“ארקיין" צברה לעצמה קהל מעריצים גדול למדי בזמן קצר כשיצאה בנובמבר של 2021. הסדרה, שמתרחשת ביקום של המשחק "League of Legends" (אבל לא נדרש לשחק בו שנייה בשביל להבין אותה) מתארת את מהלך העניינים בעיר פילטובר: עיר מחולקת ל"עיר התחתית" ו"העיר העילית", שדמויות רבות בשתי הערים מנסות להשיג שליטה בהן (או לחלופין – סדר ושיפור התנאים לתושבים). במרכז הסדרה שתי אחיות: ויי ופאודר. אם אתם שואלים למה לקח לנו כל כך הרבה זמן להעלות ביקורת על הסדרה, אז חלק מהסיבה היא שלא ממש הצלחנו להסכים באתר האם הסדרה הזאת טובה או לא. על כן, החלטנו לפצל את הביקורת לשתיים (תעלול שנעשה לא מעט גם בראשית ימי האתר), ולתת קול מאוזן לקטגוריה ולסנגוריה.
ארקיין – גרסת ג'ינקס
בשלב יחסית מוקדם של "ארקיין", ויי נוזפת באחותה פאודר שהיא "תמיד הורסת הכל". הזדהיתי מאוד עם הרגע הזה, שכן גם אני, כמו פאודר, ננזפתי על ידי כל האנשים שהמליצו לי בהתלהבות על סדרת האנימציה החדשה והמלהיבה של נטפליקס כאשר הבעתי ספקות כמו "אם זה יצירת מופת, אז למה זה די מעפן" ש"די, תפסיק להרוס הכל".
כן, יש סיבה למה לא להרוס את "ארקיין" – סדרה שבסופו של דבר מסמלת את כל מה שהוא טוב: סדרה חדשה, בעולם פנטזיה חדש, עם סגנון אנימציה שלא מזכיר שום דבר אחר שסביבו – האם לא צעקנו כולנו יחדיו כמה הדברים היחידים שיש כיום זה רק המשכים, ריבוטים והמשכים לריבוטים? האם לא התפללנו לאנימצית תלת שלא תיראה כמו נגזרות של אותו עיצוב דיסני-פיקסאר? אז מה עכשיו צריך לבוא ולהרוס?
אז כן, גם אני, מבחינת הנתונים היבשים, מאוד בעד "ארקיין". הבעיה התחילה כשהייתי צריך לצפות בה.
כי "ארקיין", בתחילתה, היא אוסף קלישאות – כן, יש קלישאות יותר קלישאתיות מהקלישאות ש"ארקיין" עוסקת בהן, אבל מה שהופך קלישאות ללא קלישאות זה לא "האם זו הבחירה השנייה הכי צפויה או השלישית הכי צפויה", אלא התעמקות ומחקר דמות שמצליח לשכנע אותנו שלמרות שאנחנו צופים בנוסחה קבועה מראש, יש לה לב אמיתי שנותן לדמות להנחות את העלילה, ולא להיפך.
כי אם יש יתרון יחיד לטלוויזיה על פני הקולנוע, זאת גלריית הדמויות שאפשר להציג לפנינו ולפתח. לרוב כמובן, כולן מתחילות כקלישאות גנריות כדי שלקהל יהיה קל להתחבר ואז הסדרה מתחילה לפתח אותן וגורמת להן להיות גרסה אנושית ומשוכללת שאפשר לרדד לקלישאה ממנה התחילו – אבל בשלב הזה הן כבר כל כך כל כך יותר מזה.
והיי, אולי גם "ארקיין" מתישהו תחליט לפתח את הדמויות שלה. אבל עונה ראשונה זה די והותר זמן לתת לצופים איזה הברקה, או רעיון, או שורת דיאלוג, או משהו שמבטיח שיהיה כאן, בסופו של דבר, משהו שלא ראית כבר. ההתחלה של ארקיין, שפורסת את הלוח ומציגה את שלל הדמויות השונות, לא מבטיחה דבר כזה. להגנתה, היא גם לא מקיימת.
