ביקורת: מים שקטים ואקוומן

גם בקולנוע, כדאי להתרחק מהים בעונת החורף.

בחודש ינואר ראיתי חמישה סרטים בקולנוע ואף אחד מהם לא היה טוב. שלושה מתוכם היו מביכים ממש, וחוויית הצפייה בהם כללה הרבה גלגולי עיניים, מבטים של "מה אני רואה עכשיו?" ופרצי צחוק שכנראה לא להם כיוונו יוצרי הסרטים. אני לא חושב שמישהו יופתע אם אגיד ש"מיסטר גלאס" היה מזעזע, בכל זאת מדובר בסרט של שאמלאן (למי שבכל זאת רוצה לקרוא בהרחבה – אתם מוזמנים לקרוא את הביקורת שלי ב"תת-תרבות"). אז במקום זה, בואו נדבר על השניים האחרים בעלי התמה המימית המשותפת – "אקוומן" ו"מים שקטים". ומכיוון שאני רוצה לצלול עמוק (חהחה) אל רמות הגיכוך בסרטים האלה, הפעם הביקורות ****יכילו ספוילרים****. אבל תסמכו עלי שאני עושה לכם טובה ועדיף לכם כבר לקרוא עליהם כאן מאשר לבזבז עליהם זמן וכסף.

אקוומן

כמו הסרטים של שאמלאן, גם צפייה בסרטים ביקום של די. סי נחשבת כבר לסוג של מזוכיזם. אחרי "באטמן נגד סופרמן", "יחידת המתאבדים" ו"ליגת הצדק", די.סי הוכיחו שחוץ מ"וונדר וומן" אין להם ממש מה להציע לעולם. אז אם באתם ל"אקוומן" עם ציפיות אין לכם את מי להאשים פרט לעצמכם. אחרי שב"ליגת הצדק" היקום הזה החל לנטות יותר לכיוון הקומיקסי והקליל, הפעם הוא צולל אליו בקפיצת ראש עם סיפור המקור של ארתור קורי (ג'ייסון ממואה), והתוצאה מרהיבה בטמטומה.

הטמטום מתחיל כבר בשלב הרעיוני, כשהסרט לא מחליט אם הוא מכיר בקיומו של "ליגת הצדק" או לא. מצד אחד, התבוסה של סטפנוולף כן מוזכרת פה. מצד שני, כאן חיילי אטלנטיס מקבלים שדרוג משריון פשוט בסגנון יווני לשילוב של סטורם-טרופרס ודאפט פאנק. כמו כן, יש קטע שבו מרה (אמבר הרד) מצילה את אביו של אקוומן, ואז האחרון מודה לה ושואל לשמה. זה היה יכול להיות הגיוני, רק שהם דיברו כבר בסצינה באטלנטיס ב"ליגת הצדק" ונראה שיש ביניהם היכרות כלשהי. האם הוא קיבל אמנזיה בין הסרטים? או שקשה לו להבדיל בין כל הג'ינג'יות בבגד-ים ירוק שהוא מדבר איתן?

או למשל, מכירים את זה שאתם מדברים עם מישהו ופתאום איזה פיצוץ מעצבן קוטע אתכם? מה זאת אומרת, "זה לא משהו שקורה לעתים תכופות"? לפי הסרט זה בהחלט כן. נראה שבכל פעם שהתסריטאים לא ידעו איך לסיים אינטראקציה, הם פשוט זרקו לשם דמות אחרת שתפוצץ משהו. יש לפחות חמישה(!) קטעים של שתי דמויות מדברות ופתאום בום! פעמיים זה עוד סביר. בפעם השלישית זה מעצבן. בפעם החמישית כבר צחקתי בקול.

הבימוי הפעם הופקד בידי ג'יימס וואן, שהתחיל כבמאי אימה, עבר לעשות סרט של "מהיר ועצבני" ואז הגיע לסרט קומיקס גדול. הבימוי לא מאוד מוצלח, במיוחד בסצינות האקשן: בחלקן נראה שוואן מנסה להכניס סטייל בכוח, לרוב באמצעות תנועות מצלמה לא הכרחיות (לא מפתיע שהוא חבר של לי וואנל, שעשה את אותו הדבר ב"משודרג"). סצינות קרב אחרות – ספציפית הקרב הסופי בין אקוומן ואחיו – נראות כמו קטעים ממשחקי וידאו. הרגשתי כאילו שני אנשים אחרים משחקים "Injustice" בזמן שאני רק יושב שם ומסתכל.

מספר הבעיות ב"אקוומן" הוא כמספר הדגים שבו, מהדיאלוגים המאולצים ואפקט הדי-אייג'ינג המוזר (שנראה יותר כמו לכידת תנועה) ועד חוסר הכימיה המוחלט בין שני השחקנים הראשיים, הנבל המשני העלוב או ההחלטה המאוד תמוהה לתת לפיטבול לעשות סוג-של רמיקס ל"אפריקה" של טוטו (בסצינה שכל כך נראית כמו התחלה של קליפ, עד ציפיתי שעוד רגע גם פיטבול עצמו יופיע).

ולמרות שיש בסרט הרבה בעיות, צריך לתת לוואן קרדיט על משהו אחד: הוא גילה לדי. סי על קיומם של צבעים. יותר נכון, שלצבעים יש גוונים שונים ולא רק אותו גוון מונוכרומאטי כהה. "אקוומן" הוא הסרט הכי צבעוני ביקום הזה עד כה, וזה הדבר הטוב היחיד שיש לי לומר עליו.

