ביקורת: ארגייל

מאוד מטומטם. מאוד קלישאתי. מאוד מועתק. מאוד כיף.

כמה "ארגייל" מטומטם?

מאוד מטומטם. הוא סופר-מטומטם. הוא נמצא בקטגוריית טמטום משלו. למעשה, הוא כל כך מטומטם עד שהוא מתחיל להריח את אוויר הפסגות של נול הגורל מ"מבוקש" והמכונית השקופה מ"למות ביום אחר".

כמה "ארגייל" קלישאתי?

מאוד קלישאתי. הכי קלישאתי שיש. מקגאפין קלישאתי, סוכנים רעים קלישאתיים, בסיסים קלישאתיים של הסוכנים הרעים הקלישאתיים, תוכנית רעה קלישאתית, תפניות עלילה קלישאתיות.

כמה "ארגייל" מועתק?

הווו, מהמון סרטים. ג'יימס בונד, כמובן; ג'ייסון בורן; גנבות עצמיות מסדרת "קינגסמן"; מארוול; סרט שאף אחד לא ראה בשם "זכרונותיו האמיתיים של מתנקש בינלאומי", סרט שאף אחד כן ראה בשם "העיר האבודה" ולעזאזל – לרגע גם תהיתי אם אני צופה ב"בובספוג: הסרט". אני רציני.

כמה ארגייל כיפי?

מאוד. הכי כיפי שאפשר. למעשה, מספיק כיפי כדי לשכוח את כל הסעיפים הקודמים.

הסיפור הוא כזה: אלי קונווי (ברייס דאלאס הווארד הממש מוצלחת) היא מחברת של סדרת ספרי ריגול רבי מכר. היא אוהבת לדמיין את העלילה שלה כמו בסרטים הכי מגניבים: הסוכן הראשי, ארגייל (הנרי קאוויל), הוא חתיך, שנון, לבוש היטב תמיד ולא נתפס בלתי מוכן. האישה המרגלת הבוגדת לבושה בשמלה חושפנית ורוקדת בסטייל. סצנות האקשן מתרחשות במקומות הכי אקזוטיים.

אבל אז היא מגלה שני דברים: קודם כל, שהעלילות הבדיוניות שרקחה התרחשו (בערך) במציאות, ושנית, שהריגול בעולם האמיתי פחות מגניב, פחות חתיך ובעיקר יותר מסוכן, כי הרעים מהסיפור משוכנעים במציאות שאלי המסכנה יכולה לעזור להם משום מה, ושאם היא רק תכתוב את הפרק הבא הם ינצחו במשהו הלא ברור שהם מנסים להשיג.

הבחור הפחות חתיך שמלווה אותה במסע הוא איידן וויילד (סם רוקוול), שמנסה לשכנע אותה שהוא מהטובים, ושתפסיק לקחת איתה את החתול שלה לכל מקום. באחד מהם הוא נכשל.

אז כאמור, אם זה נשמע לכם מטומטם אתם טועים: זה עוד יותר מטומטם. אבל מה לעשות, אם יש משהו אחד שיושבי הכדור המסוכסך שלנו יסכימו עליו זה שמתיו ווהן יודע (או לפחות ידע פעם) לעשות כיף, וזה שהכיף הוא מטומטם לא אמור להפריע לו לעשות את העבודה.

הסיבה הראשונה שזה עובד היא שהסרט די מודע לטמטום שלו. סצנת האקשן הפותחת, למשל, כוללת מרדף מכונית אחרי אופנוע שדוהר לו בסמטאות, ומכיוון שהמכונית לא נכנסת ברוחב הסמטה היא רודפת אחרי האופנוע מלמעלה, מגגות הבניינים. זה מופרך ועשוי בCGI לא משהו, אבל זה כל כך מבדר כשהסוכן העשוי ללא חת שלנו עושה את זה בלי טיפת מודעות עצמית ונונשלנטיות של פעלולן בסרטי ג'קי צ'אן.