נכון לעונתה הראשונה, "ארקיין" מציגה שלל דמויות שראינו במקומות אחרים ונראה שהן מחליטות ועושות דברים לא בגלל שזה המניע שלהן, אלא כי העלילה צריכה את זה. צירי זמן מתארכים ומתקצרים בשביל שדמויות יוכלו להיפגש או שמאורעות יוכלו להתרחש במקביל, למרות שזה די משולל היגיון.
וכשאין פיתוח דמויות והעלילה היא ערימת קלישאות, אז שום דבר שקורה על המסך לא מצליח באמת לעניין: הסיפור של ויי ופאודר/ג'ינקס מגיע לנקודת שיא אחת באמת יפה (בפרק 3) אבל מאז לא ממש מצליח לשחזר אותה – הנפולת שמתרחשת אחריה בקפיצת הזמן לא מצליחה להתפתח למשהו שמזכיר את הקשר בין שתי אחיות, אפילו אם הן נקרעו אחת מזרועות השנייה. גם סיפורו של ג'ייס במעלה פילטובר לא פעם מרגיש מגושם – לכאורה זה היה אמור להיות סיפור על "עלייתו והשחתתו של כוכב עולה שרק רצה לעשות דברים טובים עבור כולם אבל מסגרות הכוח משחיתות אותו או מצרות את צעדיו", אבל הסיפור לא ממש מצליח לגרום לזה לקרות.
ואם "סיפור הוא טוב כמו הנבל שלו" אז כאן הסיפור של הנבל לא ממש מצליח להתרומם מעל "הוא נבל מאוד מנוול" – סילקו אומנם לא מסובב את השפם שלו או מלטף חתול, אבל כל המניעים והתוכניות שלו הן "מוהאהאהא, והאם הזכרתי גם, מוהא?". כן, יש לו פינה בלב לג'ינקס – אבל "פינה בלב" זה הסטנדרט המינימלי לאפיון דמות שאינה חד מימדית.
שאר הסיפורים גם הם צפים בין פה לשם, ו"ארקיין" אף פעם לא ממש מצליחה לשכנע בשאלה למה מה שקורה חשוב, ומדי פעם גם לא ממש מצליחה לשכנע למה זה בכלל קורה. נראה שתכננו מסע לדמויות לאורך כמה עונות, ואני מעריך את זה שהם לא מאלתרים הכל, אבל בסופו של דבר יש כאן תחושה מעט כפויה של "הנה לוח שח גדול שבו אני מזיז את השחקנים מימין לשמאל לקראת משהו גדול שיבוא".
וגם כשהמשהו הגדול שלכאורה בא מגיע (או לפחות חלק ממנו) זה מוצג בצורה מגושמת – במקום להציג לנו פינאלה שובר לב שמציג חזון פסימי (גם אם לא לחלוטין קוהרנטי, אבל זה נושא אחר), אנחנו תקועים עם קליפהאנגר שמשאיר יותר שאלות באוויר משהיה צריך. אני מבין שרוצים למשוך צופים לעונה הבאה, אבל אפשר לתת בהם קצת יותר אמון.
מחוץ לזה, ישנו העולם – שמשלב בצורה חביבה בין קלישאות הסטימפאנק לקלישאות הקסם, אבל כשמגיע התור של קלישאות ה"מלחמת המעמדות בין עיר עליונה לעיר תחתונה" הוא קצת מגמגם. ויודעים מה? בסדר.
בשלב הזה יקפצו מי שצריך לקפוץ ויגידו "נו, בסדר, עלילה שמלילה דמויות שמויות – ראית את האנימציה?". ובכן, כן, ראיתי – ויותר מדי פעמים זה הזכיר לי אנימציה של משחק מחשב. וכיוון ש"אנימציה של משחק מחשב" בימינו זה לא ממש עלבון כרעיון – "קאפהד" למשל, הוא משחק עם אנימציה מדהימה – הנקודה היא לא "הרנדור גרוע ורואים שהשקיעו בזה פחות כסף" אלא "משהו ביותר מדי סצנות או דמויות מעוצב כמו סצנות של משחק מחשב ולא כמו משהו קולנועי או טלוויזיוני". זה לאו דווקא רע, כמובן, אבל זה מונע ממני להתלהב מהאנימציה כי כשאני צופה בסצנות אני לא רוצה לחשוב איפשהו בראש "אם אני אלחץ X אז אני אוכל לדלג על זה?".
