרחשויות ההסטוריות שחלו סביב הסיפור בסרט.
גם החיבורים שהוא עושה- אגב, לא הראשון שעושה אותם (בדור הנ"ל, לא סגורה על הסיטואציה הספציפית)- מגיעים מתוך חוויה אישית אותנטית מאוד. אם יש לך קשר קרוב לבני דורו שחוו את הדברים האלו (כי אתה אחד מהם, אולי הם ההורים שלך וכו') אני חושבת שכל ההקבלות והקוים שהוא חיבר שם די מתארים את הדור הזה והטראומות שלו. אולי יהודי לא ישראלי, או כל לא ישראלי שהו, יתקשה להבין את החיבורים שנעשו בסרט. אבל זה באמת הסיפור של רבים מבני הדור הזה.
אני חושבת שזה מאוד לא נעים להכיר בחלקים הפחות יפים של ההיסטוריה שלנו, אבל שום דבר שם לא מומצא.
וודאי שהוא לא הראשון שעושה אותם,
שונאינו הגדולים ביותר כבר עשו אותם הרבה לפניו (מה שגם הופך את הקישור הזה לבנאלי ולא למקורי). זה שהם מגיעים מתוך חוויה אישית זה סבבה לגמרי. אבל בין חוויה אישית לסרט ציבורי שרוצה לומר משהו אוניברסלי יותר יש מרחק. יש מספיק טוקבקיסטים שכותבים שאנחנו נאצים מתוך חוויה אישית אוטנטית שלהם. זה לא הופך אותם לאמנים דגולים עם אמירה משמעותית למין האנושי.
ואני לא חושב שהסיפור של הדור השני לשואה קשור לסברה ושתילה, אפילו לא במקצתו. אז כן, הקישור הזה הוא מומצא. (טוב, זה סרט, אבל בכל את). אני בעד לדון באירועים לא נעימים בעברנו, אבל הקישור הזה הוא המימוש של חוק גודווין – אם אתה רוצה לשטח דיון אד אבסורדום, תוציא את ההשוואה לנאצים מהשרוול ובזה חיסלת את היכולת לומר משהו יותר משמעותי בעניין.
התייחסתי *ספציפית* לביקורת של הגרדיאן,
שהכותב שלה בחר להחמיץ את *כל* הקטע האישי ואת רוב הסרט, כדי להציג את 'באשיר' ככתב אישום נגד החברה הישראלית. ואני מצטט, להשוואה, את הכותב ואת אביעד שמיר (שאני מסכים איתו למדי, כפי שכתבתי גם בדף הסרט):
the story of what he sees as his nation's willed amnesia at the Sabra and Chatila massacres during the Lebanese civil war
Israeli troops helped close off the camps in Beirut's Sabra and Chatila districts to facilitate a horrendous retaliatory massacre by Lebanon's Christian militia: up to 3500 Palestinian civilians were slaughtered. Israel was not held directly culpable for this proxy bloodbath; its Kahan Commission accepted a partial or indirect guilt; and this, Folman suggests, is why the historical fact has never been entirely resolved or absorbed in the nation's collective consciousness
למול אביעד שמיר:
"נקודה אחת לרעתו של הסרט: בשלב כלשהו באמצע הסרט, הוא מאבד כיוון. הסרט עובר בין החיפוש האישי של פולמן, בתוספת חוויות צבאיות של אחרים, לראיונות עם אנשים שאין להם שום קשר ישיר לפולמן, ולביקורת על התנהלות צה"ל והצמרת המדינית בזמן המלחמה. לקראת הסוף נדמה שפולמן זונח את החיפוש העצמי ובמקום זה לוקח על עצמו את תפקיד ועדת החקירה לבדיקת אירועי סברה ושתילה. לא שהנושא אינו ראוי, אבל עד כמה שהעדויות מעניינות ומזעזעות כאחד, אחרי שעה וחצי לא הבנתי מה הנושא האמיתי בו הסרט עוסק."
*אני* לא כתבתי את הציטוט שאמרת בתגובה אלי, וגם לא שום דבר דומה. אבל אני בהחלט עומד מאחורי הטענה שהמבקר של הגרדיאן בחר לפרש את הסרט בצורה סלקטיבית במיוחד, והדירוג שלו מושפע מהניסיון שלו לדחוס את הסרט לתוך משבצת פוליטית מסויימת.
סליחה שפירשתי אותך לא נכון.