"אקוומן" הוא הויתור הגדול של די.סי על סרטים רציניים וקודרים והדבר הכי קרוב לתוצר מארבל שלא נעשה במארבל, אבל עדיין שום דבר פה לא עובד. זה עוד סרט מביך ומיותר ביקום הזה, עם יחס של לפחות דבר מטומטם אחד לסצינה. מומלץ להישאר מחוץ למים וללכת לראות משהו יותר טוב.

 

מים שקטים

בעשור האחרון, סטיבן נייט היה עסוק בלכתוב תסריטים לסרטים שרוב האנשים כנראה אמרו עליהם "אה כן, שמעתי על זה", כמו "בעלי ברית", "שובר את הכלים" ו"הנערה ברשת העכביש"; סרטים שאנשים אומרים לעצמם שיצפו בהם בבית בהזדמנות ואז שוכחים מהם. על סרטו החדש, שאותו הוא גם ביים, כנראה אפילו לא היו אומרים "שמעתי על זה", למרות שמות כמו מתיו מקונוהי ואן האתאוויי – הטריילר גרם לו להיראות כמו עוד מותחן בינוני ומשעמם בלי סיבה של ממש לראות אותו. ובאמת שלא הייתה לי שום כוונה לעשות זאת, רק שאז צצה כותרת על הטוויסט של הסרט ועל כמה שהוא מוזר. ואז עוד אחת. ועוד אחת. זה כבר תפס את תשומת לבי והחלטתי לבדוק על מה המהומה בהקרנת חצות ספונטנית. ובכן, אלה לא היו סתם קליקבייטים – זה בהחלט סרט מוזר. מאוד מוזר.

בגדול, הסרט עוקב אחר בייקר (מקונוהי), דייג שגם משיט בספינה שלו תיירים חובבי דיג ואובססיבי לגבי דג טונה ספציפי שהוא לא מצליח לתפוס אף פעם. יום אחד, אשתו לשעבר קרן (האת'וויי) מופיעה ואומרת לו שבעלה הנוכחי (ג'ייסון קלארק) מתעלל בה ובבן שלהם. היא מציעה לשלם לו בתמורה לכך שייקח את בעלה לדוג וידאג שהוא יישן עם הדגים. בערך שעה אל תוך הסרט, כשבייקר מתלבט אם לקבל את ההצעה או לא, דמות מסתורית שניסתה לדבר איתו במשך כל החצי הראשון סוף סוף נפגשת איתו ומטילה פצצה שמשנה את הסרט לחלוטין: בייקר וכל מה שמסביבו לא קיימים באמת, זה הכל משחק וידאו.

אני יכול לדמיין את המבטים שלכם מבעד למסך. "אוקיי, אבל מה הטוויסט באמת?". זה הטוויסט, באמת-באמת. אני אסביר: במהלך החצי הראשון, הסרט קופץ מדי פעם להראות לנו את פטריק, הבן הביולוגי של בייקר וקרן, יושב מול המחשב בחדר שלו בזמן שאמו ואביו החורג מתווכחים בקול מחוץ לדלת. לכאורה, הוא סתם משתמש במחשב כדי לברוח מהמציאות ומהמצב בבית ואין לזה באמת חשיבות לעלילה. אבל! מסתבר שהוא משחק במין סימולטור דיג כלשהו שבייקר הוא הגיבור שלו. פטריק לא מסתפק בדיג נינוח עם תיירים מזדמנים והוא פורץ את הקוד של המשחק כדי להכניס בו כמה שינויים, כמו להוסיף את הדמות של אביו החורג ולתכנן מין פנטזיה מוזרה שבה הוא יכול להרוג אותו במשחק. כל זה תמוה מספיק, אבל זה גם בעיקר מעלה עוד שאלות: למשל, בייקר שוכב עם אחת מהתושבות בעיר מספר פעמים. האם זה מיני-משחק בתוך הסימולטור הביזארי הזה? האם הוא היה שם במקור או שהילד בן העשר כתב את הקוד שלו? לא משנה מה התשובה, זה מטריד. בסוף, אגב, הדמות של בייקר הורגת את האבא המתעלל במשחק. אבל זה לא מספיק בשביל פטריק, אז הוא הורג את אביו החורג גם בחיים האמיתיים ונכנס לכלא. אבל לפני זה הוא מספיק להכניס גם דמות שלו עצמו למשחק כדי להיות עם בייקר, אז… סוף טוב?

חייבים להודות שזה משעשע שבאותו חודש שבו יוצא סרט של שאמלאן – האיש ש"טוויסט!" הוא שמו השני – יוצא עוד סרט עם טוויסט כל-כך ביזארי שהוא לא משאיר לאלה של שאמלאן סיכוי. ואתם יודעים מה? אני חושב שהטוויסט הזה היה יכול לעבוד אם היה לסרט תסריט מהודק או הגיוני יותר. אבל הסרט בנוי וערוך בצורה כה מקושקשת שזה מאבד את כל האפקט, וזה לא עוזר שאחת הדמויות מסבירה מילה במילה את הטוויסט, למקרה שמישהו בקהל פספס. היה כאן פוטנציאל למשהו מעניין, אבל התוצר הסופי מאוד מסורבל, עם תצוגות משחק מגוחכות, דיאלוג שכולל הרבה דיבורים על דגי טונה ואת אן האת'וויי אומרת "Daddy" הרבה יותר מדי פעמים. בקיצור, "מים שקטים" הוא לחלוטין הפרק הכי גרוע ומוזר של "מראה שחורה" שראיתי.