אציין לחיוב, עם זאת, את הפתיח – ולו רק בגלל שהוא אשכרה גרם לי לאהוב שיר של אימג'ן דרגונס. לעומת זאת, הופעת האורח שהכניסו להם לסדרה היא תמוהה בהרבה ומעוררת תהייה מה לעזאזל חשבו שם.
אבל יודעים מה? עזבו. אני לא אריב עם מי שיראה לי איך האנימציה היא התעלות באופן אובייקטיבי או שיטען שקלישאות הן הלחם והחמאה של הז'אנר או מה שזה לא יהיה. בסופו של דבר, כל העסק הזה נופל על דבר אחד – לא הייתה בסדרה אף דמות שהם הצליחו לעצב כך שיהיה לי אכפת ממנה ושאני רוצה לדעת מה קורה לה בעונה הבאה. בסופו של דבר טלוויזיה זה מדיום של דמויות, ובשביל לאהוב סדרה צריך לאהוב את הדמויות שלה. אחרי תשעה פרקים שביליתי עם יותר מדי דמויות, אין שם אף אחד שאני באמת חייב לדעת מה קורה איתו. אולי זה קשור לכך שהדינמיקה בין הדמויות הן משהו שהסדרה הניחה שנבין כי "נו היא אסירה והיא שוטרת, מה אני צריכה גם לכתוב דיאלוגים שמבססים את מערכת היחסים" ואולי זה סתם בגלל שאף אחת לא ממש הצליחה להציג סיפור או משהו שיגרום לי להתעניין בה.
אומר זאת לטובתה – אני בהחלט מזהה את הפוטנציאל שגורם לכל העולם פרט לי (כך נדמה) לעוף עליה. הרעיונות מגניבים, העיצוב הכללי של הדמויות מסקרן, התימות הכלליות רלוונטיות: השבחים שהיא מקבלת לא נראים לי מנותקים לחלוטין – אני מזהה את המקום שעם השקעה גדולה יותר בתסריט אני יכול גם להיות בו. אבל זה פשוט עדיין לא שם. אבל נו, מה, למה אני תמיד צריך להרוס הכל. (יהונתן צוריה)
ארקיין – גרסת ויי
קיים מכלול סיבות לאהוב סדרת טלוויזיה, ולמרות זאת לכל אחת מהסדרות אהובות עלי יש "אקס פקטור", משתנה שמבדיל אותן מאחרות; אני אוהב את "שובר שורות", למשל, בגלל השחקנים והעלילה – אולם הבימוי אצלה הוא האקס פקטור שקנה אותי. ואני אוהב את "משחקי הכס" בגלל האקשן והדיאלוגים השנונים, אבל הסיפור שלה הוא עבורי האקס פקטור (בעונות הראשונות, לפחות). אבל "ארקיין" שונה, מיוחדת אפילו – וזה כי ככל שאני חושב עליה לעומק, כל האלמנטים בה הם אקס פקטור.
כי מה שאני הכי אוהב ב"ארקיין" זה הדמויות העגולות והמגוונות, ואז אני חושב לעצור על זה ובעצם לא, האנימציה בה היא משהו לא מהעולם הזה, וזה מה שהכי מיוחד בה. אבל לא, רגע אחד: הסיפור שלה ובניית העולם, כן כן – זה האקס פקטור. או שבעצם המוזיקה? הו כן כן, המוזי…
ואני יכול להמשיך ככה עוד הרבה.