הסיבה השניה שזה עובד היא כי הסרט די מצחיק כשהוא רוצה, ומנטרל עם הומור רגעים מטומטמים רבים, לאמר: זה מטומטם אבל זה משעשע אז לא נורא. איזו מטאפורה הייתם בוחרים למעיכת ראשים של אנשים עם הרגליים? אני מניח שלא מה שהסרט בחר. יש גם קו הומוריסטי לא רע עם אשכרה אמירה על איך אנשים היו רוצים לראות את עצמם ומה ההבדל בין דמיון למציאות.

הסיבה השלישית שזה עובד היא שהסרט מחביא מתחת לבלגן החיצוני קומדיה רומנטית חביבה מאוד, שעובדת הרבה יותר טוב ממה שהושקע בה בכתיבה בזכות דאלאס-הווארד ורוקוול. האחרון שחקן מוערך מאוד וזוכה אוסקר, אז צריך להרחיב פה על הראשונה: היא שחקנית מוכרת אבל שלא התבלטה כשחקנית בשום דבר, ויש מצב שמה שהיא עושה פה זה אולי התפקיד הטוב בקריירת המשחק הלא-מאוד ענפה שלה. היא נראית מופתעת בצורה כל כך אותנטית שזה פשוט מתוק.

אבל אבל, בסופו של דבר, זה עובד בזכות מתיו ווהן. יגידו על הבמאי מה שיגידו, אבל הבחור היה בפסגות שהן "קיק אס" ו"אקסמן-ההתחלה", שהא' ב' שלהם הוא שהם היו כיפיים. אז אנחנו לא בטריטוריה של שתי היצירות האלה, אבל אנחנו כן מדברים על מישהו שמבין משהו בגרוב שנדרש כשאתה בא לכבות מוח של צופים. 

ומתיו ווהן מבין, והוא מביים מצוין את מה שהוא מבין. סצנות האקשן בסרט מבויימות לא רק בצורה ברורה, אלא בצורה כיפית. במקום לתת למכות משקל ו"להרגיש" יותר את המסה של הבעיטות והכיסוחים, ווהן מזיז את המצלמה שלו לא כדי שתעופו איתה אחורה כשמגיעה הבעיטה אלא כדי שתגידו "וואלה מגניב". כמו לצפות במישהו רוקד במחול. עם שני אקדחים. ורימוני עשן צבעוניים מסביב.

כמה מהסצנות בחלקו הראשון של הסרט משתמשות בעוד טריק נהדר: כשאלי רואה את המכות שמבצע רוקוול, היא מדמיינת במקומו את הנרי קאוויל, המרגל החתיך והמושלם. זה בראש ובראשונה עבודת צילום ועריכה יוצאת מן הכלל – אבל זה מוסיף נופך לא צפוי לסרט שמכל בחינה אחרת הוא צפוי להכאיב. וזה גם נורא מצחיק.

וכדי להדגיש את הנקודה, ווהן עושה שוב את הקטע הידוע שלו של לביים סיקוונס אקשן מגניב לצלילי יצירה כיפית, והפעם מוסיף על זה טריק ויזואלי מטורלל למחצה שאמור להכניס את הסצנה הזו לכל רשימת רגעי שנה מכובדת.

אז גם אם בסוף הסרט מתקשה להסתיים כשהוא צריך ומוסיף קרב בוס מיותר לחלוטין שהוא לא רק מעייף וצפוי, ולא רק מועתק ישירות מסצנת השיא של "חייל החורף", אלא גם מוסיף רובד נוסף של טמטום לסרט המטומטם גם כך – סלחתי לו על זה. כן, למרות העוד-טוויסט-המוזר בסוף. וכן, למרות סצנת הקרדיטים הלא ברורה שמניחה בסיס לפריקוול. והסיבה שסלחתי היא שהחיוך עדיין היה על הפנים שלי.

וכמעט אף מילה על החתול.