(ל"ת)
גם בארץ יש מי שדוחס את הסרט לאותה משבצת פוליטית:
http://www.youtube.com/watch?v=TEN02Aku88c
סרטון משעשע
עד שהם מתחילים לקרוא לסרטים האלה "הסטה".
אנה פרנק הוא בעיקרון ספר לנוער
אם זה לא היה סיפור אמיתי שהרקע שלו מחריד, זה היה יכול להיות סיפור על נערה שמתמודדת עם דברים רגילים של נערות – אהבה, פחד, הורים, חברים, וכו. אני זוכר שכשהיתי נער נתנו לנו לקרוא את אנה פרנק בבית הספר, וזה לא דבר יוצא דופן בכלל.
ההגדרה "לכל המשפחה" בדרך כלל מתייחסת לסרטים שלא עוסקים בנושאים פוגעניים או טעונים, כך שאפשר בעיקרון גם להראות אותם לילדים קטנים. אבל יש הרבה סרטי אנימציה שהם "לכל המשפחה" ועדיין לא הייתי מראה אותם לילד בן 3, כי הוא לא יבין כלום (לדוגמא סרטים של פיקסאר). גם "למעלה" הוא לכל המשפחה והוא סרט מאוד עצוב. הילדים הקטנים שרואים אותו בטח לא מבינים את החלקים העצובים, שנועדו למבוגרים שרואים אותו. הם יותר נהנים מהכלב המצחיק והילד השמן. זה מה שהופך את הסרטים האלה לכל המשפחה – גם קטנים וגם מבוגרים ימצאו בהם דברים להתחבר אליהם.
אני יכול לדמיין איך ארי פולמן יכול לעשות סרט לכל המשפחה, כזה שיכלול גם אלמנטים עצובים וטעונים שייפנו לבוגרים שיצפו בו, אבל גם דילמות רגילות של טינאייג'רית שיפנו לילדים גדולים ובני נוער.
לגבי ההכרזה עצמה – ארי פולמן הוא אחד הבמאים הכי מוכשרים בהעברה של רגש, במיוחד דרך המדיום של אנימציה. אני סומך עליו שייצור עוד יצירה משובחת ומרגשת באמת.
כילד, מאוד התרשמתי מהספר "מאוס"
חפשתי אותו בספריה זמן מה אחרי הקריאה הראשונה ולא זכרתי בדיוק את השם, אז שאלתי את הספרנית המבוגרת. היא הייתה מזועזעת מהרעיון שקיים קומיקס על השואה, כי קומיקס נתפס בעיניה כדבר ילדותי ולא רציני שיכול רק לבזות את זכר קרבנות השואה.
את הסיפור של אנה פרנק הכרתי לראשונה בערך באותו גיל. לקחו את השכבה שלנו לראות הצגה בנושא והיה לפניה הסבר כללי על הסיפור של היומן. אני זוכר שההצגה רתקה אותי ואפילו הייתה משעשעת מדי פעם (קטע שמציג את התור לשירותים בבוקר) ובעיקר, מאוד עוצמתית מבחינה רגשית. זה לא החומר שהייתי בהכרח מגדיר כ"לכל המשפחה", אבל הוא בהחלט יכול לדבר גם לילדים.
היומן של אנה פרנק בהחלט נחשב לספר נעורים
ויש לא מעט ספרות נוער בנושא השואה – למשל האי ברחוב הציפורים או הנער בפיג'מת הפסים (שגם עובד לסרט).
בהתחשב בהיסטוריה של הבמאי...
הסרט כנראה יעסוק בבמאי ארי פולמן, שבמהלך מסיבה באמסטרדם מעשן חומר חזק מדי, ונשאב להזיה בה הוא הופך לנערה צעירה שמסתתרת מנאצים מעופפים בעליית גג של מתנ"ס בקרקעית הים.
או שהוא נע אחורה בזמן כדי להציל אותה, גדל איתה כאחותו והתחתן איתה כשבגרה
http://4chanmusic.wikia.com/wiki/Jeff_Mangum
יהיה מעניין לראות אם פולמן יכניס גם את החלקים המצונזרים
(ל"ת)
בדיוק מה שרציתי לשאול
(ל"ת)
מעניין...
בהחלט פרויקט מעניין.
עכשיו רק שהפסקול יהיה כל השירים מהאלבום in the aeroplane over the sea ויהיה נהדר.
סרט אנימציה על עדות מהשואה
https://vimeo.com/43928582