"ארקיין" היא לא כמו הסדרות שמנפצות טרופים וקלישאות רק כדי לעשות שרירים ולומר "היי תראו אני לא כמו אחרות", ומאידך היא לא נשענת לחלוטין על ארגז "קלישאות 101" שפתוח בפני יוצרי כל סדרה וסרט. לא. ארקיין משתמשת בכלים שיש ברשותה לפי צרכיה ומשנה ולפי דרישת הנרטיב. כפי שויקטור למשל הוא (על פניו) סיפור ד"ר פרנקנשטיין קלאסי עד שהסדרה מחליטה שרגע אחד, יש גם דרכים אחרות לספר את הסיפור שלו; וכפי שקייטלין היא עוד דמות טיפוסית של בת אצולה שמבחינה כי סביבה ריקבון חברתי, והיא פועלת "לשנות את הציוויליזציה!" וכל השטויות האלה – רק שהיא גם לא. קייטלין נקרעת בין שני העולמות ולא מפגינה נאמנות מוחלטת כלפי צד כזה או אחר.
ודאי כשמדובר בסדרה שעיקר הכיף בה הוא לא הסיפור, לא הדיאלוגים, לא הדמויות, לא הפסקול ולא האנימציה אלא ההרמוניה בין כל אלו. "ארקיין" היא חגיגה אשר מנצלת עד תום את מדיום האנימציה ואף מותחת אותו למקומות שלא ידעתי שקיימים. מדובר באבולוציה טבעית של מה שהתחיל "ממד העכביש" ואנחנו רואים את פירותיו בימים אלה גם בסרטים של אולפן גנרי כמו דרימוורקס עם "לא רעים בכלל": הרעיון לפיו סטייל קודם לאפקטים ממוחשבים ריאליסטיים.
וכל זאת "ארקיין" עושה זאת באמצעות הומאז'ים ליצירות קומיקס פרנקו-בלגיות, בעיקר אלה של ז'אן ג'ירו (מוביוס). ניכר שיוצרייה קיבלו אור ירוק להגיע לעבודה ולהשתולל, העיקר שלא יהיו בה סצנות בנאליות של אנשים שעומדים ומדברים אחד עם השני. טפו, לא "ארקיין" שלנו. מה פתאום. אין בה כמעט רגע אחד שדומה לרגע אחר והיא תמיד מחפשת כיצד לחדש, להפתיע ולהשאיר אותנו מהופנטים – בין אם במרדפים חוצי שכונות או קרבות שמנצלים בחוכמה את הכלים ברשות הדמויות (כשאקו על הסקייטבורד למשל, המצלמה חוגגת).
וכדי שלא רק העיניים שלנו ייהנו, את כל טירוף החושים הוויזואלי הזה תיבלו במוזיקה יוצאת דופן ומדהימה. חודשים אחרי ואני עדיין מאזין לקליפ הפתיחה כדי לקבל מרץ.
העונה הראשונה של "ארקיין" השכילה לספר סיפור קטן יחסית ששואל, בבסיסו, מה זו משפחה. ברקע מתנהלת בה מלחמת מעמדות וקיבלנו רמזים לעולם רחב אף יותר ולמרות זאת, העונה עומדת על קרקע יציבה מבלי להתפזר. אני מכיר סדרות מוצלחות אחרות שלא היו עומדות בפיתוי. לכן כשבסופו של יום אני נזכר ב"ארקיין" אני לא חושב על התככים, המזימות והפוליטיקה (לא מיד, לפחות) אלא על סילקו שמבין סוף סוף מדוע ואנדר רצה לשמור על הסטטוס קוו (הקול של וין דיזל: "בגלל המשפחה") ועל ויי וג'ינקס שלמרות הדם הרע ביניהן, אוהבות אחת את השנייה אהבת אמת (כי כדי לשנוא מישהו בצורה כזו צריך לאהוב אותו). יותר מהכל ארקיין היא טרגדיה.
אני ער לעובדה שיש בה אי אילו בעיות פה ושם. הייתי שמח אם היו מבססים את אקו וג'ינקס כחברי ילדוּת טובים, ולא ללמוד על כך לראשונה בפלאשבקים באמצע קרב ביניהם, ונדמה כי פרק 8 ורישא פרק 9 נכתבו כשאותם היוצרים שקיבלו אור ירוק להשתולל נזכרו שיש להם מגבלת פרקים וצריך תכף לסיים – וכך קיבלנו מישמש לא ברור של קווי עלילה מאולצים (כמו השת"פ התמוה בין ויי וג'ייס).
אבל היי, לא טענתי שהסדרה מושלמת. אם כי "ארקיין" מאוד קרובה לכך. לא כי היא הכי טובה בתחומה אלא כי כמעט בלי ריח של מאמץ עודף מצדה, הסדרה מצטיינת בכל גזרה וגזרה. "ארקיין" היא התוצאה של מתן חופש אמנותי לאנשים מוכשרים, אבל כאלה שיודעים לתָקשר אחד עם השני, ושיש להם את הסבלנות לבנות עולם עשיר בדמויות מדהימות אחת-אחרי-השנייה.
"ארקיין" היא יצירה מדהימה שמספרת סיפור סוחף וקופצת בין כמות רבה של דמויות, אשר לאינטרסים של כולן אני מתחבר – גם כאשר אותם אינטרסים מגיעים בסתירה לאינטרסים של דמויות אחרות שאני אוהב. וזה היופי בה. העולם הוא לא שחור ולבן. הוא מלא צבעים. וסטייל. הרבה סטייל. ומוזיקה. ואקשן. כך שנכון יהיה לומר שאין ב-"ארקיין" אקס פקטור אלא היא עצמה האקס פקטור. (רם קיץ)
סדרה סוחפת.
כן, העלילה היא לא הצד החזק אבל דווקא ההשפעות של עולם הגיימינג עליה (ויש גם קטעים שמבוימים כמו וידיאו קליפ) עוזרים להבליט את העיצוב הייחודי של הסדרה.
ויזואלית וטכנית זה פשוט עובד בכל שניה ובתכלס? ככל שהעונה התקדמה כן הרגשתי שאני מושקע גם במניעים של הדמויות, בסיסיים ככל שיהיו.
איך אפשר לא לאהוב את הסדרה הזו? פאן טהור, הדמויות כביכול קלישאות אבל כולן עושות החלטה שתיים ששוברים את הקלישאה אפילו במקצת, כולם כולל כולם דמויות אהובות ובאמת שהביקורת הראשונה היא ניטפוקים של מישהו שמחפש עומק בצלחת קורנפלקס שלו. צ'יל, פסקול מעולה דמויות נוטפות סטייל וסצינות אקשן מגניבות תחת מעטפת של עלילה *לא* בלתי נסבלת לגמרי ניתנת לעיכול ואפילו קצת טראגית ומפתיעה.
לא פאן בוי ומעולם לא שיחקתי במשחקים אבל ההתקטננות.. למרות שזכותך יאדה ירדה הרגזת עם הביקורת ויש הרגשה של פוציות כללית. כיף איתך במסיבות
באמת כיף איתי במסיבות!
איך ידעת.
סדרה מתישה
גם בגלל העומס, אבל בעיקר, בגלל שאין מספיק עצמות שיסחבו את כל הבשר המיותר הזה: קשה להגיד מה הסדרה רוצה להגיד, או על מי היא רוצה להגיד את זה, או *למה* היא בכלל אומרת את זה (ולא, "כי זה מגניב" זו לא תשובה). ובעיקר, בסצנות הפאייאוף של סוף העונה יש ייצוג מעליב ממש של מצוקה נפשית, שום דינמיקה בין דמויות – כי יש רק דמות אחת, בשלב הזה – וחוסר הבנה מוחלט של נושא המעמדות (שהוא, בכלל, אחד הנושאים שהסדרה מטפלת בהם הכי רע).
כמו יהונתן, לרגע היה נדמה לי, בסוף פרק 3, שלסדרה יש משהו מעניין להגיד – אבל אז הבנתי שלא, כל מה שיש לה להגיד צפוי; היא פשוט ידעה לבנות פרולוג טוב שמעמיד פנים שזה לא המצב.
*הכנס נשיקת שף כאן*
וואו איזה סדרה מעולה
בדרך כלל אני לא אוהב טרגדיות (מסיבות מובנות), אבל כל כך אהבתי את ארקיין. העניין אצלי הוא שלקח לי זמן לאהוב אותה (מבחינתי שלושת הפרקים הראשונים פחות עובדים ופרק 3 אומנם מעולה אבל מאוד קשה לצפייה)- אבל ברגע שנכנסתי לזה לא יכולתי להפסיק לצפות בה (שוב ושוב).
מעולה מבחינת האנימציה- גם בתנועת המצלמה (אני לא מבין גדול באנימציה או צילום קולנוע, אבל זה הרגיש לי ש'המצלמה' ממש זזה במרחב, מה שפחות רואים בסדרות מצוירות), גם ברקעים המפורטים וגם בהבעות פנים המדויקות של הדמויות בכל רגע.
מעולה מבחינת המוזיקה- שמתאימה את עצמה לכל רגע וכל כך מגוונת (השירים של וודקיד וסטינג פשוט מציפים אותי כל פעם שאני שומע אותם).
מעולה מבחינת הדמויות (שמדובבות מעולה, אגב)- לכך אחד מהם יש יתרונות ופגמים אנושיים והדינמיקה ביניהם מרתקת. אני לא כל כך מבין את טענת הקלישאות- לפי איך שאני ראיתי את זה הם לוקים קלישאות ומכניסים בהם טוויסטים כך שהם כבר לא כאלה.
וגם מבחינת העלילה- בסופו של דבר- היא ריתקה אותי למסך וזרמה לי כמעט בלי בעיות.
הטענה הכי גדולה שלי היא שצריך לחכות כל כך הרבה זמן על עונה 2.
מצטער יהונתן, אבל נראה לי שאתה בדעת מיעוט מוחלטת…
גם אני מאלה שלא הבינו את ההייפ
זה לא הסדרה גרועה, היא בבירור מאוד מושקעת ויש לה רעיונות מעניינים והרבה פוטנציאל, רק חבל שהתסריט שלה לא מיישר קו (אחרי פרק 3, עד אז היא אחלה).
יותר מדי עלילות שלא ברור מה עומד מאחוריהן, יותר מדי דמויות שלא מקבלות פיתוח הכרחי, יותר מדי אירועים שמתרחשים בלי סיבה או הסבר מספק. לא מכיר את המשחק, אבל יתכן שחלק מהבעיה זה הצורך להציג מהר מדי את כל הדמויות האהובות משם.
ראיתי פחות או יותר באותו פרק זמן את the legend of vox machina. ואפילו שהיא בבירור פחות מושקעת, יצירתית, או "עמוקה", נהנתי ממנה יותר.
אהבתי את הסדרה
אני לא חושב שזו יצירת מופת, אבל אחלה סדרה. אבל אם יש דבר שממש פוגם בהנאה שלי זה שיר הפתיחה של אימג׳ין דרגונס. לסדרה בגדול יש פסקול ממש טוב, אבל אני לא מבין למה בחרו שיר כל כך בינוני, כל כך גנרי, ושכל כך לא מתאים לשאר הסדרה באווירה שלו כדי לפתוח כל פרק.
פעם ראשונה שאני קורא כאן באתר ביקורת גרועה על משהו שאהבתי ופשוט באמת לא מצליח להבין על מה מדובר, אני לא שופט זה פשוט נדיר מאוד.
ארקיין הייתה הסדרה הכי טובה שראיתי השנה בדיוק אבל בדיוק בגלל הדמויות שבה. מאז "המרחב" (מינוס העונה האחרונה) לא ראיתי סדרה שהדמויות בה כל כך עגולות ומורכבות אין באמת טובים ורעים והמון דמויות שאתה חושב שילכו לכיוון קלישאתי מסוים עושות יו טרן והולכות בכלל לכיוון אחר.
דיברו כאן מספיק על האנימציה והמוזיקה שהן באמת משהו מעולם אחר אבל אותי בסוף קנו הדמויות, הטרגדיה האנושית הבלתי נמנעת שבו אתה כל כך רוצה שיהיה טוב אבל מבין שזה כנראה לא אפשרי.
לא יכול לחכות כבר לעונה השנייה וממש מחזיק אצבעות שיצליחו לשמור על הרמה הזו. איזו סדרה נדירה
אני עם יהונתן, ולו רק כי הסדרה משתמשת בטרופ השנוא עליי מאז ומעולם ״הנערה המשוגעת אך הסקסית עם הדדי אישיוז״. בעעעע
זה בדיוק העניין- הם הופכים את הטרופ הזה
הם לוקחים את הטרופ של ה-manic pixie dream girl, והופכים אותו למשהו יותר דומה ל- manic pixie nightmare girl.
אין בהתנהגות שלה שום דבר סקסי, אף אחת מהדמויות לא נמשכת אליה, וה'שיגעון' שלה לא מוצג כדבר מגניב של 'שוברת את הכללים' אלא כמשהו כואב וטורד מנוחה כי כל הצופים עדיין רואים שם את הילדה הקטנה עם הנפש הפצועה והטראומה הלא פתורה שלה.
זה בדיוק מה שאמרתי בתגובה קודם- הסדרה לוקחת קלישאות והופכת אותם על הראש ולכן הדמויות שם כלכך טובות.
נ.ב. זה יותר סיסטר אישיוז מדדי אישיוז…
אבל בתכלס היא פשוט חיקוי של הארלי קווין.
(ל"ת)
זה שיש 2 דמויות כאלה לא הופך את זה ל'טרופ'
וחוץ מזה, הגישה אליהם הפוכה- להארלי קווין (לא קראתי את הקומיקסים, אני מדבר על סדרות האנימציה ומרגו רובי) אמנם יש את הבעיות שלה אבל בסך הכל היא מצחיקה ומגניבה.
ג'ינקס היא פשוט דמות עצובה וטרגית, פסיכית בצורה כואבת.
לא אמרתי שהיא טרופ, אלא חיקוי של הארלי קווין.
(ל"ת)
"הבחורה המשוגעת אך הסקסית עם דדי אישיוז"
היא לא בשום צורה הטרופ של "מניק פיקסי דרים גירל". מדובר בשתי קלישאות שונות לחלוטין.
כמו שאמר ביטלג'וס – תחשוב הארלי קווין, לא זואי דשנל.
(וזה לחלוטין דדי אישיוז, בנוסף לסיסטר אישיוז).
ככה לא עובד שיגעון!!!
היא יותר סוג של שטופת מח. כמו בכת, יש דדי אישוז אל המנהיג והרבה פעמים גם תסביך אלקטרה.
הוסיפו את כל הקטע של השגעון והזיות פשוט בשביל מגניבות של דמות. זה רק הופך אותה יותר לפלקט.
שוב, זה ממש הציק לי בצפייה
תסריטאים, תהיו אמיצים: הילדה גדלה בסביבה מסוימת ועכשיו היא עושה מעשים מרושעים , ממש פיגועים, כמו שהיה את "המהנדס" בחמאס. כל השטות של השגעון זה כי הם לא מעיזים להראות דמות שבאמת מדרדרת (כמו ההוא שדופק בשובר שורות).
זה זועק הארלי קווין "אפל יותר" , אבל הגיעו למסקנה שמושא אהבה למנהיג לא יתקבל טוב, וגם רצו שהקהל יאהב אותה, כי היא מגניבה. במקום דמות טראגית אמיתית, קיבלנו מרצנדייז.
סוף סוף: מישהו מודה שארקיין מעפנה.
גלגלתי עיניים כל כך הרבה פעמים בזמן הצפייה שהן כמעט נפלו מחוריהן.
הייתי מבקשת דוגמאות לשבירת קלישאות ממגיניה הנלהבים, אבל לא בטוח שאני אפילו זוכרת ממנה מספיק.
(ועדיין ראיתי את כולה)
אני עם יהונתן
חוץ מזה שנמאס לי כבר אחרי פרק 3. במקום מסוים, טוב לקרוא שהיא לא משתפרת.